זה הולך להיות אקספרימנט מעניין: לראשונה בישראל יוקרנו פרקי הסיום של סדרה פופולרית לפני שידורם על מסכים קטנים יותר. בעולם זה כבר טרנד ברור, כשהקרנות בבתי הקולנוע של פרקי סיום הסדרה ליוו בהצלחה גדולה את הפינאלה של "דברים מוזרים", והכניסו לנטפליקס מיליוני דולרים אקסטרה. בארץ, למרבה ההפתעה לכאורה, גוף השידור שמוביל את הדרך בחזרה לקולנוע הוא דווקא כאן חינוכית.

>> אמאל'ה ואבאל'ה: 20 סרטי אימה שיבהילו אותנו ב-2026
>> כל מה שאנחנו יודעים על הכוכב הגדול של "הלוטוס הלבן 4"

זה אולי קצת פחות מפתיע כשמבינים שמדובר בעונה החמישית והאחרונה של סדרת הלהיט "כראמל", שתעלה לשידור בחודש הבא, סדרה שלא רק זכתה ב-11 פרסי האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע, אלא גם (ואולי בעיקר) צברה עד היום למעלה מ-160 מיליון צפיות בפלטפורמות הדיגיטל של כאן חינוכית והוכיחה את עצמה כלהיט ויראלי (ולא מזיק כמובן שהיא מבוססת על סדרת ספרי הילדים המצליחה ביותר של המאה הנוכחית, "כראמל" של מאירה ברנע גולדברג).

בשנים האחרונות החלו בבכאן חינוכית בפעילות של הוצאת התכנים מחוץ למסך הטלוויזיה והדיגיטל, בכדי לייצר אפשרות למפגשים עמוקים ואינטימיים יותר עם קהל צופיו הנאמנים. מאות אירועים חוץ-מסכיים ומפגשים עם יוצרים ושחקנים התקיימו בסינמטקים ומרכזי תרבות ברחבי הארץ, וכל סדרה חדשה אשר מושקת על ידי הערוץ זוכה למגוון הקרנות פתוחות המעוררות סקרנות ועניין רב בקרב הצעירים והכרטיסים אליהן נחטפים בקצב מסחרר.

אבל הפעם זה סיפור אחר: הפעם מדובר בהקרנה בכל בתי הקולנוע בישראל לסופ"ש שלם, כשלראשונה יופצו שני פרקי הסיום טרום שידורם בכאן חינוכית ובדיגיטל בהקרנות פתוחות לקהל בסופ"ש של חופשת הפסח (28.3-26.3), בעלות של 10 ש"ח לכרטיס בלבד, סכום סמלי שאמור לאפשר לכולם להצטרף אל החגיגה. זה לא צפוי להעשיר את קופת כאן חינוכית בסכומים משמעותיים, אבל זה כן יכול להפוך לסטנדרט חדש עבור סדרות פופולריות. אנחנו לא נתנגד.

>> "כראמל", 28.3-26.3 בבתי הקולנוע // בכיכובם של יונתן בר אור, עומרי לקס, ליר עיסא, אפרת בוימולד, לירית בלבן, יובל סגל, ליאן בן ישי, מאי קורץ, אודי גוטשלק, יונתן הורן, ענת מגן שבו, יואב דונט, עמית יגור ורבים נוספים // יוצרים ותסריטאים: שירילי דשא ורועי שגב / במאי: רועי שגב / חברת ההפקה: יולי אוגוסט הפקות

• המסך
• כאן חינוכית
• עם הילדים
• ספרי ילדים
• סרטי ילדים

שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

>> עודד רז הוא במאי טלוויזיה וקולנוע שחתום בין היתר על סדרות ילדים כמו "מה בכריש", "גאליס" ו"כדברא" (וגם "כפולים 3"), ועל סרטים כמו "מכתוב" ו"גאליס: המסע לאסטרה" (וגם "ירושלים 67'" שייצא בקרוב). הרימייק של כאן חינוכית לסדרה האיקונית "שכונת חיים" החזיר אותו לביים תוכן לילדים בדיוק כשהוא היה צריך את זה. ביקשנו ממנו לסכם את החוויה. הוא הסכים.

>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים
>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים

כשקיבלתי את השיחה מעמית סטרטינר, מנכ"ל חטיבת התכניות של "יולי אוגוסט", עם ההצעה לביים את החידוש של "שכונת חיים" – הלב שלי החסיר פעימה. תוכנית המקור "הילדים משכונת חיים" הייתה סדרת קאלט שצפיתי בה בילדותי בשנות השמונים, כמו כל ילד ישראלי שגדל מול הערוץ האחד והיחיד – ערוץ 1 ושידורי הטלוויזיה הלימודית. הסדרה הייתה בשחור-לבן וצולמה בעיקר באולפן קטן עם קירות מקרטון, אבל בשבילי, כילד, זה היה עולם ומלואו. כמו כולם, גם אני זוכר עד היום את שיר הפתיחה, את הדמויות האייקוניות של יחזקאל, אמא של יוני, ושוני הכבאי. לפעמים העלילות נשכחו, אבל האווירה הקסומה של השכונה נשארה איתי לתמיד. הרגשתי שזו סגירת מעגל יפה להעניק לה חיים חדשים בדור הזה.

"אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי"

ההצעה הגיעה בתקופה מורכבת וטעונה מאוד. המדינה הייתה בשלהי מלחמת חרבות ברזל, ימים קשים, כשאני עצמי בעיצומו של הפוסט-פרודקשן לסרטי החדש, "ירושלים 67'", המתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת מבטה של דמות נשית. מצאתי את עצמי עובד על סרט מלחמה בזמן מלחמה, וההזדמנות לעבוד על סדרת ילדים עם עולם סגור, תמים ואסקפיסטי, הייתה הצלה אמיתית עבורי. אחרי קריאת התסריטים ופגישות עם עמית ועם שני מלמד, התסריטאית הראשית, התאהבתי מיד בעולם שהם בנו והרגשתי שמדובר במשהו מיוחד מאוד עבורי, משהו שמחבר אותי שוב לילדות שלי. הבנתי ששכונה היא בעצם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. אם ב'שכונת חיים' אנשים כל כך שונים ומגוונים מצליחים לחיות בהרמוניה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו, כמדינה, נצליח ללמוד מזה משהו.

כבר בתחילת העבודה הבנתי שיש לנו אתגרים גדולים. הסדרה המקורית של יוסי אלפי עסקה באפליה מתקנת לעדות המזרח, אג'נדה רלוונטית מאוד לזמנה, אבל לשני ולי היה ברור שאנחנו רוצים להתרחק מהעדתיות. רצינו ליצור שכונה עדכנית, פיוז'ן אמיתי לשנת 2025. אחד הדברים שהיה לי הכי חשוב הוא למצוא שכונה אמיתית, לא אולפן. היה לי ברור שהשמש האמיתית, הדשא, העצים והרחבה חייבים להיות אותנטיים כדי לשדר את הריאליזם שחיפשתי.

"הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות"

אחרי שלושה חודשים מפרכים מצאנו סוף סוף את השכונה המושלמת אי שם בגוש דן, עם שני טורים של בניינים, דשא, עצים, והמון קסם ואינטימיות. עשינו לה שדרוגים קטנים כמו ספרייה שכונתית, ספסלים צבעוניים, שולחנות פיקניק, ערסלים ופינת שש-בש, וקישטנו עצים בסריגות ובפרחים מבד וצמר. הכל נעשה בכיף גדול בעזרת צוות ארט מוכשר מאוד בהובלת עידו דולב. השכונה נשארה אמיתית – "שכונת חיים" עם קהילה חמה ומחוברת, בדיוק כמו שרציתי.

האתגר הבא היה הליהוק. זו סדרה שנשענת על ילדים, והיה לי חשוב מאוד למצוא את חבורת הילדים המושלמת. יחד עם מורן מרציאנו, המלהק המנוסה, עשינו תהליך ארוך מאוד ויסודי. ראינו מאות ילדים, עשינו המון סשנים של מאצ'ינג בין ילדים להורים ובין הילדים עצמם, עד שהרכבנו אנסמבל ילדים כישרוני וקסום. למרות שלא היה להם ניסיון קודם מול מצלמה, הם היו מלאי מוטיבציה ורצון ללמוד. עשינו הרבה חזרות ולקאת הצילומים העברתי להם סדנת משחק מול מצלמה. מהנסיון שצברתי בסדרות נוער קודמות שיצא לי לביים (כמו "גאליס" ו"כדברא"), ידעתי שגיבוש של האנסמבל וחיבור אמיתי רואים על המסך, ולכן ושלחנו אותם לפעילויות גיבוש ביניהן יום גיבוש בבאולינג עם פיצות ותחרויות כדי שיתחברו כקבוצה.

כבר מהימים הראשונים של הצילומים הם התגלו כמקצוענים אמיתיים. הם שאלו שאלות מקצועיות, התעניינו בפרטים, והפכו להיות חבורה מגובשת של ילדים שנהנים להיות ביחד, וזה עבר אל המסך בצורה נפלאה. עוד אלמנט מקסים שקיים בסדרה הזו הוא השילוב בין שחקנים ותיקים ובין הילדים שזו פעם ראשונה שמשחקים למסך. החיבור היה מיידי. אני זוכר את החזרות הראשונות של כל ילד עם ה"הורים" שלו בסדרה, הילדים כל כך התרגשו והאמת שגם המבוגרים, ואחרי הקראה שנייה או שלישית של הסצנה הכל זרם, הקרח נשבר, הילדים שיחקו מצוין והמבוגרים היו מאושרים על פרטנרים צעירים שמגיעים עם פאשן והתלהבות לעבודה משותפת.

כך לאורך כל ההכנות ובעיקר בצילומים, המבוגרים חלקו טיפים וניסיון עם הצעירים, עזרו להם להתמודד עם טקסטים מורכבים או רגעים בעייתים, והצעירים הצליחו לתת לא מעט דגשים למבוגרים בכל מה שקשור לרשתות חברתיות, צילום סלפי ובגדול לעשות צחוקים וכיף על הסט.

רציתי שהשכונה תחייה על המסך בצורה ויזואלית ועשירה. לדוגמא שוש (עדנה בליליוס המצחיקה) ששולחת מצרכים באומגה ישירות למכולת של חזי (קובי פרג'), והמסעדה של אנטונלה (דקלה הדר) שמשקיפה על פינות המשחקים והשש-בש – כל אלה יוצרים עולם פיזי ומוחשי של שכונה שבה כולם חלק ממשהו גדול וחם.
יצרנו שיתוף פעולה מדהים עם תושבי השכונה האמיתית, שהגיעו בהמוניהם כל בוקר, מבוגרים וילדים, להיות ניצבים ואנשי רקע. הם נהנו מהאווירה, מהמתקנים ומהצילומים.

צילמנו הרבה שוטים ארוכים שעוברים עם הדמויות בין מקומות בשכונה, יוצאים מכניסת אחד הבניינים, עוברים למסעדה של אנטונלה, דרך פינת השש-בש ואז מגיעים למספרה של אילנה. הכל הרגיש טבעי, חי ונושם. החיבור של התושבים האמיתיים לסדרה תרם מאוד לתחושה שהשכונה הזו היא מקום אמיתי, מלא חיים ואותנטיות. כדי שהסדרה תדבר לילדים של היום לא התעלמנו מטלפונים, הודעות, חידוני קהוט ועוד, אבל ביחד עם שני מלמד והתסריטאיות הנוספות הצלחנו ליצור מציאות שבה הילדים מעדיפים להיות בחוץ, פעילים וחברתיים. רעיון הקייטנה שהילדים הגדולים מארגנים לקטנים בשכונה הפך את הסדרה לאינטראקטיבית וקסומה, והחזיר את הילדים לפעילות מחוץ למסכים.

מאוד משמח אותי לקבל תגובות חיוביות מהילדים שצופים בסדרה. הם מספרים שהם נהנים, מחכים בקוצר רוח לפרקים חדשים ובעיקר צוחקים המון. כבר עכשיו אני מקבל המון שאלות מהורים וילדים שרוצים לדעת איפה השכונה ואיך אפשר לעבור לגור בה. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבמאי.

• יוצרים כותבים
• עם הילדים
• כאן חינוכית
• נוסטלגיה
• טור אישי