משטרת ישראל מונעת הקרנת סרט ללא סמכות. זו השורה התחתונה של הפעילות המשטרתית סביב הקרנת "ג'נין ג'נין 2", סרט ההמשך של מוחמד בכרי לסרטו מעורר המחלוקת "ג'נין ג'נין". בתחילת השבוע סגרה המשטרה את סניף מפלגת חד"ש בחיפה עקב הכוונה להקרין שם את הסרט – צעד חסר תקדים נגד מפלגה ישראלית – ואמש הגיעו השוטרים אל תיאטרון אלסראיא ביפו, חקרו את מנהלו מחמוד אבו ערישה והגישו לו צו האוסר על הקרנת הסרט גם בתל אביב.

>> כל כך סימבולי: מדינת ישראל התנתקה מהמציאות. רק הסמלים נשארו
>> בא לי להפסיק לראות את הסדרה הזאת. הנחמה היחידה היא התנגדות

כזכור, הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" שנוצר ב-2002 נאסרה על ידי בית המשפט העליון ב-2022, לאחר שקבע כי הוא מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל, ובכרי שילם 50 אלף שקלים לסא"ל במיל' ניסים מגנאג'י שהופיע בסרט ותבע אותו אישית. אלא שסרטו החדש של בכרי אינו כלול, מן הסתם, בפסיקת בית המשפט התקדימית והמשטרה פועלת לאסור את הקרנתו ללא כל עילה וסמכות. סרטו החדש של בכרי מתמקד בהתרחשויות השנה שעברה (2023) במחנה הפליטים של ג'נין, ואינו מכיל את הקטעים השנויים במחלוקת שבעקבותיהם נאסרה הקרנת הסרט הראשון.

חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם רשימת "עיר סגולה", איתמר אבנרי, פנה במכתב חריף אל מפקד המחוז, ניצב פרץ עמר, ובו דרש כי המשטרה תבטל את הצו שהגישה לתיאטרון וקבע כי מדובר ב"החלטה שערורייתית, אנטי-דמוקרטית, המהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות". לטענת אבנרי, "האיסור על הקרנתה לא רק שנשען על טיעונים חסרי בסיס, אלא גם מעלה חשש כבד למסע השתקה והפחדה כנגד אנשי התיאטרון, כנגד החברה הערבית-פלסטינית ביפו וכנגד כל מי שמחזיק בדעות המנוגדות לאלו של השר האחראי על המשטרה".

גורמים משפטיים הביעו אתמול תדהמה מהחלטת המשטרה לאסור על הקרנת הסרט ולפעול נגד מקריניו, החלטה שאינה נשענת על שום סעד חוקי ומהווה למעשה פעולה בלתי חוקית של גורמי האכיפה, אבל מול משטרה שפועלת בניגוד לתקנותיה ותוקפת באלימות אזרחים בכל הפגנה כמעט, לא נשאר הרבה ממה להידהם."אני קורא לך לעצור את ההידרדרות המהירה שצעד זה מהווה", כתב חבר המועצה אבנרי לניצב פרץ עמר, אך נראה שההידרדרות מכוונת.

תיאטרון אלסראיא היפואי הוא מוסד תרבות מוערך מאוד ביפו, הפועל לצד תיאטרון יפו במסגרת "התיאטרון היהודי-ערבי" בניהולם של יגאל עזרתי וגבי אלדור מאז היווסדו ב-1998. מוחמד בכרי עצמו ניהל את תיאטרון אלסראיא בעבר, ועם הרשעתו במשפט הדיבה על "ג'נין ג'נין" נערך בו ערב איסוף תרומות עבור תשלום הפיצויים. התיאטרון משמש מטרה נוחה לימין הגזעני בישראל, וב-2018 דרשה מירי רגב להעמיד לדין את מנהלי התיאטרון אחרי שערכו ערב מחאה לטובת המשוררת הפלסטינית הכלואה דארין טאטור.

• ❤ תרבות
• תיאטרון יפו
• כיבוש
• עיר סגולה

הטרור שוב מכה בתל אביב ובוחר אותה כמטרה מרכזית: ארבעה חודשים אחרי פיגוע הירי בדיזנגוף ושלושה חודשים מאז פיגוע הדריסה בטיילת, הגיע היום בצהריים המחבל עבד חלאילה בטנדר שלו אל רחוב פנחס רוזן בשיכון דן שבצפון העיר, והתנגש בעוצמה בתחנת אוטובוס בה המתינו מספר אנשים, יצא מכלי הרכב והחל לדקור בסכין עוברים ושבים, ופצע בסך הכל תשעה אנשים, מתוכם שלושה במצב קשה. המחבל נורה על ידי אזרח שביצע בו בהמשך וידוא הריגה לאחר שהיה מנוטרל. הפיגוע התרחש על רקע מבצע "בית וגן" בג'נין, בו נהרגו אתמול עשרה פלסטינים.

https://twitter.com/newsisrael13/status/1676196125198491648

ברשתות נפוצו עדויות ראיה קשות של אזרחים שישבו במרכז המסחרי הסמוך שמכיל מספר בתי קפה ומסעדות. בסרטון של חדשות 13 ממצלמת אבטחה של בית הקפה בזירת האירוע, ניתן לראות בפינה השמאלית של המסך אישה לבושה חולצת פסים שקופצת בבעתה ברגע פגיעת הרכב בתחנת האוטובוס. האישה הזאת היא איגי וקסמן. עוקביה של הזמרת ויקירת המערכת, איגי וקסמן, יכלו לצפות בסטורי שהעלתה מיד אחר כך לאינסטגרם כעדת ראייה מבוהלת לפיגוע: "תקשיבו, הייתי בפיגוע עכשיו פה", אמרה וקסמן, "ישבנו בבית קפה ובאה מכונית ודרסה שני בחורים לידנו. ולא הבנו. הזמנו… אני בשוק… אני באמת בשוק… ראינו את הגופות שלהם. ואז שמענו יריות. וואו. אני לא מאמינה שזה קורה. אני לא מאמינה שזה קורה. תשמרו על עצמכם".

אל זירת הפיגוע הגיע גם ראש העיר רון חולדאי, ואמר ש"הטרור שוב הרים את ראשו בעירנו. הצוותים שלנו בשטח מסייעים לכוחות הביטחון. אני מאחל החלמה מהירה לפצועי הפיגוע. אנא שמרו על עירנות". מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי שהגיע אף הוא למקום מיהר לשבח את האזרח שירה במחבל למוות ואמר כי "מנע את המשך מסע הרצח של אותו מחבל". בעקבות הפיגוע נחסם לתנועה למשך מספר שעות רחוב פנחס רוזן בין שלונסקי למבצע קדש לשני הכיוונים.

מאוחר יותר הגיע אל המקום גם סוכן הכאוס איתמר בן גביר, שהתקבל בקריאות זועמות על ידי אזרחים שהתאספו במקום וקראו לו "לך הביתה, תתבייש" ובן גביר הגיב להם בקריאה הממלכתית "אתם סתם אנשי שמאל", בזמן שמספר נערי ישיבה שהתאספו לפתע במקום צעקו במקביל "שמאלנים בוגדים סכנה ליהודים". בינתיים, ברשתות החברתיות, כבר נפוצו גילויי שמחה של אזרחים ישראלים מז'אנר ה"מגיע לתל אביבים האלה", תופעה מחרידה אך מוכרת מפיגועים קודמים בעיר. נמשיך לעדכן.

• הבועה
• פיגוע
• פיגוע דקירה
• צפון תל אביב
• כיבוש
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הזעקה "איפה הייתם בחווארה?!" הפכה לאחת ממלכות הכיתה במחאת קפלן. ובצדק. אבל הא.נשים שזועקים על הנעשה בחווארה גם באירועים הפחות סקסיים? הם לא. ביד אחת אנחנו מסבירים שדמוקרטיה זה לא רק הרוב קובע ומי יגן על המיעוט, וביד השניה מעיפים הצידה באלימות את המיעוט שבתוכנו? הגזמנו.

זה יהיה טור דעה לא פופולרי. בן כספית, שאת ציוציו אני משתפת לא מעט, ידע להדהד את תחושתם של רבים: "זו אינה המחאה שלכם", הוא כתב לאנשי תנועת 'עומדים ביחד'. "אתם מזיקים לה ולסיכוי שלנו להציל את הדמוקרטיה. תארגנו לעצמכם הפגנות, בלי טרמפים. מה לא מובן כאן?"; הוא לא רק קיבל הרבה לייקים על הציוץ הזה. אין לי ספק שרבים לא עשו לייק כי לא נעים, אבל בתוך תוכם חשבו ככה. ואיך אני יודעת? כי גם לי המחשבה עוברת בראש, מדי פעם, כשאני חולפת בקפלן דרך המפגינים שמזכירים לי – בניגוד לרצוני העז לשכוח – שיש כיבוש. אז מה הבעיה שלי?

בתור מי שארגנה לא מעט הפגנות בחיי אני מכירה טוב ממש את הרצון להפגנה מושלמת: אחת שבה כל משתתפיה מיושרים בול על המסר. כולם שמים בצד את סטיות התקן, את המחשבות, את הספקות לגבי חלק מהדברים, את סימני השאלה. כולם נראים אותו דבר. בול כמו המיצג של השפחות. חוזקתו בציות המלא, באפס דעה עצמית. אבל רגע – לא נגד זה בדיוק אנחנו ברחובות כבר חצי שנה?

אין ילדים שידברו בעד חרמות. בשיעורי חינוך אין ילד שיגיד "זה נכון להזמין למסיבה את כולם חוץ מאת ההוא שמתלבש לא כמו כולם". אבל יש הרבה מסיבות שלא מזמינים אותו. יותר כיף רק עם אנשים כמוך. אין חצי הריון ואין חצי דמוקרטיה. על המשפט הזה נדמה לי שיסכימו גם אלו שלא יוצאים להפגין אבל עושים לייק לאלו שכן. מי יגן על המיעוט אם בג"ץ יהיה חלש? מי ישמור על הנשים, הלהט״ב, המזרחים, העניים, החרדים? גם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות בלה בלה בלה. כולנו מדקלמים את הטקסטים האלו (ובצדק, כי הם נכונים!) בנסיון לפקוח את העיניים לאלו בצד השני שלא יודעים שהם יהיו הראשונים להיפגע. "איך הם לא קולטים מה יקרה?!", אנחנו שואלים בתדהמה. "כשיפול להם האסימון יהיה מאוחר מדי!".

מתוך שלל היצירתיות שמחאה מביאה איתה, מיצג השפחות לא רק מצטלם הכי טוב, הוא גם מבהיר אולי הכי חזק את הסכנה. אפס מקום למיעוט. אפס מקום לאחר.
מבטיחה לכם שאם אפשר היה להוציא מהלהט"ב את אלו שהם לא הומואים או לסביות "רגילים", הייתה יותר תמיכה למאבק בזכויות שלהם. או כמו שצייץ מישהו על החתונה של שופטת הכדורגל: אם היא רוצה להיות לסבית שפשוט תגדל שיער – בשביל מה להיות טרנסג'נדרית? אז שנוותר עליהן, על הטרנסג'נדריות, ונזכה לאהדה גדולה יותר? שווה, לא? איך אמר בן כספית: "תארגנו לעצמכם הפגנות, בלי טרמפים. מה לא מובן כאן". (סליחה הוא לא אמר את זה על להט"ב. חס וחלילה. זה על ההם שמעצבנים כי הם מזכירים לי את מה שאני ממש מצליחה רוב הזמן לא לזכור, למרות שזה קורה חצי שעה מתל אביב).

צודק בן כספית. ככל שנצמצם את המאבק למה שהרוב מסכימים איתו, סיכויו להצליח יגדלו. צודק. רק שאז נצליח ללדת את מה שיולדים אחרי חצי הריון. אם במחאה על הדמוקרטיה אין מקום לדגל של השכנים או לאזרחים שבוחרים לשאת אותו, אז תיכף לא יהיה מקום לדגל הלהט"ב. איפה הייתם בחווארה זה סקסי. פשוט, קליט, ממחיש שהצד השני מופרע ואין מצב שלא יהיה מי שיגן עלינו מפניהם גם אם נהיה מיעוט. מיעוט זה סקסי. אגב לשרוף להם את הכפר זה גם סקסי. פשוט, קליט, מרתיע. רק פחות מוסרי. וכיבוש? זה בכלל לא סקסי. כיבוש זה מסובך.

"אחים לנשק" הוא ארגון שעושה המון כדי להגן יחד עם כולנו על הדמוקרטיה. גם הם, כמו כולם, יודעים שחייבים להתנגד לדיקטטורה גם אם הצד השני למד להכין קרפצ’יו והיא מוגשת לנו עכשיו בפרוסות דקות דקות וקלות לעיכול. גם הם יודעים שמותר (ואולי רצוי) לא להסכים עם מאה אחוז מהמסרים בהפגנה למען הדמוקרטיה. מה שקרה אתמול בקפלן (גם אם היו אלה אנשים בודדים) היה אלים ולא דמוקרטי בעליל, וראוי לגינוי גם אם האנשים האלו שייכים ל"אחים לנשק". אפשר להילחם על הדמוקרטיה באמצעים לא דמוקרטים. אבל מזה לא תצא דמוקרטיה.

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• הבועה
• כיבוש
• צה"ל

ובכן, הביטו במונית השירות שבתמונה ותגידו: האם זה דגל פלסטין? הוא אדום-ירוק-שחור-לבן, כך שיתכן והתשובה היא כן. הוא גם אבטיח, אז כנראה שהתשובה היא לא. מצד שלישי, כתוב באנגלית "זה לא דגל פלסטין", כך שאולי זו הטעיה ויש לקוות שכוחות המודיעין חוקרים את הנושא. החל מהבוקר נפרס על מוניות השירות בתל אביב והסביבה קמפיין שילוט של תנועת "זזים – קהילה פועלת" במחאה נגד הצעת החוק הדרקוני לאיסור הנפת דגל פלסטין ונגד האלימות המשטרתית כלפי אזרחיות ומפגינים שהניפו אותו בשבועות האחרונים.

בשבוע שעבר במצעד הגאווה בחיפה, שוטרים היכו ועצרו צעירה ונער טרנסג'נדר בן 16 רק כי נשאו דגל פלסטין לצד דגל הגאווה. גם באירועים דומים סביב אירועי יום הנכבה באוניברסיטאות וברחוב בוצעו החרמות רכוש, מעצרים והתנכלויות. הממשלה כבר דורשת מהאוניברסיטאות להלשין על שימוש בדגל וחברות שילוט ואוטובוסים פשוט מסרבות להעלות מסרים שנויים במחלוקת.

על רקע זה ועם התחדשות המהלכים לקידום חקיקת חוקי ההפיכה המשטרית שנועדו לפגוע בחברה האזרחית, בחופש הביטוי ובזכויות האדם, יצאה תנועת ״זזים – קהילה פועלת״ בקמפיין שילוט נרחב על מוניות שירות בתל אביב והערים השכנות, שיימשך כשבוע. הקמפיין נועד להגחיך את הרדיפה השלטונית חסרת התוחלת אחרי סמלים ודגלים ומצד שני להמחיש את הסכנה הממשית לחופש הביטוי ולמחאה בדרך של התנגדות יצירתית. "למרות שהחוק האנטי-דמוקרטי שאוסר על הנפת דגל פלסטין טרם אושר, משטרת בן-גביר כבר אוכפת אותו באלימות", אמרה אמל סעד, קמפיינרית בתנועה. "החוק אינו שונה משאר חוקי ההפיכה המשטרית, והוא פוגע אנושות בחופש הביטוי והמחאה. לא ניתן שיסתמו לנו את הפה ולכן מצאנו את הדרך היצירתית הזו להנכיח את דגל פלסטין ברחובות".

מנכ״לית תנועת זזים – קהילה פועלת, רלוקה גנאה, מסרה: "האלימות המשטרתית כלפי נער טרנסג'נדר שהניף את דגל פלסטין לצד דגל הגאווה והוצג באופן פוגעני בהודעת המשטרה בנושא, מחרידה אבל לא מפתיעה כשמדובר במשטרת בן-גביר, שדעותיו על ערבים ועל הקהילה הגאה ידועות. התנגדות אזרחית במשטרים לא דמוקרטיים נעזרת תמיד בהומור וביצירתיות. כשחברות שילוט ואוטובוסים מסרבות לפרסם שלטים שנויים במחלוקת ואזרחים סופגים אלימות משטרתית על הנפת סמל – אנחנו כבר שם. המסר שלנו לממשלה ברור: תמיד נמצא את הדרך לעקוף כל איסור מופרך ולא נפסיק להיאבק על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה – בין אם מדובר בדגל הגאווה ובין אם בדגל פלסטין".

• הבועה
• מוניות שירות
• פלסטין
• כיבוש
• חופש הביטוי

יום אחד החלון נפתח ובחוץ התחוללה שואה.
אתחיל מהסוף: אם יש משהו אחד חזק שלמדתי מהעיסוק ביום השואה הוא זה: רוע הוא טבעי לנו. לכולנו.
והשני: שזה יכול לקרות. אולי לא שואה. אולי משהו פחות מזעזע. אבל עדיין מזעזע בטירוף. זה יכול לקרות. זה יכול לקרות לא רק להם, הרעים. לא רק להם, הזורמים עם מה שעושה הרוב. לא רק להם, שבוחרים להסיט את מבטם לצד השני כשקורה משהו רע, כי אם לא רואים זה לא קורה. עמוק עמוק בפנים גם אני מעדיפה אנשים כמוני. כשאף אחד לא רואה אני – או אנחנו – לא חסינים מגזענות, לא חסינים מתחושת עליונות על האחר. אנחנו לא, על אוטומט, הטובים בסרט הזה.

"אנחנו מתרגלים לאט לאט. הטירוף של אתמול הוא הנורמלי של היום. ואפרופו מתרגלים – קטע איך שהתרגלנו לכיבוש. אני נשבעת שאני לא זוכרת שיש כיבוש. 56 שנה זה המון זמן להתרגל"

"איך הם לא ברחו?", שאלו אותי תלמידים בשבוע שעבר. איך? איך אנחנו לא רואים שהשיער גדל כל יום? הוא גדל לאט – מאפשר לנו להתרגל. ההוא שלפני שנתיים לא הגיע למנדט – היום הוא שר. התרגלנו. גם בגרמניה התרגלו. כל צעד היה נורא אבל קצת פחות נורא מהצעד אחריו. שבע שנים עברו בין הבחירות הדמוקרטיות בגרמניה שבהן המפלגה הנאצית קיבלה שליש מהקולות ועד ש"פתחנו את החלון ובחוץ השתוללה שואה". שבע שנים זה הרבה זמן להתרגל.

וכשמסתכלים מה קרה בשבע שנים האלו, כיצד מה שהתחיל במדינה דמוקרטית זז לאט לאט להגבלת כוחו של בית המשפט, לחובה להישבע נאמנות לאדם בראש המפלגה, כמו פעם כשהיו פה מלכים במקום מפלגות, ומשם זז להגדרה של מי-שלא איתנו-אנרכיסט, ודקה אחרי הוא כבר בוגד– ועד לשואה.

אבל זה קרה ממש לאט.
אנחנו מתרגלים.
ואני מסתכלת עלינו, על איך (להבדיל אלפי הבדלות?) החודשים האחרונים מזכירים במשהו את ההתחלה של שבע השנים ההן. אבל אצלנו זה לא יקרה. וחוץ מזה רבים מאיתנו לא שותקים, יוצאים לרחובות, מפגינים. ורבים עוד יותר חושבים שמה שקורה פה חמור, אבל שיהיה בסדר. הרי אנחנו אנשים טובים בסך הכל. לא יקרה פה משהו רע באמת.

מקסימום, מה יקרה? נערות יסתכלו על הממשלה ויתקשו למצוא שם נשים? לא בהכל הממשלה היא הדוגמה. ילד שנמשך לבני מינו ירגיש חריג? כמה כאלה יש כבר. שר ביטחון מפוטר כי אמר אמת? אז את האמת נגיד בבית ופחות בחוץ. כמה מטורפים לקחו את החוק לידיים ושרפו כפר שלם ואף אחד לא נעצר? זה רחוק ממש מפה. דברים רעים באמת לא יקרו פה. בארצות הברית כבר אוסרים הפלות גם אחרי אונס. אבל פה זה לא יקרה. הגזמת.

אנחנו מתרגלים לאט לאט. הטירוף של אתמול הוא הנורמלי של היום. ואפרופו מתרגלים – קטע איך שהתרגלנו לכיבוש. אני נשבעת שאני לא זוכרת שיש כיבוש. 56 שנים עברו מאז שכבשנו שטחים כהגנה עצמית ועם מליון סיבות טובות ומוצדקות ומאז? 56 שנה זה המון זמן להתרגל. וכן, כמובן, הכיבוש זה מורכב. והפתרון הוא מורכב. והפרטנר בצד השני לא כולו נופת צופים. חלקו הקטן (קטנטן) מאמין בטרור (אגב, איך קוראים לפיצוץ בר בריטי לפני קום המדינה?); הכיבוש שלנו, ורק שלנו, הוא מורכב . זה עוזר להתמודד עם העובדה שאנחנו שולטים בחייהם של בני אדם אחרים שהם אזרחים בשום מקום.

"רוב הזמן זה לא מגיע לחדשות, למרות שדברים כאלו קורים כל יום. אז אנחנו לא חושבים על זה. התרגלנו. שבע שנים עברו עד ש'התחילה פתאום' השואה והגרמנים התרגלו, ואז האוסטרים התרגלו, ואז הפולנים התרגלו ואז הרבה מדינות התרגלו"

אנחנו שולטים בחייהם של הרעים שביניהם, שרוצים להשמידנו, אבל אנחנו שולטים גם ברבים הרבה הרבה יותר מאלו שרוצים ברעתנו: אלו שרוצים לחיות, להתפרנס, לאהוב, ואולי בטעות גם להיות עם חופשי, בדומה למה שאנחנו רצינו לפני 48', ורוצים להחליט על עצמם. והם יכולים, כמובן, אם נרשה להם. ונרשה להם לרגע אם הם, כולם כולם, יתנהגו יפה. ואנחנו לא עושים כלום בנושא כבר עשרות שנים. כי זה מורכב. אף פעם אין זמן טוב לחשוב על זה. ואף פעם אין עם מי לעשות את זה. ואנחנו, במקרה הטוב, ההוא שעבר מדרכה כדי לא לראות את הרוע.

>> חובה להתנגד: כך החזירה המחאה את הכיבוש לסדר היום
>>בארץ הדבשת: השילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל

ועכשיו, כשאנחנו נלחמים על הדמוקרטיה של עצמנו? זה בטח לא זמן טוב לעסוק בכיבוש, כי קודם צריך להציל את עצמנו מעצמנו. עשרות שנים זה לא זמן טוב להתעסק עם זה. וגם התרגלנו. מי חושב על זה בכלל. האבא שצריך לבקש אישור כדי לצאת עם הבת שלו לטיפול חושב על זה. כששורפים את חווארה אנחנו חושבים על זה. אנחנו אנשים טובים – חוסר צדק לא עובר לידינו – מה פתאום שורפים כפר או הורסים למישהו את הפרנסה שלו כי בדיוק כשיש קציר יש עוצר. אנחנו חושבים על זה ומתנגדים לזה סביב השולחן בדיון פוליטי. אם זה הגיע לחדשות.

ורוב הזמן זה לא מגיע לחדשות, למרות שדברים כאלו קורים כל יום. אז אנחנו לא חושבים על זה. התרגלנו. שבע שנים עברו עד ש"התחילה פתאום" השואה והגרמנים התרגלו, ואז האוסטרים התרגלו, ואז הפולנים התרגלו ואז הרבה מדינות התרגלו. ואז שאלנו למה העולם שתק ואיפה היה אלוהים. אולי הצוואה לזכרם, רגע לפני ימי הזיכרון, היא לזכור ולא לשכוח כמה קל להתרגל גם לדברים הכי רעים בעולם, ובוודאי לרעים הקטנים יותר. אולי אפשר להסתכל גם למה התרגלנו עד כה. אולי התרגלנו לכמה דברים שלא מסתדרים עם זה שאנחנו הטובים בסרט של עצמנו.

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• יום השואה
• יום הזיכרון
• כיבוש