"נשות סטפפורד", "המספריים של אדוארד", "קן הקוקיה", "וונדה-ויז'ן", "נקודת זבריצקי", "מטריקס", "המופע של טרומן" – "אל תדאגי יקירתי" נראה כמו שמיכת טלאים שנתפרה מסצנות ורעיונות שהורמו משלל סרטים. בדיעבד אפשר לספק הצדקה פנימית לעובדה שהסרט שפתח את פסטיבל חיפה ועולה היום למסכים גונב מכל הבא ליד, אבל במהלך הצפייה המיש-מש הזה אינו מתגבש ליצירה שלמה (בניגוד ל"הכל בכל מקום בבת אחת", למשל, שגם בו הגיבורה מופתעת לגלות שהעולם שבתוכו היא חיה שונה מכפי שנראה על פני השטח). מה גם שאין בו רעיון מקורי אחד לרפואה.

בני הזוג אליס (פלורנס פיו) וג'ק (הארי סטיילס) מתגוררים בישוב קהילתי פורח בלב המדבר שנדמה מנותק משאר העולם. המוזיקה, התלבושות, וחלוקת התפקידים בין הנשים לגברים, מסמנים לנו שהזמן הוא שנות החמישים של המאה שעברה. בעוד הגברים יוצאים מדי בוקר בשיירת מכוניות לעבודה בפרויקט סודי כלשהו במדבר, הנשים נשארות מאחור לנקות את הבית ולהכין ארוחות דשנות בלי להעלות על פניהן טיפת זיעה שתפגום באיפור המושלם. פרויקט ויקטורי, המספק לתושביו את כל צרכיהם, מנוהל על ידי פרנק החלקלק (כריס פיין), שניחן במאפיינים של גורו המנהיג כת, והוא מקבל תמיכה מלאה מאשתו המושלמת שלי (ג'מה צ'אן מ"נצחיים").

אפילו מי שלא ראה אף אחד מהסרטים הנ"ל יזהה מיד ששום דבר מושלם לא יכול להישאר כזה, מה גם שבמקום יש יותר מדי סימני אזהרה. נראה שהם חלים רק לגבי הנשים בעוד הגברים שותפים לסוד כלשהו. כשאישה שחורה בשם מרגרט מפגינה חוסר נחת, היא מסומנת מיד כמשוגעת הזקוקה לטיפול, ובעקבותיה גם אליס מתחילה לחוות חוויות מלחיצות ולשאול שאלות. כשג'ק אומר לה שהיא חלמה את מה שנדמה לה שראתה, הצופים המעודכנים כבר יודעים להניח שמדובר בגסלייטינג.

זה סרטה השני כבמאית של אוליביה וויילד, שגם מגלמת את באני, שכנתה וחברתה הטובה של אליס. גם סרטה הקודם, קומדיית הנעורים "חורשות את הלילה", הורכב מחומרים משומשים, אבל הם עורבלו באופן שרענן את טעמם ואפילו ייצר רגעים של אותנטיות רגשית. הפעם וויילד לא שולטת בחומר, וכמו התסריט (פרי עטה של קייטי סילברמן) גם הבימוי נראה כקאט-אנד-פייסט של רעיונות ויזואליים מסרטים שונים. תנועות מצלמה סיבוביות במסיבת גן מושכות תשומת לב לעצמן – למה בעצם?

העיצוב המעגלי של ויקטורי על רקע ההרים החשופים מניב כמה דימויים מרשימים, ובתוך הצבעוניות הרווייה בולט דימוי חוזר של נשים רוקדות בשחור לבן. הכוריאוגרפיה הקליידוסקופית שמצולמת מזווית עילית הועתקה ממיוזיקלס משנות השלושים של בזבי ברקלי, והיא מייצגת כאן סדר ושליטה, וגם חיפצון של גופות הנשים. זה רעיון מעניין, אך הוא חוזר שוב ושוב, ושוב.

במאה הנוכחית ראינו כמה וכמה סרטים וסדרות על קהילות אוטופיות (או בעצם הטרוטופיות) שנועדו להתרסק, וגם כאן אנחנו מחכים להתרסקות כמעט מההתחלה. אבל הסרט לוקח את הזמן ומגיש עוד ועוד ואריאציות על תהליך ההתעוררות של אליס, שחושף את הדיכוי שבבסיס האוטופיה. זה מעורר עניין מסוים, עד שזה מפסיק. החשיפה הגדולה של הגלגלים שמניעים את ויקטורי מגיעה ממש בסוף, ודווקא היא מזורזת מדי ולכן מאבדת מפוטנציאל האפקטיביות שלה.

פלורנס פיו ("נשים קטנות") היא שחקנית מרתקת וחלק מהזמן היא מצליחה לחבר אותנו לבהלה ההולכת וגוברת של דמותה. גם וויילד מרשימה כחברה הטובה שנראית מאושרת בתפקיד האישה הקטנה והמטופחת, אף שברור שהיא חזקה יותר מהחזות שהיא מציגה (ולא רק משום שהיא במאית הסרט, מה שמייצר דיסוננס אירוני). הגברים השליטים מקבלים פחות תשומת לב, וכמה מהם נראים כמו ילדים מגודלים. זה אולי היה מכוון (אחת הדמויות הכי זכורות ב"מד מן" היתה זו של פיט קמפבל בעל פני התינוק), אבל הסרט אינו מספק לדמויותיהם מספיק בשר כדי שהליהוק הזה יהיה מעניין, מה גם שהארי סטיילס, בדרך כלל זמר, אינו מפגין יכולת משחק של ממש.

שיר הדז'ה וו היפהפה "Where or When" שמושמע על רקע כותרות הסיום נכתב על רוג'רס והארט ב-1937. השיר נועד לשמש כמעין סיכום פיוטי של "אל תדאגי יקירתי", אילו רק הסרט ניחן בתחכום ובערגה שעולים מהשיר, היה על מה לדבר.

★★☆ 2.5 כוכבים
Don't Worry Darling בימוי: אוליביה וויילד. עם פלורנס פיו, הארי סטיילס, אוליביה וויילד, כריס פיין. ארה"ב 2022, 123 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אוטופיה
• אימה
• מתח

• Facebook
• Twitter
• Email

2020 היתה שנה עם מאפיינים דיסטופיים לכל דבר ועניין, ומן הראוי שנסיים אותה עם פסטיבל אוטופיה לסרטי מדע בדיוני ואימה שחוזר לסיבוב נוסף. בדומה לפסטיבלי קולנוע נוספים שמתקיימים בימים אלה, הוא יערך במתכונת מקוונת בין התאריכים 17 בדצמבר עד ל-10 בינואר. מה צפוי לכם שם? ובכן, אתם יודעים, כל השבנג הקבוע: אנדרואידים, חייזרים, זומבים וערפדים. כיף גדול!

מארגני הפסטיבל, כמובן, לא התעלמו מהנסיבות המיוחדות שקירבו עד מאוד בין תחומי העניין שלהם לבין השנה שהיתה. "בשנת הדיסטופיה והאימה חשנו חובה לקיים את אוטופיה בכל דרך", מסרו עם חשיפת פרטי הפסטיבל השנתי. "הטירוף והמעוף בסרטי הפסטיבל הם כלים מהותיים להתמודדות עם האבסורד שברחובות הערים ובמעמקי הנפש שלנו. לא היה זמן חשוב יותר לסיפורים שלא יעלו על הדעת ולקולנוע שלא מהעולם הזה, לשיחה על מה שבאמת מפחיד, מטריד ומאיים ולמחשבה על העתיד שאנו מייחלים לו". לא מן הנמנע שהצדק עמם.

בין הסרטים שיוצגו בפסטיבל תוכלו למצוא שמות אטרקטיביים דוגמת "האדם שהרג את היטלר, ואז את ביגפוט", "בת ים בפריז", "מרגיש טוב אחי", "לכדתי את השטן", "ליבי אינו פועם כשאינך מורה לו", "אפלה", "מסע אחרון" ו-"לפסיס". לפי המארגנים, בין הסרטים תמצאו דרמת התבגרות פנטסטית, סרט סייבר-אימה, דרמת משפחה ערפדית ועוד ועוד.

אירועי הפסטיבל יכללו גם ערבי עיון, מפגשים, הרצאות וסדנאות באמצעים מקוונים. כרטיס לסרט אחד הוא 15 ש"ח, כרטיסיה ל-5 סרטים תעלה לכם 50 ש"ח, כרטיסיה ל-10 סרטים 90 ש"ח וכרטיסיה לכל סרטי הפסטיבל (30) תעלה 250 ש"ח. לצד הפסטיבל, מבקשים המארגנים לעדכן כי השיקו זה עתה כתב עת דיגיטלי שעתיד לצאת ארבע פעמים בשנה.מוזמנים להתרשם ממנו ממש כאן.

לפרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של אוטופיה

• המסך
• פסטיבל אוטופיה
• אוטופיה
• סרטי אימה
• מדע בדיוני
• דיסטופיה
• הישרדות: קורונה

• Facebook
• Twitter
• Email

בעשור האחרון היינו עדים לתהפוכות ביחס שלנו לטכנולוגיה. בסוף העשור הקודם היינו מאוד אופטימיים, שלא לומר אוטופיסטים. עמק הסיליקון היה אז מושא להערצה, מקום שכולו טוב ושממנו נובעת בשורת הטכנולוגיה שתוך זמן קצר תרפא את המחלה, תדביר את העוני, תסיים בנימוס את כל המלחמות ותוביל את כולנו אל גן עדן עלי אדמות. רובוטים מתוחכמים יבצעו במקומנו כל עבודה מסוכנת, מלוכלכת או מונוטונית, מדפסת תלת ממד בכל בית תאפשר לנו ליצור כל שנרצה בלחיצת כפתור, מנועי החיפוש ינגישו מידע באופן חסר תקדים ויביאו לרנסאנס חדש של ידע ויצירתיות והרשתות החברתיות יחברו את כולנו זה אל זה – לא נדע עוד בדידות והפחד מהשונה, הזר והאחר ייעלם מהעולם. חוקרי מוח שאפתנים דיברו בעיניים בוהקות על מיפוי המוח האנושי וחיבורו אל הרשת, והיה נראה סביר לטעון שאנו דור המדבר ושהדור הבא פשוט לא יידע את המוות. נעורי הנצח עמדו בפתח.

היו סיבות רבות וטובות לאמץ את הפנטזיה הזו. הראשונה בהן – למה לא? מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות בעולם הזה, מי לא היה רוצה להאמין? התעשייה הישנה נצלנית, מזהמת, מושחתת, סקסיסטית ואולי הנורא מכל – זקנה ומשעממת. התעשיה החדשה חכמה, יעילה, ירוקה, נקייה, שוויונית, שקופה, שיתופית, יזמית, צעירה וסקסית. עולם חדש מופלא. גוגל, פייסבוק, אפל ופייפאל היו לבני בית אצל כולנו. סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג ואילון מאסק לא היו רק מנכ"לים אלא גם גיבורי תרבות, שלא לומר גיבורי על. הסיפור הזה היה כל כך טוב שכולנו רצינו בו. מערך שלם של תועמלנים מטעם עצמם נשא את הבשורה שנשמעה בכל מקום, משהיכלי כנס TED החלו להעלות את ההרצאות לרשת. ללא ספק, Ideas worth spreading.

חשוב מכל, אולי, הוא שהעתיד החל, טיפין טיפין, באמת לתת אותותיו. כן, מנועי החיפוש באמת הנגישו ידע באופן חסר תקדים. כן, הרשתות החברתיות יצרו דרכי תקשורת וסוגי קשר חדשים ומרגשים. האייפון העצים את החוויה הזו בכך שאפשר אותה לכל אדם ובכל מקום, בעוד הוא אוצר בתוכו כוח חישוב גדול פי כמה ממחשבי פרויקט הנחיתה על הירח. נשיא ארצות הברית ברק אובמה נבחר באמצעות שימוש מחוכם בניו מדיה וגיוס המונים, הכל דרך הרשת המופלאה.

עבר עשור. מדינות רבות לא ערוכות לקצב האוטומציה בשוק העבודה או לאריכות החיים העולה של אזרחיהן, מה שמוביל לזעזועים חברתיים, כלכליים וגיאו־פוליטיים. צוקרברג נקרא להעיד בפני הקונגרס על אודות השימוש של רוסיה בפייסבוק להעצמת הפילוג בחברה האמריקאית, לערער את הדמוקרטיה ולהשפיע על הבחירות לנשיאות. מאסק נאלץ לפרוש מנשיאות טסלה כי צייץ בדיחה על וויד. סין משלבת את כל אזרחיה במערכת מעקב דיגיטלית הכוללת את הגרסאות הסיניות לפייסבוק ואמזון ומעניקה לכל אדם דירוג נאמנות על פי היסטוריית ההתבטאויות שלו והרכישות שלו ושל חבריו. צבאות העולם נערכים למירוץ חימוש בתחום הבינה המלאכותית. אבל היי, יש לנו כמות חסרת תקדים של סרטוני קיפודים חמודים ולחלקכם יש ודאי רומבה בבית.

השיח הטכנולוגי הציבורי נוטה לקיצוניות, בין אוטופיה רדיקלית ("בים מי אפ סקוטי") לדיסטופיה מייאשת ("אוהב הוא את האח הגדול"). הקטבים הללו מוזנים מחד גיסא על ידי חזונם של היזמים, המבקשים לגייס תמיכה ציבורית, הקלות רגולטריות וכסף, ואידך גיסא יוצרי המדע הבדיוני, שרואים לעתים את תפקידם כנביאי זעם. המציאות, לרוב, מורכבת ואינקרמנטלית. היטיב לומר זאת סופר המדע הבדיוני וויליאם גיבסון: "העתיד כבר כאן, הוא פשוט אינו מחולק בצורה שוויונית".

העשור האחרון עומד בסימן החלום ושברו, עם תהליך של התפכחות שמוביל לחשיבה ביקורתית הרבה יותר כלפי חברה וטכנולוגיה. שני מקרי המבחן הבולטים, תחבורה אוטונומית ומציאות מדומה, מדגימים זאת היטב.

תחבורה אוטונומית

ההבטחה הגדולה: לא עוד תאונות דרכים

בשנת 2018 נספו בתאונות דרכים 315 ישראלים. על פי ארגון הבריאות העולמי מספר הנספים העולמי עומד על כ־1.25 מיליון מדי שנה. אינספור נוספים נפצעים, מאות מיליונים חווים טראומה וכאב, וקיימת הסכמה גורפת כי רובן של התאונות נובע מטעות אנוש. הבעיה אמיתית והיא דורשת פתרון – בני אדם הם נהגים נוראים והגיע הזמן לשים לזה סוף. זה כמה שנים יזמים מנבאים לנו תחבורה אוטונומית. עוד שנתיים וזה קורה, הם אומרים. חברות רכב ותיקות כמו דיימלר, פורד והונדה וחדשות כמו אובר, וואימו (בבעלות גוגל) ומובילאיי הישראלית (כיום חלק מאינטל העולמית) הפכו לשם דבר בתערוכות הטכנולוגיה הבכירות. אין ספק שהסוגיות הטכנולוגיות בנות פתרון, אך החסמים החברתיים, הפסיכולוגיים והעסקיים אינם פשוטים. עוד ועוד ניסויי שדה מוכיחים את הטכנולוגיה, אך היישום מתעכב.

האתיקה של האוטונומיה מרתקת – ההעדפה למי יינצל בתאונה (ובהשלכה, את מי המכונית לא תציל או אף תהרוג) משתנה בין מדינות ומשטרים – אך המכונית האוטונומית תביא להפחתה דרמטית במספר ההרוגים על הכביש ולכן סוגיה זו היא אקדמית בעיקרה. שורה של סוגיות אחרות עומדות בין הטכנולוגיה מצילת החיים לבין יישום רחב היקף. תשתית התחבורה העולמית, הפיזית והמערכתית, פותחה על פני עשרות שנים לפני עשרות שנים, והיא סטטית מאז – החל באמנות בינלאומיות בנוגע לכבישים ותמרורים וכלה בלימודי נהיגה והנפקת רשיונות. כיצד תיראה – והאם תתאפשר כלל – נסיעה של רכב אוטונומי בין פריז ללונדון ובין מוסקבה להונג קונג? מהי מידת האחריות של הנוסעים על הנסיעה ועל המתרחש בה? האם רכב אוטונומי יוכל לבצע עברת תנועה, ובמקרה שכך יהיה – מי אשם בה?

זאת ועוד, לא מעט מהרכבים האוטונומיים המוצגים בתערוכות היום הם רכבי יוקרה פרטיים – האם זהו המודל הנכון לתחבורה אוטונומית, כאשר אוכלוסיית העולם נוטה להיות יותר ויותר צעירה ואורבנית? דור המילניום כלל אינו מבין את הצורך בבעלות על רכב ודורות ותיקים יותר אינם מסתדרים לרוב עם שירותים אוטומטיים. האם אתם ערוכים להיכנס למונית חסרת נהג? כיצד יגיבו ההורים או הסבים שלכם בהגיעו של הרכב האוטונומי שהזמנתם כדי לאסוף אותם לקונצרט, לסדר פסח או לשדה התעופה? וטרם הזכרנו את פרנסתם של נהגי המוניות (והאוטובוסים, והשליחים, ונהגי המשאיות – אחד מגופי הלובי החזקים ביותר בארצות הברית).

עוד כתבות מעניינות:
הגיעו הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
פתאום כל המותגים רוצים לעשות צחוקים בפייסבוק
איך מסתדרים שבוע ב-2019 בלי אינטרנט?

האוטופיה המוצגת על ידי היזמים היא כלי לגיוס תמיכה ציבורית וכספי משקיעים. היישום יקח עוד זמן רב ואת צורתו הסופית קשה לחזות. בינתיים אנו חיים את הדיסטופיה סביבנו, והיא נהגים בשר ודם. ב־8.1 השנה נפתחה בלאס וגאס תערוכת CES, אחד מאירועי הטכנולוגיה החשובים בעולם. יום קודם לכן, בעוד העיר כולה נערכת לכנס, התרחש אירוע ראשון מסוגו – רכב טסלה במצב אוטונומי דרס רובוט. זו הייתה תאונת פגע וברח הרובוטית הראשונה שתועדה. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

מציאות מדומה

ההבטחה הגדולה: בין בידור אולטימטיבי לאמפתיה להמונים

אם התחבורה האוטונומית מייצגת בעיה המשוועת לפתרון, הרי המציאות המדומה היא פתרון שמחפש אחר בעיה. ההשראה למציאות המדומה כפי שאנו מכירים אותה היום התהוותה במוחם הקודח של יוצרי מדע בדיוני בשנות ה־70 וה־80, בעודם חוקרים את האפשרויות הגלומות ברשתות גלובליות של מחשבי על ועושים סמים פסיכדליים על הדרך. הם בעיקר התעניינו במפגש בין פוליטיקה ופילוסופיה לטכנולוגיה – היכולת לעצב את תפיסת המציאות, לשלוט בידע ובזיכרון, לשכתב את ההיסטוריה. המציאות המדומה שלהם היא המקור למושגים יומיומיים שלנו כמו אנונימיות, גניבת זהות וזהות בדויה, וגם לדמות ההאקר, לוחם הצדק של העולם הווירטואלי.

ואז באו היזמים. שנת 2014 הייתה שנת הפריצה של המציאות המדומה. וכך גם 2015, 2016, 2017 וכל שנה מאז. בפתחה של שנת 2019 סביר יותר להניח שיש לכם מינוי לנטפליקס מאשר ערכת אוקולוס או HTC Vive. לאחר הכישלון הראשון בראשית שנות ה־90, הפרק הנוכחי של המציאות המדומה התהווה עם בשלות הטכנולוגיה. האנימציה והאפקטים המוצגים בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקי המחשב מאפשרים עולמות עשירים ומדויקים לפרטי פרטים. כוח המחשוב הנדרש כדי להציג עולמות אלו, בתלת ממד מציאותי ומהפנט, נמצא בסמארטפון שלכם. אז למה רובכם לא משתמשים קבועים ומכורים? כי זהו פתרון המחפש בעיה.

הקולנוע והטלוויזיה אמנם עוברים מהפכים דרמטיים בעידן הדיגיטלי, אך אנו עדיין נהנים מהם בפורמט המוכר – סיפור ויזואלי המסופר בבת אחת או בפורמט מתמשך, המוקרן או מוצג על מסך שאנו פסיביים מולו. התגובות הפושרות לפרק האינטראקטיבי של "מראה שחורה" הן רק דוגמה עדכנית אחת.

אולי חדשות ותעודה הן הבעיה שמציאות מדומה תפתור? הדור הבא של דיווחים מהשטח? לחוות את המציאות במחנה פליטים? שחזור הדקות המקדימות לפיגוע התאבדות? התחושה של פלסטיני בהגיעו למחסום או אתר נופש ברגעי האמת של צונאמי? בסוף ספטמבר 2017 המיטה סופת ההוריקן מריה אסון על האי פורטו ריקו. אלפים נהרגו. אינספור נותרו פצועים, חסרי קורת גג, חשמל, מי שתיה ומצרכי מזון בסיסיים. ב־9.10 אפשר מארק צוקרברג לסייר בפורטו ריקו מוכת האסון איתו, במציאות מדומה. את צוקרברג ורייצ'ל פרנקלין, מנהלת Social VR בפייסבוק, ייצגו בחוויה שתי דמויות אנימציה חביבות. הניגוד המוחלט בין דיווחי החדשות המחרידים והאותנטיים במדיה המסורתית לבין חוויה ריקה מתוכן וחסרת אמפתיה העמידה סימן שאלה מעל יישומי ה־VR בתחום זה.

היישום המסחרי המשמעותי והמצליח ביותר עבור המציאות המדומה היום הוא משחקי מחשב, אך כמות השחקנים במדיום זה היא אחוז צנוע מכלל השחקנים בקונסולות הביתיות, לא כל שכן במובייל. זה כך מפני שאנו יצורים סוציאליים. בין שאנו צופים בסרט מרגש, רואים חדשות מטרידות או משחקים, אנו מעדיפים לעשות זאת יחד, ולראות באופן מיידי ובלתי אמצעי את התגובה של הסביבה העוטפת אותנו, בייחוד אם היא שותפה עמוקה לאותה החוויה, אבל גם אם היא רק שותפה למרחב הפיזי שבו אנו נוכחים – הסלון, החצר או חדר המשחקים.

איפה, אם כן, יש בכל זאת שימושים חשובים, יעילים ומסקרנים למציאות מדומה? בסימולציה ובאימון (קרב, טיסה, ניתוח לב פתוח), בתרפיה (שחזור אירועים טראומטיים והתמודדות עמם) ובשימושים מסקרנים בעולם האמנות הבוחנים זהות, אמפתיה ואת תפיסת המציאות. חוקר המדיה והאמן הישראלי דניאל לנדאו מאמין שברבות הימים מכשיר ה־VR יתפוס מקום דומה לזה של הטלסקופ. הטכנולוגיה תעניק לנו תובנות מדעיות ופילוסופיות משמעותיות על טבע האדם ועל תפיסתנו את העולם שסובב אותנו. רוב האנשים יחוו מציאות מדומה לאורך חייהם, כולם יכירו את החוויה, אבל מעטים מאוד יהיו בעלים של ציוד פרטי כזה.

בטלו את רעשי הרקע

בניגוד להבטחה המוצגת באינספור הרצאות TED, העתיד אינו אוטופי, אך הוא גם אינו בהכרח הדיסטופיה המוצגת במרבית סרטי המדע הבדיוני. העתיד אינו קבוע או אחיד. העתיד יושפע מאינספור החלטות קטנטנות שנקבל בהווה המתמשך שבו אנו חיים. האחריות בידינו. כפי שהפוליטיקה דורשת מעורבות, כך גם הטכנולוגיה דורשת מודעות וביקורת. בשני התחומים אנו נדרשים למנה הגונה, מתישה אך הכרחית, של תקווה. האילון מאסקים של העולם תמיד ימכרו לנו משהו, תמיד יהיה להם אינטרס. זה לא בהכרח אומר שהמוצר לא שווה את ההשקעה, אבל חשוב להיות מודעים למדיניות ההחזרה, במיוחד אם זו מתנה.

בטלו את רעשי הרקע והקדישו תשומת לב לתמונה הגדולה. מחקר ופיתוח אמיתיים, כאלה שממש משנים חיים של אנשים, אורכים שנים רבות, בניגוד למה שרוצים שנאמין בעמק הסיליקון או בקיקסטארטר. פעמים רבות ההמתנה וההשקעה משתלמות – רק בשבוע שעבר פורסם כי חיסון למחלת האלצהיימר נמצא בפתח. טכנולוגיה שלפני עשור הייתה פלאית מעניקה היום יכולות משנות חיים לבעלי מוגבלויות בכל העולם. אז כן, זה לא הכרטיס שלכם למאדים ולא ה־download המיוחל של המוח אל הרשת, אבל היכולות של בעלי מוגבלויות ללכת, לאחוז כוס קפה או יד של אהוב, לשמוע או לראות, הן נהדרות ונפלאות. כפי שהדיסטופיות מפוזרות באופן אחיד בין כולנו, כך גם האוטופיות קיימות. צריך פשוט לשים לב אליהן. תשומת הלב הזו תעזור מאוד עם העניין הזה של התקווה.

עלינו לדרוש טכנולוגיה הומניסטית, טכנולוגיה תומכת אדם ולא מבטלת אדם, כזו המגדילה את מרחב האפשרויות עבור כולנו. האוטופיה לא תבוא כבמטה של קסם, אלא תוך ביקורת ופיקוח ותשומת לב מתמידים, ומפעם לפעם ביצוע הבחירות המתאימות.

לארי פינק, יו"ר ומנכ"ל בלאקרוק, חברת ההשקעות הגדולה בעולם, אמר לאחרונה בכנס של הניו יורק טיימס כי תוך חמש שנים כל המשקיעים יבחנו את השקעותיהם על פי מדדי ESG – סביבה, חברה ומשילות. אם אלו לא חדשות טובות מספיק עבורכם, גשו ליוטיוב וחפשו עיוורי צבעים מרכיבים משקפיים שמאפשרים להם לראות את העולם בצבע לראשונה. לפני עשור זה לא היה קיים. גם יוטיוב בקושי.

• טכנולוגיה
• עולם בהפרעה
• מארק צוקרברג
• חדשנות
• אילון מאסק
• אינטרנט
• עתידנות
• דיסטופיה
• אוטופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

אוטופיה: לילה מושלם במוזיאון

זוכרים שחשבתם שהחיים יצאו מסרט ניינטיז? שאפשר להישכח בבית ולהילחם בפורצים? להשתלט על מוזיאון למשך לילה שלם? מתברר ש-ויייפייי! צדקתם! התדר חוזר למקום בו הסתיימה העונה שעברה לעוד ליל שיגועים במוזיאון תל אביב, עם רשימה מסחררת של מרצים, מוזיקאים, אמנים ומתקלטים. מהרו, סולד אאוט לפניכם.לפרטים נוספים.

[tmwdfpad]

יום הולדת 71 לבוב מארלי

תשכחו מתאריכים עגולים ותפנו מקום ליום הולדתו ה-71 של בוב מארלי המנוח. יקדשו אותו ואת תורת הראסטפארי: נצ'י נצ', טונה, מאור כהן, אליעד, התקווה 6 ועוד כמה ידידים רחוקים של משפחת מארלי.לפרטים נוספים.

רד אקסס בברקפסט

הרזידנטים של הלב שלכם, רד אקסס, יעשו קסמים בברקפסט בפעם ה-מי סופר כמה וטוב שכך. נשמח לשוב ושוב.לפרטים נוספים.

עמיר לב בקפה ביאליק

עמיר לב חוזר לעשות את הדרך הארוכה מהגליל לתל אביב כדי לבצע את שירי "נוגע בדרכון" ולהזכיר לרובצי קפה ביאליק למי כאן מגיע לקבל קצת אהבה לא סמויה.לפרטים נוספים.

בת שבע מארחת: "KULUKULUPA" ו"Black Box: Little Black Book Of Red"

שניים מהרקדנים הבולטים של להקת בת שבע, שחר בנימיני ושאמל פיטס, מציגים שתי יצירות פרי מוחם וגופם: "קולוקולו-פה" ו"קופסה שחורה". מכל מלמדי השכלתי, גרסת המאסטר אוהד נהרין.לפרטים נוספים.

שבוע החלל במצפה הכוכבים גבעתיים

אם גם הראש שלכם נע ונד מחוץ לאטמוספירה ולא בגלל קלונקס, כדאי מאוד שתשקלו לבקר במצפה הכוכבים בגבעתיים. יהיו שם תצפיות, הרצאות, אסטרונאוטים והמון ילדים שעדיין יכולים להגשים את החלומות הכמוסים שלכם.לפרטים נוספים.

• להקת בת שבע
• עמיר לב
• אוטופיה
• רד אקסס
• בוב מארלי
• תדר

• Facebook
• Twitter
• Email

חלומות על חברה חדשה ומושלמת נחלמו בחברות אנושיות מאז ומעולם, אך רק במאה ה־16 העניק לרעיונות שכאלה הוגה הדעות תומאס מור שם כולל: "אוטופיה". זהו למעשה משחק מילים, כיוון שאת המילה הלטינית הזאת אפשר לקרוא בשתי דרכים שונות: האחת משמעותה "המקום הטוב" והשנייה – "המקום שאיננו קיים". במובן מסוימים אוטופיה היא מושג שלילי – חלום אך לא חזון, יעד בלתי מציאותי שסופו להתרסק על הפנים במפגש עם המציאות, נפילה שיצירות אמנות רבות נהנו לדמיין באופן משעשע, אכזרי או טרגי.

המושג הדו משמעי הזה נבחר כנושא לערב המשותף השלישי של מוזיאון תל אביב והתדר. כבעבר, המתכונת היא השתלטות תרבותית על חללי המוזיאון השונים, מגן הפסלים עד אחרונת הגלריות, לטובת הרצאות, מופעים, סדנאות, הקרנות ומה לא. הפעם תכלול החגיגה, בין היתר, קטע מתוך "אוהבים ערבים" של הלל קוגן, הצצה ליצירה "פרחקיר" (שתעלה בקרוב במוזיאון) בביצוע להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק, הרצאות של עדי נס, איל שגיא ביזאוי, הדסה פרומן ופרופ' מיכה לוין, הקרנת הסרט "הלובסטר" בשיתוף פסטיבל הקולנוע "אוטופיה" ועוד שלל אירועים מעניינים.

האמנית הפועלת תחת האלטר אגו Karma She מתרגשת לקראת הגעתו של המופע שלה, Shangri-la, אל המוזיאון." זה פרפורמנס בפורמט של מופע פופ, שמתייחס לסיפורי מיתולוגיה עם אדפטציה לתרבות עכשווית פוסט אינטרנטית", היא מפרטת ומוסיפה, "כבר הופעתי בברים ובמועדונים מצד אחד ובמוסדות תרבות מצד השני, אבל במוזיאון עדיין לא. המטרה היא להציג יופי לא קונבנציונלי, גן עדן אלטרנטיבי, מה שתואם מאוד את רוח האירוע".

יחסינו לאן

בעוד שני הערבים הקודמים הוקדשו לתנועות אמנותיות מהמאה ה־20 – הסוריאליזם והפוטוריזם – הנושא החדש חופשי יותר, ועל כן הרכבת התוכנית האמנותית בכלל והמוזיקלית בפרט הייתה מאתגרת יותר.

"כל מונח כזה מסתיר בתוכו תחושה, ולתחושה יש קו מוזיקלי תואם", מסביר דרור שר מהתדר, "אנחנו מנסים לא ללכת בקו ישר מדי. הלכנו גם עם הכיוונים המתבקשים מרעיון האוטופיה – אלקטרוניקה ופופ חלומי – עם ההופעות של גארדן סיטי מובמנט וריו. אבל כמו שבלילה הפוטוריסטי לא הלכנו רק על מכונות תופים ואלקטרו כבד, גם הפעם חיפשנו הקשרים מורכבים יותר. אחוזת בית למשל נכנסה לתוכניות כי זה הרכב שבנוי על שיתופי פעולה פתוחים. לדעתי זה הליינאפ הכי טוב שעשינו עם המוזיאון, ואולי הכי טוב בכלל".

שיתוף הפעולה בין שני המוסדות השונים בתכלית החל עם הגעתו למוזיאון של ציור קטן וירקרק בשם "הללויה!", שצייר הסוריאליסט הגרמני מקס ארנסט. על השידוך יזכה במקום בגן עדן שחר אטואן, שהכיר את שר מהתקופה שששניהם עבדו ב־Time Out וקישר בין הצדדים.

"קיבלנו יצירה לא חשובה של אמן חשוב, והתורם ביקש שנעשה לכבודה אירוע. ההצלחה הייתה גדולה כל כך, שהוחלט לקיים עוד אירוע, בלי הקשר מיוחד", מסביר דודי פלג, ראש אגף האירועים במוזיאון. "מיסדנו את היחסים והחלטנו שנקיים שלושה אירועים כאלה השנה. הבא יתקיים ביולי ונציין בו 100 שנה לתנועת הדאדא, ובסוף נובמבר צפוי אירוע בסימן אפריקה לכבוד פתיחת תערוכה של אמנות אפריקאית".

עבור המוזיאון, האירועים הללו הם הזדמנות למשוך קהל שבדרך כלל לא מגיע אל המתחם – בני 20־40; מצד התדר הייתה זו התגשמות פנטזיה. "צח בר ואני גרנו בניו יורק בתחילת שנות האלפיים ונחשפנו שם לאירועים במוזיאונים, בפלנטריום וכדומה. אלה היו אירועים מדהימים וחלמנו להפיק בעצמינו שילובים מיוחדים כאלה – בין מסיבה או הופעה לתוכן אמנותי. במוזיאון מצאנו אנשים מדהימים עם ראש סופר פתוח, והקליק היה די מיידי. התוצאות מרגשות נורא – זה לא מובן מאליו שבשמונה בערב מחכה בחוץ תור של 1,500 איש, בני 20 עד 60, שכל אחד מהם מצא בתוכנית שלנו משהו שהתאים לו".

• אמנות
• אירוע
• אוטופיה
• פסטיבל
• טכנולוגיה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• תדר
• עירוני
• מוזיאון תל אביב