>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

יום שני הקרוב (26.2) תתקיים הקראה ציבורית, ראשונה מול קהל, של סדרה שככל הנראה לא הולכת לראות אור יום – אלא אם יהיו הפתעות חיוביות. אבל ממתי זו התקופה להפתעות חיוביות? "זה לא הזמן לסדרה כזו" נקרא האירוע, שיתקיים במרכז "ת"א תרבות דה וינצ'י", ויארח שורת אמנים מרשימה להקראה של שלושת פרקי הסדרה הראשונים. את הסדרה "אנשים מתים" כתב התסריטאי האהוב עלינו אריק שגב, שיצר אותה בהשראת סיפור חייו, והמחלה הסופנית איתה חי בשנים האחרונות.

>>מעבר לכל דמיון: זו לא רק סאטירה מצוינת, זו התקפה על תרבות הווק

כך נכתב על הסדרהבעמוד האירוע: "אריק שגב, תסריטאי מיזנתרופ בן 42 מגלה לחרדתו שמחלה סופנית אומרת שתצטרך לחיות עד המוות, ומסכים בחוסר רצון לחזור מהפרישה הכפויה שיצא אליה ולכתוב קומדיה עבור הכוכב הכי גדול בשמי הבידור הישראלי, ומי שהיה פעם, מזמן, כששניהם עוד היו אנונימיים, חברו הטוב ביותר. חוש ההומור השחור, הגס והדוגרי עד אימה שחולים סופניים מפתחים במהלך ההתמודדות עם מחלתם כפי שניתן לכתוב אותן ממקום ראשון הוא הסיבה שהתאגיד רכש את שמונת פרקי הסדרה, אבל גם הסיבה שחלק מבעלי ההחלטה חשבו כי אחרי האסון שהתרגש על ישראל ב-7 לאוקטובר הקהל לא יקבל בקלות קומדיה שכזו על נושא שכזה".

תודו שאתם מסוקרנים. גם אנחנו הסתקרנו, וכך גם השחקנים שישתתפו בהקראה (ביניהם רבקה מיכאלי, אורי גבריאל, מיקי קם, יונתן ברק, עדו מוסרי ועוד), לכן פנינו לשגב כדי שיכתוב לקוראנו הרהורים על הסדרה, מחשבות על החיים – כל דבר שרק יחפוץ. אבל כותב בשבוע שלפני הקראת פרוייקט חייו – או שמא סוף חייו – הוא שק חרדות עטוף במחסום כתיבה. לכן במקום טקסט קוהרני, המקסימום שהעורך מתן שרון הצליח לדלות ממנו זו שיחת וואטסאפ, אבל אחת שמצליחה לתאר בדיוק מי האיש, ולמה אתם רוצים לשמוע את התסריטים שיצר לסדרה שמי יודע אם אי פעם תצא.

אריק
» טוב, אני יודע שאני יוצא פה בוז, אבל בגלל שהקריאה ממש ביום שני אז אני ברייטר'ס בלוק מטורף.
מתן
» אתה לחוץ מהקריאה? היא תהיה מעולה, אתה גאון.
אריק
» נגיד, אבל כרגע אני תסריטאי מובטל שעומד לקפוץ מעל הפופיק.
» אולי תתניע אותי עם שאלות על הסדרה, ולפי זה אכתוב?
מתן
» קצת קשה לשאול על משהו שאין לי מושג מה באמת הולך שם. אני יודע רק שהסדרה עליך ועל המצב הרפואי שלך.
אריק
» סבבה, שולח לך את הפרקים שנקרא ותשאל.
מתן
» רציני?
אריק
» אני לא זה עם בעיית הדד ליין.
» אצלך.

מתן
» טוב, אני רק באמצע הפרק הראשון, ונראה לי שאני מבין למה חוששים מהסדרה שלך. אבל שאלה אחת כבר יש לי, בטח לאור העלייה שלחולי אהבה השבוע, מה בעצם הבעיה של הטלוויזיה עם להראות מוות בצורה אמתית?
» שלא לדבר על הזווית היהודית…
אריק
» זו לא בעיה עם מוות.
» אנחנו מדינה שכבר בגן פאקינג למדת על השואה.
» זה עם הקומדיה שיש לנו בעיה, כי "זה לא מכובד"
» כי "שאנשים לא יצחקו"
» והגיע הזמן שנתבגר
»בתגובה ל"שלא לדבר על הזווית היהודית":ברור. אתה יודע שבספר הבדיחה והחידוד השם 'היטלר' מופיע יותר פעמים מ'הרשלה'?

מתן
» אז מזה הם מפחדים? שקומדיה לא תרגש?
אריק
» את זה אף פעם לא הבנתי.
» צחוק זה לא רגש?
» הרבה יותר אותנטי מרגשות אחרים, אני יכול להבטיח לך. צחוק לפחות אי אפשר לזייף.
מתן
» אז תרגש, אבל מה עם מי שבאמת מרגיש שזה לא מכובד?
אריק
» זה הכי צורם לי, כי בתור סופני אני יכול להעיד שמוות מכובד זה לא משהו שקורה.
» אף פעם.
» אז תוציאו את הראש מהתחת, ותפסיקו לעשות מהמוות כזה.
מתן
כזה מה?
אריק
» לא יודע, אמרתי לך שאני בבלוק.
» בכל מקרה, עד שלא תפסיקו לעשות עניין מהמוות, אני לא חושב שתוכלו לחיות.

מתן
» אני אחרי פרק שני.
אריק
» מצחיק בינתיים?
מתן
» שואל ברצינות?
אריק
» אני כבר מכיר את הבדיחות אז אני לא צוחק.
» אבל מה השאלה השנייה?
מתן
» איך גורמים לצופים לאהוב דמות מיזנתרופית?
אריק
» השאלה היא למה בכלל צריך.
» אנחנו בעידן טלוויזיוני שנכתב על ידי טוני סופרנו, שאין בו שום תכונה אהובה. הוא בוגדני, הוא שוביניסט, הוא גזען, הוא חסר מצפון.
» שנדבר על האוס?
» או על "היורשים"? יש דמות אהובה במשפחת רוי?
» חוץ מזה שאני לא מיזנתרופ.
» אני מיזנפוב, כלומר נרתע מאנשים.
מתן
יש מילה כזו?
אריק
» לא חושב.
» בגלל זה היא מתארת אותי הכי טוב.

מתן
» טוב, אז לדד ליין הראשון כבר לא נספיק.
» אבל לפחות אני בפרק השלישי.
אריק
» הפרק האהוב עליי.
מתן
» נראה לי שאני יודע למה.
אריק
» כי יש בו קטעים שכתבתי רק השבוע.
מתן.
» אה, אז לא ידעתי. אבל כן רציתי לשאול שאלה כבר קודם, אחת שאתה עונה עליה בסדרה.
אריק
» לא אני. אריק.
» אנחנו שני אנשים שונים.
מתן
» יאללה גם כן אתם היוצרים וההפרדות שלכם. נו, אז תענה גם אתה – החיים זה באמת הסיטקום הכי טוב?
אריק
» לא, החיים לא מצחיקים.
מתן
» אה, כי בסדרה אתה באמת אומר משהו אחר.
אריק
» אריק אומר.

מתן
» בכל מקרה, לא ממש עשינו ספוילר.
אריק
» בוז. לא מאמין בספוילרים. זה אותה חשיבות עצמית מופרזת, שחס וחלילה לא יקלקלו לך את הסיפור. בתור כותב הסדרה אני יכול להגיד לך שכמעט כל שורה בסדרה מרמזת על הסוף.
» מה שלא עומד בסתירה לזה שחודשים בכלל לא ידעתי אותו, אבל כשכתבתי אותו הוא נראה לי הכי מתבקש.
» ספוילר לחיים שלכם. אנשים מתים.
» בגלל זה קראתי ככה לסדרה.
מתן
» טוב, גם הטור הזה מת, אלא אם נוציא אותו מהשיחה הזו איכשהוץ
אריק
» סורי, הייתי אומר שבגלל יום שני אני לא מצליח להתרכז, אבל אתה יודע שאני ככה גם ברגיל.
מתן
» אפשר לומר.
» אבל אם אנחנו כבר מסיימים, ואם אנחנו כבר על הספויילר האולטימטיבי – אתה די הרבה זמן "על הקצה", יש לך ניחושים או תחושות מתי כבר לא תהיה איתנו?
אריק
לא מעניין אותי מתי אני אמות, השאלה היא אם אני חי בכלל עכשיו.
"זה לא הזמן לסדרה כזו", יום שני ה-26.2, 17:00, לאונרדו דה וינצ'י 13,לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• אריק שגב
• תסריטאות
• סדרות ישראליות
• מוות

גם בתשעה באב השנה יחול יום ההולדת של זוכה פרס נובל ש"י עגנון, ולרגל הארוע אנחנו שוב מזמינים אתכם להתפייס עם הקורבן הגדול ביותר של מערכת החינוך ולגלות סופר נפלא ועברית מפעימה. ונדייק – אין הרצאה, אין דין "הירשל או צירל". פשוט כל מגיע לארוע (רדיו EPGB,י26.7) תקבל את הסיפורים סרוקים למכשיר שלו. ובתפריט – מותחן אימה ארוטי שטרנטינו היה מת לביים, סיטקום שובר לב וטור סאטירי מושחז שכמו המתין להיקרא השנה.

הארוע מתקיים כבר השנה השלישית, ואני די מרוצה. גם מהסיפורים שנקרא השנה (ספוילר, אחד מהם הוא האהוב עליי), גם ממספר האנשים שמגיעים (אף פעם לא מפוצץ, אבל תמיד מגיעה כמות כיפית של אנשים).כבר הסברתי למה זה ארוע חד פעמי ושונה לגמרי ממה שאתם מצפים, אבל היות והמקום הוא מקום של חבר שלא רואה רווחים (בטח לא אם המקום יקבל קנס כי הוא פתח בתשעה באב), ואתם ממש צריכים את העגנון שלכם אחרי השנה המטורפת הזו, אז הנה אני מנסה שוב לכתוב טור פיתוי לערב עגנון, ובואו נראה אם אני אצליח להגיע לתשע סיבות כנגד התשעה באב להגיע ל"עגנונולדת". סך הכל הסיבה הראשונה מאוד ברורה.

1. כי זה לא הסוף, זה רק חורבן

שמואל יוסף הוא על הרבה דברים, אבל בעיקר על דבר אחד – הסיפור שלכם אף פעם לא נגמר, כי הוא בכלל לא סיפור עליכם. אתם חלק מהסיפור היהודי שכל משתתף בו יודע לעשות שני דברים, והוא אף פעם לא מפסיק לעשות אותם – לסבול ולנדוד. ואם אתם תוהים מה יקרה, הרי שאלה שתי הפעולות שאני יכול לנבא שכולכם תעשו בקרוב באיזושהי צורה – תסבלו ותנדדו. ומי יכול להעיד על זה טוב יותר מסופר ישראלי שנולד במקום שנקרא אז גליציה, היום נקרא אוקראינה, ואת האנשים שבאו ממנו אנחנו מכנים פולנים?
והסיבה השנייה גם היא מתגלגלת מאליה:

2. כי לקרוא עגנון זה מעשה חכם בעידן שסוגד לטיפשות

נהדר לראות אנשי טלוויזיה מתייצבים כחומה בצורה כנגד ההפיכה המשטרית. זה המעשה ההגיוני לאדם המתפרנס מתקשורת. פחות נהדר בעיני שאלה אותם אנשי טלוויזיה ששנים הלעיטו את הצופים בריאליטי וספין אופים, כשהם נזהרים לא לאתגר את הקהל שלהם, עכשיו לא מבינים איך הצופים בורחים מהם לערוץ שהוא בגדול שידור במעגל סגור של אנשים מעלים קצף.

אם "אשכנזי" היה לכינוי גנאי – לא ליהודים יוצאי אשכנז, אלא להעמקה, הומניות ונימוס – הרי שאיתמר בן גביר הוא מה שנראה הקצה השני. אם הזורע רוח יקצור סופה הרי ששותלי השטחיות קוצרים פאשיזם. האם עגנון הוא תגובה הולמת לטמטום כל כך קולני?
לא בטוח, אבל כשצועקים על טפשים הם פשוט צועקים יותר חזק.
אבל ככלל ותרשו לי, באופן מאוד עגנוני אם יורשה לי, לחתור תחת הרציונל של הטור הזה:

3. זה בסדר שלא יבואו הרבה אנשים, כי מי שיבוא זה ממילא מי שצריך להגיע

הפאזה הנוכחית של הציונות – בה לראשונה מזה הרבה זמן יש ליהודים רוב בארצם, שלא לדבר על הזחיחות הבלתי נגמרת שאנחנו מקבלים מגז המזגנים של הכיבוש, ובואו לא נזכיר את להג ה-"64 מנדטים, תאכלו תחת" – קצת השכיחה את העובדה שבמשך שנים מקור הגאווה בלהיות יהודים היה בדיוק העובדה שאנחנו מיעוט, אבל אנחנו נאמנים לדרכנו. אנחנו לא הרבה, ועל החיסרון הזה נפצה באמצעות עשייה. עשייה מדהימה שמתחילה בדיוק במה שאנחנו עומדים לעשות – קריאה משותפת בציבור של טקסטים בעברית – אבל נגמרת בחוסר התאמה מפעים בין אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית ובין חלקם בקרב זוכי פרס נובל.
ואם כבר דיברנו על זוכי פרס נובל, איזה מספר אנחנו, 4?

4. כי כולנו צריכים עכשיו לצחוק

זו הייתה ההפתעה הגדולה מערב עגנון הראשון, אפילו שקראנו את "תהילה", סיפור חייה ומותה של צדיקה ירושלמית שפוחדת לגמור מוקדם מדי את כל המילים שהשם קצב לה, היו צחוקים לכל אורך הקריאה. כמובן שכמו בערב הקודם גם בערב הזה הקפדנו לבחור עגנונים מצחיקים יחסית (כולל "החוטפים" שנכתב לפני קום מדינה על שלטון היישוב של מפא"י, אבל אתם תוכלו להישבע שהוא נכתב על מישהו שאתם מכירים).

צחוק הוא תגובתנו הספונטנית שמגיעה כפיצוי על הפער הלוגי בסיטואציה שעומדת מולנו. ועגנון הוא מניפת פערים – קודם כל בין הציפיות שלנו והמימוש שלהן, בין השפה של אז והשפה של היום, בין נקודות מבט של דמויות – ולסיום, גם המבוכה שלנו כשהמשפט ביידיש (יש אחד, לא מגלה מתי) נופל על יוצא התפוצה הספציפי, או כשאנחנו לא בטוחים איך לבטא "לירד". זה בסדר, אם כבר לצאת טמבל, אז לפחות לצאת טמבל בין חברים מול מישהו באמת חכם (ויש ויכוחים על ההגייה המדוייקת. אני לדוגמה פשוט אומר 'לרדת'.).
אבל בכלל

5. אל תפחדו, זו גם התרבות שלכם

היהדות לא הייתה יכולה לבקש יחסי ציבור גרועים משמספקים לה אלמוג כהן או יצחק גולדקנופף, אבל שנאו את השחקנים ולא את המשחק. אל תפנו גב לחלק כל כך גדול מכם, למקום ממנו באה השפה שאתה דוברים לרגש העממי שהוא אכן דבר בנפש היהודיה שממשיכה להמות. אתם לא יהודים פחות בגלל שאכלתם היום שינקן, או שאתם חיים עם בן מינכם. אל תהיו פחות יהודים בגלל יהודים שחושבים שאתם פחותים. התנ"ך או ספרות חז"ל, כמו עגנון, הם מקור בלתי נדלה לחוכמה ויופי. אל מקריבו אותם במלחמה על הזהות היהודית שלכם.
וטוב שאנחנו מדברים על קרבות, כי תשעה באב והלא

6. זה לא שנאת חינם, חברים

קודם כל, כי לבר קמצא היה קייס. באמת, תקראו את הסיפור עוד פעם. אבל הרבה יותר חשוב – היהדות תמיד קידשה את המחלוקת, ע"ע הדרויאנוב הקלאסי על היהודי שבונה על אי בודד שני בתי כנסת, אחד שלעולם לא ייכנס אליו – הלל ושמאי, חסידים ומתנגדים, פרושים וצדוקים, חשמונאים ומתייונים. העם הזה מורכב מ12 שבטים למען השם. הבעיה היא לא המחלוקת. הבעיה היא מי שחולק עליך.

"פטריוטים" מהימין היו פעם משה שמיר או דוש, או אורי צבי גרינברג, או יאיר, או זאב ז'בוטינסקי. או אפרים פאקינג קישון, למען השם. ובואו לא נשכח את נתן רטוש שחלם "לשלוח טנק ובעקבותיו מורה לעברית", ומאיר עוזיאל שהוא ללא ספק מהסטיריקנים החדים ביותר, וממשיך לפרסם את השיפודים בעקביות מעוררת הערכה. אולי זו הנאיביות השמאלנית שמדברת מגרוני, אבל אני מאמין שחלק גדול מהפער יכול להיות מגושר אם ניזכר בימים שימנים לא היו רק נעם פתחי ואראל סגל, ושסופרים ימניים הם לא רק עירית לינור. כבר על תחילת הערב נקרא את "האדונית והרוכל", שאני לא יודע איך אומרים אנטישמיות על גויים, אבל נראה לי שהסיפור די יענה על ההגדרה הזו. אבל פאקינג אחלה סיפור.

7. כי זה בכלל לא יום ההולדת של עגנון

אבל בסדר כי זה כנראה גם לא היום בו נחרב בית המקדש (בטח לא פעמיים). וזה הקטע – מספיק להיות באובססיה על קיום שטחי של המצוות כלשונן, תוך התעלמות גורפת מהחשוב באמת. מה החשוב באמת?
אין לי מושג, אבל אני יודע שזה לא אני. או אתם. אולי זה אנחנו. ובנוגע ל"אנחנו"

8. הפגנות זה חשוב, סרבנות אולי תציל אותנו, אבל התנגדות להשלטת דיקטטורה יכולה להיות פשוט להתעקש לעשות את הקטע שלך.

והגענו למספר 9, וכפתור ופרח שעשינו את זה, כי הסעיף הסוגר ברשימה הוא

9. לא יהיה 10

לא רק בגלל שאמרתי שהרשימה הזו תהיה תשעה סעיפים. הייתי יכול בכיף לשלוף מהתוכעס את הסיבה העשירית (נגיד שאיזו עוד הזדמנות תהיה לכם לשמוע ביטויים כמו "חמת פתנים" או "מי פטלים", שניהם מופיעים ב'פרנהיים', הסיפור השני שנקרא בערב). לא יהיו עשרה סעיפים, כמו שלא "יהיה עשר" במובן הניינטיזי של המילה.

בכללי. אין סוף שחותרים אליו, אין איך לסגור לכם את המעגל יפה. וזו בעצם הדרך הכי עגנונית להגיד את מה שפתחנו בו – זה לא הסוף, זה רק חורבן, אבל זה בסדר כי אנחנו יהודים, ואם יש שני דברים שאנחנו יודעים זה לסבול ולנדוד. ופעם בכמה זמן להתקהל בחדר עם אנשים כמוכם כדי להשמיע ביחד טקסט בעברית. זה לא הרבה – אבל זה יהודי.
והגיע הזמן שתהיו גאים בזה.

ערב הקראת כתבי ש"י עגנון יתקיים ברדיו EPGB, שד"ל 7, ב-26.7, 20:00. יוקראו הסיפורים "האדונית והרוכל", "פרנהיים" ו"החוטפים". הבר יהיה פתוח כדי שנוכל להרים כוס ליום ההולדת המומצא של עגנון.
אריק שגב הוא תסריטאי ומחזאי. הסדרה האחרונה שכתב, 'אנשים מתים', תעלה בכאן 11 ברגע שקרעי יירגע קצת עם השטויות שלו והגיע הזמן באמת.

• ❤ תרבות
• רדיו EPGB
• רדיו אי.פי.ג'י.בי
• ספרות
• תשעה באב
• יהדות
• אריק שגב

האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

בערב תשעה באב (6.8) יחזור התסריטאי והיוצר אריק שגב ("אולי הפעם", "בנות הזהב" הישראלית, ובימים אלו כותב לתאגיד השידור את "אנשים מתים", קומדיה המבוססת על סיפורו האישי כמתמודד עם מחלה סופנית) להנחות הקראה קבוצתית של שני סיפורים קצרים מאת ש"י עגנון ברדיו EPGB, לכבוד יום ההולדת המוצהר והמומצא לחלוטין של הסופר הנערץ, זוכה פרס הנובל, עם העברית הייחודית והראייה החדה של מה זה יהודי.

בעבר שגב איחד כוחות עם רדיו EPGB בהרצאה "ראשית צמיחת גאולתנו", בה הוקרנו לראשונה מערכונים מתוך "היהודים באים", שגם אותה חששו בזמנו גופי השידור להציג לקהל וגם בימי הזיכרון לשואה, בהם הרצה פעם אחת על "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד ועל הדרך בה האלבום שינה את היחס והצורה המקובלת בארץ להתמודדות עם זכר השואה, ופעם אחרת בהרצאה "'שואה' בשעה'", בה תיקצר בדרך ייחודית את סרט התעודה המונומנטלי ובן תשע השעות של קלוד לנצמן. בשנה שעברה הוקרא במקום הסיפור הקצר "תהילה", בערב שהיה מרגש, מיוחד ומצחיק והערב הבא ישאף להפוך את העניין למסורת של ממש. הבר יהיה פתוח ומכל משתתף ייגבה תשלום סמלי לכיסוי הקנס על פעילות של בר בתשעה באב.

וזה מה שאריק שגב כתב לנו לקראת הערב:

"שירושלים תדבר כל תשעה באב על שנאת חינם. סך הכל זה התוצר העיקרי שלה רוב השנה. בתל אביב נדבר על ההיפך הגמור משנאת חינם – אהבה מתגמלת. ואם מלחמות אחים האיצו כל פעם את חורבן הבית וכמעט השמידו את העם ההיפך ממלחמות אחים הוא מה שעזר לעם הזה לשרוד – יצירת קהילות עם אפיון ביולוגי משותף – יש לקהילות האלה נטייה להתכנס בחדר ולקרוא טקסטים בעברית.

>>אלו הם חמישה מקומות בתל אביב שאריק שגב מתגעגע אליהם מאוד
>>ואלו הן העצות שלו לכל מי שרוצה לכתוב סדרה. או סרט, לא שופטים

אז למה עגנון?קודם כל כי תשעה באב זה יום ההולדת שלו. ושנית, כי איך שלא תעריכו אותו, היקף העבודות של עגנון מאוד מרשים. אבל בעיקר כי זו העיר העברית הראשונה. עברית. לא ציונית, יהודית ואפילו לא ישראלית. עברית. תרבות מתחדשת שלוקחת את גורלה בידיה. חנוך לוין, אלתרמן, ביאליק, קישון, דרויאנוב, טשרניחובסקי: כולם שלנו או פעלו בעיקר פה. אבל ש"י עגנון העדיף את ירושלים. גם כרעיון, כי עם כל הכבוד לציונות שהוא היה תומך נאמן שלה, מדינת ישראל הייתה מבחינתו רק עוד פרק בסיפור בהמשכים הזה, 'יהדות'. יהדות, שהיא גוף נצחי הגדל בנפרד מהבית הזמני בו הוא שכן. והבית הזה כבר חרב פעמיים בתשעה באב.

מה, פעמיים בדיוק באותו יום?כנראה שלא. אבל זה בסדר, גם שמואל יוסף שלנו לא באמת נולד בתשעה באב. וזה לא שהוא שיקר: הוא רק סיפר סיפור, שאנחנו יודעים שהוא סיפור. החיים האמיתיים לא מעתירים עלינו סימבולים, אנחנו הופכים אותם לכאלה. חוץ מזה, אתם יודעים מה עוד שקר מוחלט מצד אחד ואמת ללא עוררין מהאידך של הגיסא? התנ"ך. זה מה.

רגע, אז עגנון אשכרה ציפה שנבין את זה?תודו שזה מרענן. סופר שלא חושש שהקורא יחשוב שהספר מתיימר או פלצני או מסובך אלא סומך על הקורא שהוא מספיק אינטיליגנט. סיפור אישי: לפני כך וכך שנים כתבתי סדרת ילדים בשם "שבט צוצלת", על סניף בשם זה של תנועת נוער פיקטיבית. בעבר הרחוק הייתי מדריך בנוער העובד, שם למדתי שסניף של תנועת נוער קם ונופל על שירי המורל שלו, ולכן עדיף למצוא לו שם שאפשר לחרוז בקלות. כשהצעתי את השם, המפיק של הערוץ פער עליי את זוג העיניים הכי תמהות שנפתחו מולי בפגישה, לפחות עד אלו שנפערו מולי כשעניתי לו שצופה שלא יודע מה זו צוצלת יוכל לבדוק מה זה בויקיפדיה. עגנון לא עשה לקורא קיצורי דרך, אבל תמורת הידע וההשקעה שנדרשו מהקורא הוא ענה לו פי שבע בעלילות בנויות היטב, דמויות בלתי נשכחות וצירופי לשון חד פעמיים. כבר אמרנו שההיפך משנאת חינם היא אהבה מתגמלת?

עד כמה צירופי הלשון חד פעמיים? כאילו בטח נורא קשה להבין אותו, לא?הנה הצעה: אל תתייחסו ללשון של עגנון כשפה ארכאית, אלא כשפה חדשה לגמרי שעגנון לומד ואף משכלל תוך כדי שהוא כותב בה. אין לטעות, אף אחד לא כתב או כותב כמו עגנון, הוא עובד, שוחק שיניים, טועה ומתקן, מתחכם ומנגן. משחק בשפה וצוחק בשפה. כפי ששנו חכמינו: הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם.

אז לבוא?בטח. קודם כל כי לא יהיה שידור בפייס או תיעוד ביוטיוב או משהו כזה, זו תהיה חוויה יהודית חד פעמית של לחוות טקסט בעברית ביחד, ולשם כך תצטרכו להגיע למקום בעצמכם. בעידן של התעסקות בלתי פוסקת במה חושבים עלינו, נחשוב על אדם שלא יגיב לנו. בתקופה של מיחזור בלתי פוסק, של מטא ושל ציטוט ורפרור ושאיבה חוזרת מבארות מתדלדלות, נרים כוס ליום ההולדת המומצא של האיש שלא חדל מלהמציא.

אם האווירה הנוכחית בזה לידע ונימוס, בואו נריע לאיש שכל כולו היה ידע וכבוד. בואו להתקהל בחדר עם אנשים כמוכם ולקרוא ביחד טקסט בעברית. כי זה משהו שיהיה פעם אחת וזהו. בדיוק כמוכם. וזה הקטע שעגנון כל הזמן דאג שנבין (כמו גם ישעיהו ליבוביץ ז"ל). אנחנו לא הסיפור, מעולם לא היינו, אנחנו חלק קטן מסיפור גדול על עם, שאם לצטט יהודי אחר, תמיד נופל וקם.

ובדבר אחד נתניהו אולי צדק: שכחנו מה זה להיות יהודים. לא כביקורת על תל אביב, או על חילוניים, אלא פשוט כי שנים לא היינו צריכים. היהדות פרחה בגלות, שם הצליחה להעמיד קאדר שמתחיל בפרויד והרמב"ם ומגיע עד בוב דילן ומאיר לנסקי, ובמאה האחרונה לראשונה זה הרבה זמן ממיעוט חסר בית הייתה לנו תקופה כבעל בית מתעמר. אבל גם היא הולכת ונגמרת, וגם אתם, ומתישהו זה לא יהיה. הנה זה בא.

עגנון, לזכותו ייאמר, התריע על זה מראש".

• ❤ תרבות
• תשעה באב
• יהדות
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 906 // הילדים של קיץ 2022