>> תום שובל הוא תסריטאי ובמאי קולנוע וטלוויזיה ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם", "הד קולך"), מהכישרונות הבולטים של הדור החדש לקולנועני ישראל. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע וב-HOT8 סרטו "מכתב לדויד" על החטוף דוד קוניו ששיחק באחד מסרטיו. שובל ייקח חלק גם בפסטיבל בכורות, פרויקט האמנות הרב תחומי הגדול של בתי הספר לאמנויות בירושלים, שחוזר בשנתו השנייה לקמפוס ירושלים לאמנויות, שם יוקרן בטרום בכורה סרטו החדש "חיים ללא כיסוי" (15.7, 20:00, פרטים וכרטיסים כאן). בתום ההקרנה תתקיים שיחה איתו ועם השחקנית הראשית בסרט דאנה איבגי.

>>.השווארמה הכי טעימה וכיכר שהיא בית שני // העיר של עילאי גרין
>> מציאות על הרצפה ומסלול עירוני כיפי // העיר של נעמה בצלאל

1. בית עלמין טרומפלדור

יש ימים כאלה שמתמצים בשוטטות. ימים שאין בהם אחיזה – אין סדר יום, אין משימה. בימים האלה אני מוצא את עצמי, לא פעם, משוטט אל עבר בית העלמין טרומפלדור. אני נע באיטיות בין המצבות הצפופות עד שכמעט אין מקום לצעוד, וככה במעין ריקוד פלגמטי אני מדלג בין הנחים והנחות, אושיות מיתולוגיות כמו ביאליק, ברנר וארלוזרוב לאנונימים מוחלטים.

על אף שניחוח מורבידי אמור לעלות מהטיולים האלה אני דווקא מרגיש תחושה הפוכה, את החיים במלוא עוצמתם. בית העלמין קטן וצפוף והוא מעין מגרש משחקים של גילוי וחריזות של מחשבות על מקומו של האדם ועל טיבם של הדברים החולפים. אם תשהו בו אפילו שעה קלה, כדאי בעיתם של זריחות או שקיעות, תחושו שהמצבות והלבנים המסותתות הם למעשה רפלקציה של שאר רוח ויצירתיות והעובדה שהם צמודות אחת לשנייה גורמת ללב להתפקע. השותקים והשותקות מתחת למצבות האבן, הם איגוד של שאיפה רומנטית של הדורות קודמים לחלקת ארץ שתהווה מצבור תרבותי, אומנותי, חסר מגבלות. אוטופיה בתוך הלבנט. העיר שהם צבעו בלובן דמיונם. ללכת ביניהם ולהיות במחיצתם ממלאת אותי בהשראה ותהיה.
טרומפלדור 19 תל אביב

2. שתי רקדניות // הציור של דגה במוזיאון תל אביב

אני מעריץ גדול של הצייר אדגר דגה ושל היכולת הבלתי מוסברת שהוא אחז בה, לתפוס חיים ותנועה באופן כה נונשלנטי ועם זאת ריאליסטי כל כך. בחירת הצבעים שלו ומשיכות המכחול מביאות אותי לדמעות. אני נוהג לבקר את הציור שלו שתלוי באכסדרת אוסף הקבע של המוזיאון – שבעיני זה פלא שהוא כאן בתל אביב, זמין לכל אחת ואחד. העובדה ששתי הרקדניות האלה עמידות בפני הזמן, לעד קלילות, מנידות השתחוויה קלה, מביטות אל דבר מה שמחוץ לפריים שחומק מאיתנו, אולי זו חברה ששבה אל חדר החזרות, או הקשבה למורה, אולי ראו רגע פרוזאי מהחיים שתפס את מבטם. לעד חתימת פניהם הסקרנית לא תשתנה, ההיקסמות הזו, התמימות. המבט הזה ששולח גיצים של צהוב וכחול כמו שמלותיהן וממלא את הרקע. המבט הזה הוא החיים עצמם.

המבט הזה. "שתי רקדניות", אדגר דגה, אוסף הקבע של מוזיאון תל אביב לאמנות

3. פלאפל ג'וני בנין

מוסד לתפארת. אני חובב פלאפל גדול ואוכל רחוב בכלל. את המקום הזה גילה לי חברי הטוב יונתן אברהמי שלקח אותי לקצה רחוב טשרניחובסקי, כשעוד גרנו יחד כשותפים לדירה בתחילתם של שנות האלפיים, וקנה את עולמי לחלוטין. אחד הדברים המדהימים בג'וני שהביס ההוא שלקחתי אז עם יונתן – זהה לזה שאני אקח היום. אין ולא יהיה פלאפל כמו זה של ג'וני. הוא מושלם. הכי טוב בעולם. גומחה קטנה שבה מתרקם שיא קולינרי כל דקה שבה לוקח להכין את המנה.

שיא קולינרי. פלאפל בנין (צילום: פייסבוק/פלאפל ג'וני בנין)

הפיתה, כיס עדין, רך ודק שמחזיק באופן שקשה להסביר מדעית את קציצות החומוס הפריכות והעוקצניות, טחינה ועמבה פאנקיים וחמוצים קצוצים דק. על הדלפקים הצרים מונחים צלוחיות עם חתיכות לפת חמוץ אלוהי וגולת הכותרת היא הצ'יפס, שמונח בפיתה לאחר כבוד, מעין ענן קראנצ'י שמתפזר בפה אבל מגיע עד החלומות. כמו הפלפאלים בפיתה גם הלקוחות מצטופפים בלשון הקטנה שפולשת עד לקצה המדרכה כבר עשרות שנים. לקוחות ותיקים וחדשים, מבוגרים וצעירים – ג'וני הוא לכולם. מפגש אוטופי ואנושי מעין כמוהו. אם יש גן עדן לג'וני יש שם סניף.
טשרניחובסקי 4 תל אביב

4. ספריית סינמטק תל אביב

סינמטק תל אביב תמיד היה לי כמו בית שני. מאז שאני מכיר את עצמי אני סינפיל מושבע או "עכבר סרטים" כמו שהיו מכנים את זה אז. הביקורים שלי בספרייה התחילו כמקום שבו אני יכול להעביר את הזמן בין הקרנות סרטים ושם התאהבתי. מרחב מלא וגדוש בספרים על קולנוע, ארכיונים של תסריטים ופוסטרים וספריית סרטים עצומה. יש עמדות קטנות וצנועות ששם אתה יכול להקרין לעצמך סרט נדיר שכנראה אפשר למצוא רק שם. בשלב מסוים הקרנות הסרטים הפכו להיות תירוץ ללכת לספרייה ואז כמה שנים אחרי, גם התחלתי לעבוד שם כספרן מן המניין.

אני חייב למקום הזה המון בחינוך הקולנועי שלי. בספרייה עובד במשך שנים דרור יזהר, ספרן מיתולוגי ואיש עם ידע עצום ולב רחב ונדיב. אם היה איזה ספר הדרכה לסינפיל הישראלי המתחיל, הספרייה של הסינמטק הייתה פרק גדול וחשוב בו. אז אם אתם לא מפסיקים לראות סרטים, לקרוא עליהם ולחשוב עליהם, לבקר בספרייה זה הדבר הבא לעשות.
הארבעה 5 תל אביב

5. רחוב בוגרשוב 5

בעליית הגג של בניין 5 א' ברחוב בוגרשוב הייתה גרה רחל בלובשטיין הלוא היא רחל המשוררת. שלט צנוע בחזית הבניין מעיד על כך. מארג הבניינים והמדרכה שלשפתו השתנו כבר עם השנים הרבות שחלפו ועדיין, להיעמד שם מתחת למה שהיה חלונה ולחשוב שנכנסת לפריים מבטה האפשרי של רחל זו עמדה מרגשת ומצמררת כאחת, במיוחד מתוך ההבנה שאת מירב יצירתה היא יצרה כשזה הנוף הכמעט יחידי שניבט אל עיניה. בימים אלה אני עובד על סרט על חייה של המשוררת ואני מוצא את עצמי נעמד בנקודה הזו לא מעט.
בוגרשוב 5 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

תחנה מרכזית היא מקום מופלא מבחינת החיים שמתנקזים אליו. וגם הרפתקאת הבטון הארכיטקטונית הלבירינטית שהיא, פוערת פה כל פעם מחדש. אבל באמת יש להכיר, והאמת היא שבשנים האחרונות היא הפכה למפגע סביבתי וזיהומי ופינוייה יפתח את העיר למגוון של אפשרויות. המאבק על פינויה ממשיך וזה מאבק חשוב, צודק ומלא תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
צפיתי ב"הנשים האבודות מטרויה" הצגה מאת חנוך לוין בבימויה של דנה מודן עם הסטודנטים למשחק של סמינר הקיבוצים, ומעבר לבימוי המפתיע נצמתתי מהרלבנטיות של המחזה ומהעובדה שהזעקה שלו עדין חורכת. כשהמציאות היא פארודיה אכזרית התיאטרון של הטרגדיה מנצנץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשנה וחצי האלה הייתי בעבודה על סרט דוקומנטרי שנקרא "מכתב לדויד" והוא מכתב קולנועי שיצרתי לדוד קוניו, שהוא ואחיו אריאל ועוד 51 אחרים חטופים בעזה. דוד ואיתן אחיו התאום שיחקו בסרט הראשון באורך מלא שיצרתי, "הנוער" שבמרכז סיפורו עומדת חטיפה והם מגלמים את החוטפים. השניות הבלתי נתפסת בין המציאות לקולנוע התווספה לי לטלטלה הגדולה של חיינו סביב השבעה באוקטובר והייתה עוד אינדיקציה לעובדה שאבדנו שליטה על המציאות בצל מלחמה נוראית ואיומה. אני רוצה גם להמליץ על הממואר של דרור משעני בעקבות השבעה באוקטובר –"התמונה הקטנה"– שהצליח לשקף בשבילי באופן דחוס ובפרוזה עוצמתית את היום יום של הכאן ועכשיו, יום יום שנדמה שבלתי אפשרי לתאר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליץ לתרום לכל ארגון שעוזר למשפחות החטופים שהם האחים והאחיות שלנו והם לא יכולים להיות לבד בסבל. כל ארגון שמספק תמיכה ומושיט יד, כל ארגון שפועל להחזרת החטופים והפסקת המלחמה הוא ארגון שצריך את עזרתנו. אני רוצה לציין את חברתיפראג בנבנישתישמהשבעה באוקטובר פועלת ללא לאות ובדבקות וסולידריות שלא ראיתי כמותה. הלוואי והאנרגיה שלה הייתה מדבקת רפואית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתמר שמשוני הוא אומן מבריק, אבל גם איש רב עשייה ויזם חברתי שמצליח לשלב את החברתי עם האומנות וההפך. כל דבר שעובר אותו יכול להפוך למעשה אומנות. התקווה שהוא מייצר בפעולות האלה היא אנרגיה כל כך חשובה. בימים אלה הוא עומל עלפרויקט אפי שנקרא עיר מפעלואפשר להעביר להם צעצועים ישנים וכל דבר שרוצים לזרוק בעקרון, ובסדנא שאיתמר הקים הוא יוצר יחד עם צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות וכל אחד, מכל קצוות הארץ, יצירות אומנות מרגשות מהחומרים האבודים הללו. איתמר שמשוני יכול לראות בכל שקית נטושה עם זבל הזדמנות ובכך הוא מנכיח את התובנה העמוקה והחשובה ביותר, שיופי נמצא בכל מקום ויופי ואסתטיקה הם הדשן לחיבור האנושי.

מה יהיה?
השאלה לא מה יהיה, אלא מה נעשה כדי שיהיה. להחזיר את החטופים ולעצור את המלחמה. לפני זה אין על מה לתהות בכלל.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• תום שובל
• בית הקברות טרומפלדור
• מוזיאון תל אביב
• פלאפל
• סינמטק תל אביב
• בוגרשוב

מאזהסגירה העצובה של משוואשה, איזור בוגרשוב-פינסקר נעדר חומוסייה מכובדת, אלא אם יש לכם כוח לטייל עד קינג ג'ורג'. והרי ידוע שחומוס לפני ו\או אחרי הים הוא פק"ל ישראלי חשוב, אז אנחנו שמחים לבשר לכם על בואה של חומוסייה חדשה שהתמקמה בבוגרשוב, ושמה הקיבוץ. על שום מה השם המחייב? בזכות התחושה הפמליארית אליה מכוון הבעלים עילי בכר, שנולד וגדל בקיבוץ גבעת עוז שבעמק יזרעאל.

>>שנה אחרי שנאלץ לעזוב את מטולה, בורגר הסמטה ממשיך לפרוח בת"א

בגלגולו הקודם, החלל בבוגרשוב 36 הכיל את מסעדת קוזינה אקספרס, מסעדה פרסית שהתמחתה באוכל ביתי והגישה תבשילים, מרקים וגריל שהיו גורמים לחימנאי לקנא. בכר ניהל את קוזינה יחד עם שותף, עד שהמלחמה עשתה את שלה, וכחודשיים לאחר פריצתה השותף עזב.תחילה בכר הפעיל חמ"ל אוכל לחיילים, ירד לשטח וגם פתח חדר אוכל נייד שהגיש אוכל ביתי חמים וטרי – אז כשחזר להפעיל את המסעדה הוא הבין שצריך לשנות כיוון, ולעבור מהאוכל הביתי למה שהישראלים הכי אוהבים – ולדבריו, מה שהרגיש שחסר באיזור – חומוס.

אחרי טסטים מתבקשים, בכר חזר עם לא פחות משבע מנות חומוס, כולל חומוס שניצל (כן, בבקשה). לצידם הוא מגיש מנות עיקריות בדמות חזה עוף, שניצל וקבב ה עם תוספת לבחירה (בין 69-72 ש"ח). מנת חומוס גרגרים קלאסית עומדת על 35 ש"ח – בהחלט לא זול, אבל תואם לעליית המחירים הידועה – יש גם חומוס עם פול או חומוס עם בצל ופטריות, וגם חומוס סביח עם חציל, ביצה ועמבה ב-40 ש"ח. חומוס בשר וחומוס שניצל (כן, זה בדיוק כמו שאתם מדמיינים כי אין זו אגדה) עולים 49 ש"ח, וכולן מוגשות עם שתי פיתות לרפואה. ולפני שתשאלו אם חומוס שניצל עובד, נזכיר לכם לרגע את הילדות, ואז פשוט נענה בישירות שזה עובד ובגדול. חומוס טוב בעל מרקם משחתי אך מדויק, ושניצל חמים וזהוב – מה כבר יכול להשתבש?

עוד בתפריט, למי שרוצה לשלב קצת ירקות וסיבים בארוחה שלו, תמצאו סלט עוף עם גרגרי חומוס וטחינה (54 ש"ח), סלט סביח חם עם טחינה, ביצה קשה, ירקות, גרגרי חומוס וחצילים (45 ש"ח) וסלט בריאות עם חומוס חמים, ירקות טריים וביצה קשה (43 ש"ח) – וכמובן, כמו בכל חומוסייה שמכבדת את עצמה, יש לימונדה טרייה וצוננת לרווייה. אז כל מה שנותר הוא רק להקשיב לשלט שבחוץ, עליו מופיע היגד שקשה להתווכח איתו – "חומוס זה יותר זול מפסיכולוג". תרשום אותנו לטיפול קבוע.
בוגרשוב 36, ימים א-ה 11:00-19:00, בקרוב גם בימי שישי

• אוכלים שותים
• חומוס
• בוגרשוב
• מסעדות חדשות

אזהרה להולכים ברחוב בוגרשוב: חדי העין מבינכם בוודאי ישימו לב לבית קפה חדש שנושא בגאון את השם "קוראסון". חדי השפה ביניכם בוודאי יגידו "היי, לא כותבים קרואסון?", ויחשבו לעצמם שמדובר בוודאי בשגיאה מביכה, או לכל הפחות, מקום של עולים חדשים מצרפת. בכל זאת, זה בוגרשוב, לא חסר צרפתים. אז תנו לנו להפתיע אתכם, כי זה לא זה ולא זה. ב-"קוראסון" יודעים להגות ולאיית את המאכל הנפלא שהם מגישים, ואף יותר מכך – גם יודעים בדיוק איך להכין אותו כראוי. השלט הוא בסך הכל דרכם להסתלבט על כולנו קצת, אולי כדי שתיכנסו כמונו למקום כדי לשאול בהתנשאות קלה "תגידו, אתם יודעים שכותבים קרואסון, נכון?".

>>מהגולן לעזריאלי: עכשיו גם בת"א יהנו מהאוכל של שפרה מיכאלוביץ'

"ברור שאנחנו יודעים איך כותבים, ואת לא הראשונה ששואלת", מספר בחיוך הבעלים ליאב לוי. "הרעיון היה גם לצחוק על הנטייה הישראלית להגיד קוראסון, וגם משחק מילים עם המילה 'לב' בספרדית. ובגלל שאנחנו אוהבים קרואסון ממש מכל הלב, זה התאים לשם של המקום".תכלס, תפסו אותנו, וגם הצליחו להעלות לנו חיוך על הפנים, וזה לא מעט בשבוע הנורא הזה. גם לאכול קרואסון זה לא מעט בשבוע הנורא הזה.

ליאב לוי ועדן שאבי פתחו את קוראסון אחרי ששאבי פגש בקונספט של מקום על טהרת הקרואסון לבדו במיאמי, והתאהב. לכן תמצאו כאן כריכי קרואסון, קרואסונים מתוקים, קרואסונים מושחתים ואפילו שלגון מגנום בתוך קרואסון. השניים יצרו מתכון מיוחד לבצק, ורק יכולים להסגיר לנו שהוא נדיב בחמאה, ושהם מתפיחים ואופים את הקרואסונים יום-יום במקום, כך שהתוצאה טרייה, חמימה ופריכה.

בגזרת כריכי הקרואסון תמצאו קרואסון מקושקשת עם גבינת שמנת, עלי רוקט ועירית קצוצה; "קרואסלמון", עם סלמון מעושן, גבינת שמנת, צנונית ורוקט; "טונסון" עם סלט טונה, חסה לליק, בצל סגול ומלפפון חמוץ; "קרואסון ישראלי" עם טחינה, ביצה קשה, חסה לליק, עגבניות שרי ומלפפון חמוץ; "קרואסון סלט" עם גבינת שמנת, חסה, פטרוזיליה, מלפפון, עגבניות וחביתת ירק, ו"קריספי קרואסון", שעובר בטוסט עם רוטב פיצה, מוצרלה וזיתי קלמטה. קרואסון מלוח יעלה 30 ש"ח לגדול, ו-20 ש"ח לקטן.

בזירת המתוקים, מלבד קרואסון חמאה ושקדים קלאסיים (15 ש"ח), יש אחד עם נוטלה – לא ה"פאן או שוקולה" המוכר, אלא מושחת, נעים וטעים עם תועפות נוטלה (15 ש"ח). יש גם קרואסון עם חלבה, קרואסון סמורס עם נוטלה ומרשמלו שצולים במקום (38 ש״ח), אך נדמה כי הסנסציה האמיתית של המקום היא קרואסון מגנום (38 ש"ח) – מכניסים שלגון צונן לתוך קרואסון חמים. מה כבר יכול להשתבש? לא הרבה, ואנחנו כבר צופים שיככב בלא מעט סטורי וטיקטוקים למינהם, אז אל תשכחו ללקק את האצבעות.
בוגרשוב 64, ימים א-ה: 7:30-22:00, יום שישי: 7.00-15:00

• אוכלים שותים
• קרואסון
• קרואסונים
• קרואסון בולנז'רי
• בוגרשוב

עדן אלקיים ורון עזב, הצמד שעומד מאחורי "הולי קראק פאי" מראשון לציון, הם חברים לחיים ולאפייה שנכנסו לענייני העוגות ממש לפני הקורונה, והצליחו להמתיק לנו את הזמנים שבין סגר אחד למשנהו. הם התאהבו בפאי הממכר כשטעמו אותו כקינוח בהמבורגריה, והחליטו שהם רוצים לנסות להכין בבית בדיוק כזה. עכשיו עם נוחתים בבוגרשוב עם מגוון הקראק-פאי הגדול שלהם, ואנחנו מתרגשים לנעוץ כפית.

>>האימפריאל ועינב אזגורי משיקים בר חדש בהשראת שיפודיה מהניינטיז

אם כן, הסיפור כאמור התחיל באותה המבורגריה עלומה, שם רון עזב, שעבד בקונדיטוריה בעבר והכיר את רזי המקצוע, שכנע את אלקיים שהוא יפצח את הסוד לעוגה החלומית בעצמו. אלקיים השתכנע בזכות ניסיונו ונחישותו, והצטרף אליוו לחודשיים ארוכים של לא מעט ניסיונות ואפיות חוזרות ונשנות, עד שהשניים הרגישו שהם פיצחו את הקוד, והחלו להפיץ את הקראק פאי ברחבי גוש דן והמרכז. במהרה גם הגיע הסניף בראש"לצ, ומשם הפאי הקדוש של עזב ואלקיים התפזר ברחבי העיר, גם במגוון בתי קפה ומסעדות – ביניהן אורו בלבונטין, מרלן בורגר ולאקל בורגר.

כעת הוא נוחת במרכז העיר, והצמד מתרגש במיוחד לקראת בית הפאי החדש, הראשון לשמו בתל אביב. "זה כמו לידה של משהו חדש" מספר אלקיים. "שיפצנו במשך תקופה ארוכה ואנחנו מחכים כבר לפגוש מקרוב את הלקוחות שלנו, שעד עכשיו הרבה מהם הכירו אותנו, אבל לא בהכרח אנחנו אותם. כאן יהיה מפגש הדדי וזה ממש משמח, ותכלס מתים לראות מי ישתגע על קראק פאי כמונו ויהפוך ללקוח מושבע״.

בסניף החדש, ששופץ למשעי במשך זמן ממושך, תוכלו לפגוש בויטרינה לא פחות מעשרים תצורות של הקראק פאי הקדוש.הרי היופי בקראק פאי של הולי קראק פאי הוא ההבנה שאין לקפוא על השמרים – או במקרה הזה על קמח התירס – ואפשר ואף כדאי להוסיף לקראק פאי הקלאסי תוספות שונות ומשונות, שכן הוא מתפקד כבסיס נפלא לטופינגז רבים. על כן הם שינסו מותניים והחלו להוסיף להלן: מאצ'ה, פירות יער, נוגט, ריזס, פקאן, בייגלה, אוכמניות, באונטי שוקולד לבן, חלב או מריר, שכבת עוגת גבינה, ואף קראק פאי גורמה בדמותו של קראק פאי עם אוכמניות, לימון וגרידת ליים, או אחד בתוספת גנאש ג'אנדויה – כולם במחיר זהה של 29 ש"ח ליחידה. יש אפילו קראק פאי קלאסי ללא גלוטן (31 ש"ח), כך שאף אחד לא צריך להימנע מהתענוג הממכר.

חוץ מזה, היטיבו השניים להבין כי לעיתים פרוסה שלמה של קראק פאי עלולה להיות מכבידה מדי לאדם אחד (מי אתם אנשים עייפים?), ובמיוחד בשבילם מגישים גם מאפינס קראק פאי, שניחנים במידה קטנה/אישית יותר, אך עדיין באותו הטעם החלומי. היופי במאפינס שצורתם מאפשרת גם מילויים מקוריים, אז הבסיס הוא כמובן קראק פאי, אבל יחד איתו יש דובדבני אמרנה ושוקולד לבן, או בקורנפלקס ושוקולד חלב, וגם החביב עלינו, זה שמשלב פאדג' בבצק הקראק פאי. (23 למאפין גדול, 14ש"ח לקטן). המקום מתפקד, מעבר לקינוחים, כבית קפה לכל דבר ועניין, כך שמגישים בו גםקפה, מאצ'ה, שוקו ואפילו מילקשייק. אז סלט ניסואז וכריך חביתה אמנם לא תמצאו שם, אבל מישהו צריך להמתיק כבר את חיינו. לא ככה?
בוגרשוב 32, זמני הרצה: א'-ב' 17:00-23:00, ג'-ה': 11:00-23:00, ו' 9:30-15:00, ש' מצאת השבת עד 23:00.

• אוכלים שותים
• קראק פאי
• קינוח
• בוגרשוב

אייל דץ הוא במאי ויוצר קולנוע תיעודי ("אסתיר פני", "עשרה ימים באוקטובר") ואיש תוכן מהמעלה הראשונה, בעברו מבכירי "טיים אאוט" לדורותיו חרף העובדה שהוא ראשל"צי במקור. סרטו החדש, "משהו פיקנטי: סיפורו של משה בדש", עוסק באימפריה הקטנה שהקים בדש על התפר שבין האייטיז לניינטיז, תשלובת פיקנטי, שהפכה לרשת הלואו-קוסט הראשונה בישראל לפני שמישהו בכלל שמע על המונח והכל עבד מצוין עד שיצרניות המזון הגדולות, לטענתו, ביצעו בו חיסול ממוקד.הסרט ישודר במוצ"ש, 20.4 ב-21:30, כאן 11.

>> העיר של מתן יאיר: לאפה שתופחת 30 שנים בטאבון ובתי קולנוע שאינם
>> העיר של יסמין קיני: סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם

1. הבן של הסורי

בשנת 2011, בהיותי עורך במגזין שאתם קוראים בו עכשיו, ייסדתי מדור די דבילי שנקרא "השאלות של תל אביב". הקונספט היה כזה: הקוראים שואלים שאלות שקשורות לתל אביב, אני שולח את כתבי העיתון לגלות את התשובה. כדי לקצר תהליכים הייתי כותב את השאלות בעצמי ומנצל את ההזדמנות ואת ההון האנושי והזול שעמד לרשותי כדי לענות עליהן. אחת הסוגיות החשובות שטופלו במדור ז"ל נגעה לחומוסיה האהובה עליי, "הסורי" ז"ל, ולשאלה האם הסורי מנגב עם האגודל כשהוא מכין את המנה. מאי פלטי יצאה לתחקיר וחזרה עם תשובה ברורה, פועל יוצא של תצפית של שלוש שעות (כעורך, תמיד שאפתי למקצועיות): הסורי לא מנגב עם האצבע, רק עם הכף. מאז הסורי הספיק להיסגר אולם מהר מאוד תפס בנו את הכף או את השרביט (או את האגודל למי שלא מאמינים למדיה המסורתית) ואני המשכתי איתו. כל שישי בצהריים כבר קרוב לעשור. מנת הקומפלט שלו (חומוס פול ביצה) היא עדיין הטובה בעיר לדעתי (כדאי להגיע כמה שיותר מוקדם כי הבציר של הבוקר הוא המשובח ביותר).
הלל הזקן 10

צריך להרים לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח

2. Slowness

אלי, חבר טוב, פתח לפני שנה עם עוד כמה שותפים מלון בקיבוץ מורן וניסה למכור לי את זה "כמקום הכי תל אביבי מחוץ לתל אביב". אמרתי לו שהוא לא צריך לסחור בביזנס שלו כאילו אני מדריכת יוגה מבבלי. זה אני, לא באמת אכפת לי. כל מה שאני מחפש כשאני יוצא מהעיר זה קצת ירוק, לרבוץ בתוך גיגית ענקית של מים, ואנשים שלא ידברו איתי על נדל"ן. לשמחתי, סלואונס עונה על כל הקריטריונים האלו ועוד. מומלץ מאוד לסופ"ש מחוץ לעיר אבל כזה שלא כולל מגע עם משפחות ישראליות מרובות ילדים (גם המסעדה של המקום סבבה).
קיבוץ מורן

3. קפה לב

כל כך הרבה בתי קפה אהובים שהיו לי כבית שני נסגרו לי על הראש בעשרים שנה שאני גר בעיר הזאת, שאין ברירה ונאלצתי להפסיק להיקשר: לבריסטות, מלצריות, טוסט גבינה, כדורי שוקולד של פעם, פלייליסטים שלא מבזים אותי, שולחנות עקומים, עשרים שאלות, שירותים עם פוסטרים של הופעות בלבונטין. כל מה שאני צריך היום זה מקום שיחזיק מעמד איכשהו ושאפשר לשבת בו שש שעות רצוף על שלוש כוסות אספרסו. לשמחתי קפה לב, שממוקם בתוך בית ליבלינג, הוא הדבר הכי קרוב לבית קפה תל אביבי שלא יורק לך בפנים ואומר שזה מאטה. העיצוב מושלם, המחירים זולים ושי טרא ליטמן מכין סנדוויצים טעימים מאוד ושם מוזיקה מעולה, כמה כשרון בילד אחד יא אללה.
בית ליבלינג, אידלסון 29

4. לדין

את האוגנדה אין צורך להציג. אחד המקומות היותר יציבים בעיר ומהברים הבודדים שמצליחים להישאר נאמנים לאיזו רוח יחסית אלטרנטיבית. לפני כמה חודשים, פתח איתמר ויינר הבעלים מקום סמוך, לדין, שמוקדש בעיקר להופעות. בצעד אסטרטגי מדויק הוא הציב את חברי הטוב דודי ודיש (מיסשייפס, סודה בר ז"ל) על האירוח והפך את החלל החדש ישן הזה לאופוזיציה לאופוזיציה.
סמטת בית הבד, צמוד לאוגנדה

5. מועדון אגרוף לומפיני

בגלל שאני גר כל כך הרבה שנים במרחק הליכה מדיזנגוף סנטר נוצרה סימביוזה בינו לבין מבנה הנפש שלי. בקומה 3 שוכן הסופר אגו, המקום שבו אני הולך לראות סרטים בקולנוע לב, מתחכך בקולגות בפרימיירות ומתנהג כבן תרבות. במרתף של חניון 4- נמצא האיד ומועדון האגרוף תאילנדי שבו אני מתאמן. שם שוכנת החיה. בניגוד לדעה הרווחת אני וחבריי למועדון האגרוף לומפיני ( תחת הנהגתו של המאסטר בועז פולני) לא מגיעים לשם כדי לפרק זעם או לשחרר כעסים. אגרוף תאילנדי (אם התמזל מזלך ויש לך מאסטר כמו בועז) הוא עבודה של תיקון המידות: חסרה לך ענווה? תלמד שם ענווה. חסר לך ביטחון? תלמד שם ביטחון, חסרה לך שליטה עצמית? תלמד שם שליטה עצמית. כל תלמיד והעבודה שהוא צריך לעשות על עצמו (ובנוסף, אם מתמידים נוצרות קוביות בבטן שזה הכי חשוב).
דיזנגוף סנטר, חניון מינוס 4

מקום לא אהוב בעיר

רחוב בוגרשוב. כל האנשים שם נראים לי כמו ניצבים והרחוב עצמו נראה לי כמו סט של רחוב תל אביבי בסדרה שהייתי נאלץ לכתוב אם הייתי צריך לשלם מזונות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אלכס פרפורי, צלמת רחוב שהפכה בתוך שנה לאייקון תל אביבי, לקחה כמה מהסרטונים הנפלאים שלה מהשנה הנוראית שעברנו וקשרה אותם יחד ליצירה אחת שלמה שמלווה על ידי השיר "יושב על הנייר" בביצוע דאנה איבגי (השיר המקורי נכתב ובוצע ע"י אריק איינשטיין וידוע אולי יותר בשם "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן"). לא הייתה פעם אחת שצפיתי בקליפ הזה ולא בכיתי. פאקינג פעם אחת אפילו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אביתר בנאי מנחם אותי כבר משנת 1997. הקסם של אביתר לדעתי נובע מכך שהוא מנחם ומתנחם בו זמנית. אלבום הקאברים שלו "עוגן במים" הוא לא האלבום הכי טוב שלו אבל הוא מאוד מדויק לתקופה. במיוחד אהבתי את הביצוע שלו לשיר "הדייגים" של ארז הלוי. שיר שמילותיו הסתומות (בקטע טוב) מכסות לדעתי על רובד מיסטי שמתכתב עם סיפורי המעשיות והחלומות של רבי נחמן (מה הכוונה הנערה מחייכת מתוך ראשם של הדייגים? איך זה בכלל אפשרי טכנית?).

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מני ורסס, העורך של הסרט החדש שלי "משהו פיקנטי", מתנדב כבר כמה שנים ב"תרבות של סולידריות" ודרכו נחשפתי לקסם שהן עושות ועושים שם. ממליץ לכםלהעביר להם את כל כספכםאו לפחות להגיע ולהתנדב שם באריזות של משלוחי מזון לפסח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח.

מה יהיה?
תל אביב תישאר תל אביב.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• הבן של הסורי
• קפה לב
• אוגנדה
• אגרוף תאילנדי
• בוגרשוב
• תרבות של סולידריות