מערכת הבחירות האמריקנית הגיעה הלילה לנקודת הרתיחה המרכזית שלה: העימות הראשון, ואולי היחיד, בין סגנית הנשיא קמלה האריס לבין המועמד לנשיאות (והנשיא לשעבר) דונלד טראמפ. העימות, והעובדה שיש לו משמעות תקשורתית רבה מבחינת השאלה "מי יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית?", 54 ימים לפני הקלפיות שייפתחו, אילץ גם את אולפני החדשות בישראל לשים שעון מעורר ולפתוח את האולפנים באמצע הלילה.

>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך
>> העולם עומד לגלות את עוצמתה הפוליטית של טיילור סוויפט

כל ערוצי הטלוויזיה המרכזיים – כאן 11, קשת 12 ורשת 13 – התגייסו לשידור ישיר שקיימה רשת ABC, כולל תרגום סימולטני על המסך (שבעיקר הוכיח כמה ה-AI עדיין לא פיקס). הערוצים שלנו מאוד אוהבים להתקשט בבחירות באמריקה – במובן מסוים זה הג'ואיש טרדישן. כולנו גדלנו על סדרות כמו "הבית הלבן" (או, להבדיל, "בית הקלפים"), נשיאים אמריקאיים היו כאן גיבורי תרבות ומושאי סאטירה, ובאופן כללי הקשר התרבותי והמדיני שלנו לארצות הברית הפך את הבחירות שלהם לקצת בחירות שלנו.

אבל גם כשאנחנו מנגנים שירי לכת אמריקאיים, מתכסים באנגלית מצוחצחת ומוציאים מהבוידעם את כל מומחי אמריקה (למעט שם אחד שבלט בהיעדרו, פרופ' יעל שטרנהל המצוינת, שעורכי החדשות מפחדים כנראה מהפה השמאלני הגדול שלה), בסופו של דבר ובפרפראזה על שירה של קורין אלאל, החלומות שלנו באוויר אבל הראש שלנו עמוק באדמה, ואנחנו בעיקר מרוכזים בעצמנו.

לא היה צריך לחכות הרבה כדי שהנושא הישראלי יעלה ויצוף, כמעט בכל דיון שקיימו בפאנלים השונים באולפנים. זר לו ינחת ויצפה בשידורי הטלוויזיה בעברית, יחשוב ודאי שישראל היא מרכז מערכת הבחירות האמריקנית, ששני המועמדים היריבים עסוקים מעל הראש רק בישראל ובמזרח התיכון, שגורלנו ועתידנו הוא מה שעומד לנגד עיניהם. האמת, כמובן, אחרת לגמרי. במהלך העימות שנמשך שעה וחצי, החלק שבו התייחסו לישראל ולמלחמה במזרח התיכון היה מצומצם יחסית, שתי דקות בלחץ. על מלחמת אוקראינה-רוסיה, למשל, דיברו יותר. ובעיקר העניין הזה שמערכת הבחירות האמריקנית נוגעת בעיקר, אתם יודעים, לאמריקה.

הנושאים שעליהם התקוטטו טראמפ והאריס היו הרבה יותר הגבול עם מקסיקו והאינפלציה, מאשר ציר פילדלפי או סוגיית החטופים. זה נראה יותר כמו מס שפתיים מחייב, משהו שנשיא אמריקאי צריך להגיד – ולא כמו משהו שבאמת בוער להם לדבר עליו. אז למה אצלנו כל כך התעסקו בזה? קודם כל כי אין דבר שאנחנו יותר אוהבים מאשר לעסוק בעצמנו. שנית, כי לדבר עכשיו על נושאים מורכבים כמו בעיית ההגירה האמריקאית – זה לא משהו שמלהיב צופים בארבע וחצי בבוקר; ומעל הכל, כי אנחנו חיים בתקופה סופר חרדתית ואמוציונלית – ואין דרך למשוך את הצופים יותר מאשר הדיונים שמעסיקים אותם ממילא.

בהשוואה בין שלוש הרשתות, נדמה שרק אחת מהן באה לשחק באמת. בחדשות 12, שלפו את כל התותחים הכבדים: יונית לוי, המגישה הבכירה, נשלפה ממיטתה לטובת המשימה; עמית סגל נשלח לוושינגטון יחד עם הכתבת בארה"ב יונה לייבזון; גם הפאנל באולפן היה חד ומלא בפרצופים מוכרים – ערד ניר וקרן בצלאל מהמערכת של חדשות 12, ולצידם אסי שריב ויקי דיין הכריזמטיים. ובעוד חדשות 12 עלו בהרכב הכי חזק – שאר הערוצים בחרו לשלוח את קבוצת המילואים.

כי רשת 13, למשל, בחרה להציב כמגיש את גיל תמרי – בחירה מוזרה מאוד. תמרי הוא עיתונאי ותיק ורב זכויות, בטח בנושאי אמריקה בתור מי שהיה שם המון שנים, אבל הוא ממש לא מגיש טבעי. גם הפאנל שהקיף אותו היה מלא באנשים מוכשרים בתחומם, אבל קשה להגיד שהצליחו לייצר עניין וציפייה. בכאן 11 נבחר כתב חדשות חוץ אחר, מואב ורדי, שההגשה באה לו יותר בטבעיות. גם הפאנל שלו היה יחסית אלמוני מבחינת הקהל הרחב, אבל הצליח לתת ערך מוסף כלשהו.

ואם נחזור לחדשות 12 – הבחירה ביונית לוי לחלוטין הוכיחה את עצמה. להיא לא רק מגישת החדשות הבכירה של הערוץ (ויהיו שיגידו של המדינה), אלא גם מישהי ששורשיה נטועים בפוליטיקה האמריקאית. רואים שהיא יודעת על מה היא מדברת, והניווט שלה מול שריב, דיין, ניר ובצלאל – הושפע מאוד מהעובדה שהיא שוחה בתחום (אגב, הערוצים הנוספים שבחרו לשלוח את מגישת החדשות הבכירה שלהם להגיש את העימות, היו ערוץ 14 שהציב את מגי טביבי וערוץ החדשות החדש I24News ששיבץ את מירי מיכאלי, כדי להראות שהם משחקים על המגרש של הגדולים. פחות עבד).

העימות עצמו, אגב, הרגיש בעיקר כמו מופע טלוויזיה די חלול. בלי קהל באולפן, עם שתי הפסקות פרסומות קבועות מראש, ושני מועמדים שעסקו בעיקר בהתגוששות ביניהם – ולא באיזו השוואה של אידיאולוגיות. קמלה האריס ניסתה להביא עובדות ולדבר כמו בן אדם נורמלי, דונלד טראמפ פשוט היה דונלד טראמפ, שיקר במצח נחושה (34 שקרים ספרו בודקי העובדות שעשו עבודה מעולה בזמן אמת) והביא אמירות מחופפות לחלוטין. אבל טראמפ עושה את הטראמפ כבר כמעט עשור, מאז חדר לחיינו כפוליטיקאי. קשה להגיד שדווקא שקר מסוים יגרום פתאום למצביעים להתרחק ממנו.

בעיתונות ובעולמות הניתוחים הסטטיסטיים, אנחנו מיד צפויים לשאלת השאלות: מי ניצח בעימות? האמת היא שבסופו של דבר, לטוב ולרע, זה לא כזה משנה. העימותים הם ספקטקל נהדר לרשתות הטלוויזיה (וגם מניבים הרבה רייטינג), אבל הבחירות בארצות הברית כבר לא קמות או נופלות על איזו אמרת כנף של מועמד. הודעת התמיכה של טיילור סוויפט בהאריס, למשל, משמעותית בהרבה. הדעה הרווחת הייתה שהאריס ניצחה בעימות בנקודות – גם פרשנים רפובליקנים בפוקס ניוז הסכימו עם זה – אבלבסוף, השאלה מי יהיה נשיא ארצות הברית בעוד 55 ימים תלויה, כרגיל, במספר מדינות קטן יחסית, במספר מצביעים קטן יחסית, ובמשתנים שאין לנו שום דרך לדעת חודשיים לפני הדבר האמיתי.אז בינתיים, עסוקים בשואו. ומי יודע להפיק שואו טוב כמו האמריקאים?

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קאמלה האריס
• דונלד טראמפ
• יונית לוי
• בחירות בארצות הברית

הרבה מאוד אנשים לא רצו שתראו את הסרט "המתמחה" (The Apprentice) שעוסק בעלייתו של דונלד טראמפ כטייקון נדל"ן בניו יורק של שנות ה-80. הרבה אנשים ובראשם דונלד טראמפ עצמו. ה"הוליווד ריפורטר" מדווח כי לא רק שהסרט יוקרן הערב בפסטיבל טורונטו בהקרנה פרטית, ויוקרן בהקרנת בכורה בקנדה בפסטיבל הקולנוע האטלנטי שייפתח בשבוע הבא, וגרוע מכך מבחינת הנשיא לשעבר שמתמודד בבחירות שיתרחשו בנובמבר – הסרט יופץ לבתי הקולנוע בארצות הברית בתחילת אוקטובר ויגיע גם לישראל ב-17.10.

>> בחירות 2024: העולם עומד לגלות את עוצמתה הפוליטית של טיילור סוויפט

הסרט עוקב אחר טראמפ ויועצו הקרוב, עורך הדין הנכלולי רוי כהן (בגילומם של סבסטיאן סטאן וג'רמי סטרונג מ"יורשים"), במסעם המושחת ותאב הבצע בעולם הנדל"ן הניו יורקי, תוך כדי שהם הופכים את טראמפ לסלב תקשורתי ענק ורומסים את כל הנקרה בדרכם. הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן גררה ביקורות מחמיאות על האופן שבו הוא מציג לא רק את עלייתו של טראמפ, אלא בעיקר את עלייתו של הקפיטליזם החזירי של שנות ה-80 תחת נשיאותו של רונלד רייגן, אבל התקשורת התמקדה מן הסתם באירועי המפתח שהנשיא לשעבר היה מעדיף שיישארו מעורפלים בעבר.

סבסטיאן סטאן ומריה בקלובה, "המתמחה" (צילום: יחסי ציבור)

בסצינה הקשה ביותר בסרט, אונס טראמפ באלימות קשה את אשתו הראשונה, איוונה טראמפ (שנפטרה בשנת 2022), סצנה המבוססת כולה על עדותה בתצהיר שהגישה לבית המשפט במסגרת גירושיהם, אך גם בלעדיה יש לא מעט רגעים מאוד לא מחמיאים לאיש הכתום, כולל שימוש מופרז באמפטמינים להורדת משקל, ניתוחים לשאיבת שומן וניתוחים פלסטיים כושלים להשתלת שיער. כל אלה ועוד גרמו לטראמפ ועורכי דינו לשלוח בחודש מאי מכתב איום ליוצרי הסרט ומפיקיו ובו הם דורשים לאסור את הקרנתו כ"התערבות זרה במערכת הבחירות".

הסרט, בבימויו של עלי עבאסי, נתקל כתוצאה מהאיומים המשפטיים בקושי גדול למצוא מפיץ אמריקאי לבתי הקולנוע, אך בסופו של דבר יוקרן האוריג'ין סטורי של טראמפ בארצות הברית החל מה-11.10, פחות מחודש לפני הבחירות ב-5 בנובמבר. עבאסי סיפר בחודש מאי האחרון כי הזמין את טראמפ לצפות בסרט וכי הוא חושב שהנשיא לשעבר יאהב את האופן שבו דמותו מעוצבת בסרט, אך הוסיף כי יש צורך בהפקת סרטים ריאליסטיים במאבק נגד הפאשיזם. לטענת מפיקי הסרט, מדובר ב"פורטרט הוגן ומאוזן של הנשיא לשעבר. אנחנו רוצים שכולם יראו אותו ויחליטו בעצמם".

• בחירות בארצות הברית
• קולנוע
• ❤ תרבות
• דונלד טראמפ

קאמלה האריס רק הכריזה על ריצתה במקום הנשיא ג'ו ביידן, וההתלהבות בהוליווד ובתעשיית הבידור והפופ מתלקחת בקצב שיא. ביממה הראשונה מאז הכרזתה גייסה המועמדת לנשיאות האריס כ-81 מיליון דולר בתרומות קטנות מהציבור, סכום שיא למועמד אמריקאי בכל הזמנים, וסלבז רבים מכל ענפי התעשייה מיהרו לתת לה את האנדורסמנט שלהם. ואולי חשוב מכך: ביונסה נתנה לה שיר מנצח לקמפיין.

>> מאדאם פרזידנט: 13 הנשיאות הכי טובות של ארצות הברית בכל הזמנים

https://www.youtube.com/watch?v=4eX23_HoRbM

אתמול צעדה האריס בפעם הראשונה אל תוך מטה הבחירות החדש שלה, באירוע מתוקשר היטב, לצלילי "Freedom", המנון החירות של ביונסה עם קנדריק למאר מהאלבום Lemonade שיצא ב-2016. במטה שלה סיפרו ל"וראייטי" שיצרו קשר עם ביונסה כדי לקבל את רשותה להשתמש בשיר באופן חד פעמי לטובת האיוונט ההיסטורי המצולם, וקיבלו ממנה אישור להשתמש בו לאורך הקמפיין כולו. ביונסה עדיין לא פרסמה הודעת תמיכה רשמית בהאריס, אבל אחרי שתמכה בביידן בבחירות הקודמות ובהילארי קלינטון בבחירות שקדמו להן, האישור הפתוח להשתמש בשיר בהחלט מצביע על הכיוון, והביצוע בסרט "Homecoming" נשמע לגמרי מתאים לאירוע ההכתרה בינואר 2025.

האריס צריכה כמובן לנצח את טראמפ בדרך לשם, אבל עם ביונסה וטיילור סוויפט בצד שלה ספק אם יש לו סיכוי. סתם סתם, אל תבכו טראמפיסטים, שום דבר לא סגור, אבל במהלך היומיים האחרונים מתחולל צונאמי של תמיכת סלבז בהאריס בהתלהבות שאינה דומה לשום דבר שהקמפיין לנשיאות 2024 ראה עד כה. בין השמות הגדולים של עולם הפופ שהזדרזו לתמוך בה אפשר למצוא כבר את אריאנה גראנדה, צ'ארלי XCX, קרול קינג, ליזו, ברברה סטרייסנד, קייטי פרי, קארדי בי, ליל נאס X, קישה, ג'ון לג'נד, מובי וקווסטלאב האגדי, וזאת כנראה רק ההתחלה.

האריס ידועה כחובבת גדולה של מוזיקה שחורה, ולאחרונה תועדה בביקור משעשע בחנות תקליטי ויניל בוושינגטון המתמחה באלבומי ג'אז, סול ואר'אנ'בי ישנים, ממנה בקרעה עם סלקציה קלאסית שכללה אלבומים של צ'רלי מינגוס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד ורוי איירס. בצד של טראמפ נאלצו להסתפק עד כה בכוכב הקאנטרי הוותיק לי גרינווד בן ה-82 ובקלישאת הראפ-מטאל הפאתטית קיד רוק, אבל את הנשיא לא בוחרים בספוטיפיי בינתיים, והאריס תצטרך הרבה יותר מתמיכה של פופסטארים וסלבז כדי לנצח במדינות המתנדנדות החשובות. אבל מבחינה מוזיקלית זה נגמר ואנחנו עומדים מאחורי הכותרת.

• בחירות בארצות הברית
• ביונסה
• קאמלה האריס
• דונלד טראמפ

• Facebook
• Twitter
• Email

ליידי גאגא, אריאנה גרנדה, ביונסה, ג'ון לג'נד, ג'ניפר לופז, ג'ניפר לורנס, ליזו, בילי אייליש, קארדי בי – אלה רק חלק מהשמות שקראו לשינוי והביאו תמיכה ברורה וחזקה במועמד הדמוקרטי והנשיא הנבחר ג'ו ביידן. אלה לא אמני נישה, אלא איי-ליסטים הנמצאים בשיא תהילתם עם מאות מיליוני מעריצים מכל העולם. בשבועיים האחרונים בכל פעם שגללתי בפיד האינסטגרם הרגשתי קנאה. קינאתי בקהל האמריקאי, שרואה את הדמויות שהוא כל כך מעריץ נלחמות וצועקות בשבילו, בזמן שמרבית אנשי התרבות והבידור שלנו בארץ מפחדים להוציא הגה.ליידי גאגא במסר חד וישיר ערב הבחירות:

מיטב הסלבס בארה"ב לקחו חלק פעיל ואגרסיבי בקמפיין 2020, ולא רק. הם השמיעו את קולם באופן צלול וברור וקראו לקהל שלהם להירתם למען השינוי המיוחל. הם הביעו את עמדתם בנאומים בטקסי פרסים, בראיונות, ביצירות שלהם, בקריאות ישירות ברשתות חברתיות ובהשתתפות בעצרות ובקמפיינים של פוליטיקאים. הם עצמם אמנם חיים את חייהם בלי יותר מדי צרות, אבל יודעים שהנפגעים העיקריים הם אלה שלא זכו לאותו סגנון חיים ולאותו כוח ציבורי. הם עושים זאת למען הקהל שלהם, שמעריץ אותם וקונה כרטיסים להופעות ולסרטים שלהם. הם יודעים שזכויות נשים, להט"ב ומיעוטים אלה זכויות אדם ולא פוליטיקה נמוכה. הם גם יודעים שמצופה מהם להשתמש בקול שיש להם ושזו חובתם.

עולם חדש ורוד: אנחנו האנשים להם חיכינו?

טראמפ TV: היום שבו הטלוויזיה הנמיכה את הווליום

במבחן התוצאה זה עבד. מנתונים ראשוניים עולה שקולות הצעירים עלו בכמעט 10% בבחירות האחרונות לעומת הבחירות בשנת 2016, עם עלייה משמעותית במדינות המפתח שהבטיחו לביידן את הניצחון. ג'ו ביידן אף גייס את ליידי גאגא ואת ג'ון לג'נד לעצרת הסיום שלו בפנסילבניה שהפכה לכחולה בבחירות האחרונות על 20 האלקטורים החשובים שלה.גם הקאסט של המילטון התגייס למשימה:

אבל לצערנו זה בעיקר קורה שם. אנשי הבידור והתרבות הישראלים צריכים להסתכל וללמוד, בייחוד אלה שפונים לדור הצעיר. בזמן שהם נהנים מהשפעה של תרבות ערבית, מקהל וצוות להט״בים ונעזרים בשחורים ובני מיעוטים ליצירות שלהם – הם שומרים על דממה כשעוול נעשה לכל האוכלוסיות האלה מהחשש לאבד פופולריות.

אז נכון, ישראל היא לא אמריקה. האוכלוסייה והמפה הפוליטית שונות בתכלית ותמיכה של ידוען במועמד או מפלגה ספציפיים נתפסת כקיצונית. לעתים כמסכנת קריירה. ועדיין, ישנם נושאים שהם הרבה מעבר לפוליטיקה, לימין או שמאל, לביבי או לא, אלא פשוט להפגנת אנושיות במובן הבסיסי ביותר.

בחודשים האחרונים מתחולל שיח אבסורדי על הלגיטימציה של טיפולי המרה שהגיע עד לכנסת. אותם אמנים שנהנים מאהדת הקהל הלהט"בי, שנעזרים בכישרונותיהם ושרים על "לירדים", "וודג'" ו"פאטוץ'", לא פוצים פה. מאמנים אלה מצופה לא רק להשמיע קול, אלא לעמוד כחומה איתנה ולצעוק – למען הקולגות שלהם, המעריצים שלהם, החברים והמשפחות שלהם. תפקידנו בתור צרכנים הוא להעדיף את אלה שיתמכו גם בכם כשתצטרכו אותם. אמנים יקרים, לקול שלכם יש השפעה, השפעה שיכולה לעתים להציל חיים. תתחילו לדבר.

• טור אישי
• ❤ תרבות
• בחירות בארצות הברית
• ליידי גאגא
• בחירות 2020
• אריאנה גרנדה
• ג'ו ביידן
• להט"ב

1. זה היה רגע קסום כמותו לא ראינו:אחרי ארבע שנים שבמהלכן הפיץ יותר מ-20 אלף שקרים מתועדים ובדוקים, עלה הנשיא דונלד טראמפ לפודיום האהוב עליו מול מצלמות הטלוויזיה, והחל לשקר כהרגלו. הטענות שלו לגבי טוהר הבחירות שזה עתה התקיימו היו שערורייתיות, מסוכנות ומנותקות מהעובדות, כמו תמיד. מה שהשתנה לפתע זה שרשתות הטלוויזיה חתכו את השידור, ובעולם כולו השתררו לרגע שקט ושלווה, כאילו מישהו הנמיך את הווליום אחרי שנים שהיה תקוע על המקסימום. זה היה הרגע הסימבולי שבו הסיפור של דונלד טראמפ נגמר.

2. הרומן המשונה בין הטלוויזיה ובין טראמפהתחיל הרבה לפני הנשיאות שלו. החל משנות השמונים הרבתה התקשורת האמריקאית ההולכת ומצהיבה לעסוק בו ובשערוריותיו באובססיביות, ובמשך יותר משלושה עשורים זה היה סיפור של משיכה ותיעוב הדדיים שהגיע לשיאו בלהיט הריאליטי "המתמחה" של רשת ABC דיסני (להיט שקיבע את דימוי השקרי של טראמפ ככריש עסקים מצליח והביא אותו בפריים טיים לכל בית בארצות הברית). הטלוויזיה בנתה את טראמפ. היא הייתה שותפה בכירה בעיצובו כדמות ציבורית. קול הזעקה שפרץ מהתעשייה ההוליוודית עם בחירתו ב-2016 היה תמוה ביותר. אתם עשיתם את זה, טיפשים.

3.התקשורת בארצות הברית, למעט Fox News, התהפכה על טראמפ רק כשהכריז על כניסתו לפוליטיקה. עד לאותו רגע ב-2015 הוא היה אורח רצוי, מבוקש ומחוזר בכל אולפן טלוויזיה. גם במהלך מערכת הבחירות של 2016 שירתה המדיה האמריקאית את טראמפ והעניקה לו ולפעלוליו התקשורתיים זמן מסך כפול מזה של הילרי קלינטון, הפכה למגבר בינלאומי של מסריו הרעילים והתמסרה בהיקסמות בלתי מוסתרת לשואו הרעשני שהוא מביא איתו אל המסך. גם מתנגדיו הגדולים ביותר נפלו במלכודת ולא הפסיקו להדהד את מסריו. גם אחרי 2016. הוא הביס את הטלוויזיה ללא תנאי. הוא בלע אותה.

4. הניצחון של טראמפ היה ניצחון של תרבות הריאליטיודונלד עצמו הוא התוצר המובהק שלה. כל הרעל שבעבע בעורקי ז'אנר הריאליטי זרם אל תוך המציאות בתיווכו, גם לפני 2016 ובמידה גוברת מאז ועד השבוע שעבר. השקרים, "האמת שלי", התחמנות, האלימות, הטראש, הערצת הכסף והכוח, התשוקה לדרוס ולרמוס את המתחרים, כולם התגלמו בדמותו הפוליטית המקטבת והוא התגלם בהם. הסימביוזה בין טראמפ והטלוויזיה הייתה מלאה.

5. כשהתברר באיזו קלות גובר הגולם על יוצרוכבר היה מאוחר מדי. הרעל שהזריק טראמפ בעורקי העיתונות, דרך טוויטר ובאמצעות סוכני כאוס בתקשורת, שיתק את היכולת של המדיה לייצר שינוי בדעת הקהל. הפורמטים התקשורתיים המנצחים של טראמפ, "עובדות אלטרנטיביות", "פוסט-אמת" ו"פייק ניוז", שיבשו את כל הרדארים התקשורתיים והביסו כל תחקיר עומק וכל חשיפה חדשותית. אתם בטח מכירים את זה.

6. יספרו לכם שטראמפ היה טוב לטלוויזיה.טוב לרייטינג של ערוצי החדשות. טוב לשנינות של מגישי תוכניות הסאטירה והלייט-נייט. מה יעשו ג'ון אוליבר, סטיבן קולבר וטרבור נואה בלעדיו? איך יסתדרו ב"סאטרדיי נייט לייב" בלי מנוע הבאזז המרכזי שלהם? איך יראו סדרות דרמה מושקעות כמו "יורשים", "השומרים", "The Boys", "יומנה של שפחה" – כולם תוצרים מובהקים של תגובה קריאטיבית ליברלית לעידן טראמפ – עכשיו כשהדלק העלילתי שלהן התאדה והתנדף בין-ליל? ההשפעה שלו על תעשיית הטלוויזיה האמריקאית הייתה טוטאלית וגורפת. בלעדיו הם יצטרכו להמציא משהו חדש.

7. אלא שטראמפ לא היה טוב לטלוויזיה.הוא היה איום ונורא לטלוויזיה. בניגוד למתרחש בישראל, העיתונות המשודרת בארצות הברית הצליחה אמנם לשמור על עצמאותה ועל אמות המידה המקצועיות שלה והדפה לא רע את ניסיונותיו של טראמפ לתקוף ולסרס אותה, אבל הנוכחות האפלה שלו הורגשה בכל פריים, בכל ערוץ, כל הזמן. כל מה שהטלוויזיה הצליחה לומר במשך ארבע שנים זה טראמפ טראמפ טראמפ. היא מצאה דרכים שונות ומגוונות לומר טראמפ טראמפ טראמפ. אף נשיא בהיסטוריה לא הצית כזו אובססיה נואשת. זה היה סיוט מבעית. עכשיו אולי נתחיל להתעורר.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• חדשות
• דונלד טראמפ
• סאטירה
• אמריקה
• ארצות הברית
• בחירות בארצות הברית