ב-2019 "ג'וקר" הימם את העולם. טוד פיליפס כתב וביים אותו כסרט שעומד בפני עצמו, ולא כפתיח לסדרה קולנועית, והקהל נענה לו בהמוניו. והנה, כמקובל בהוליווד, חמש שנים אחרי כן אנחנו מקבלים סרט המשך. אבל לא רק שהוא אינו דומה בשום אופן למה שמקובל בסרטי המשך, הוא גם מבהיר באופן ברור שכאן זה נגמר. פיליפס, שהיה מזוהה בעיקר עם קומדיות שטותיות על מסעות גבריים, מתגלה שוב כיוצר אמיץ ונבון שמעז לנתץ ציפיות. קשה להאמין ש"ג'וקר: טירוף בשניים" יזכה להצלחה קופתית דומה, ויש להניח שאף יאכזב לא מעט אוהדים של הסרט הקודם, שלא יקבלו כאן את מנות הדם והאדרנלין שהם מחכים להן (יש רק שתי רציחות, ואחת מהם מתרחשת מחוץ למסך). יש להוסיף שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים בתוך מוחו המעורער של גיבורו.

>> ג'ורג' קלוני ובראד פיט התאחדו לסרט. וזה כיף כאילו זו שנת 2005
>> הסנדק של הקולנוע: דירגנו את הסרטים הכי גדולים של פרנסיס פורד קופולה

"ג'וקר" סיפר על ארתור פלק, גבר שפוף ומוכה עם היסטוריה של ילד מעונה שיום אחד מתפוצץ, ורואה כי טוב – מה שעורר לא מעט טענות שהסרט פונה לרגשות מסוכנים של גברים לבנים. כשארתור אימץ את דמות הג'וקר שעושה מה שבא לו ורוצח את מי שבא לו, הוא יצא לרקוד על גרם המדרגות שהפך מאז לאתר תיירות. הסצנה האייקונית הזאת היא הבסיס לסרט החדש, שהוא מיוזיקל כמעט במלוא מובן המילה (פרט לפתיח שהוא בז'אנר מפתיע אחר). וזה למה ליידי גאגא נמצאת שם.

ארתור (חואקין פניקס שב לתפקיד שזיכה אותו באוסקר) הוא עכשיו אסיר/מאושפז בארקהם, או בשמו המלא "המוסד לפושעים בלתי שפויים על שם אליזבת׳ ארקהם". לאורך רוב עלילת הסרט הוא נע בין המוסד לבין בית המשפט, שם הוא נתבע על ידי התובע המחוזי החדש הארווי דנט (הארי לוטי מ"התעשיה") באשמת רצח חמישה אנשים. אף אחד, פרט לצופים, לא יודע שהוא רצח את גם אמו.

עורכת הדין של ארתור (קתרין קינר) מקווה להשיג את זיכויו בטענה שהוא סובל מפיצול אישיות, ושלא הוא ביצע את הרציחות אלא הג'וקר שהשתלט עליו. אבל מעריציו של הג'וקר לא אוהבים את התאוריה הזאת, שבעיניהם הופכת אותו מגיבור לשבר כלי. זה כולל את הארלין קווינזל (ליידי גאגא), מאושפזת נוספת בארקהם, שדלוקה על הג'וקר מאז שצפתה בסרט שעשו עליו, ובחברתו היא מפתחת אלטר אגו משל עצמה – הארלי קווין.

באופן סמלי, ארתור והארלין נפגשים במהלך הקרנה בארקהם של המחזמר הקלאסי "קרון הלהקה", והיא מנצלת את ההזדמנות להבעיר את המקום ואת ארתור. "קרון הלהקה" מ-1953 הוא הסרט שעבורו נכתב השיר "That's Entertainment!". מאוחר יותר הארלי תחזור על המילים "העולם הוא במה, הבמה היא עולם של בידור" – כשהפעם הדגש הוא על העולם שמחוץ לבמה, ויחסו לרצח כסוג של בידור.

גם ארתור שר שירים מוכרים שמייצגים את מה שמתחולל בעולמו הפנימי. את "For Once in My Life" (הזכור כשיר של סטיבי וונדר אף שהוא לא היה הראשון שביצע אותו) הוא מבצע כשהוא טועה לחשוב שסוף סוף מישהי אוהבת אותו כמו שהוא, ואת "If You Go Away" (במקור של ז'ק ברל) הוא שר כשהוא חושש שהיא עומדת לעזוב אותו. ארתור, או שמא הג'וקר, שר גם דואטים עם הארלי, ואילו היא מגישה בעוצמה הולכת וגדלה כמה קלאסיקות של מיוזיקלס, בהן "Get Happy" של ג'ודי גרלנד, ולהיט מתוק של הקרפנטרס שהיא מתבלת בפלפל. השירים בביצועם הישן לצד זה החדש הועלו לספוטיפיי, ואני מאזינה להם בהנאה תוך כדי הכתיבה.

חלק מהשירים מסומנים באופן ברור כהזיות של ארתור, וחלקם נדמים לחלק מהמציאות המרה שבה הוא כלוא, בזמן שתומכיו מפגינים מחוץ לארקהם (ורוב הזמן גם מחוץ לפריים). כמעט כולם מבוצעים בשלמותם, והכל מצולם ומבוים לעילא. מתחתם זוחלת המוזיקה המעולה והלא משמחת לב של הילדור גות'נאדורטיר, שזכתה באוסקר על הפסקול שהלחינה לסרט הקודם. כחובבת מיוזיקלס אהבתי את הכיוון שאליו הלך הסרט, אבל אפילו אני הרגשתי שהוא קצת התאהב ברעיון יותר מדי, ושאפשר היה לקצץ שיר או שניים לטובת העמקת הדרמה. ועדיין, ליידי גאגא מצדיקה לגמרי את הליהוק שלה בכל רגע שהיא על המסך. פניקס מצוין בהופעה טיפל'ה יותר מאופקת מאשר בסרט הקודם (הוא עדיין צוחק ללא שליטה), והשניים נהדרים יחד.

לפני שבועיים כתבתי כאן על "הסנדק 2" שהוא מפרק בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה. זה גם מה שעושה "ג'וקר: טירוף בשניים", שבוחן את ההתמודדות של ארתור עם מה שחולל בסרט הקודם (בהקשר זה מהותית ההופעה הקצרה והנוגעת ללב של לי גיל בתפקיד קולגה לשעבר). לא פחות מכך זה סרט על הצופים, ועל תגובתם לסרט הוא, בלי לאזכר ישירות את ההסתערות על הקפיטול ב-2021. זה מתבטא באופן סמלי בסצנה שבה הארלי מנפצת חלון ראווה של חנות וגונבת טלוויזיה שבה משודר המשפט של ארתור. וזה מה שהופך את "ג'וקר: טירוף בשניים" לסרט מהורהר, רלוונטי ובסופו של דבר נורא עצוב.

4 כוכבים
Joker: Folie à Deux בימוי: טוד פיליפס. עם חואקין פניקס, ליידי גאגא, ברנדן גליסון, קתרין קינר. ארה"ב 2024, 138 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים מומלצים
• הג'וקר
• חואקין פיניקס
• ליידי גאגא

בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שביטולים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהוליווד. הם יגיעו לכולם, אפילו לבמאי כמו טוד היינס, שזכה בעבר לשבחים, פרסים ומועמדויות על עבודותיו שכללו את הסרטים "אני לא שם" או "רחוק מגן עדן" וכמובן הסדרה שלו ב-HBO, "מילדרד פירס", אבל לבטל סרט חמישה ימים לפני שהצילומים אמורים להתחיל? כזה עוד לא היה לנו.

>> "בהתחלה רק רציתי שהג'וקר יילך להזדיין" // ריאיון עם חואקין פיניקס
>> האם בדיחה אחת גרועה תחסל את אחת הלהקות המגניבות בעולם?

אתם כנראה לא זוכרים את זה, כי מאז עברנו טלטלות חמורות הרבה יותר, אבל בספטמבר 2023 טוד היינס הכריז שהוא עובד עם השחקן חואקין פיניקס על סרט חדש. לפי היינס, חואקין פיניקס – שעבד איתו בשיא טרלולו על הסרט המוקומנטרי "אני עדיין כאן" – בא אליו עם "רסיסי רעיונות" וביחד עם התסריטאי ג'ונתן ריימונד הם יצקו את הכל לתוך נרטיב. הסרט קיבל אור ירוק ויצא לדרך. הם שכרו מעצבים, בנו סטים שלמים וההפקה נשענה ברובה על פיניקס, שלא רק כתב את התסריט, אלא גם משחק בה בתפקיד הראשי. הסרט יספר על שני גברים בשנות השלושים שמתאהבים ובורחים מקליפורניה למקסיקו. בתפקיד שני הגברים – חואקין פיניקס ודני רמירז. לפי היינס, פניקס בחר לדחוף את הסצנות למקומות יותר "מסוכנים מבחינה מינית". וזה רק הופך את מה שקרה בסוף השבוע האחרון לעוד פחות ברור.

במהלך השבוע שעבר החלו להסתובב שמועות באינטרנט על כך שהשחקן המהולל פורש מהסרט שלו עצמו. חמישה ימים לפני תחילת הצילומים זה הפך רשמי: פיניקס עוזב את הפרויקט. בתוך יומיים הסרט קרס אל תוך עצמו וההפסדים החלו להיערם לגובה מדאיג. העזיבה שלו הותירה המון אנשי צוות ללא עבודה, ואת חברות ההפקה חסרות אונים מול מחזיקי המניות שעדיין צריכים לשלם להם. בעזיבתו, חואקין פניקס הותיר אחריו חורבן שלם. השאלה שנותרה היא – למה? למה ששחקן ותיק כמותו שיודע כמה קשה לגרום לסרט לרקום עור וגידים, יתאמץ לעבוד על תסריט רק בשביל לעזוב ולסבך לכולם את החיים?

מקורבים לצוות ההפקה טוענים שפיניקס קיבל "רגליים קרות" ושסצנות הסקס שהוא בעצמו הגה הרתיעו אותו. כריסטין ואשון, המפיקה של חברת Killer Films, הגיבה על כך בפוסט בפייסבוק (שמאז הספיק להפוך לפרטי) בו שיתפה את הסיפור מאתר IndieWire. "גרסה של זה אכן קרתה", היא שיתפה, "זה סיוט. ובבקשה, אם אתם באים להטיף לנו שזה מה שאנחנו מקבלים על כך שעבדנו עם שחקן סטרייט – אל. זה הפרויקט שלו, שהוא הביא אלינו, והרקורד של Killer בעבודה עם שחקנים/אנשי צוות/במאים להטב"קים מדבר בעד עצמו (ואלה שיעשו זאת – דעו לכם שאתם מחמירים את המצב הנורא עוד יותר)".

ההפסדים המדוברים לא קטנים, בלשון המעטה, ומאחר שהסרט בוטל בזריזות – אף אחד כבר לא ירוויח ממנו. כרגע Killer Films נמצאת בתחילתה של דרך מייסרת וארוכה ואת המספרים נגלה רק בהמשך. זה לא נראה כאילו כל הבלאגן הזה הוא רק בגלל "רגליים קרות", במיוחד כשמדובר בשחקן ותיק ומנוסה כמו פיניקס. הפוסט של ואשון הוא רק הוכחה לכך שיש בדיווחים הללו אי דיוקים כאלו ואחרים. אם פניקס לא רוצה להמשיך עם הפרויקט, למה שלא יאפשר למישהו להחליף אותו והוא ימלא בגאווה את תפקיד התסריטאי? נדמה שזה בלאגן שאפשר היה לחסוך. אבל משום מה חואקין פיניקס החליט להרוג את הפרויקט.

פיניקס הוא סופרסטאר אקסצנטרי ומוכשר להחריד, תמיד היה, והוא ימשיך לשחק, ואנשים ימשיכו לקנות כרטיסים לסרטים שלו מאותן הסיבות שאנשים ממשיכים להאזין לאייל גולן, אבל ההתנהגות הזאת מציירת אותו באור קצת אחר. רגע לפני שהוא חוזר אלינו עם ההמשך של "הג'וקר", הוא לקח יצירה שנשמעה ייחודית וחשובה והפך אותה לסיפור הכי עצוב בהוליווד כרגע. סביר להניח שכל זה יגיע מהר מאד לבית המשפט ואולי בסוף חואקין פיניקס באמת ישלם על זה במזומן, אבל הוא סיבך את החיים של לא מעט אנשים בדרך ולא באמת משנה מה הסיבה.

בתקופת הקורונה טום קרוז כעס על אנשי צוות שלא לבשו מסיכות וזעם עליהם, די בצדק. הבן אדם דאג לפרנסה של כל הצוות בזמן שסרטים וסדרות בוטלו בקצב מסחרר, אז המינימום שהם יכולים לעשות זה להבין שלכולם יש אחריות אחד כלפי השני, אחרת אנשים יאבדו את העבודות שלהם. אפשר להגיד הרבה דברים על טום קרוז, אבל כל המקרה הזה גורם לחואקין פיניקס להיראות כמו ילד מזדקן ואגו-מניאק שלא רואה מעבר לאף של עצמו. נו אתם יודעים, שחקן.

• המסך
• הוליווד
• קולנוע
• חואקין פיניקס

בסוף "נפוליאון" מופיעות על המסך כתוביות שמספרות ששלושה מיליון אנשים מתו במלחמות שניהל, ושהמילים האחרונות שיצאו מפיו לפני מותו היו "צרפת, הצבא, ז'וזפין". בשעתיים וחצי שלפני, רידלי סקוט מרחיב את המילים האלה לסרט עתיר תקציב וחסר עניין, שאינו מוסיף להן שום דבר משמעותי. מדוע בכלל רצה לעשות סרט על המצביא והקיסר בן המאה ה-18? לא נראה שהאיש עצמו מעניין אותו במיוחד, וגם לא הפוליטיקה הצרפתית שהעלתה אותו לשלטון.

בסוף הסרט כתוב גם שנפוליאון השתתף ב-61 קרבות, ונדמה שסקוט רצה להעלות על המסך כמה שיותר מהם. זה נתן לו הזדמנות להלביש המוני סטטיסטים בשריונות ולהריץ אותם מצד לצד, וגם להפיל אותם לתוך מי אגם קפוא כמו ב"אלכסנדר נייבסקי" של אייזנשטיין. אבל פרט למספר מראות מרשימים בגוונים אפרוריים (סקלת הצבעים של הסרט מוגבלת) הסרט נטול חיים ונטול אמירה.

סקוט כבר ביים כמה אפוסים היסטוריים עתירי ניצבים וקרבות, בהם "1492: מעבר לאופק", "ממלכת גן עדן", וכמובן "גלדיאטור", שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר אך הותיר את הבמאי בידיים ריקות. "נפוליאון" הוא הגרוע שבהם. זה גם אחד מתפקידיו הפחות מעניינים של חואקין פניקס, שהמועמדות הראשונה שלו לאוסקר היתה על הופעתו ב"גלדיאטור" לפני 23 שנים. יש לציין שמאז, סקוט, כבר בן 86, המשיך לביים סרטים אדירי תקציב בקצב מוגבר, כמעט סרט בשנה (לצד שלל פעילויות נוספות), כך שאולי מה שמשך אותו אל נפוליאון זה ההספק.

רוב הסרט נע בין שדות הקרב לבין מפגשיו של נפוליאון עם אשתו הראשונה ז'וזפין (ונסה קירבי). מנקודת מבטו נראה שהיא היתה אהבת חייו, ולכן כתב לה מכתבים משדה הקרב וזיין אותה בברוטאליות מאחור במהלך ביקוריו הקצרים בבית. משום שסצנות דומות נכללות בסרטים קודמים של סקוט, לא ברור אם הזיון מאחור נועד להדגיש את הגסות של נפוליאון, או שזה אומר משהו על הבמאי.

עוד פחות ברור מה יחסה של ז'וזפין אל בן זוגה. בהתחלה נראה שהיא נישאת לו מתוך שיקול אינטרסנטי, בהיותה אריסטוקרטית שבעלה הראשון איבד את ראשו בתקופת שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית. היא מפתה את הקצין השאפתן באמצעות פיסוק רגליים, אך מיד אחרי החתונה היא מתחילה לנהל רומן עם בחור צעיר ואטרקטיבי יותר (במציאות נפוליאון היה בן 27 כשהם נישאו וז'וזפין הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים). כשנפוליאון שומע על הבגידה הוא נוטש את החזית וממהר הביתה, ואז יש רצף של סצנות קטועות שביניהן יחסיהם של בני הזוג משתנים מקצה לקצה. בסצנה אחת הוא נוזף בה על בגידתה, ובסצנה הבאה היא הופכת את יחסי הכוחות ושולטת בו כמו דומינטריקס ולא ברור איך הגענו משם לכאן, מה גם שבהמשך אין זכר למה שנרמז כאן.

וכך מתנהל רוב הסרט. אין בו כמעט סצנות עם קשת דרמטית שבמהלכה אפשר להבחין בהתפתחות שמייצרת שינוי. כל סצנה ניחנה בטון אחד בלבד. לא ידוע אם כך נראה גם התסריט שכתב דיוויד סקרפה ("כל הכסף שבעולם", "גלדיאטור 2") או שזה מה שנשאר אחרי העריכה המאסיבית של הסרט. בראיון למגזין "אמפייר" סקוט טען שיש לו גרסה "פנטסטית" באורך ארבע וחצי שעות.

ונחזור לז'וזפין. בשום שלב לא עולה מהסרט רושם שהיא אוהבת את בעלה הבריון, אך כשהוא מתגרש ממנה משום שאינה יולדת לו ילדים היא נמלאת עצב וגעגועים. לא הבנתי למה בדיוק היא מתגעגעת, כי זה לא שהוא זרק אותה לכלבים. ונסה קירבי היא שחקנית רבת יכולת, כפי שהדגימה ב"הכתר" וב"קרעים של אישה", אבל הפעם נראה שהיא לא יודעת כיצד היא אמורה לגלם את הדמות הפרומה שהופקדה בידיה.

גם חואקין פניקס הוא שחקן מצוין, וגם הוא לא ממש מבין מה הוא אמור לעשות כאן. נפוליאון מתואר על ידי הצרפתים שסביבו כקורסיקאי גס רוח, וזה בולט שפניקס הוא אמריקאי יחיד בקרב המוני שחקנים בריטים (וטהר רחים אחד) בתפקידי אריסטוקרטים צרפתים. זאת גישה ליהוקית מוכרת בהוליווד, לא רק בסרטים של במאים בריטים כמו סקוט, ללהק אנגלים בסרטים היסטוריים, מתוך תפיסה שהאמריקאים נראים ונשמעים עכשוויים מדי. אבל ככל הנראה האפיון של נפוליאון כבריון חסר עידון הוא אחד מהזיופים ההיסטוריים שהסרט מלא בהם. לא רק זאת – בתום הסרט אנחנו לא יודעים על נפוליאון של סקוט יותר משידענו מרפרוף זריז על ערך הוויקיפדיה של בונפרט.

כיצד הצליח האיש הגס וחסר התחכום שנראה בסרט להפוך לקיסר אדיר כוח שסחף אחריו המונים, והוביל רבים מהם אל מותם? מעבר להיותו מפקד שאינו נשאר מאחור אלא דוהר קדימה, לא ברור. הניואנס המעניין היחידי בדמות הוא היותו ילד של אמא (שינייד קיוזק) אבל גם זה אינו מפותח דיו.

אפשר רק לנחש איך סטנלי קובריק, שהקדיש שנים מחייו לפרויקט שלא קרם עור וגידים, היה מעצב את הדיקטטור הגדול. סטיבן ספילברג עובד עכשיו על סדרה בת שבעה פרקים שתתבסס על התסריט שכתב קובריק. וישנו גם סרטו המונומנטלי ופורץ הדרך משלל בחינות אומנותיות שיצר אבל גנס ב-1927. הגרסה של סקוט היא הפקה של אפל TV פלוס, ולשם היא תגיע בקרוב. "נפוליאון" היה אחת התקוות של שירות הסטרימינג לאוסקר, אבל לפי כל הסימנים המקדימים זה לא עומד לקרות. אה, יש סצנה טובה אחת בפרלמנט שמספקת דימוי אפקטיבי של דמוקרטיה טוטליטרית. היא לא מצדיקה סרט שלם.

★כוכב אחד
Napoleon בימוי: רידלי סקוט. עם חואקין פניקס, ונסה קירבי, רופרט אוורט, טהר רחים. ארה"ב 2023, 158 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• חואקין פיניקס

האקדמיה האמריקאית לקולנוע הכריזה היום (שני) על רשימת המועמדים לטקס האוסקר ה-92, שיתקיים בלוס אנג'לס ב-9 בפברואר. את משדר ההכרזה הנחו איסה ריי וג'ון צ'ו. הסרט שגרף את המספר הגבוה ביותר של מועמדויות הוא "ג'וקר", עם 11 הזדמנויות לחטוף פסלון, כולל בקטגוריית הסרט הטוב. אחריו הגיעו "היו זמנים בהוליווד", "האירי" ו"1917" עם 10 מועמדויות כל אחד, אבל הפוקוס השנה יהיה על "פרזיטים", שמועמד לסרט הזר וגם לסרט הטוב (6 מועמדויות בסך הכל) – ועשוי לעשות היסטוריה באוסקר. "ארץ הדבש", שזכה בדוקאביב האחרון, מועמד בקטגוריית הדוקו והסרט הזר.נטפליקסחדרה גם לקטגוריית הדוקו עם שתי מועמדויות ("מפעל אמריקאי" של הזוג אובמה ו"קצה הדמוקרטיה"), ו"סיפור נישואים" ו"האירי" שלה מועמדים בקטגוריה הראשית.

הסרט הטוב ביותר

"פורד גד פרארי"
"האירי"
"ג'וג'ו ראביט"
"ג'וקר"
"נשים קטנות"
"סיפור נישואים"
"1917"
"היו זמנים בהוליווד"
"פרזיטים"

שחקן ראשי

אנטוניו בנדרס ("כאב ותהילה")
ליאונרדו דיקפריו ("היו זמנים בהוליווד")
אדם דרייבר ("סיפור נישואים")
חואקין פיניקס ("ג'וקר")
ג'ונתן פרייס ("האפיפיורים")

שחקנית ראשית

סינתיה אריבו ("הארייט")
סקרלט ג'והנסן ("סיפור נישואים")
סירשה רונן ("נשים קטנות")
שרליז ת'רון ("פצצה")
רנה זלווגר ("ג'ודי")

שחקנית משנה

קתי בייטס ("ריצ'ארד ג'ול")
לורה דרן ("סיפור נישואים")
סקרלט ג'והנסון ("ג'וג'ו ראביט")
פלונרס פיו ("נשים קטנות")
מרגו רובי ("פצצה")

שחקן משנה

טום הנקס ("יום יפה בשכונה")
אנתוני הופקינס ("האפיפיורים")
אל פצ'ינו ("האירי")
ג'ו פשי ("האירי")
בראד פיט ("היו זמנים בהוליווד")

בימוי

"האירי" (מרטין סקורסזה)
"ג'וקר" (טוד פיליפס)
"היו זמנים בהוליווד" (קוונטין טרנטינו)
"1917" (סם מנדז)
"פרזיטים" (בונג ג'ון הו)

תסריט מקורי

"רצח כתוב היטב"(ריאן ג'ונסון)
"סיפור נישואים" (נח באומבך)
"1917" (סם מנדז וכריסטי ווילסון-קיירנס)
"היו זמנים בהוליווד" (קוונטין טרנטינו)
"פרזיטים" (בונג ג'ון הו, האן ג'ין וון)

תסריט מעובד

"האירי" (סטיבן זאיליאן)
"ג'וג'ו ראביט" (טאיקה וואטיטי)
"ג'וקר" (טוד פיליפס וסקוט סילבר)
"נשים קטנות" (גרטה גרוויג)
"האפיפיורים" (אנתוני מקארתן)

הסרט הזר

"Corpus Christi" (פולין)
"Honeyland" (צפון מקדוניה)
"עלובי החיים" (צרפת)
"כאב ותהילה" (ספרד)
"פרזיטים" (דרום קוריאה)

שיר מקורי

"I Can't Let You Throw Yourself Away" (רנדי ניומן, "צעצוע של סיפור 4")
"I'm Gonna) Love Me Again" (אלטון ג'ון, "רוקטמן")
"I'm Standing With You" (דיאן וורן, "Breakthrough ")
"אל הלא נודע" (קריסטן אנדרסון-לופז ורוברט לופז, "פרוזן 2")
"Stand Up" (ג'ושוע בריאן קמפבל וסינתיה אריבו, "הארייט")

פסקול מקורי

"גו'קר"
"נשים קטנות"
"סיפור נישואים"
"1917"
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"

צילום

"האירי"
"ג'וקר"
"המגדלור"
"1917"
"היו זמנים בהוליווד"

עריכה

"פורד נגד פרארי"
"האירי"
"ג'וג'ו ראביט"
"ג'וקר"
"פרזיטים"

סרט תיעודי

"American Factory" (של הזוג אובמה)
"The Cave"
"The Edge of Democracy"
"For Sama"
"Honeyland"

סרט אנימציה

"הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר"
"I Lost My Body"
"קלאוס"
"מיסטר לינק"
"צעצוע של סיפור 4"

איפור ועיצוב שיער

"פצצה"
"ג'וקר"
"ג'ודי"
"מליפיסנט"
"1917"

עיצוב תלבושות

"האירי"
"ג'וג' ראביט"
"ג'וקר"
"נשים קטנות"
"היו זמנים בהוליווד"

אפקטים ויזואליים

"הנוקמים: סוף המשחק"
"האירי"
"מלך האריות"
"1917"
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"

• המסך
• אוסקר
• סרטים
• קולנוע
• קוונטין טרנטינו
• לאונרדו דיקפריו
• חואקין פיניקס
• שרליז ת'רון

• Facebook
• Twitter
• Email

אחת הקלישאות הגדולות של נבלים בקולנוע היא הצחוק המאיים שמסמן אותם כסדיסטים שנהנים להרע. הצחוק הוא מוטיב בולט ב"ג'וקר", אבל הוא לא דומה לשום צחוק של נבל שראיתם ושמעתם בעבר. ארתור פלק (חואקין פיניקס) הוא בחור לא יציב שנוטל שבעה סוגים של תרופות כדי לתפקד, והצחוק שלו הוא סימפטום נוירולוגי. אין לו שליטה על התקפי הצחוק, שתוקפים אותו בעיקר כשהוא בלחץ, ונדמים יותר לצורך להקיא. גם כשהוא צוחק מתוך כוונה, במופעי סטנד אפ, נראה שאינו מבין את הבדיחות ומשחרר צחוקים במקומות הלא נכונים. כי ארתור, כמו שאומרת לו אמו הדכאנית (פרנסס קונרוי מ"עמוק באדמה"), הוא נטול חוש הומור. אבל כמי שלא ידע אהבה בחייו הוא רוצה לעלות על הבמה ולזכות באהבת הקהל, וזה הופך את הצחוק שלו לטראגי.

הג'וקר נוסח הית' לדג'ר ב"האביר האפל" סירב לכל ניתוח פסיכולוגי. אבל הוא כבר היה נבל שלם ומעוצב, ואילו כאן אנחנו מקבלים את סיפור הרקע של הדמות, המתרחש כשברוס וויין הוא עדיין ילד ואביו העשיר עדיין בחיים. הג'וקר נוסח פיניקס הוא גבר שפוף ומוכה עם היסטוריה של ילד מעונה שיום אחד מתפוצץ, ורואה כי טוב. רמז מקדים למטמורפוזה שיעבור מאדם נואש לנבל מהסרטים מופיע בסצנה שבה הוא מגיב בדממה לדבריה של הפסיכולוגית שלו, שמספרת לו שהיא נאלצת להפסיק את עבודתה עקב קיצוץ בתקציב הרווחה. פניו מתעוותים כמו עברו מורפינג דיגיטלי והופכים למסכה של אימה, רק שפיניקס עושה הכל בעצמו. גם גופו המעוות למראה הוא תוצאה של דיאטה רצחנית. זה לא סרט אפקטים, ויחסית להפקה הוליוודית זה גם לא סרט יקר. האפקט המיוחד שלו הוא ההופעה הפנומנלית של השחקן שבמרכזו, שעם זאת שהוא מהלך אימה, הוא גם נוגע ללב.

>> חואקין פיניקס: "בהתחלה רק רציתי שהג'וקר יילך להזדיין". ריאיון

"ג'וקר" לא נראה ואינו נחווה כסרט קומיקס, אלא כחלום בלהות בנוסח הסרטים האמריקאיים של שנות ה־70. העיר שבה הוא מתרחש אמנם נקראת גות'האם, עירו של באטמן, אבל גות'האם מעולם לא דמתה כל כך לניו יורק המטונפת של שנות ה־70, כשהעיר הייתה על סף פשיטת רגל, הרכבות התחתיות היו מכוסות בגרפיטי ואלימות פשטה ברחובות. זאת ניו יורק של "נהג מונית", "רשת שידור" ו"אחר צהריים של פורענות", סרטים שנוצרו בעידן הקצר שבו הוליווד השקיעה ביצירות קולנועיות חתרניות שטשטשו את הקווים בין הטובים לרעים, לפני שחזרה לסורה והחלה להפיק שוברי קופות על גיבורי־על.

ארתור מתגורר בבניין דירות עלוב עם אמו החולה והתלותית, מתפרנס בקושי כליצן להשכרה ומפנטז על השכנה הנאה שהוא פוגש במעלית. הוא גם מפנטז על מפגש עם מורי פרנקלין (רוברט דה נירו), קומיקאי עם תכנית אירוח בטלוויזיה – חוט עלילתי שכבר דובר על הדמיון שלו ל"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, שבו דה נירו גילם דווקא את תפקיד המעריץ הפסיכוטי. באופן מעניין, הרפרנסים המוזיקליים בפסקול, כמו גם קטעי סרטים בטלוויזיה, דווקא שולחים אותנו רחוק יותר לשנות ה־30 – לפרד אסטר ולצ'רלי צ'פלין המוצגים כהשראות לאפיון הנוכחי של הג'וקר כליצן עצוב וכרקדן. הדיסוננס בין הרפרנסים התרבותיים מעשיר את האווירה הניהיליסטית הדחוסה והמכשפת של הסרט.

לא פחות מהרפרנסים הקולנועיים מרחף על "ג'וקר" המקרה האמיתי של ברנרד גץ, שב־1984 ירה בארבעה נערים שחורים שביקשו/דרשו ממנו כסף ברכבת התחתית במנהטן. גץ טען להגנה עצמית, והפך לגיבור תרבות כמי שנמאס לו מאוזלת ידה של המשטרה והחליט לעשות מעשה. בסרט, ארתור המבוהל מותקף באלימות על ידי שלושה אנשי עסקים לבנים, שרגע לפני כן הטרידו אישה שישבה גם היא בקרון. ארתור המבוהל שולף אקדח שנתן לו "ידיד" והורג אותם. זה רגע המפנה של דמותו – בעקבות האירוע הוא מזדקף ונבנה מהערצת הציבור, דבר שלא זכה לו כשניסה להופיע על הבמה. לא מעט מבקרים באמריקה תקפו את הסרט על כך שהשתמש באירוע ההיסטורי המפלג, אך הוציא ממנו את האלמנט הגזעני, ובכך לטענתם רוקן אותו מתוכן. אבל עם זאת שהסרט נטוע לכאורה בסוף שנות ה־70, הבמאי טוד פיליפס מתאים את הזעם שלו להווה. ולכן הפנייתו לעבר בריונים לבנים נוסח אלה שעשקו את הציבור וחוללו את המשבר הכלכלי הגלובלי, ועל הדרך גם ניצלו נשים, הוא נכון ורלוונטי. ומשטעם את טעם הנקמה, ארתור רודף אחר אחד מתוקפיו ויורה בו בגב – הקורבן הופך לרוצח. האימפקט של האירוע על הציבור, שעוטה מסיכות ליצן ויוצא להפגין ולהתפרע נגד בעלי ההון, מסבך את העמדה המוסרית של הסרט, וגם מייצר את כמה מרגעיו החזקים.

כסיפור מקור, יש כאן יותר דרמה מאשר עלילה, ולכן יש שמוצאים את הסרט משעמם. אני הייתי מרותקת אליו רגשית, דבר שלא קרה לי עם רוב סרטי הקומיקס משני בתי ההפקה המובילים. הטיעון שכמה ממהלכיו צפויים אינו מהותי בעיניי, משום שהסרט אינו מונע על ידי תחבולות עלילתיות, אלא על ידי בנייה הדרגתית ומעמיקה של הדמות שבמרכזו. אמו של ארתור מספרת לו סוד על האב שמעולם לא הכיר, ועל האופן המביש שבו נהג בה. הסיפור הזה מוכחש על ידי אחרים, והסרט משאיר את השאלה פתוחה. אבל אני מאמינה לאם שסיפורה מעשיר את הדרמה הרגשית והמוסרית, ומצטרף לחיווי העדכני של הסרט לגבי גברים בחליפות. הזעם שמתפרץ מ"ג'וקר" מרגיש אותנטי כי הוא מלא בכאב.

ציון:4.5/5
סרט על:סיפור מקור אפשרי של הג'וקר
ללכת?כן. קולנוע מכשף שבמרכזו הופעה מסעירה

Joker בימוי: טוד פיליפס. עם חואקין פיניקס, רוברט דה נירו, פרנסס קונרוי, זאזי ביטס. ארה"ב 2019, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים
• קולנוע
• תרבות
• המסך
• קומיקס
• חואקין פיניקס