ראש בראש של שתי המסעדות הכי טובות בתל אביב? בטח, אין בעיה. כלומר,OCDזה אחת. עכשיו מה לגבי השנייה? הרי רק לסוגיה הטעונה הזאת אפשר להקדיש גליון שלם ולנהל טורניר שלם של קרבות ראש בראש בראש כפול מי יודע כמה. במקרים כאלו, טוב שיש מקורות זרים כמו דירוג 50 המסעדות הטובות במזרח התיכון. שתי מסעדות תל אביביות מעולות נכנסו שם לעשירייה הראשונה. OCD במקום השלישי.ג'ורג' וג'וןבמקום התשיעי. לקחתי.

ג'ורג וג'ון

השף:תומר טל, פוטנציאל גדול שמממש את עצמו בענק.
המיקום:מלון דריסקו במושבה האמריקאית גרמנית. תולדות עם ישראל , גרסת מלון הבוטיק.
האווירה:המולה חיננית.
השירות:חברותי ומחויך, עם קצוות מעוגלים

האוכל:למרות שזה קצת גורם לי להרגיש כמו תוכי שחוזר על עצמו, נראה שאין ברירה. סיגר לוקוס, טורטליני בצק רבוך ופסטה סרטנים. זה מה שאתם צריכים לדעת. כמעט כל מה שתזמינו כאן הוא עם פוטנציאל "וואו", אבל שלוש המנות האלו (וגם הלחם תפוח אדמה שרוף) זה דוכן המנצחים של הטעמים. ולא רק. הפריכות של הסיגר והרכות של הטורטליני הם היאן והיאנג של המרקמים. לאכול אותם אחד אחרי השני, זה סגירת מעגל ברמה הקוסמית. ויש את פסטת הסרטנים שהיא לא פחות מח'תכת אושר בצלחת. פגשתי אנשים שטוענים שהיא כבדה מידי. אין להם מושג. השילוב בין האטריות הדקיקות, שמתאחדות למין מרקם וצורה שהדרך היחידה להסביר אותו הוא "משהו בין קרואסון גדול ללווייתן קטן", לקרם התירס ובשר הסרטנים הוא כל נעים וכל כך עדין, שהוא עוטף אותך מבפנים. למרות שאוכל לא באמת יכול לסתום את החורים בנשמה, כל הנעימות הזו גורמת לך לשכוח לכמה דקות שהם שם.
שורה תחתונה:ג'ורג' וג'ון היא לא רק אחת המסעדות הטובות בתל אביב, היא גם באופן קבוע על מסלול התקדמות. הסיפור כאן הוא לא טריקים קולינרים או טרנדים חדשניים. האוכל של תומר טל הוא מכאן ועכשיו, באופן שלא טעמתם קודם.
הזמנת שולחן:באתר המסעדה.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

OCD

השף:רז רהב, פעם רזי ברווזי. היום הטופ של הטופ.
מיקום:מתחם נוגה. לא קשור לכלום.
האווירה:וואו.
השירות:וואו.
האוכל:נו, הבנתם כבר.
שורה תחתונה:אין שום דרך לפרק את החוויה של OCD לקטגוריות של מסעדות, כי OCD היא לא מסעדה. היא הרבה מעבר לזה. היא חוויה רב חושית שעוטפת אותך מהרגע שאתה נכנס בדלת. הדרך היחידה להסתכל על זה היא כעל יצירת אומנות משולבת. קונצ'רטו למטבח מאת רז רהב. טבחים שמפסלים לך ארוחת טעימות שלא דומה לשום דבר אחר שהכרת. מלצרים שרוקדים סביבך בעדינות אלגנטית לאורך כל הערב.

יש עוד מסעדות שמגישות תפריט טעימות. יש עוד מסעדות עם שרות מתוקתק. יש עוד מסעדות שמצליחות להיות כל כך אינטימיות בחלל כל כך גדול. OCD עושה את זה יותר טוב מכולן. בכל קטגוריה אפשרית. והשילוב הזה יוצר חוויה כל כך מסעירה, שהדבר הראשון שאתה רוצה לעשות בדרך החוצה, זה להזמין שוב מקום. רק שאי אפשר. OCD, במובן הזה, היא קורבן ההצלחה של עצמה. הקושי להשיג מקום הפך השנה למחסום כמעט בלתי עביר. OCD עדיין כאן, והיא עדיין נחשקת, כנראה יותר מתמיד, אבל לאט לאט היא יוצאת מהישג ידינו ומתחילה להעלם באופק. ממשיכה את המסע שלה ממסעדה, לחוויה ומשם לאידאה. כזו שחולמים עליה, אבל כמעט אף פעם אי אפשר לתפוס.
הזמנת שולחן:די לצחוק. זה לא מכבד לא אותי ולא אתכם.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

OCD. אבל את מסיבת הניצחון נחגוג בג'ורג' וג'ון כי אפשר להזמין מקום.

• אוכלים שותים
• OCD
• ג'ורג' וג'ון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש

פיצה לילה

לוקיישן: אחת מהסתעפויות שוק לוינסקי, גומחה נעימה ולוהטת כמו פיצה (מרחביה 4).
אווירה: מסיבת רחוב פלורנטינאית בלתי נגמרת.
הפיצה: בית ספר לעשייה נכונה של קלאסיקה. עם כל הכבוד למרגריטות, ההשוואה מתחילה להימדד בתוספות, ואין כמו פפרוני קלאסי בתור קו המשווה. המוצרלה נשפכה בשפע וכיסתה כמעט את כל המגש הנאה, שנוצץ בשמנוניות מפתה. הפפרוני עסיסי במיוחד, מקבל קראסט קשיח בקצוותיו ומוציא גם הוא המון שמן. מעל הכל הפרמז'ן נמזג בנדיבות ונמס לתוך כל התערובת ליצירת סלייס קלאסי בעל טעם מפוצץ. כאילו לקחו מנה קלישאתית ועשו אותה ב-110 אחוז.
הקשה של הפיצה: שחום, פריך, מרעיש וזה פשוט תענוג לטבול אותו במטבלים או לאכול לבדו.
שורה תחתונה: מסוג המקומות שכל אחד חולם ליפול עליו במקרה בחו"ל – האווירה הקלילה והשכונתית עומדת בניגוד מוחלט לחומרי הגלם המעולים ולאפיית הפיצה הפנטסטית. הבעיה היחידה, אם נתאמץ לחפש, היא כמות השמן שנשארת על המגש (ומתחתיו, ועל הידיים, הפנים וכנראה כל הריפוד של הבטן שלכם).

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

לה טיגרה

לוקיישן: מערב פלורנטין, גבוהה מעל הרחוב כאילו היה הקנטינה (פרנקל 9).
אווירה: פיצרייה בנאפולי שאולי קצת מתחפשת עבור התיירים, אבל עדיין מספקת את החוויה הכי מדויקת שאפשר לבקש.
הפיצה: יצירת אמנות. גם פיצה פשוטה יחסית כמו פפרוני מקבלת כאן טיפול מיוחד עם צ'אנקים נפלאים של מוצרלה שנמסה בבריכות קטנות, מעל מתחת ומסביב פרוסות פפרוני דקות אבל מפוצצות בטעם, ויחד עם רוטב עגבניות עדין וטעים ומטבל דבש חריף שאני מעוניין לטבול בו כמו המקווה, התוצאה היא ביס שמתנהג כמו זיקוק ומתפוצץ בתוך הפה בחגיגה צבעונית של טעמים. הם אשכרה גרמו לפיצה פפרוני להרגיש כמו משהו חדש.
הקשה של הפיצה: חלום כמעט בלתי יאמן של שילוב בין פריכות חיצונית לרכות פנימית. לא בכדי הם מתגאים בשיטת החיתוך הנפוליטנית שלהם עם המספריים, שנועדו לשמור על צורת הקשה. וכל פיצרייה שנותנת כבוד לקשה היא פיצרייה שאנחנו אוהבים.
שורה תחתונה: קלאס בלא מעט מאמץ, אבל כמה שזה שוה את זה. מכלול החוויה של לה טיגרה הופך את הפיצה לבילוי יוקרה מבלי שצריך להוציא עלויות של מסעדת יוקרה. היינו אומרים שצריך למסגר את הפיצה הזו במוזיאון, אבל אז לא היינו יכולים להינות מטעמה.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

לה טיגרה, כי עם כמה שאנחנו אוהבים קלאסיקות, לפעמים הקלאס מנצח.

• אוכלים שותים
• פיצה
• פיצה לילה
• לה טיגרה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש

למה לקחתי על עצמי את המשימה הבלתי אפשרית של להחליט מי ההמבורגר המנצח? הרי מדובר בדיון עתיק ברמת "פיתה או לאפה", כזה שמפצל בין חברים ובני משפחה על חודה של קציצה, דיון שהולך להתקיים בתל אביב עד היום בו החמצן יגמר. אז מה לי ולקחת עמדה בנושא שהוא – ללא כל ספק – דיוק על טעם וריח? טוב זה פשוט, בתור מבקר האוכל רחוב של טיים אאוט והאדם שאכל 20 המבורגרים ב-20 יום, אני מרגיש מספיק מנוסה בתחום הקציצה בלחמניה כדי לקבוע מי לוקחת בקרב-רב הזה. בחרנו דווקא את שלושת ההמבורגרים האלה מכיוון שהם מתמודדים קבועים ברשימתההמבורגרים הטובים ביותר בתל אביב, ומספקים מגוון רחב יחסית של גישות. חוץ מזה, זו הקטגוריה היחידה שבה לא התאפקנו והכנסנו שלושה. אתם יכולים לריב איתי, אתם יכולים להסכים, אבל מה שבטוח – לכו תאכלו המבורגרים, מה לריב עכשיו?

ויטרינה

לוקיישן:קודם כל ישנם שני לוקיישנים שונים, שזה יתרון כשלעצמו – אבל העובדה שהסניף הרחב של אבן גבירול שונה מהותית מהקומפקטי של לילינבלום הופך את המגוון ליתרון ומכסה שני נקודות המבורגר חשובות בעיר – הגבול הדרומי של רוטשילד ומרכז העיר.
אווירה: דיינר אמריקאי קליל א-לה קליפורניה.

ההמבורגר: הבאטלר הוא אגדה. אין מילה אחרת. אלכמיה מופלאה שגדולה מסך חלקיה. באופן יחסית נדיר להמבורגרים המודרנים, הבשר הוא לא העיקר, ומירב הטעם מגיע משילובו עם הגבינות (גאודה וכחולה) לצד איולי קסום, ריבת בצל ייחודית וטעם אוממי שעוטף את הכל ליצירת בורגר שאין איך לשחזר. למעשה, לכמעט כל המבורגריה אהובה קמו מתחרים שמנסים לחקות אותה, אבל עם ויטרינה אף אחד מעולם לא באמת ניסה.
לצידו: צ'יפס החצי חצי המפורסם, עם גרידת הלימון וכל הווג'ראס, שהזכיר לתל אביבים שגם צ'יפס בטטה יכול להיות טעים אם הוא מטופל היטב (כלומר דק. תזכרו את זה. דק).
השורה התחתונה: ארוחה קלילה ונדירה במיוחד שמצליחה אשכרה לחדש את הגלגל. לא בכדי הוא זכה למעמדו המיתולוגי, שגם אם שכח מעט (זוכרים את ימי התור האינסופי בסניף המקורי?) – הוא עדיין אחד ההמבורגרים המיוחדים והיציבים ביותר בעיר.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

פאט קאו

לוקיישן: צפון צפון צפון דיזנגוף, שזה קצת רחוק מכל מקום שהוא לא הנמל. הסניף אפלולי ומינימליסטי כמו ההמבורגר שהם מגישים.
אווירה: משהו בין קצביה יוקרתית למחסן תעשיה שעוצב מחדש כהמבורגריה שחורה, אני מניח שבהשראת הגבריות הרעילה של תום אביב. במילים אחרות, המבורגרייה על ידי בנים™, ועבור בנים™, לפחות בכל הנוגע לאטיטוד.

ההמבורגר: יצירה מפתיעה באיכותה ממקום שבסך הכל נראה כמו פנטזיה ממגזין בלייזר שנת 2003. במקום מגדלי תוספות שבאים לטשטש את טעמי הבשר, בפאט קאו מייצרים בורגר מינימליסטי שמרגיש כמו ג'אדג'ט מושלם – מרוכז, מזוקק ומבלי שום הסחות דעת. אל תנסו אפילו לחפש ירקות, פה זה לחמניה רכה כמו חיבוק מאמא'שך ובשר קשוח מבחוץ ורך מבפנים כמו חיבוק מאבא'שך. חומרי הגלם – כלומר הבשר כי יש רק עוד איולי – פשוט פנטסטים ושיטת העשיה המדוקדקת עושה להם כבוד גדול ומוצדק. המבורגר שכל טיפה שנוטפת ממנו היא בזבוז. יאללה לנגב עם הצ'יפס.
לצידו: הצ'יפס השמנמן נחמד, אבל הלהיט האמתי הן רצועות הנאגטס בציפוי פופקורן פריך שעושה רעש קראנץ' שעד היום מעביר רטט בגבי, ובתוכו רצועות עוף רכות, עסיסיות ואיכשהו, גם מרעננות. עזבו, אולי שזה יהיה הצ'יפס.
השורה התחתונה: למרות הפוזה הקשוחה והשף-סלב מעורר המחלוקת, הבורגר של פאט קאו הוא מינימליזם קרניברי מרהיב – קציצה עבה ושמנמנה שעשויה לשלמות. בניקוי הבולשיט שמסביב, זה פשוט ביס נפלא.

ראש בראש, סיבוב שני:
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

אמריקה בורגרס

לוקיישן: אחת הפינות העמוסות בעיר, העורק של אלנבי פינת אחד העם, נקודת מעבר כל כך מרכזית עד שקשה לעמוד בפיתוי בסוף כל ערב.
אווירה: דיינר לא מחייב, קצת צפוף ועם שולחנות קטנים לרוב, אבל בסך הכל זו אווירה של אנשים שבאים לאכול את ההמבורגר שלהם כמו מלכים דחוסים.

ההמבורגר: אין כוכב אחד במנה של אמריקה בורגרס – הבשר קצוץ דק ומוחזק בגאון בעזרת מידת מידיום-וול מושלמת (אם כי אישית אני מעדיף מידיום), הירקות הטריים מוסיפים רעננות נדרשת, האיולי המתקתק מרכך את הכל יחדיו ושני סוגי הבצלים שבפנים (אחד מקורמל, השני סגול כבוש) מקפיצים את המנה מהמבורגר מוצלח להמבורגר מצוין.
לצידו: הצ'יפס בהחלט מוצלח, אבל ההצגה האמתית נמצאת בשאר התוספות, ובמיוחד אלו המטוגנות. הנאגטס המצויינים, החמוצים המטוגנים המבריקים וכשיש, גם הגבינה המטוגנת המרהיבה ביותר בעיר.
השורה התחתונה: אמריקה כל הדרך. המבורגר קלאסי עם טוויסטים קטנים אך משמעותיים ואחת המנות הכי מדויקות בכל העיר. אחיד, אמין ותמיד טעים.

המנצחת

השלם מסך חלקיו, ממציא הקציצה שאף אחד לא הצליח לשחזר והמנה שלא צריכה אפילו שינוי קטן – הויטרינה. אבל אתם בטח לא מסכימים איתי. לא נורא, אני אהיה צודק לבד.

• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש
• ויטרינה
• פאט קאו
• אמריקה בורגרס
• ההמבורגרים הכי טובים בתל אביב
• המבורגרים

שוק הכרמל

היסטוריה:השוק הרשמי הראשון של העיר. כבר כמעט 100 שנה, תלוי את מי שואלים, ששוק הכרמל הוא לא רק שוק פעיל אלא אייקון תל אביבי. ולמרות שחייבים להודות, שהוא לא תמיד היה אייקון חיובי – שוק הכרמל ידע לחזור. בשנים האחרונות, ובטח בעשור האחרון, הוא שוב שוק פעיל ומזמין, ואפילו יותר – מגנט כמעט חסר תקדים של מקומות לאכול בהם.

מה אוכלים:כל דבר כמעט שאתם יכולים לדמיין. ספק אם יש בעולם הרבה מקומות כאלו, עם יחס שטח/קולינריה כל כך מדהים. אפשר להסתובב בשוק שבוע, לאכול כל יום בעשרה מקומות שונים, ועדיין לא לכסות חצי מהמגוון הקולינרי שיש לו להציע. כמו בהרבה מאוד שווקים בעולם, הגאוגרפיה של שוק הכרמל גם השפיעה על האוכל שאפשר למצוא בו. זה שוק צר יחסית, עם מעט מאוד מקום לשבת, ולכן רוב מקומות האוכל, בטח אלו על הרחוב הראשי מתמחים במנות של "אוכל בהליכה". זה אומר שבמקום צלחות משתמשים בכיסים אכילים של פחחמות. פיתה, לחמניה, טאקוס. הקונספט של קח מאכל X ותאכל אותו בתוך פחממה Y הוא אחד הנפוצים, ואפשר למצוא אותו כמעט בכל מטבח בעולם. לחלק מרשים מאוד מהם יש ייצוג בכרמל. כמה זה מופרע? אתה יכול לאכול בכרמל בשר בתוך: פיתה, לאפה, חלה, לחמניה, מלאווח, סאלוף, פרנה, ג'בטה, בגט, עלי סיגר, דפי אורז, טאקו, טורטיה, בורקס, ובטח שכחנו עוד כמה.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

איפה יושבים:למרות שההתמחות של הכרמל היא דוכנים, זה לא אומר שאין כאן אפשרות להנות ממסעדות טובות. גברת קוטייאו התאיילנדית היא מסעדה שנפלאה למי שרוצה להרגיש לרגע במזרח.M25היא מסעדת שוק אדירה, עם בשר חלומי ועם אפס פוזה. ויש כמובן את שמואל, והמנזר, ואיסאן. ויש אתהבסטה. שאוורמה רמב"ם שלהם אומנם תופסת את הכותרות אבל הבסטה היא עדיין אחד המקומות המופלאים שאפשר לאכול בהם בעיר. פיין דיינינג במכנסיים קצרים וכפכפים באווירה נעימה. רק תוודאו שמישהו אחר משלם.

שוק לוינסקי

היסטוריה:בשנות ה-30 של המאה שעבר הקימה קבוצת יהודים שהגיעה מסלוניקי את השכונה שהיום נקראת פלורנטין. במקביל, כיוון שהיו קהילה גדולה, הם פתחו, לא רחוק מהשכונה, חנויות שבהם מכרו מאכלים ותבלינים מהבלקן. התוצאה הייתה שוק שצמח לו ברחוב והצליח לשרוד לאורך השנים בזכות התמחות במוצרים יחודיים. הפיכת רחוב לוינסקי למדרחוב לפני מספר שנים, הקפיצה את השוק קדימה והפכה אותו לנקודת משיכה מרכזית בעיר.

מה אוכלים:התשובה האוטומטית היא בורקס. ולא שזה צריך להפתיע מישהו. בכל זאת, שוק של אנשים שהגיעו מהבלקן. אומנם יש עוד מקומות מצויינים בעיר לאכול בהם בורקס, אבל ספק אם יש רחוב בעיר שבמרחק כל כך קצר יש שתי בורקסיות כל כך נחשבות כמו לוינסקי ופנסו. ובצדק. ביום טוב, כלומר לא ביום שישי שבו העומס גורם לא פעם לעיגול פינות, בשתיהן מגישים בורקס מעולה ששווה לבוא בשבילו במיוחד. יש כמובן עוד לא מעט אופציות מאכל. יש קובה מעולה (קובה לוינסקי), שיפודים ליגה (שיפודי דלידה) אוכל פרסי מצויין (סלימי), טאקוס לפנים (קליפורניה) ופיצה (לילה) האדירה. אבל מה שיש בלוינסקי ואין כמעט בשום מקום זה האופציה לעבור בין הדוכנים והמעדניות, לקנות גבינות, נקניקים, דגים מלוחים ולחם, ואז למצוא פינה לשבת, סתם בצל על המדרכה הרחבה, ולעשות פיקניק אורבני משלך.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

איפה יושבים:כשהערב יורד שוק לוינסקי הופך להיות אחת מאטרקציות הקולינריה הגדולות בעיר. מאיפה מתחילים בכלל? אוזריה שהיא מסעדת השוק מהטובות בישראל,OPAמסעדת הפיין דיינייג הטבעונית, בר הייןתרצהשלOCD, ודלידה. ופיצה לילה. וקליפורניה. יש כאן אוכל, יש כאן אלכוהול, ויש כאן מצב רוח טוב. אי אפשר לבקש הרבה יותר מזה.

המנצח

בקרב הזה, מסתבר, הניצחון הוא שאלה של יום ולילה. בשני השווקים אפשר לאכול טוב ולהנות, אין שאלה. אם אתם ביום, שוק הכרמל הוא המנצח. המבחר של הדוכנים, הכמות, האיכות. זה לא שבלוינסקי אין מה לחפש במשך היום, זה פשוט לא אותה רמה. אחרי השקיעה, העניינים מתהפכים לגמרי. בכרמל יש אוכל מדהים גם בערב, אבל בשעות הלילה, לוינסקי לוקח בנקודות.

• אוכלים שותים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש
• שוק הכרמל
• שוק לוינסקי

לפני הכל צריך לומר שכבר עשיתי את הטעות הזאת ב-2019. כל כך הרבה שנאה לא ספגתי ממגיבים מעולם. התברר כי ישנם אנשים שנטרפים מהמחשבה על כך שאחרים אינם מסכימים איתם לגבי חומוס, ועוד התברר שאני "מקשקש" וכמובן "מטומטם" ואף צריך "לעוף מפה לברלין". ואם כך הם משתגעים כשאני כותב על חומוס – הרי שצריך לעשות את זה שוב: בצד ימין, האלופה בלתי מעורערת במשקל חומוס כבד, מקדש החימצה העירוני והמקום היחיד שבו תל אביבים שמחים לעמוד בתור, אבו חסן המקורי (סניף הדולפין). בצד שמאל, הטוענת החצופה לכתר, פנינת יפו החדשה ומלכת הפאתה השגיבה, אל קלחה. דרבי יפואי של חומוס, טחינה וגרגירים מהבילים. יש שיאמרו שעצם ההשוואה מופרכת ומקוממת. ולהם נאמר: בואו מכות.

אבו חסן

היסטוריה:עלי קרוואן הטוב והמיטיב התחיל עם עגלת חומוס נודדת בשכונת עג'מי, פתח ב-1959 חומוסיה בשכונה וב-1972 הקים את "עלי קרוואן אבו חסן" ברחוב הדולפין. 50 השנים שעברו מאז הפכו את המקום למיתולוגיה עירונית ואת התור שמשתרך בה משעות הצהריים המוקדמות מאוד (כן, 10 בבוקר זה צהריים) לאחד ממוקדי ההמתנה הלגיטימיים היחידים בתל אביב. המשמיצים יגידו שזה לא מה שהיה פעם, אבל גם הם לא מה שהם היו פעם.

מה אוכלים:מנת הדגל של אבו חסן היא ללא ספק המסבחה, או כמו שאנחנו קוראים לה, "הדייסה של אלוהים". רכה, חמימה, קלילה (יחסית) ומתובלת בדייקנות, המסבחה הזאת היא מנה מופרעת באיכותה. גם הפול מצוין אם אתם אנשים כאלה. אבל אנחנו באנו בשביל החומוס. והחומוס, הו החומוס, הוא סמיך ועשיר וחמצמץ בזכות טחינה מושלמת ובמרכזו תלולית שלה יחד עם מעט מדי (תמיד מעט מדי) גרגרים חמימים וגדולים, טעים כמו חלום ומספק כמו סקס. יש הטוענים שהוא בכלל לא חומוס טוב. קשקשנים מטומטמים שיעופו מפה לברלין.

תוספות בצד:כמה פלחי בצל ותטבילה עוצמתית וזהו. אין יותר כלום. תאכלו מהר ותפנו את המקום שלכם.

הכי כיף:לקחת מנה בטייק אווי ולמצוא ספוט טוב שמשקיף על הים בסמוך. זה התבלין הסודי.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?

אל קלחה

היסטוריה:אל קלחה נפתחה ברחוב סלמה רגע לפני שהקורונה השביתה את העולם, ולמרות תנאי הפתיחה הקשים הפכה לתחנת חובה עבור חומוסלוגים במהלך שלוש השנים האחרונות. השף אחמד ח'טב משחזר בה את האוכל העממי שמשפחתו הגישה במסעדות היפואיות שלה לפני 100 שנה. חלק מבני המשפחה נדדו אל ירדן וכווית והקימו בהן אל קלחה משלהם, כך שלמעשה מדובר ברשת מזרח תיכונית חסרת תקדים.

מה אוכלים:מנת הדגל של המקום היא הפאתה, גרגירים רכים וחמימים משולבים ביוגורט, בשר שייטל, צנוברים ופיסות פיתה ומוצף בסמנה (חמאה מזוקקת), מנה מופלאה באמת ששווה את משקלה בזהב. קשה שלא להזמין אותה כשמגיעים לכאן. אבל אנחנו באנו בשביל החומוס. וזה חומוס לצ'מפיונס-ליג. זה חומוס מעודן, קרם חומוס כמעט, עם מערום נדיב של גרגירים ושמן זית איכותי, וכל ניגוב מגלה בו רבדים נעימים וחומוסיים של טעם. הוא מיוחד. הוא נפלא. אני חושב שבביס הראשון השמעתי אנחה בעלת גוון אירוטי.

תוספות בצד:המנה מגיעה עם פיתה אחת בשרנית ועבה, חמוצים איכותיים ומעט תטבילה בעל נוכחות שום-חריף משמעותית. יש גם סלט ג'רג'יר טרי ונוצץ בתפריט המצומצם, אבל השיחוק הגדול כאן הוא פלאפל ממולא בבצל, סומאק וצנוברים שיימחק את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על פלאפל.

הכי כיף:יש רק שישה שולחנות בחלל הממוזג והאפלולי של אל קלחה, הכיסאות נמוכים ומרופדים, המוזיקה ערבית וקלאסית והתחושה היא יותר של מסעדה כפרית קטנה ופחות של חומוסיה יפואית סואנת. זה נעים.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

הדיון המתיש והטרחני על "החומוס הטוב ביותר" הפך לסממן של גבריות רעילה שהתבשלה בפויקה, אבל אם כבר מקיימים אותו צריך לקיים אותו ביושר. כחבר נאמן בכת אבו חסן וכלקוח מועדף בסניף שבטי ישראל איסט-סייד, קשה לי מאוד לומר את זה, אז נעשה את זה קצר: מהפך! החומוס של אל קלחה טוב יותר, מיוחד יותר, מוקפד יותר. אלה ז'אנרים שונים של חומוס שקשה להשוות ביניהם, אלא שחייבים להשוות כי זה כל הרעיון פה והפערים ברורים ומובהקים. כן כן, אני יודע, הכי טוב שאעוף מפה לברלין.

• אוכלים שותים
• חומוס
• יפו
• אבו חסן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 907 // ראש בראש