סצנת המוזיקה בדרום העיר מתחזקת, וגם הופכת לטעימה יותר: ברווח שבין הגגרין לבארבי נפתח מקום חדש להופעות (חלקן אפילו חינמיות), עם ליין אפ מסקרן, סיפור מעניין, תפריט שף ואלכוהול מוקפד – כל חומרי הגלם שבשבילם שווה לצאת מהבית. TASSA, ותכף תבינו את עניין השם, נולד מתוך התעשייה. הבעלים פרי אטיה בונה ומתקן כלי נגינה, מגברים וציוד כבר יותר מ-20 שנה. לפני כשנתיים הוא פתח במבנה תעשייתי סמוך לבלומפילד סדנה שממנה הכל התחיל. "היה כאן שומם, רק אני ו-ווי וורק. חשבתי מה אפשר לעשות, ומכיוון שאני איש של אנשים החלטתי להקים קהילה", הוא מספר.

יובל בנאי, צחי הלוי, ההפקה של אביב גפן, ברי סחרוף ודודו טסה ("על שמו המקום. סתם, לא באמת") – יו ניים איט, כולם החלו לעלות לרגל, "מהגיטרות של שרית חדד ועד שלומי ברכה". בשלב זה החל אטיה להרחיב את הפרויקט, ולהקים אולפני הקלטות. הלופט האחד צמח ל-30 לופטים תחת הכותרת "הכישור, בית תרבות תעשייתי". בין באי המתחם תמצאו את בלקן ביט בוקס, תמיר מוסקט, תום אלבז ועמיר בניון, וזוהי רק רשימה חלקית, וכן מפיקים צעירים וותיקים.

ההופעות הן נשמת אפו של הטסה. המקום מחזיק בשני ליינים: הראשון חינמי, ובו אמנים מופיעים בימים קבועים ומארחים אמן/ית בהפתעה, והשני ליין הופעות בתשלום שמנהל יובל צוק (לשעבר שבלול, טרמינל 4), שמשבץ אמנים בהתאם לטעם הקהל העוקב אחר פעילותו (כ-20 אלף איש). "בחודשיים האחרונים רוב האמנים היו מז'אנר הג'אז, אבל המקום הוא בהחלט לא מקום של ז'אנר אחד", מחדד אטיה. רשימת המוזיקאים אקלקטית, מוותיקים ועד צעירים בשלבי פריצה, כרגע רובם, כאמור, נגני ג'אז: נגן הקונטרבס אלי מגן והפסנתרן עדן לדין, לאוניד פטשקה ורוי יאנג, זמרת הג'אז הישראלית-בינלאומית הילה הוטמכר, עופר מזרחי טריו, רביעיית אדי גרצן והרכב הבית – המוזיקאים גדי שטרן, מתן אסייג ודוד מיכאלי.

על הפרק הקולינרי של המקום אחראי השותף אייל לוי, שחלם ליצור מקום שמציע חוויית בילוי שלמה, מסאונד ועד שירות ואוכל. לשם כך גויסו שחר לוי ("השובך") כשף יועץ ואשר שמולביץ' (ני-שי) שף המקום, שיצרו יחד תפריט לנשנוש לפני ההופעה: מסבחת אחו בלנקו; חציל במיסו לבן; פאני פורי במילוי טרטר דג ים; פוקאצ'ה עם רוטב עגבניות, צ'דר ונקניקים; הנוקנוקייה – נקניקיית גאודה תימין עם חרדל, כרוב ביתי וצ'ילי מוחמץ; ריזוטו בייקון וקבנוס ציידים ועוד מנות קרות וחמות שפורצות את תקרת פרחי הכרובית בטחינה (34-78 ש"ח).

תפריט האלכוהול מוקפד בהתאם וכולל קוקטיילים, משקאות שונים (פרנה ברנקה, פטרון אנייחו, ג'ין מאנקי 47 ועוד) ויינות אדומים ולבנים מהעולם בבקבוקים ובכוסות. "רצינו להביא משהו נעים באוזן, משהו טעים בפה ומשהו יפה בעין", מסכם אטיה. וכשיש אופציה לבילוי כמעט חינמי ועל הדרך להיחשף לז'אנרים ואמנים חדשים, אנחנו לגמרי בעד.
היסוד 4, שני-שבת מ-19:00, ראשון סגור, פרטים והזמנות באתר

• ❤ תרבות
• אוכלים שותים
• בלומפילד
• דרום תל אביב
• מועדונים
• בר הופעות

כזה עוד לא היה לנו: לאורך כל חודש יוני יתקיימו במועדון הדאנג'ן אירועי תרבות ואמנות ששמים במרכז את עולם הפטיש והסאדו מאזו. תחת הכותרת "פסטיבל פטיש פרינג'" יציגו יוצרים ויוצרות ישראלים את יצירותיהם ברחבי המועדון, ויתארו צדדים שונים וחוויות אישיות מעולמות הפטיש. בין האירועים השונים לאורך החודש, תועלה הצגה ויתקיימו תערוכות ייחודיות ומקוריות.

בין האירועים תוכלו למצוא, למשל, את ההצגה המקורית "במרתף" מאת מאת דיצה כספי אלגר (ישראל) ורונן אלטמן קידר (גרמניה). ההצגה מגוללת את סיפורו של במאי שמנסה להעלות את יצירת חייו ומחפש אחרי האישה-המוזה שאיבד אי שם בדרך. שחקן ושחקנית, שמוכנים לעשות הכל כדי להוכיח את עצמם, נכנסים איתו לחדר החזרות – ומשם ניתן לדמיון שלכם להפליג.

תערוכות האמנות שיוצגו במועדון במהלך החודש יכללו את ״ציור ותשוקה בעולם הבדס״מ״ של האמנית הירושלמית בתשי פולק. התערוכה תכלול ציורים מתקופות חיים שונות שלה, בהן תקופות חלשות, פרועות, פגועות ודומיננטיות, שבהן הקושי בהשראה פגש את התשוקה הפנימית ליצור, והאחרונה היא שניצחה; אחריה תציג האמנית יונית פל ״Pixel Fetish״ שבה תציג עבודות שיצרה באמנות פיקסל חדשנית.

עוד יתקיים במהלך החודש ערב לנשים בלבד תחת הכותרת ״על אמנות ודימוי נשי בעולם של ניגודים״ ובו הרצאה של הסופרת תמר רובין, מחברת הרומן "אדום חזק מאוד". חשוב להזכיר כי כניסה לכל אחד מהאירועים הנ"ל מקנה לכם כניסה להמשך הערב במועדון הדאנג'ן, שיכלול, נו – אתם יודעים מה קורה שם.

במהלך חודש יוני, מועדון הדאנג'ן, הארבעה 10.לפרטים והזמנת כרטיסים

• ❤ תרבות
• סקס
• פרינג'
• פטיש
• BDSM
• תיאטרון
• אמנות
• מועדונים
• הדאנג'ן

בתל אביב קל מאוד לקרוא למקום "מוסד", גם אם הוא היה קיים בקושי עשור. גם אנחנו חוטאים בזה לפעמים (אולי קצת יותר מלפעמים), אבל מה אפשר לעשות? המציאות בשטח מכתיבה כאן דבר פשוט: רוב העסקים שנפתחים ממהרים להיסגר גם בימים בלי משבר כלכלי וגם לא זמן קצר לאחר הקורונה. זה תמיד היה ככה: אתם הולכים לאותו מועדון במשך עשור? נס גלוי. יושבים בבר שפתוח מאז שנות ה-90? לא להאמין, איך הם עדיין פה, איזה יופי. וכך מקומות כמו השופטים (מאז 1981) או המנזר (1992) הם תופעה נדירה.

זיכרון של בליינים נוטה להיות קצר מסיבות מובנות מאליהן, ואכן ההיסטוריה של הבילויים נעלמת בתל אביב. חולדאי אולי בא לבקר בבלוק כמה פעמים, אבל האם מישהו הולך להתקין בתחנה המרכזית לוחית הנצחה "כאן פעל מועדון הבלוק"? לא, וזה עוד בלי קשר לכך שמתישהו בקרוב יורידו את כל המתחם הזה. בינתיים, בהרבה מקומות בעולם כבר הבינו לא רק את החשיבות של התיעוד אלא גם שהוא צריך לבוא יד ביד עם עזרה לבתי הבילוי להישאר פתוחים. עיריות בערים משמעותיות בעולם פותחות רשויות מיוחדות לעידוד מקומות הבילוי. אחת המדינות שהבינה זאת מאוחר יחסית היא ניו יורק, שם פתחו את "Office of Nightlife", שתוקצב (יחסית לניו יורק) בסכום צנוע של כחצי מיליון דולר. דוגמא קטנה למשרד שמטרתו לעזור לנווט את ניהול חיי הלילה השתלמה ביג-טיים כאשר שנתיים לאחר הקמתו העיר נכנסה לסחרחרה סביב הקורונה ובעזרת ניהול של המשרד הצליחו לנהל את היציאה מהמשבר לכל חיי הלילה באופן מסודר.

לכן מדובר קודם כל בשינוי תפיסתי, עניין של הפנמה שחיי לילה, גם אם הם מטבעם דבר בר חלוף שנשכח בקלות (במיוחד אם עושים אותם כמו שצריך), הם עדיין משהו ששווה שימור והיסטוריה. אז הידעתם? בין 2001 ל-2002 עלו כמות מקומות הבילוי המיועדים ללהטב"קים בתל אביב מ4 ל-10, רק כדי להדרדר שנה אחרי זה לשלושה מקומות בלבד. ב-1923 פוטר הקונדיטור אליעזר גדנסקי מבית הקפה הקזינו, מבתי הקפה הראשונים בתל אביב, והלך לפתוח את בית הקפה המתחרה קפה גדנסקי בו ישבו משוררי התקופה כמו ביאליק. הסניף היחיד של הארד רוק קפה שהיה בארץ נפתח בדיזינגוף סנטר ב-1993 ונסגר לאחר ארבע שנים בלבד, לטענתם בגלל פיגוע שהיה סמוך אליו והבריח את הלקוחות לעד. אז איך אני יודע את כל זה (ואת מי זה מעניין)? מיזם חדש מנסה למפות את ההיסטוריה כולה של מקומות הבילוי בתל אביב (וחיפה, בשביל ההיפסטרים שכבר נמאס להם מהעיר). דיברתי עם העיתונאית ומנהלת המוצר רעות מרים כהן ועם שותפה למיזם (ובן זוגה) המתכנת אמיר עוזר, כדי לשמוע עוד אנקדוטות מגניבות לשיחה הבאה בה אתקע מול יודעי דבר תל אביביים מעצבנים שנדמה שיודעים הכל על העיר הזאת.

>> מפת הזמן (שם זמני): מפת הבילויים של תל אביב לאורך השנים

אז איך התחיל הפרוייקט שלכם?
"הייתי באיזו תקופה בין עבודות והיה לי קצת זמן פנוי", מסבירה כהן. "הלכתי עם אמיר ברחוב אילת, יש שם שלט גדול של 'זמן אמיתי'. נכון שזה הקורס של הברמנים אבל גם שאלנו את עצמנו האם כאן היה המועדון 'זמן אמיתי' שהיה מועדון רוק מיתולוגי בניינטיז. היה שם גם פיגוע פעם. ניסינו להבין אם המועדון מפעם היה שם או לא. חיפשנו באינטרנט אם הוא היה שם אמת ובאיזה שנים היה קיים ולא היה בשום מקום את המידע הזה. יש בעיה בארץ שאין ארכיונים של דברים, בטח לא של דברים שקשורים לתרבות ובילויים… ההיסטוריה נעלמת".

רגע אז לפני שממשיכים, מה גיליתם על זמן אמיתי?
"אז זמן אמיתי באמת היה קיים במקום שראינו באילת 22, נפתח ב88 לפי מה שמצאנו ואנחנו לא באמת יודעים מתי הוא נסגר. התיעוד הכי מאוחר היה מ98. אנחנו מקווים שבאמצעות הפרויקט נוכל למצוא אנשים שיכולים למלא את המידע הזה".

הפרויקט שלהם הוא למעשה מפה אינטרקטיבית עם ציר זמן שאפשר לנוע עליו ולראות מה היה קיים ואיפה. הפרויקט שלהם נמצא כרגע בשלב בטא מוקדם, והם שואפים להוסיף אליו פיצ'רים נוספים, כמו אפשרות להוסיף תמונות וסיפורים מכל המקומות, והם מקווים שהפרויקט המלא יעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

למה נהייתם כל כך אובססיביים? על מה זה יושב?
"לי יש ממש הפרעה", מעיד על עצמו עוזר. "אני עדיין עושה צ'ק אינים למקומות. זה יושב אצלי על מקום דומה של אהבה לתיעוד ונוסטלגיה אישית. קצת כמו חתול שהולך ומסמן טריטוריה. בתוך כל המציאות הדינאמית של העיר שמקומות נפתחים, נסגרים ואפילו נשכחים זה נחמד שישאר איזה משהו מזה. זה לא סתם מקומות….זה מקומות חשובים שלנו כקהילה בעיר הזאת. מקום היה קיים הרבה שנים והביא הרבה שמחה ונחת לאנשים ואז פשוט נעלם ואין אפילו זכר למתי הוא היה קיים. זה המינימום, להוקיר אותו".

איזה מקום הכי היה לך מגניב למצוא?
כהן: "בפינה בין אלנבי לביאליק לטשרניחובסקי פעם היה רחוב בצלאל, שזה גם מבלבל כי הרבה מהכתובות שהיו פעם הן לא אותן כתובות היום. הפינה הזאת יש לה היסטוריה ממש מפורטת, משנות השלושים עד לפני שנתיים כל הזמן היו שם עסקים מצליחים. מקפה ספיר שהיה מהבתי הקפה הראשונים בארץ, לגן רוה (אין קשר לכותב שורות אלה – רר"ר), למקום עם השם הפרובוקטיבי 'שלושה כושים'. אחר כך היו שם מועדונים וגם את קפה ביאליק".

בעוד כהן ועוזר מתעניינים בתיעוד והנגשה של המידע אותי גם עניין לראות מה המידע אומר עלינו כעיר. איך השתנו פני המקומות מאז ועד היום, כמה הצליחו ומתי נסגרו. מבט מעמיק על הפלטפורמה שלהם יוצר תמונה עגומה משהו. אתחיל רגע מדוגמאות של אז ושל היום. קפה נגה שהוקם בשנות 1937 שרד עד שנת 2015. התיאטרון שהוא כנראה מועדון הגייז הראשון בארץ, שרד כמעט עשרים שנה וזה עוד בתקופה אחרת לגמרי ביחס לקהילה הלהטב"קית. היום, אם מקום נשאר פתוח עשור או יותר זה בגדר פלא. וגם אז יקדשו אותו כמוסד "הישן והטוב". העולם השתנה וכדי לשמור על מקומות פתוחים לכמה עשורים כמו שהיה הסטנדרט פעם צריך גם שינוי תפיסתי.

אבל יש כאן גם עניין תרבותי עמוק יותר. תרבות בילוי היא משהו שהיה תמיד צריך להיאבק עליו בישראל כדי שיחשב ללגיטימי – לא רק מטעמים של הישרדות מסחרית אלא גם פשוט כי במשך עשורים רבים, התרבות המיינסטרימית התייחסה להנאה בביטול רב, וזה משהו שהולך איתנו עוד מאז הפעם ההיא שלא הרשו לביטלס להופיע בארץ. במשך עשרות שנים בילוי והנאה נחשבו למשהו לא ראוי, לא רציני, לא בדיוק חלק מהמשימה הלאומית של בניית הציונות – ולכן גם אף אחד לא טרח לתעד ברצינות עשרות ומאות ברים ומועדונים שקרו בהם דברים מרתקים, שמסלולי חיים השתנו בהם לטוב ולרע, שחברויות ומשפחות נבנו והתפרקו בהם. הם לא נתפסו כמו משהו שיש לו מקום בהיסטוריה. רוצים הוכחה? תבדקו רגע עם עצמכם מהם מוסדות הבילוי שאנחנו הכי זוכרים מהעבר שלנו? איך לומר זאת – כן, זה אלו שהיו בהם פיגועים.

• ❤ תל אביב
• הבועה
• מועדונים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 936 // הדוניזם עכשיו?

בית זה מקום שגורם לך להרגיש בטוח להיות מי שאתה ולעשות מה שאתה אוהב.לכל בית יש חוקים, והחוקים של הבלוק, אלו שגרמו לי להרגיש בטוחה, הוכתבו בנאום בכניסה – זה שאומר, בין היתר, שיש מה לעשות אם מישהו חודר למרחב האישי שלך.אני מספיק זקנה לזכור גם את הזמנים שלפני ההנחיות בכניסה, אבל המונולוג הזה, שחזרו עליו אלף פעמים בלילה במשך יותר מאלף לילות, גרם לגברים מז'אנר "חודרים למרחב האישי" להיות יותר מודעים ולשים לב.

>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>>הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב

אם את בליינית בעיר הזאת, זה שינה כבר את האופן שבו נכנסת פנימה – בראש מורם, בכתפיים זקופות, הרשית לעצמך לתפוס את כל המקום שדרוש לך כדי לרקוד. כי את רצויה, כי היה חשוב שיהיה לך נעים וטוב, יותר חשוב מזה שיהיה נעים למי שנעים לו לרקוד צמוד צמוד אלייך.בשנים האחרונות היו גם שירותים שהוקצו לנשים בלבד והפכו למרחב ייעודי, שבכניסה אליהם ישב שומר כל הלילה ודאג שאף גבר לא ייכנס. אלו היו מעשים שאותתו לי כבליינית שמכבדים אותי, שהנוכחות שלי חשובה. זה נתן בטחון להגיע, ולהגיע גם לבד אם התחשק לי. המקום הזה נתן ביטחון שלקחתי לעוד מקומות בעיר ובעולם, שלמען האמת דווקא נתנו לי להרגיש שמסיבה היא ג'ונגל שחלים עליה חוקים של "אין חוקים" כי זו סיטואציה "משוחררת" או איזה חרטא בסגנון.

החוקים היו גם שמכבדים את הווייב. זה אומר שלא מוציאים טלפונים, לא מצטלמים ולא מסמסים, לא מייצאים את החווייה בזמן אמת. החוקים של הבית שמרו על הרוקדים ואפשרו לשמוח כמו ילדים בני ארבע, מוגנים, בלי שאף אחד ישפוט את החיוך המטומטם שלא יורד מהפנים ואת המילים העילגות שיוצאות מהפה. זה היה זמן לעשות רק מה שטוב לך, כל עוד זה לא פוגע באחרים. "רק מה שטוב לך" היה לפעמים להתלבש הכי זרוק ולפעמים בשיא הנצנצים, ולפעמים לבוא לרקוד עד הבוקר ולפעמים לבוא לרקוד רק בבוקר ולפעמים רק כמה שעות ולחתוך, ולהרגיש הכי בנוח ברחבה מפוצצת אנשים כי זה לא משנה. כל אחד הגיע כדי לעשות טוב עבור עצמו. אם היה שבוע חרא היית מחכה לסופש כדי לפצות את עצמך ואם היה שבוע מדהים אז הלכת לשם לחגוג.

>>אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>>אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

כמו בבית, על הקירות של הבלוק מסומנים זכרונות של המון אנשים. הפעם שהקאת מאחורי הרמקול והפעם שנתת מחמאה והפעם שהצמדת מסטיק לקיר (סליחה) ולקחת אותו שוב רק כדי לגלות שזה מסטיק של מישהו אחר (מה שמגיע מגיע) והפעם שרקדת עם מישהו זר וחלקתם משהו מעבר למילים והפעם שניהלת שיחה שלא תצא לך מהראש והפעם שחיבקת מישהו לראשונה וכבר ידעת שאתם אוהבים.

כמו בכל בית בתל אביב, האנשים מהבלוק הפכו לשותפים שלך. אלה אנשים שהכרת לפעמים שם, אנשים שחלקו איתך את האהבה ואת המרחב ואת החוויה ואת הרגע. אלה האנשים ששמחת איתם יחד בדבר שאתם אוהבים יחד, שחלקו איתך את הלילות הכי יפים והפכו לחלק מתוואי האושר הפרטי שלך, וזה נשאר גם הרבה אחרי שארבע (או מאה) הקירות השחורים של הבית הזה ילכו לאלף עזאזל.בסוף בסוף, זה היה הבית השני שלי בעיר כי זה המקום שבו חייכתי הכי הרבה. ועכשיו אני הומלסית.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי
• חיי לילה
• מועדונים
• הבלוק

הקינה שפורסמה לפני כמה שבועות באכסניה זועל התכווצות חיי הלילה(וקיבלה תוקף כואב כעבור כמה ימים עםהסגירה של מועדון הבלוק) – ציירה תמונת מצב מטרידה בנוגע לעתיד תרבות הבילוי ורחבות הריקודים, בעיר האמיתית היחידה שיש לנו להציע – תל אביב.

אלא – כמי שפעיל כ 25 שנים בתחום – לא יכולתי שלא להבחין, ולא בפעם הראשונה, להתייחסות האקסלוסיבית בכתבה לתחום ה-EDM (מוזיקה אלקטרונית אם תתעקשו). אין חולק – מועדוני הענק כמו הבלוק או האומן הם נושאי הדגל של הסצינה, חלון הראווה של כולנו – והם, כך עולה מהכתבה, בצרות. אבל גם קברניטיהם מתרפקים על ימי האנדרגראונד, ועל מסיבות שהתרחשו אי אז, בשוליים של הראדאר. תנו לי לגלות לכם – גם היום קיימות עוד סצנות שמחות ותוססות של קלאבינג, ובהחלט יש עדיין רחבות מפורקות בעיר. תאלצו לסלוח לי אבל אני לא מתאפק לומר זאת כך: יש יותר מועדונים.

למשל – הלו! יש דבר כזה, מסיבות היפהופ. ואפילו מועדוני היפהופ. גם בלי לצלול עמוק מדי להיסטוריה של המוזיקה, כדאי להזכיר: אם לפני הטכנו היה האוס, הרי שלפני ההאוס – היה היפהופ. תרבות הדיג'יי והמסיבות חייבת את עצם קיומה לחלוצים של מסיבות הרחוב הראשונות בברונקס, בסבנטיז, שבתורם התבססו על תרבות הדאב הג'מייקנית. משם צמחו הדיסקו וגם ההיפהופ שאנחנו מכירים עד היום על שלל גווניו. ורק אז, ה-EDM.

הסצינה השחורה הגיעה באיחור מאוד לא אופנתי לתל אביב אי שם בתחילת הניינטיז – מטעמים של דלילות בפיגמנטציה המקומית. במילים אחרות, אנחנו לבנים. אבל לצד הפריחה של המסיבות האלקטרוניות, גם חובבי הגרוב הנואשים חיפשו מענה – והוא ניתן להם לבסוף בדמות שורה של מועדונים קטנים אבל מיתולוגיים. אם זה הסווטו שהקדיש עצמו לרגאיי ודאנסהול, אם זה ההאוס און 26 (בהמשך שינה שמו לאזימוט) שהציע מסיבות היפהופ אמריקאי עכשווי עם הדי ג'יי החלוץ דורי טריסטר, או אם לא רחוק משם, במסיבות היפהופ קצת יותר מיינטסרימיות באלנבי 58 עם די ג'יי אמיר פרי. לקראת סוף הניינטיז, ועם עליית ההיפהופ למעמד הז'אנר האהוב ביותר בעולם (כולל תיווך ראשוני שלו בעברית דרך אמנים כמו שבק ס' וסאבלימינל) הסצנה הזאת פשוט התפוצצה.

כל מקום שיכל להרשות לעצמו פתח "רחבת היפהופ", ובתל אביב, ליינים אגדיים נוספים הצטרפו לחגיגה, ביניהם המסיבות המהוללות של סוליקו קרו, וערבי החישגוזים המקוריים בדינמו דבש. אני – כדיג'יי צעיר (יחסית) – מצאתי את עצמי מנגן במועדונים בכל רחבי הארץ ואף מפיק ליין מרכזי של היפהופ בימי שישי בתל אביב. הליין הזה הפך למועדון ההיפהופ-נטו הראשון בארץ – הג'י ספוט, שפתחתי ביולי 2000, היחיד מכל אלה שקיים למעשה עד היום. אבל עזבו שיעור מולדת.

קאט ל-2022, ואנחנו בציון אוחזים בסצנת היפהופ מפוארת. ראפרים שגדלו במועדונים כמו ג'י ספוט, שולטים במצעדים השנתיים (טונה, רביד פלוטניק), וממשיכי דרכם – דור חדש ובועט של אמנים צעירים ומגוונים – מוצא בסגנון הזה דרך ביטוי משוחררת שהולמת את הוייב המילניאלי. שלא לדבר על כך שרבים מהכוכבים הבינלאומיים של הדור הזה הם במהותם כוכבי היפהופ – קנייה, קנדריק, קרדי בי, ויום אחד נאהב גם כאלה שלא מתחילים בק'.

ומה הקשר למסיבות ורחבות ריקודים? אוהו. שלא בשונה מהסצינה האלקטרונית, הרבה מההיפהופ נועד בראש ובראשונה – לרחבה. כך התחיל הז'אנר, וכך הוא ממשיך גם היום, כי במקום בו שורפים מיקרופונים, ישרפו גם רחבות ריקודים. מסיבת היפהופ יכולה לגמרי להכיל בתוכה פריסטייל של ראפר, באופן שמולחם לסט של הדיג'יי, והראפרים מצידם נוהגים מאז שחר הבריאה להופיע עם דיג'יי כחלק אינטגרלי מההופעה (מה שנחשב כפאול רציני, נניח, אם אתה רוקר). נרשמת גם נדידה בין תחומית מרשימה מעמדת הדיג'יי או המפיק המוזיקלי, לעמדת הראפר וחוזר חלילה – עיין ערך אורי שוחט.

סצינת מועדוני ההיפהופ של תל אביב נתנה במה, שלא לומר – מקפצה, לקריירות של רבים מכוכבי ההיפהופ שלנו שהשתפשפו וצברו קהל במועדונים. נהוג להגדיר את ההיפהופ לא רק כמוזיקה, אלא גם כדרך חיים, ורבים שאימצו לעצמם דרך זו, שמחו לקבל ממנה גם בבילוי ולא רק באוזניות בבית או בהופעה של האמ.סי האהוב עליהם. בעצם, רבים מחובבי ההיפהופ, (לפחות עד לדור הזד שבו אין כבר כמעט משמעות לז'אנרים מוזיקליים), התחפרו בתוך הנישה וסרבו לצרוך כל סוג אחר של פסקול לחיים שלהם.

לונג סטורי שורט: ב2022 יש בתל אביב סצינת מסיבות היפהופ גועשת, והיא אף במגמת עליה מתמדת. אני לכשעצמי, מייצג את האטלנטה, מועדון ההמשך של הג'י ספוט שפתחנו ב2017. מדי סופ"ש עוברים בשערינו בין 1500 ל2000 איש שצורכים אצלנו אך ורק היפהופ על גווניו השונים – מאולדסקול ניינטיז (ההעדפה שלי) דרך טראפ ולהיטי היפהופ עכשווים, בואכה אר-אנ-בי ועד האפרוביט והיו.קיי דריל – המלכים החדשים של הרחבה.

למעשה האטלנטה חווה תקופה נפלאה עד כדי כך, שבקרוב (מאוד) נבשר על הרחבת המועדון ושיפוצו בהשקעה ניכרת. אבל אנחנו ממש לא לבד, לא מעט ליינים של היפהופ מתקיימים במועדונים שונים בעיר – למשל בשלוותה הומת התיירים, האבן השואבת של הנמל, או באוזן המחודשת, או בגגרין המחתרתי. ואם תבדקו טוב טוב את המיני קלאבים המבוססים והנחשבים בעיר, כגון הרדיו, הכולי, או הדרמה – בסבירות גבוהה שתמצאו שם דווקא את הרזידנטים של האטלנטה, ביניהם ג'וסיסאפ, קבוקיז או מופי, מנגנים ביטים שחורים בלבד.

מסיבות ההיפהופ של תל אביב תוססות, מלאות וסקסיות מאי פעם. ויש להן עוד כמה יתרונות. למשל, הגיוון: אנחנו שמחים ואף גאים להיות הז'אנר הכי מכיל והכי צבעוני, על שלל המשמעויות של המילה הזו. כשרוב מוחלט של גיבורי התרבות שלך הם שחורים ומגיעים משולי החברה, כל אחד אמור להרגיש בנוח על הרחבה של מסיבת היפהופ, לא משנה מאיפה הוא הגיע. זה בהחלט תורם לאווירה המשוחררת ואפילו לגיוון המוזיקלי. כך למשל, האפרוביט הפך להיות סופר פופולרי לאחרונה לא מעט בזכות נוכחות של בליינים ממוצא אפריקאי במסיבות, וכך למשל ימי שבת באטלנטה מובלים על ידי די ג'יי דרגהם, ישראלי אפריקאי סופר מוכשר.

אי אפשר להתעלם גם מההצלחה של הז'אנר בתחום ההופעות. עזבו את נצ'י או טונה שבימינו מוכרים שוני או קיסריה בהתעטשות, זה לא רק הם: מופע האולסטארז של "כל הקופה" מילא עד אפס מקום את יד אליהו; שבק ס' הולכים למלא את אמפי לייב פארק; סאבלימינל הפתיע במוצ"ש שעבר במופע חזרה למקורות מתוקתק ומרשים שמשך לבארבי כאלף מעריצי היפהופ נוסטלגיים; וזה עתה פורסם שמופע ההשקה הקרוב של מיכאל סוויסה הוא סולד אאוט.

לא פלא אפוא, שגם אמנים מחו"ל מצטרפים לחגיגה: בעוד אנחנו מחכים להכרזות על שמות ענקיים מהתחום שעתידים להגיע לכאן, שווה להזכיר כי פורום באר שבע התמלא לאחרונה עד גדותיו פעמיים בחובבי היפהופ – בהופעות של פאטמן סקופ הנוסטלגי, ושל כוכב העל טייגה. בתל אביב, לפני כחודשיים, כוכב הטראפ NLE Choppa מילא פעמיים את הרידינג, ואנחנו באטלנטה חוגגים בראש השנה במסיבת חמש שנים להווסדנו בהאנגר 11 עם הופעה של הסופרסטאר הכי גדול ביו.קיי דריל Russ Millions, לצד שמות מקומיים גדולים נוספים. אז אם במקרה התכווצה לכם המסיבה – בלי פאניקה. ההיפהופ התל אביבי, כדרכו של היפהופ, בא בחוצפה להציע אלטרנטיבה. נתראה ברחבות, YO.

מועדון "האטלנטה" יחגוג 5 שנים במוצ"ש, 24.9, ברייב מיוחד בהאנגר 11 עם הופעה של ראס מיליונס, דודו פארוק, אורחים בהפתעה ונבחרת דיג׳ייז מבית אטלנטה: אורי שוחט, ג׳וייסיסאפ, קבוקיז, מושיק, סופרים ודרגהאם.לרכישת כרטיסים

• ❤ תל אביב
• חיי לילה
• היפ הופ
• מוזיקה
• מועדונים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 913 // הכל מטומטם