>> בתאריכים 14-31.12 יוגש במסעדת כאבכה תפריט חג המולד עם מנות חגיגיות מהמטבח השאמי-גלילי ועצי אשוח מקושטים.לפרטים והזמנות

1. סנטה קתרינה

אני לא נמצאת הרבה בתל אביב אבל מאז ומתמיד סנטה קתרינה היא מקום שנמצא אצלי בלב. תומר אגאי הגיע אלינו לצפון וככה הכרנו, ומאז תמיד כשחביב ואני בתל אביב אנחנו מבקרים בסנטה, תומר מוציא לנו מה שמתחשק לו ואנחנו נהנים.הר סיני 2

>> הוא הבעלים והשף של הכובשים. רק תנו לו לחזור לשוק הכרמל
>> אוריה גנור, הבעלים של עלמה ביץ', עובד שם מגיל 12. זו העיר שלו

2. יפו תל אביב

חיים ואנחנו מכירים כבר עשרות שנים, עוד מהימים שדאוד השתתף בתכניות הבישול שלו. בפעם האחרונה שהיינו ביפו תל אביב חיים הוציא לנו אוכל והיה מאוד טעים. אני אוהבת אותו כי הוא איש חם.יגאל אלון 98

3. אבו חסן

דאוד חוקר חומוס ואוהב חומוס, ובאבו חסן הוא מזהה את טעם הגרגרים. הוא זה שמחליט איפה אוכלים ואני נהנית.הדולפין 1

4. פרא

מסעדה של שני שפים צעירים שנחשפתי אליה לאחרונה, כשבישלנו יחד שני ערבים. אהבתי את הקובה נייה דג שהם הכינו וקציצות קבב שהגשנו עם הפריקה שלנו.נחלת בנימין 27

5. קפה בסמה

בית קפה חמוד ביפו העתיקה, לא רחוק מהמסעדה שלנו. לפעמים כשבא לי לשתות קפה בשקט אני יושבת שם ומקשיבה למוזיקה של אום כולתום ופיירוז שמתנגנת ברקע.לואי פסטר 5

• העיר שלי
• עזבה
• יפו
• פרא
• יפו תל אביב
• סנטה קתרינה
• אבו חסן

1. כבאכה

מכיוון שאני מאוד אוהב את האוכל במסעדת עזבה, הייתי נוסע לכפר ראמה בכל שבת חופשיה שלוש שעות לכל כיוון, אוכל וחוזר הביתה. כששמעתי שהם פותחים מקום ביפו הייתי מאושר שלא אצטרך לנסוע יותר, אך האוכל לא היה דומה לזה שהכרתי – 20 אחוז פחות בכוח. בחודשים האחרונים זה השתנה. מינרווה מבשלת מחומרי גלם מהצפון והאוכל אחד לאחד כמו בעזבה. בשבילי זהו עונג לוותר על נסיעה מפרכת ולאכול את האוכל שאני כל כך אוהב.כיכר קדומים

2. שלמה ודורון

לפחות פעמיים בשבוע אני מגיע למסעדה בכרם לאכול אצל אלעד. אני אדם שאוהב דברים קלאסיים ואותנטיים, ובשנים האחרונות אלעד מצליח לשלב קלאסיקה ואותנטיות עם מנות פיוז'ן מיוחדות.ישכון 29

3. גרטי דונר

אין פעם שאני עובר לקחת משהו מהמחסן ולא עוצר אצל גרטי לפיתה.יום טוב 17

4. ג'ורג' וג'ון

אני מת על השף תומר טל באופן אישי ומקצועי – שף אמיתי בלי יומרות שמהבוקר עד הערב עובד, מפתח, יוצר ומשפיע. הוא אדם צנוע ועושה הכול בצורה היפה והנעימה ביותר. האוכל בג'ורג' וג'ון מהמם כמו הדרך של תומר.אוארבך 6

5. בר 51

בהתחלה הייתי קצת סקפטי: מושיקו גמליאלי עבד עם אסף גרניט המון שנים וחשבתי שהאוכל שלו יהיה בסגנון מחניודה, בלי מגע אישי. בבר 51 הוא מצליח לייצר אחלה אוכל שמתאים את עצמו לתל אביב, טעים ולא מתנשא.הירקון 51

>> בשבוע שעבר ביקרנו בעיר של אביאל אוסלנדר מ"נאם". היה בשרני
>> העיר של האמנית רוני לנדה: עוגה בבוקר וריח של ספרים

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• גברת קוטייאו
• גרטי דונר
• שלמה ודורון
• ג'ורג' וג'ון
• בר 51
• עזבה

בכל פעם שמישהו אומר את הביטוי "תל אביב-יפו", פיה היסטורית מאבדת כנף (כן, הן ניזונות מדיוק היסטורי. לא, הכנפיים שלהן לא עשוית מדפים של ספרי לימוד. כן, הן חיות רק בראש שלי). כלומר, זה תיאור מדויק של המציאות העכשווית – יפו היא אכן סוג של נספח לתל אביב. משהו בין "יחידה מוניציפלית ייחודית" לבין "סרח עודף" (תלוי את מי שואלים).

אבל מבחינה היסטורית יפו לא רואה תל אביב ממטר. חיים כהן צודק. זה לגמרי "יפו-תל אביב". סיפור הסינדרלה האורבנית שהוקמה מאחוזת בית והפכה למרכז שלטוני, כלכלי ותרבותי הוא מדהים, באמת, אבל זה תהליך של בערך מאה שנים. היו מלחמות אירופאיות שנמשכו יותר. ליפו יש היסטוריה מתועדת של 3500 שנה (תאכלי אבק, ירושלים!). בכל זאת, אחת מערי הנמל העתיקות בעולם. שלא לדבר על זה שתל אביב עשתה את הצמיחה המרשימה שלה רק פעם אחת. יפו הוקמה מאפס, הפכה לעיר מרכזית, נכבשה, הוחרבה לחלוטין ואז נבנתה שוב מאפס יותר פעמים מאשר חולדאי נבחר לראשות העירייה.

ולא תגידו כפר דייגים חסר חשיבות. יפו היא הפורסט גאמפ של ארץ ישראל. לא כוכבת. לא הגיבורה הראשית. אבל יש לה תפקיד כמעט בכל אירוע היסטורי משמעותי שקורה כאן כבר אלפי שנים. היא הייתה תחנת רענון מרכזית על "דרך הים", אחת מדרכי המסחר החשובות של העולם הישן. היא מוזכרת בתנ"ך. מוזכרת בברית החדשה. היא הייתה עיר צלבנית מרכזית ואפילו הבירה הנוצרית אחרי נפילת ירושלים. עברו בה מצביאים עטורי נצחונות מריצ'רד לב הארי ועד נפוליאון בונפרטה. מהגנרל אלנבי ועד ערן זהבי. יש לה את כל מה שצריך בשביל דרמה היסטורית בנטפליקס. מה שכן, נראה שכל האקשן ההיסטורי הזה, קצת פוגע בתאבון, כי הוא השאיר את יפו עם אפס מסורת קולינרית.

שניה, שניה, לפני שאתם מתנפלים. ברור שיש מקומות טובים לאכול בהם ביפו. חלקן מסעדות תל אביביות שחיפשו אוקיאנוס כחול בלי הרבה מתחרים. חלקן מסעדות חוף גנריות מהסוג שאפשר למצוא מסביב לכל אגן הים התיכון. יש את דוקטור שקשוקה ואת ויטושה ומונקה הבולגריות. אבל בהתחשב בעובדה שבמאתיים ומשהו השנים האחרונות יפו היא עיר ערבית היית מצפה למטבח ערבי מפותח כמו שאנחנו מכירים מערים אחרות בארץ.

במקום זה קיבלנו עיר עם 35 חומוסיות (תבחרו אתם איזה, לא נכנס לויכוח הזה בחיים יותר, זה יכול להיגמר באלימות. אל תשאלו איך גיליתי) ומאפייה שמוצר הדגל שלה זה פיתה עם ביצה. סליחה, תיקון יש את מפעלות חג כ'חיל לאורך רחוב יפת. וואלק יופי. יש כפרים בגליל, שיש בהם 34 תושבים, 12 כבשים, 25 תרנגולות ו4 מסעדות. לא יכולים להלוות אחת?

מסתבר שיכולים. ולא בקטע של פשרה או של "נשלח לכם איזה משהו, לא שמעתם עליו אבל תאמינו לנו זה אחלה". פה אנחנו מדברים על מסעדת עזבה מהכפר ראמה, אחד השמות הכי גדולים של הבישול הגלילי. מסעדה שאנשים שטוענים שהם מבינים נוסעים אליה במיוחד, שפתחה מסעדה אחות במבנה מהמם, בכיכר קדומים, בלב של יפו העתיקה. אז מה הפלא שהגענו רעבים ועם הרים של ציפיות (כי בגליל יש הרים– לא חשוב).

כבאכה. זה השם. ומראש חשוב לציין שאין לי מושג איך מבטאים את זה. מבחינתי מדובר באוסף אותיות אקראי שנועד לעשות מלא נקודות על מילה משולשת בשבץ נא – מה שמזכיר לי, אתם מודעים למשבר השבץ נא? מסתבר שקשה עד בלתי אפשרי למצוא שבץ נא בחנויות. אנשים מחפשים בטירוף, ואין. על זה לא תשמעו בתקשורת ה*וינת (חסרות לנו מלא אותיות. למה אתם חושבים שאנחנו מחפשים שבץ נא?) – איפה היינו? אה, כן בכבאכה. בדיוק התיישבנו. אז כדברי חיים גורי, רשות הדיבור לחבר שישברק. ויש לו הרבה מה להגיד.

שזה אירוני כי אנחנו אכלנו אותו ונשארנו בלי מילים. בעצם אין דרך לדעת. כי מי בכלל רצה לפתוח את הפה? זאת מנה כל כך טובה, כל כך מושלמת, שכל מה שאתה רוצה זה שהביס לא ייגמר לעולם. וברור לך לגמרי שהסיבה היחידה לפתוח את הפה, ולקחת את הסיכון שפספסת עוד שניה בגן עדן, זה כדי לאכול עוד אחד. ואז עוד אחד.

השישברק של כבאכה הוא הדבר הכי קרוב לאלכימיה שממש עובד. ביטוי מושלם לקסם שיש בבישול. מה יש פה? בשר שמתובל טוב, בצק נהדר ויוגורט עדין ומדויק. זהו. אולי קצת שום ונענע ועוד כמה תבלינים. כל אחד מהמרכיבים בנפרד הוא לגמרי סבבה. החיבור ביניהם יוצר היתוך גרעיני שמפוצץ סינפסות ומהבהב בשמיים כמו מגדלור שקורא "אני כאן, תגיעו". הבעיה היחידה עם כל האור הנהדר הזה, שהוא מאיר על הבעיות או הדיסוננסים שיש בשאר המנות. או לפחות חלקן.

זה הורגש בעיקר בסלטים. חלק גדול מהבישול הגלילי הוא הצמחים והעשבים שגדלים ממש מתחת לאף. כשאתה יושב במסעדה בגליל, עם ההרים והשדות סביבך, מאוד קל לשמר את האשליה הרומנטית של "סלט מעלים שנקטפו הבוקר על ידי איכר זקו שאלו כל חייו". קח את אותו הסלט בדיוק, ותגיש אותו ביפו – ומשהו באשליה הזו קצת נשבר. פתאום אתה שואל עצמך אם המלפפון הזה באמת נקטף היום או שמישהו קפץ לרמי לוי. ולא עוזר, למשל, שהחלק הכי מוצלח בסלט פטוש היה בכלל פיסות בצק מטוגנות גאוניות שישבו מעל הירקות. הסלט היה אחלה והבצק שידרג אותו לגמרי, ובאופן כללי אפשר להגיד שהמנה עשתה את המעבר מהגליל ליפו באופן די מוצלח. הבעיה שההצדקה וההגיון הפנימי שלה, עוד תקועים בפקק על כביש 6.

>> איפה אוכלים בצפון? המדריך המלא

בסלט ג'רג'יר אפשר היה לראות בעיה אחרת. והכוונה היא ממש לראות. בשורה התחתונה זה סלט נהדר וטעים. אבל היינו צריכים קפיצת אמונה כדי לגלות את זה. פשוט כי במבט ראשון היה נראה שהעלים היו עייפים וכאילו עשו ברגל את כל הדרך מתחנה מרכזית כרמיאל. איפה הטריות? איפה החגיגה הירוקה בעיניים? לא הצליחו לסחוב את העליה מכיכר השעון? וחבל, כי מבחינת טעם, זה לגמרי שם.

והיה גם חומוס. אל תשאלו אותי למה. לדעתי המלצר הלחיץ אותי אז הזמנתי את הראשון שקפץ לי לעין. גם פה המעבר לאזור חיוג 03, הוא בחזקת כל המוסיף גורע. החומוס היה מוצלח, מהז'אנר הנוזלי ומתובל מצויין. אבל חומוס, כידוע, הוא פונקציה של זמינות. ככל שאתה צריך לעבוד קשה יותר כדי להגיע לחומוס, הוא טעים יותר. אז יכול להיות שאם היינו נוסעים שעתיים, מטפסים שלוש ג'בלאות ואז מנווטים רגלית בחורש אורנים, שם היינו מוצאים בקתה קטנה עם חור בקיר שנפתח רק בימי רביעי של ירח מלא ורק שם אפשר היה לאכול (בעמידה כמובן) את המנה הזו, היינו עפים. ביפו, במרחק הליכה מ-34 חומוסיות שונות שהוכרזו בעבר כ"חומוס הכי טוב בארץ" זה מרגיש פחות מלהיב.

אבל אז פתאום מגיעה לשולחן ג'באנה מטוגנת, ואתה עוד פעם נזכר שבכל זאת יש כאן מטבח עילי. ועוד פעם יש כאן קסם. כי זאת גבינה. שמטוגנת. וזהו. אפילו רוטב לא מגיע איתה. ולמרות זאת אתה לא יכול להפסיק לאכול. זה פריך מבחוץ ונמתח מבפנים. זה גבינתי, אבל עם טעמים עדינים של חביתה. וכל ביס אתה מופתע מחדש כי זה כאילו לא הגיוני. אז אתה לוקח עוד ביס כדי לוודא שאתה לא מדמיין. ככה עד שנגמר.

גם בעיקריות, מלבד השישברק שכאמור הוא קטגוריה קולינרית בפני עצמו, חזרו על עצמן אותן התופעות. הקבב סינייה הצטרף לרשימת המנות שסבלו מתלאות הדרך. הקציצות היו כבדות ועייפות, סבלו מיובש קל והעובדה שהן שחו בטחינה אגרסיבית למדי לא שיפרה אותן בשום צורה.

האוזי, תבשיל פריקי עם נתחי בקר, לעומת זאת, היה טוב בהרבה. למעשה החלק של הפריקי היה לא פחות מאדיר. הוא היה עשוי מושלם, מתובל בדיוק במידה וטעים. ממש טעים. "אין לי יותר מקום בבטן אבל אני חייב עוד כף מהשלמות הזה" טעים. למרבה הצער, הבקר שהוגש איתו, לא הצליח לעמוד בסטנדרטים האדירים של הפריקי. שוב, יכול להיות שבגליל, כשהאופציות הקולינריות בסביבה הן 3 חטיפים בעשר בחנות נוחות בתחנת דלק, זה היה עובר לידנו בלי שנשים לב. בתל אביב, ואפילו ביפו, בשר כזה, יבש ולא מתובל, פשוט לא עומד בסטנדרט.

לקינוח הזמנו שתי מנות – תאנים מיובשות עם זרעי אניס ושומשום וליאלי בירות. שתי מנות שהפער בינהן גדול בהרבה מהמרחק שבין הגליל ליפו. התאנים היו– עזבו. זאת מנה שנראית כמו תקלה, אבל רק כשאתה טועם אותה אתה מבין עד כמה מדובר בתקלה אמיתית. התחושה היא שמישהו לקח תאנים יבשות, שפך עליהם קפה ואז שפך טחינה גולמית מלמעלה. כשהיא הגיעה לקחתי ביס, ועשיתי כזה פרצוף, עד שחלק מהשותפים לשולחן סירבו אחר כך אפילו לנסות.

ואם התאנים היו הרגע הכי נמוך בארוחה, הליאלי ביירות היה עוד פסגה אדירה. פודינג סולת מושלם, מוגש רק עם כמה אגוזים שמפוזרים מלמעלה, ומצליח בשקט כמעט מפחיד, לגרום לך להישען לאחור לעצום עיניים ולהתענג על כל שניה. זאת מנת קינוח כל כך טובה, ששווה לעבור בשבילה כמעט הכל. והשימוש במילה "כמעט" הוא רק בגלל הזיכרון שנשאר מהתאנים.

כבאכה היא ההוכחה שאוכל הוא לא רק אוכל, הוא גם תבנית נוף הגשתו. מסעדות מהפריפריה שמגיעות לתל אביב ורוצות להצליח, חייבות לעשות התאמות. לחדש, להמציא, להבריק ולהבין שבסביבה קולינרית כל כך עשירה, צריך משהו מרגש בשביל לשרוד. כבאכה מרגישה, גם בגלל המיקום שלה, קצת כמו פשרה שמכוונת בעיקר לתיירים. לא מלכודת תיירים, גם כי האוכל מוצלח וגם המחירים לגמרי שפויים, אבל אופציה אנשים שרוצים לאכול אוכל גלילי, ואין להם בלו"ז את השעות לשרוף על נסיעות. מי שמחפש חוויה גלילית אמיתית יצטרך להמשיך לנסוע לעזבה. מה גם שבינינו, עם הפקקים הפסיכים של רחוב יפת, יש מצב, שזה לא יקח הרבה יותר זמן.

כבאכה, כיכר קדומים 6, יפו העתיקה, ב'-ה' 22:00-18:00, שישי-שבת 22:00-12:00,03-6888843
★★★✯3.5 כוכבים,★★★★✯4.5 לשישבראק והליאלי ביירות,❤❤❤❤4 מסיכות קורונה (בדיקת תווים, צוות עם מסיכות)

סלט פטוש 38 ₪
סלט ג'רג'יר 35 ₪
חומוס 33 ₪
ג'בנה 43
שישברק 92
קבב סיניה 92
אוזי 94
תאנים 38
ליאלי ביירות 32

• ביקורת מסעדות
• עזבה
• אוכל ערבי
• יפו
• יפו העתיקה
• גליל
• אוכל גלילי

השמועה מסתובבת בעיר כבר כמה שבועות אך סוף סוף זה קורה: אחות למסעדת עזבה האהובה מכפר ראמה נפתחת ביפו. חביב ומינרווה דאוד והבנים מתמקמים בכיכר קדומים המתחדשת עם כל מנות הדגל מחללית האם.

כבאכה היא התוספת האחרונה והמסקרנת ביותר לכיכר קדומים המתחדשת, כבר אמרנו. עזבה, האחות הגדולה, נחשבת לאחת מהמסעדות הערביות־גלילות הטובות בארץ. היא פועלת יותר מ- 20 שנה בכניסה לכפר ראמה בבניין פשוט למראה, שבו מוגשות מנות מחומרי גלם עונתיים ומקומיים, farm to table עוד לפני שהמושג הפך לכה אפנתי.

"תמיד רצינו להגיע למרכז ולהביא את האוכל שלנו לכמה שיותר אנשים. הקורונה הייתה תקופה מאוד קשה עבורנו וראינו דווקא בה הזדמנות לעשות את השינוי ולהתקדם אל עבר החלום שלנו", הם מסבירים את הרציונל שבפתיחה בתקופה כה מורכבת. כשנמצא נכס בכיכר קדומים המתחדשת הוחלט להקים בה את המסעדה, שנמצאת כעת לקראת סוף ההרצה. בעקבות הפרויקט התפצלה המשפחה זמנית: חביב דאוד העתיק את מגוריו ליפו ומפעיל את המסעדה עם הבנים איאד ובשאר, בשעה שהאם מינרווה נשארה בכפר ראמה.

התפריט חוסך נסיעה לצפון כי יש בו את שלל התבשילים הביתיים שעליהם נבנה המוניטין של עזבה. חובזה ושומר בר, פול ירוק, במיה ומלוחייה גליליים מצטרפים לדגים מיפו, שהם הבסיס למנות חדשות. בין הקלאסיקות תמצאו קובה סינייה – מאפה שכבות בשר ובצק סולת ובורגול (93 ש"ח), לבן אמו – בשר עגל/טלה ברוטב יוגורט, מוגש עם אורז לבן ואטריות (92 ש"ח), שישברק ברוטב יוגורט, שום ונענע (62/92 ש"ח) ועוגת מינרווה – עוגת הדגל של משפחת דאוד מסולת וגבינה בסירופ ורדים (45 ש"ח). כדי להחליק את כל אלה ואת הפינות החדות של החיים בכלל, אל תשכחו לצרף להזמנה את העראק שמייצרים בני המשפחה מענבים ואניס ירוק.
כבאכה, כיכר קדומים 6, יפו העתיקה, 03-688-8843, שני-חמישי 18:00-22:00, שישי- שבת 12:00-22:00 (שעות פתיחה בהרצה).לפרטים נוספים

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• עזבה
• כיכר קדומים
• אוכל גלילי

1. שרי אנסקי בניו יורק

קוראינו בתפוח הגדול שימו לב: בקרוב ייפתח בעיר הגדולה דוכן שרי הרינג, כריכי הדגים המפורסמים משוק הנמל. הידיעה התפרסמה בשושו בטוויטר (עד כמה שמשהו שם יכול לעבור מתחת לרדאר) והבעלים שרי אנסקי אישרה כי היא אכן יוצאת לאמסטרדם להכין את הדגים לדוכן בניו יורק, מהלך שיארך כחודשיים. בינתיים כדי להיזכר במה מדובר ועד כמה הכריך באמת מופלא, כדאי להציץ במפגש של מיכל אנסקי עם פיל רוזנטל מ"להאכיל את פיל" בנטפליקס.

2. עזבה נפתחת ביפו

כולם כבר מדברים על כך והגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן: מסעדת עזבה מגיעה לתל אביב, או ליתר דיוק ליפו העתיקה. מינרווה וחביב דאוד, שהפכו את כפר ראמה למקום עלייה לרגל לפודיז, נמצאים בשלבי הרצה אחרונים לפני פתיחה רשמית של מה שצפוי להיות היהלום בכתר של ככר קדומים המתחדשת. להזכירכם, בסביבה כבר נפתחו בר קוקטיילים, לאונג' יפניומעדניה, שעליה נספר בהרחבה בקרוב.

3. טאיזו מודה לאדמה (ומקדמת שפים צעירים)

כבר כמה חודשים שאנו חופרים לכם על כך ששפים צעירים עברו לקדמת הבמה בחסות הסגרים והקורונה. מישהו במסעדת טאיזו כנראה שמע, והחליט להקדיש ערב שלם לשפים וסו שפים צעירים תחת הכותרת "אדםה" – מחווה לאדמה, לחקלאים ולתוצרת מקומית. ירקות ופירות מ"עלה הביתה" יתפסו את חלק הארי של התפריט במנות כגון סשימי אבטיח, סלט במיה, סקאלופ תאנים, סינטה חצילים תאילנדים, ברולה דלעת ועוד. נציגי "עלה הביתה" יעמדו לרשות האורחים בהסברים, ותפריט דיגיטלי (QR) יאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הנעשה במטבח: כל טבח והדרך שעבר ביצירת המנה שלו משלב בחירת חומרי הגלם. את הארוחה ילוו יינות יקב קלו דה גת. 350 ש"ח לאדם.
טאיזו, ראשון (15.8),להזמנות

4. בשר חדש מתוצרת ישראלית

ביונד מיט – מאחוריכם: חברת הפוד טק הישראלית Redefine Meat השיקהסדרת מוצרי בשר על בסיס רכיבים מהצומח, שכעת תוכלו לטעום במסעדות כל הארץ.קבב "טלה", המבורגר פרימיום, נקניקיות, "סיגרים" ו"בשר" טחון כבר משמשים בסיס למנות במסעדות. רידיפיין מיטהוקמה בשנת 2018 וגייסה לאחרונה 29 מיליון דולר, מתוך מטרהלפתח ליין מוצרים ונתחים שלמים בעזרת טכנולוגיות ייחודיות, ביניהן הדפסה בתלת ממד. לדיוק הטעם גויס למיזםהשף שי היימן, בעל ניסיון במסעדת שלושה כוכבי מישלן בארה"ב וברפאל, טוטו ו־OCD (בעלי זיכרון פיל מביניכם אולי זוכרים אותו מפרויקט כריכי שף בברלין בפלורנטין). בתל אביב תוכלו לטעום את מוצרי הבשר החדש מוגשים בקפה אסיף, נאם התאילנדית והדסון לילינבלום.

5. דרינקים בפחיות

האיסור על הכנסת בקבוקי זכוכית לים יצר טרנד חדש של אלכוהול בפחיות, וממש כדאי לא לעקם את האף לפני שטועמים. נכון שלא מדובר ביינות גדולים, אך מי יכול לשתות בקיץ קברנה או מרלו כבדים? בבואכם לחוף בפעם הבאה תוכלו להצטייד בדרינקים בפחית מכמה סוגים להרמת האווירה בסטייל.

יינות מכרמים אורגניים באיטליה בפחיות מעוצבות של מהמותג ZAI – מוסקטו, גלרה מבעבע חצי מתוק, פינו גריג'ו ובלנד מרלו וקברנה סובניון (20 ש"ח לפחית, 60 ש"ח לרביעייה).

פחיות Private Beach – רוזה איטלקי מבעבע וקליל שמייבאותגלי פייגין ויעל לב, הנשים שמאחורי מיזם היין המקווןDeVine(20 ש"ח לפחית, 69 ש"ח לרביעייה).

מעדיפים ג'ין טוניק (ומועבט)? קבלו ג'ין בומביי ספייר וטוניק בפחית אוקוקטייל מוחיטו על בסיס רום Bacardi, שניהם באריזות מעוצבות, רק לקרר ולשתות (15 ש"ח לפחית).

לעומת יין וקוקטיילים, בירה בפחית אינה דבר חדש, אך את ה-DESERT HAZE אתם רוצים לקחת לים, למרפסת ולאן שרק אפשר: ניו אינגלנד פייל אייל שנוצר בשת"פ בין מבשלת "נגב" ומותג העל הדני MIKKELLER. אנשי בירה משני הצדדים החליפו מתכונים, רעיונות וקריאטיב עד שהוחלט על המתכון והשם הסופי – בירה בהירה בעלת מרקם מעונן וארומת פירות טרופיים. הפרויקט נותר במסגרת חגיגות 100 לחברת המשקאות הכרם, והפחית מאוירת בסגנון המיקלרי האופייני (14 ש"ח).

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• כיכר קדומים
• טאיזו
• שרי אנסקי
• עזבה