אורי בלופרב, בן 29, הוא שחקן וראפר. הוא משחק בימים אלה בתיאטרון באר שבע במחזה "האמת", וישחק שם גם בהצגה "פינק ליידי" על פי סרטה של מינדי ארליך שתעלה ממש בקרוב. ביום שבת הקרוב (9.8) יראה אור האלבום של "ווירדוס", הרכב ההיפ הופ שלו ושל אחיו אילן, ושמו בישראל "ביצים חומות" ("זה לא משחק מילים, אנחנו מכינים את הביצים החומות הכי טובות בעיר. אז אולי שחקן, ראפר ושף של ביצים").חכו לו כאן בספוטיפיי, כדאי לכם.

1.בלנבי קריוקי

אין על המקום הזה, מרגישים שם בתאילנד. אני מאוהב בקובי בעל המקום, הילדים שלו שמנהלים איתו את הבר והקריוקי ובאנשים שמגיעים לשם מדי לילה. כולם חמודים! מומלץ לסיים שם כל ערב בחוץ. מומלץ גם לאירועים סגורים של חברים. חלום. הם בדיוק פתחו מחדש אחרי שהמקום נהרס מנפילת טילים איראנים. תגיעו.
אלנבי 35 תל אביב

2. מוזמביק

בר הדייטים שלי, למרות שאני לא צריך אותו יותר בהקשר הזה למה אני תפוס ומאוהב עד מוות. אבלללל זה בר מושלם, נעים, פשוט, קצת קלאס קצת שבור ואפשר לעשן בפנים.
נחלת בנימין 29 תל אביב

3. הגג של הסנטר (אחרי סרט)

אני כמעט מתבאס לכתוב את זה שלא יתחילו להופיע לי שם אנשים, אבל אני תמיד עולה לגג של הסנטר אחרי שאני רואה סרט בקולנוע לב, מסתכל על המכוניות למטה וחושב על הסרט שראיתי.
דיזנגוף 50 תל אביב

4. כדורסל בגן מאיר

לאחרונה חזרתי לשחק שם קצת ונזכרתי כמה כיף ומרגש הפלירטוט הזה, שאתה מגיע עם כדור וזורק עם עצמך לסל ,ואז עוד מישהו מגיע וזורק עם עצמו, ופתאום יש איזה מבט קטן, ואז כזה מחזירים אחד לשני את הכדור שעף מהקרש… ככה עד שזה מבשיל לכדי זה שאחד מעז להציע את מה ששנינו כבר יודעים שיקרה ומתחילים לשחק אחד על אחד… ואז מגיעים עוד אנשים, ורק מסתכלים בהתחלה, ידה ידה ידה, עד שמהר מאוד נהיה משחק וזה פשוט כיף ומרגש אין לי מה להגיד.

5. הפסטה בלוינסקי

הפסטה הכי טעימה בעיר. אי אפשר לטעות. הייתי בשוק כשאכלתי שם לראשונה, הבנאדם מכין לך על המקום פסטה לפי בחירה שלך של בשר/דג/צמחוני וזהו, אתה בוחר והוא עף. זה באמת לא יאומן כמה טעים וסטייל.
נחלת בנימין 84 תל אביב

>> גריל-בר אותנטי וגעגוע לישראל נעימה יותר // העיר של מלווין מוריס
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

העיר. סתם אבל לא סתם. הכל הפוך, זה בלתי אפשרי. אלנבי, הרגתם את אלנבי. אי אפשר שלא לעשות עבירות תנועה, אני נוסע עם הטוסטוס, זה כמו הו צ׳י מין וייאטנם. ועוד מצלמים אותי, שולחים לי דו"חות בדואר, חוצפנים. קשה עכשיו הקלה אחר כך?? מתי?? קשר רעיל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא יודע אם אירוע אבל המקלט הציבורי מול העבודה 10. בלחימה עם איראן מצאנו את עצמנו יום-יום ולילה-לילה במקלט השכונתי. זווית לראות את הפרצופים מהקפה פתאום מתחת לאדמה, מי תופס איזו פינה, מי שקט, מי מדבר, מי מתחבר עם מי, מי מחלקות בראוניז… מי לוקחים מהבראוניז ומי מסרבים בנימוס. בכל מקרה הלב שלי נפתח ונסגר כמו משוגע בימים האלה, כל רגע קטן כזה מתחת לאדמה, מתיקות של מישהו או שבירות של מישהו, הלך איתי הרבה זמן אחרי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"תולעת שלא חייבת כלום לאף אחד", האלבום הראשון של הראפר אדמ שיצא ממש לא מזמן. הוא פשוט יוצר פצצה ומרענן ששר מהבטן ואני עף על מה שהוא עושה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל משפחות החטופים. לא מצליח לחשוב על מקום אחר להתנדב בו חוץ מלעזור למשפחות החטופים, בכל דרך זה טוב. עד שלא כל החטופים ישובו יהיה לנו פה מאוד עצוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
סבתא שלי, חוה אלוביק-שטיגליץ. חגגה 92 בשבוע שעבר! נשמה גבוהה, שמחה, מלאת צ'יל ושיק, היא לגמרי התל-אביבית שלי. 60 שנה פלוס שהיא גרה בטשרניחובסקי, ולאחרונה גם סבא יואל (92 בעצמו) חזר מסיבוב ארוך בארה"ב והצטרף אליה. תמצאו אותה בשוק הכרמל, לה מולאן כל שישי בבוקר, על ספסל בגן מאיר, עושה סידורים בסנטר, או לקראת הסופ״ש הולכת לקיוסק בבוגרשוב להביא לה את העיתון שהיא אוהבת. אני אוהב אותך סבתא את מהממת ומתוקה.(:

מה יהיה?
תראו התחלנו ממאה אחוז טוב ונסיים במאה אחוז טוב, זה קודם כל טוב לי לזכור. עכשיו הדרך לשם תלויה במלא בחירות קטנות עד גדולות של מלא אנשים. אני מנסה לחשוב על עצמי ועל הבחירות הקטנות שלי ואני מנסה בעיקר להיות אותנטי. הלוואי שכל אחד יעצום עיניים רגע ויבחר מהלב (אפשר גם בעיניים פקוחות), אמיתי לא אכפת לי מה, רק שנהיה כנים עם עצמנו.

• העיר שלי
• היפ הופ ישראלי
• קריוקי
• ברים בתל אביב
• דיזנגוף סנטר
• גן מאיר
• לוינסקי

בשירו "עוקף מלמעלה" משנת 2005, מגדיר מוקי את החירות כך: "מה זה חופש בכלל/ אם לא ניצחון האדם על עצמו, אנחנו אבק בחלל/ כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא". מעטים יודעים שמילים אלה נכתבו על ערב קריוקי סוער – ניצחון האדם על עצמו מתרחש מדי ערב, כשאנשים פשוטים עולים לזייף יחדיו את "נערי שובה אליי", טועים בלי בושה במילים, בלחן ובעוד כמה דברים, פשוט כדי לרפא את הילד הפנימי שבהם.

>>תזלזלו בכיכר הבימה כמה שתרצו, אבל היא עדיין מרכז החופש של ת"א

אנחנו סתם אבק בחלל, אז למי אכפת שהמנעד הקולי שלכם מוגבל מדי בשביל שיר של כריסטינה אגילרה. לערב אחד אנחנו כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא – כוכבות רוק. נערי מקהלה. אנשים שזוכרים את הבתים של "I'm Still Standing" ולא רק את הפזמון. יכול להיות שזה לא היה הכיוון המקורי שהוביל את מוקי בכתיבת השיר, אבל אם תרצו, גם אתם יכולים לעלות ולבצע את אותו שיר מול מלא שיכורים. רק קחו בחשבון שאחת השורות היא "את החיים אני אורז חורז בומבאסטית", אז אולי עדיף "נערי שובה אליי".

תל אביב אוהבת קריוקי וקריוקי אוהב אותה. אם ננסה למנות ליינים ואירועי קריוקי קבועים עד חד פעמיים נהיה כאן כל היום, אז בואו נתמקד במקומות שמכילים את הזיופים שלכם כדבר שבשגרה – חלוץ חדרי הקריוקי בסגנון היפני היה פלאג-אין ברחוב הברזל, שאולי עוד חי וקיים אי שם מעבר להרי החושך של רמת החייל, אבל די שכחנו מקיומו כשלחיינו נכנסו האלטרנטיבות הנוחות יותר – מיאון דה מייק (הריווח היצירתי במקור) בנמל תל אביב, וביטבוקס החדש יותר, שמסתתר מאחורי תחנת פיס ברחוב החשמונאים.

מיאון הוא המהוגן מבין השניים, בעוד שהשני והחדש יותר מתחייב לכאוס. הרצפה תמיד קצת דביקה מדי, העיצוב לא מאוד מושקע – ומערכת הקריוקי של המקום היא המלצה בלבד, כי מגוון השירים בה מצומצם. הרבה יותר קל ונוח פשוט לפתוח יוטיוב במחשב ולהשאיר את האייפדים בצד. לא הייתם בערב קריוקי עד שמישהו ביצע מכל הלב את הפתיח של "רכבת ההפתעות", בליווי הקליפ המקורי, אפילו בלי המילים.

כמובן שאי אפשר לכבול את החופש אך ורק בשלשלאות של חבילת בילוי במחיר מופקע, הכוללת שתייה לפי כמות המשתתפים, שעתיים-שלוש של שימוש בחדר ונשנושים שהרגע יצאו מהצ'יפסר. בשביל זה יש לנו את הבלנבי, הבר שמזכיר שחופשי לא חייב להיות לגמרי לבד, כי אפשר לחלוק אותו עם הטיפוסים הרנדומליים שבאו לשיר באותו יום. האם כל ערב בבלנבי הוא ערב קריוקי? אולי, אולי לא – אנחנו הזדמנו לפינה הזו באלנבי רק למטרות שירה.

הרכב הקהל משתנה בכל ביקור. לפעמים תמצאו שם זמרות חובבות מהפריפריה ואת החברים שבאו לראות את האודישן הדימיוני שלהן לכוכב הבא, לצד חבורת היפסטרים במסיבת יום הולדת שהצטרפו אליהן לשירה בציבור של של להיטי שרית חדד. בימים אחרים תזכו לראות ביצועים מרגשים ללהיט כלשהו ברוסית ואחריהם תיירים אמריקאים שיכורים טועים, איכשהו, באחת משלוש המילים בלהיט הדאנס Call On Me. יש גם את ליין הקריוקי הכבר וותיק של הכולי (בהנחיית דימה XR) שמרכז את כל מה שהכולי יודע – אמריקאים ומי שמנסה להזרים אותם.

בדרך יעשנו עליכם המון, כנראה תישפך עליכם כוס בירה אחת לפחות, מישהו יגנוב את השיר שמישהו אחר ביקש ובאופן כללי תרגישו שהגעתם למקום הכי שבור ברחוב אלנבי, סתם כי כבר מזמן לא הייתם בחלקים השבורים האמיתיים ברחוב אלנבי. ובעצם, בר קריוקי צריך להיות קצת מלוכלך, אולי אפילו סליזי. כולנו היינו פעם בערב קריוקי של אנשים יפים ומסודרים שיודעים לשיר וכל מה שיצא לנו מזה זה חרדות (וביצוע נוראי לשיר של הסמית'ס שאנחנו לפעמים נזכרים בו באימה לפני השינה). העיקר שיש את החופש לשיר.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• קריוקי
• כולי עלמא

>> ניסן שור הוא סופר, בעל טור, במאי ותסריטאי. ספרו השלישי, "חלומות תעופה", רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר.אנחנו אומרים לכם לרכוש אותוואתם תעשו מה שאנחנו אומרים לכם או שאין זמן מסך היום! תראו איך החדר שלכם נראה! כל היום אנחנו מנקים פה אחריכם!

>>פינה לדרוס ת'היפסטר ופינה שיש בה הכל. זאת העיר של אמיר שדה
>>זה הזמן להרים לכולם ולהיות נחמדים. וזאת העיר של יניב ביטון

1. בית לחם 3

כל יום חמישי, בשעה 19:00 בדיוק, אני מתייצב ביחד עם חברי הטובים במקום של אשר חביבי בשוק בצלאל. אפשר לקרוא לזה "פרלמנט" אבל לא חייבים. המושג המדויק הוא "חבורת שתייה", וככה אנחנו נודדים כבר שנים בין מקומות בעיר. בית לחם 13 זו התחנה האחרונה שלנו. זו מסעדה קטנה (עד לא מזמן קראו לה "היווני") שמצליחה בו זמנית גם לפעול בזמן הנוכחי, וגם להרגיש כאילו שהיא מוסד ותיק שפועל כבר 50 שנה או משהו כזה. יש לה איכות רוחנית של חמארת שיכורים ואוכל מעולה. אשר חביבי למד טוב-טוב איך מכינים אוכל יווני שנאמן למקור אבל עם שפיץ מקומי (אל תוותרו על הקלאמרי והדגיגים המטוגנים). זה מסוג המקומות שאתה נמצא בהם בבית כבר מהרגע הראשון שנכנסת בדלת.בית לחם 3 נו

2. בא-לנבי

אחרי שאנחנו מסיימים בבית לחם 13, אנחנו מדדים למאורת הקריוקי הסמוכה, בא-לנבי, אשר נמצאת ברחוב אלנבי. לפעמים קופצים בדרך לנילוס, כמובן, אבל רוב האנרגיה מתכנסת לשאלה הקריטית ביותר: איזה שיר נבצע השבוע? אני בדרך כלל מעדיף לא להתחכם מדי וללכת על קלאסיקות. נאמר, "תרקוד" של שלמה ארצי או "You're Still The One" של שאנייה טווויין. אני זמר בינוני מינוס אבל עובד עם מה שיש.
בבלנבי נוצרה קהילה חמודה של אובססיבים לקריוקי. יש את ההוא עם הקסקט שמבצע גירסאות דוּם מטאל לשירי פופ (כולל שיר הנושא של "פרוזן"), את המאבטח בבית האבות שמגיע במדים ושר שירי אייטיז כמו מלאך ואת ההיא שמענטזת ובטוחה שהיא ריהאנה ובאמת יש לה קול מדהים.
ההמלצה שלי היא להגיע יחסית מוקדם, בסביבות עשר בערב, כדי לא לחכות יותר מדי זמן לתורך. זו המתנה מורטת עצבים.אלנבי 35

3. שערי כוכב בפארק המדרון

פסל יפהפה של זוגתי, האמנית נועה יפה, שמוצב בכניסה לפארק המידרון ביפו על גבעה שמשקיפה על נמל יפו הסמוך. זה חלק מפרויקט של מחלקת האמנות בעיריית תל אביב-יו, ואין ספק שהעיר נראית הרבה יותר סקסית עם אמנות במרחב הציבורי. אני מעז לומר ש"שערי כוכב" הוא יצירה מרשימה ומונומנטלית וגאה בטירוף שזו בת הזוג שלי שחתומה על יצירתו. ממליץ לכולם להגיע ולעשות סלפי עם הפסל בשקיעה.

4. הספריה למוזיקה בבית אריאלה

נכון, ברור, השיפוץ שעשו בבית אריאלה הוא יוצא מגדר הרגיל, וכמה זה נפלא שהספריה חזרה להיות רלוונטית לחיים של כל כך הרבה אנשים. אבל אני טיפוס קצת אולד סקול ושומר אמונים לספריה למוזיקה, שנחבאת אל הכלים, אי שם בירכתיים של הבניין. זה החלל האחרון שעוד לא עבר התחדשות והוא נותר כשהיה. אני מגיע לשם כבר שנים כדי לכתוב את הספרים שלי, וגם את "חלומות תעופה", הרומן האחרון שלי, חלמתי על כיסא מתנדנד. אני אוהב את חיפויי העץ, התאורה החלשה, השטיח האדום מקיר לקיר והריח. הריח הזה. הריח המעט מעופש, מעט טחוב, שפעם אפיין ספריות והתחלף בניחוח הייטקי. מקווה מאוד שהשיפוצניקים לא יגעו בספריה למוזיקה וישאירו אותה כמות שהיא.שאול המלך 25

5. כביש 2 (כביש תל אביב-חיפה)

אני חיפאי במקור ופעם, לפני שעברתי לתל אביב, הבדיחה המפורסמת היתה שהדבר הכי טוב בחיפה זה הכביש לתל אביב. אז תרשו לי לעשות פרפראזה ולבחור את כביש 2 שמחבר את תל אביב לחיפה בתור נ.צ גיאוגרפי שאהוב עלי במיוחד. לא בגלל שאני מעדיף את חיפה על תל אביב, חלילה. הלב שלי עבר ביחד איתי למרכז הארץ. אלא בגלל שחיפה הפכה בשנים האחרונות לעיר מהממת, שוקקת חיים, טעימה ואנרגטית. מי היה מאמין שזה יקרה לה. זה טוב לתל אביב שתהיה לה קונקורנציה, כדי שלא תישן על האף ותבין שחיפה נושפת בעורפה. וזה טוב שהאידאולוגיה התל אביבית, החילונית, מתפשטת לכל רחבי הארץ ומשנה צורה. בימינו אפשר להיות תל אביבי גם בחיפה.

מקום לא אהוב בעיר

הרמזור בין שדרות בן ציון לרחוב תרס"ט, מול הבימה, בצד שיורד לקינג ג'ורג'. יכול להיות שזה הרמזור הכי קצר והכי מעצבן בתל אביב. הבן שלי בן תשע וחצי ולומד בגבריאלי ובבוקר, כשאני מלווה אותו לבית הספר, אנחנו רצים הכי מהר שאפשר כדי להספיק את הרמזור. אנחנו רצים כמו מטורפים. כמו יוסיין בולט באולימפיאדה. כמו הרוד-ראנר (״מיפ מיפ״) בסרטים המצויירים. ואף פעם לא מספיקים. תוך ארבע שניות, הרמזור מתחלף לאדום לפני שהספקנו להגיע למדרכה השנייה ואנחנו נתקעים באמצע הכביש עם עוד ילדים והורים מבוהלים ומכוניות שצופרות בקריזה. זה מעצבן, זה מסוכן וזה מעייף. אני מבוגר מדי בשביל לרוץ ככה ברבע לשמונה בבוקר. בבקשה, אגף התנועה בעירייה, תטפלו בדבר הזה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"דניאל אויערבאך" של דוד וולך. זה סרט מפוטפט באופן קיצוני אבל למרבה המזל הוא לא מתדרדר להיות "חיבור קולנועי" אינטלקטואלי. זה קולנוע רגיש ורגשי ומצחיק לאללה שמספר את סיפורו של וולך עצמו, חרדי חוזר בשאלה שחופר בתוך סוגיית יהדותו וישראליותו. בסצינה הפותחת זורקים אותו מבר תל אביבי אחרי שהוא כמעט הולך מכות עם הברמן. אני גם כמעט הלכתי מכות עם וולך לפני כעשור (בבר אפריקה ז"ל), כך שאני יכול להעיד ש"דניאל אויערבאך" הוא יצירה טבעית ואותנטית מאין כמותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשבועות שאחרי ה-7.10 שמעתי נונסטופ את הקאבר של ברוס ספרינגסטין ל-״We Shall Overcome״, שיר גוספל שהפך להיות מזוהה עם התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית בשנות השישים. יש בשיר הזה משהו מנחם ומעורר תקווה. הוא מציע הזדמנות לתיקון והתגברות על הקשיים. מאוד הייתי צריך את המסר הזה: "הו, עמוק בתוך ליבי, אני יודע שאני אכן מאמין, שאנחנו נתגבר, ביום מין הימים".

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד. מבחינתי, חיים משותפים זה הערך הכי חשוב. לא "דו קיום" שהפך למושג ריק מתוכן ואין לו שום משמעות פרקטית. אלא חיים משותפים, על כל הקשיים והבעיות והצרות ואי ההסכמות הנוראיות שיש לנו עם הפלסטינים. דווקא עכשיו חייבים להתעקש על זה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלברט ממינימרקט הבימה או "המכולת של אלברט", כפי שמכנים זאת הלקוחות הקבועים. זו המכולת השכונתית שלי כבר יותר מעשרים שנה ואלברט (אני בטוח שיש לו שם משפחה) הוא עמוד תווך משמעותי בחיי. אני רושם אצלו, אני משאיר מפתח לילד, אני לווה עשרים שקל כשצריך מזומן ומבטיח להחזיר מחר. כל מה שעושים במכולות שכונתיות. במובן הזה, אלברט הוא שריד ארכיאולוגי עירוני שמחזיק מעמד כנגד כוחות השוק שמאיימים לעקור אותו ממקומו. מה שאני אוהב אצל אלברט זה שהוא משקיף על החוויה התל אביבית ממרחק ביטחון אירוני. הוא בכלל גר בחולון לדעתי. התל אביבים המוזרים האלה שקונים אשכול ענבים בשלושים שקל. מה יהיה בסופם? עם המכולת של אלברט, מרכז תל אביב עדיין מצליחה להיות שכונה, למרות שהיא כבר לא כזאת. זה מה שהופך את אלברט לאזרח של כבוד בעיר שכבר איננה.

מה יהיה?
מה זאת אומרת? יהיה טוב. כל אופציה אחרת היא בלתי מתקבלת על הדעת.

• העיר שלי
• ניסן שור
• ספרות ישראלית
• קריוקי
• חיפה
• פארק המדרון
• בית אריאלה
• נועה יפה

יום שני כאן איתנו ואנחנו עוד מנסות בלית ברירה לחזור לחיים. זה דורש מאיתנו הרבה מאמץ, לנסות להתרכז בדברים החיוביים כשהכל צבוע שחור, אבל אנחנו מצליחות לעשות את זה. העיר נחה אמנם לרגע אחד, אבל חזרה אט אט לתפקוד בעת מלחמה, ומציעה לנו מגוון אפשרויות אסקפיסטיות לנשום עמוק ולשכוח מהמציאות. לפעמים מותר להדחיק, לפחות זמנית. זה לא בהכרח רע.

אמנות והגות: פילוסופיה דרך אמנות

בואו ללמוד על מה שהכי מעניין אתכם, ולא הספקתם מעולם להתעמק בו: פילוסופיה בראי האמנות. אוקי, לא כולכם התעניינתם, אבל זה מעניין לכולם. בית אריאלה מזמין אותנו למפגש המקוון "מהפרה סוקרטים ועד לוקרטיוס: מהמקדשים ביוון ועד הציורים בפומפיי". המרצה הוא האמן והאוצר יונתן הירשפלד, שיתאר את הזיקות בין הפילוסופיה הכללית וגדולי היוצרים ויענה על השאלה – כיצד האמנות יודעת לחשוב עמוק יותר, ולא פעם מוקדם יותר מהפילוסופיה? הלוואי שתהיה תשובה טובה.
19:00-20:30,כל הפרטים כאן

כולי עלמא קריוקי – שרים למען ימים טובים

בואו לצרוח את הנשמה שלכם החוצה בערב קריוקי בכולי עלמא, שחזר לפעילות, הפעם עם משמעותית פחות תיירים. הקריוקי של הכולי, בניצוחו של אלעד משה האחד והיחיד, ינוגנו לא מעט שירים – התמהיל משתנה, אבל כולו מתמקד בפיל גוד ושירים שכולנו יכולים לצרוח מהלב בתקווה לשחרר את החסם הזה שיושב שם עמוק בפנים. במקביל לקריוקי, עבור מי שלא אוהבת לצרוח את נשמתה ומעדיפה לרקוד, יתקיים גם ערב ״BEEZ IN THE TRAP״ בחדר הורוד שכולו מוקדש לשירים להעלאת המורל.
22:00-01:00, מקווה ישראל 10, הכניסה חופשית

מרחב כתיבה אונליין

יש מי שצריכים לכתוב כדי להוריד את האבנים מהלב. בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי פתחו בעקבות המחה מרחב כתיבה אונליין לקהל הרחב. מידי ערב נפגשים, יוצרים מרחב בטוח ומתחברים רגשית ליצירה ולנפש שלנו שזקוקה למקום. במרחבים הללו, נוצרים רגעים מיוחדים ומהווים עבורנו איזשהי החלמה קולקטיבית חברתית. בחלק מהמפגשים יש גם שירה ונגינה, בחלקם רק טקסטים שעוסקים בכאב, נחמה והתגברות. ביחד מנסים ליצור שפיות. את המפגשים מנחים מנחי ״סדנאות הבית״ ואמנים מתנדבים שונים, כולם מעולמות הכתיבה.
21:00, לינק קבועלמפגשי הזום, להצטרפות לעדכוניםבקבוצת וואצפ שקטה

• תל אביב נרתמת
• כולי עלמא
• אמנות
• קריוקי

1. גלסי

המקום בו מקבלים את פניך בחיוך, המקום בו ישנה תחושה משונה של משפחה. כן, אני מדבר על המקום הנפלא במרמורק 8 שגם בימים הקשים ביותר, כשאף אחד לא מאמין בך, כשאתה נאבק בשביל להספיק לדדליין, כשאתה שוקל לוותר על הכל – זה המקום שיתן לך רגע לנשום במזגן ולהדפיס, לכרוך ולקשט את החלומות שלך על נייר – תמורת כמה שקלים בודדים. בגלסי כנראה הודפסו יצירות הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה הכי חשובות של ה-40 שנה האחרונות ויש לחנות הזו מקום מיוחד בליבי, ואני חושב שגם בלב רבים אחרים.
מרמורק 8

2. סאפה

אמנם רשימת הבארים האהובים עליי ארוכה אבל קשה לי שלא להזכיר את הסאפה בסמטת בית הבד. עם המפגש והערבוב הבלתי נמנע עם האוגנדה, תמיד מספק את כל צרכי הליליים, גם כתחנה ראשונה וגם כתחנה אחרונה. מחירים הוגנים, אוכל נהדר והמקום היחיד בעיר שגם כשמפוצץ, אפשר למצוא איפה לשבת.

3. הגומחה מאחורי כלבו שלום

העיר השתנה רבות מאז שהגעתי אליה לפני 15 שנה, אבל דבר אחד נותר מרשים, יציב ואיקוני – מגדל שלום. ובתור דייר רחוב הרצל, המגדל תמיד מסמן לי בית. בטיסות חזרה ארצה, אני תמיד מחפש אותו רגע לפני נחיתה בשביל להרגיש את הבית מתקרב. אבל מעבר לבניין עצמו, ישנה גומחה קטנה וסודית, בין המגדל עצמו לבורסה לניירות ערך – בפנים יש ספסל קטן, קצת צמחייה ובעיקר שקט מפתיע.

4. גן החשמל

אמנם מעולם לא ישבתי בגן עצמו, אבל במשך שנים הבארים ובתי הקפה שמקיפים אותו היו לי לבית. אם זה לעבודה עם הלפטופ בחשמל 12, בהובר, או בלאבאיט, אם זה לארוחת צהריים באוקינאווה, או לדרינק בבוסר או בג'ורג'ינה. תל אביב של גן החשמל היא התל אביב שדמיינתי עבור שנות ה-30 של חיי – אקלקטית, בוגרת, פוסט ג'נטריפיקציה אבל עדיין עם אדג'.

5. קולנוע לב

אי שם ב-2007 הגעתי לעיר והתחלתי לעבוד בתור סדרן בקולנוע לב. זו הייתה עבודת החלומות שלי. חלק מחברי הטובים ביותר הכרתי שם. כולנו פינטזנו על לעשות קולנוע, סרטים, סטנדאפ, מוזיקה… זו הייתה תקופה מעוררת השראה. לחזור לשם היום ולהציג את "קריוקי", זו סגירת מעגל מופלאה. עבורי, זה היה ועדיין בית אמיתי לקולנוע ואולם לב 1 הוא האהוב עלי בארץ.

>>"קריוקי" הוא סרט התגברות. על אנשים בני 60
>>כבר לפני שלוש שנים ידענו מה הוא שווה. משה רוזנטל ברשימת המבטיחים של טיים אאוט ב-2019

• העיר שלי
• משה רוזנטל
• קריוקי
• גן החשמל
• מגדל שלום
• קולנוע לב