בזמן האחרון החלטתי לשחרר. להתפרע. לעשות מה שמתאים לי בלי להיות מוטרדת ממה שיחשבו. עזבתי את העבודה בשוברים שתיקה אחרי שש וחצי שנים מאוד עמוסות ולחוצות. פשוט לא התאים לי יותר לעבוד בתוך מקום שמוצף באלימות, אלימות שאנחנו מבצעים בשטחים וגם האלימות שהופנתה כלפיי בזמן שעבדתי שם. תקפו אותנו רק בגלל השם של הארגון שאנחנו עובדים בו, בלי להתייחס לעובדה שאנחנו גם בני אדם. שיש לנו רגשות. שאנחנו בסך הכל רוצים שיהיה פה יותר טוב.

השיר מושפע מהתקופה שלי בשוברים שתיקה. הוא יוצר תחושה של מחנק, של חוסר שליטה, של תזזיתיות, של ריחוף, של לחץ. כתבתי אותו כשהרגשתי כלואה בתוך החיים שלי ורציתי לצאת מהם. לשנות אותם. לשנות אותי. להיות אחרת. תמיד חשבתי שאני רוצה לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר. רוצה שהכיבוש יסתיים. רוצה שנפסיק לעשות רע. רוצה שלכולם יהיה פה טוב.

אבל אני יודעת עכשיו שזה לא מספיק לנסות לשנות את העולם ולהעמיס על עצמי את הלחץ והאלימות שמגיעים עם זה. אני צריכה קודם כל לשחרר את עצמי כדי לעזור בשחרור של השאר. זה מה שהחלטתי לעשות. אני רוצה להשתמש במוזיקה שלי ובקול שהיא נותנת לי כדי לקחת אתכם איתי ולעזור ליצור מהמקום הזה משהו יותר טוב. אני רוצה שביחד נמצא תחליף לאלימות שהשתלטה על כל חלק בחיים שלנו, שנכבד אחד את השנייה, שנעזור. המקום הזה מוצף בשנאה ואני לא יכולה לנשום ככה. חייבת לשנות.

השינוי שעברתי בחודשים האחרונים הוביל אותי לצלם קליפ שבחיים לא חשבתי שאוציא. הדלקתי את המצלמה ופשוט זזתי עם המוזיקה ושרתי את המילים. לאט לאט השחרור נוצר ואיתו יצאו כל מיני תנועות ופרצופים. יש מצב שכמה שנים של תרגול גאגא גם עזרו. הרגילו אותי לזוז.הצילומים של הקליפ הם בעיקר בבית. כי זה המקום שלי. כי שם אני רוב החיים. כי זה חלק גדול ממי שאני. הבית מסמל עבורי את המקום הבטוח. אני רוצה שנתייחס לכל המקומות כמו לבית שלנו ושתמיד נרגיש בטוחות. שנצליח להיות חופשיות.

>> את אלבומה החדש "פינה בעולם" כתבה שירה ויזל במהלך עבודתה בשוברים שתיקה, תקופה בה חשה גועל עז מהאלימות הגואה בעולם סביבה. האווירה הלוחמנית שאפיינה את שגרת יומה חדרה לאלבום שמזמין את המאזינים למסע בין האישי לפוליטי במציאות קולקטיבית שחייבת להשתנות. "הרים של שיעמום" הוא הסינגל החמישי שיוצא מתוכו. מופע ההשקה של האלבום יתקיים בחודש הבא (10.8, 21:30, תמונע).פרטים נוספים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• אינדי ישראלי
• שוברים שתיקה
• טור אישי

"זה היה לקראת ל"ג בעומר. אני עומד שם עם שלושה חיילים ופתאום אני שומע צעקות 'חייל! חייל!'; אני מסתכל מסביבי, זה עוצר, אין אף אחד. פתאום אני קולט איזה מאה מטר לפני יש בית ופלסטיני עומד בקומה השנייה ומנופף לי מבעד לסורגים. למטה בכניסה לבית שלו יש שרשרת של מתנחלות בנות 11 ו-12 שנכנסות אליו הביתה. עזבנו את העמדה, רצנו לשם ומה שגיליתי זה שהקבוצה של המתנחלות האלה אספו עצים לל"ג בעומר, למדורה. אז הן נכנסו אליו הביתה והתחילו לפרק את הדלתות מעץ, את השולחנות מהמטבח. למזלנו היו שם מג"בניקים שהגיעו מיד והתחלנו להחזיר את העצים פנימה ולהוציא אותן החוצה. את רוב העבודה עשו המג"בניקים כי בגדול זאת חריגה מההוראות שלנו. ההוראות שלנו כחיילים זה שלנו אסור לגעת במתנחלים. אנחנו פה כדי לשמור עליהם".

הסיפור הזה לחג מונצח בעדות וידיאו שנמסרה ל"שוברים שתיקה" וכלולה בסרטה התיעודי של סילבינה לנדסמן, "החייל הטוב". הוא מסופר על ידי בחור מזוקן, שבתחילת הסרט נראה מדריך סיור באנגלית מטעם הארגון בחברון, ונתקל בסירוב של חיילים לתת לו לעבור, ובהמשך גם בהפרעות של מתנחלים. גם שאר הסיורים המתועדים בסרט נתקלים במיני הפרעות כאלה, כולל צופר בלתי פוסק של מכונית שנועד להשתיק את הדוברים. אך הם למודי ניסיון ואינם מתייאשים. הסרט שצולם במהלך 2016 עוקב אחר פעילותו של הארגון – סיורים, ישיבות שבהן דנים איך לדבר עם הציבור, מפגשים עם קהלים שונים (בעיקר סטודנטים) שבהם הפעילים נכנסים לוויכוחים עם ימנים – וגם אחר ההתמודדות עם ההתקפות התקשורתיות והפוליטיות עליו.

אחרי בכורתו בדוקאביב, "החייל הטוב" יוצא לסדרת הקרנות בסינמטקים. לרגל העניין ישבתי לשוחח עם לנדסמן (בת דודה של מיה, במקרה שתהיתם), יום אחרי שחזרה מפסטיבל הקולנוע התיעודי בלייפציג שבגרמניה. היא סיפרה שניצלה את שהותה שם כדי לקפוץ לטיול שורשים במגדבורג, העיר שבה נולד סבה. הוא עזב לארגנטינה ב-1937 ("כשיצא מגרמניה חתמו לו בדרכון שהוא חסר מולדת") והקים משפחה בבואנוס איירס. שם גם נולדה וגדלה לנדסמן עד כתה ו'. "היינו מאוד ארגנטינאים, אבל בשנות השבעים היו שם רעידות אדמה פוליטיות ואווירה כללית של טרור. במרץ 1976 פרצה ההפיכה הצבאית, ובאוגוסט עזבנו לישראל. לאמא שלי היה חינוך ציוני. אני גיליתי את הסיפור הציוני רק כשלמדתי כאן במערכת החינוך הממלכתית. זה היה מרתק, אבל היה גם את ה'אבל', כל הזמן".

ב-2015 זכה "הוטליין" של לנדסמן בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים (גילוי נאות – אני הייתי חברה בצוות השופטים). הסרט עוקב מקרוב, וללא התערבות, אחר שגרת העבודה היומיומית של העמותה ״מוקד לפליטים ולמהגרים״, ארגון זכויות אדם המסייע למבקשי מקלט ולמהגרי עבודה. כמה חודשים אחרי כן יצאה לנדסמן לצלם את סרטה השישי, שמוגש באופן דומה מנקודת מבט של "זבוב על הקיר", ונערך מתוך כ-400 שעות צילום.

איך בכלל הגעת לקולנוע תיעודי?
"כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב לא חשבתי שתעודה זה קולנוע. הייתי מאוד בורה. לפני זה למדתי פסיכולוגיה ומתמטיקה. בשנה השנייה יצאתי מהשיעור, חציתי את הקמפוס לחוג לקולנוע, וביקשתי שיקבלו אותי. זה היה ב-1989. לקחתי קורס אצל ניסים קלדרון על קולנוע תיעודי והוא הראה לנו את 'בית חולים' של פרדריק ווייזמן. זה עשה לי סוויץ' במוח ותפס אותי חזק. אחרי התואר נוסעתי לפריז בגלל חוליו קורטאסר (סופר ארגנטינאי שחי וכתב בפריז – י"ש). בגלל הספרות הרגשתי שארגיש שם בבית, תרבות של גולים. ב-1995 פתאום מצאתי את עצמי קונה מצלמה והולכת לצלם סרט ראשון על בית ספר מקצועי לבנות. במגמת ניקיון לימדו ניקוי יבש ואיך לנקות משטחים גדולים. את יוצאת משם עם דיפלומה של מנקה. משם זה התחיל. אחרי זה חזרתי לישראל ועשיתי סרט על מחלקת יולדות".

מה הניע אותך לעשות את "החייל הטוב"?
"זה תמיד מסתורין גדול – מה מאפשר לך להישאר שנים עם נושא אחד. צילמתי במהלך חצי שנה אינטנסיבית, אבל עבדתי על הסרט חמש שנים. כשצילמתי את 'הוטליין', הרגשתי שהחוויה של להיכנס לארגון קטן ולהיצמד לפעילות שלו, ודרך זה לגלות דברים, נותנת לי עושר (של נושאים). אז חיפשתי עוד ארגון. באופן קצת מקרי הגעתי אל 'שוברים שתיקה' והם פתחו לי את הדלת, אבל ביקשו שאחכה שלושה חודשים בגלל עניינים פנימיים. בזמן ההמתנה התחילה המתקפה החריפה עליהם. היה תחקיר של חדשות 2 שטען שהארגון אוסף מידע מסווג על פעילות צה"ל. והיה פרסום של התארגנות של יוצאי שב"כ שהתחזו לפעילים, צילמו אותם מבפנים במצלמות נסתרות והאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב. אז דחיתי את הצילום בכמה שבועות, חשבתי שהדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה תחושה של חדירה לפרטיות שלהם עם מצלמה".

צילמת את הסרט בעצמך.
"אחרי הכוויה שהם חוו ממצלמות נסתרות, התחדדה הדינמיקה של בניית אמון ואיך אני ממקמת את עצמי מולם. ביום הראשון, אחרי שעתיים המנכ"לית אמרה לי לצאת 'כי אנחנו צריכים לדבר בלי המצלמה'. ידעתי שגם לא לצלם זה לעשות סרט. יצאתי החוצה והתחלתי לצלם את המכוניות באיילון. זה קרה לי כמה פעמים, והאיילון הפך למקום שאני נזרקת אליו מכל מיני סיבות. ההתבוננות על המכוניות הנוסעות שלאנשים שבתוכן אין מושג איזו דרמה מתחוללת במשרדים הקטנים הפכה לדימוי חוזר בסרט. העניין הזה של מציאויות מקבילות העסיק אותי".

מתי החלטת שצילמת מספיק?
"היה מאוד קשה להפסיק לצלם. הנושא נגע בי באופן אישי ורגשי, כי הכיבוש קשור לעתיד של הילדות שלי. ולראות אותם משלמים מחיר על הדרך שבה הם בחרו להיאבק. כל עוד נשארתי עברתי איתם את המתקפות האלה. ישבתי בישיבות פנימיות שבהן דנו על מה לדבר ואיך להתמודד עם המתקפה. הייתי מרותקת לשיחות ולדינמיקה – כל כך דרמטי. הם ממש הואשמו בבגידה, האוניברסיטאות ביטלו הזמנות ושר החינוך בנט קבע שהם לא יוזמנו יותר לבתי ספר. מאוחר יותר הדבר הזה התמסמס ולא קרה כלום. אפילו היועץ המשפטי יצא עם הוראה שאין עילה לפתוח בחקירה. בשלב מסוים הבנתי שזה מעגלי – הם עובדים, מותקפים, מתמודדים עם המתקפה וזה נרגע, ממשיכים לעבוד, מותקפים. ואז עצרתי. היה לי ממש קשה לעומת סרטי הקודמים. זה היה אינטנסיבי וזה חדר עמוק למקומות אישיים".

את אומרת שזה סרט אישי, אבל את לא נוכחת בו. בחרת בגישת ה"זבוב על הקיר" נוסח פרדריק ווייזמן. לא ראיינת את המשתתפים, או המשכת איתם מעבר לפעילות שלהם בארגון.
"נוח לי להתנהל עם החוקים האלה. זה ממסגר את העבודה. אני באה להקשיב, להתבונן. מצאתי הקשרים בין דברים שמתרחשים במקביל, ואני מנסה לעשות סינתזה שלהם. זה כמו פאזל. היו דברים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה בצילום. לכן הרבה מההקשבה קרתה בעריכה. רק בדיעבד הבנתי סצנות שבזמן אמת לא הבנתי. מאתגר אותי למצוא את הסיבות לדברים תוך כדי שאני מקשיבה. אני אפילו לא יודעת מה לשאול. אני רוצה להציף את השאלות מתוך ההקשבה".

לא חששת שהסרט יאבד מהאקטואליות שלו בשנים שעבדת על העריכה?
"הזמן משחק לטובתי פה. הוא כמו פילטר, שמסנן את מה שמעניין באופן מיידי. מה שנמצא בסרט זה מה שמעניין לאורך זמן. זה לא מהדורת חדשות. זה מהלך הפוך מאקטואליה. אפילו המתקפה שהיתה כל כך מרתקת, בסרט לא נכנסתי לפרטים שלה. העוצמה הרגשית נמצאת אבל לא מה בדיוק קרה כי זה אנקדוטלי. מה שבלט זה שלמרות הכל הם המשיכו בפעילות שלהם. אז למה שהמתקפה תסתיר את המהות. רק הזמן מאפשר את האיזונים האלה. יש מקומות שנוצרה חפיפה בין המטרות של 'שוברים שתיקה' לבין תהליך העשייה של הסרט. כי היה לי חשוב להעביר מידע מינימלי – יש אנשים שכבר לא יודעים מה זה הקו הירוק כי הוא אינו מסומן במפות שתלויות בבתי הספר. בשלב העריכה, הדיונים הפנימיים שלי היו חופפים לדיונים שלהם".

איך היתה מבחינתך חוויית הצילום בחברון?
"פחדתי נורא. כשהבנתי שאני צריכה לנסוע לחברון הלכתי לחפש שכפ"ץ באינטרנט. ראיתי מודלים ואמרתי לעצמי שהשתגעתי. הפכתי את המצלמה לשכפ"ץ שלי. ולא היה פשוט למצוא סאונדמן שיסכים ללכת ברחוב בחברון מהבוקר עד אחר הצהריים. זה לא כמו בחדשות שבאים לזמן קצר. צילמתי שישה סיורים כאלה. באחד הסיורים היתה תקרית עם האוטובוס של הסיור. הוא עצר במאחז מבודד והמתנחלים לא אהבו את זה וחסמו את האוטובוס משני הצדדים. שקשקתי מפחד עד שהגיע הצבא ושחרר אותנו. פחדתי מכולם, מהצבא, ממשמר הגבול, מהמשטרה, מהמתנחלים, מפלסטינים. 'עיר רפאים' זה לא סתם כינוי. זה מוזר להיות במקום כזה שומם. משהו אנומלי. מי שנחשף לזה אלה המתנחלים או האנשים שבאים עם 'שוברים שתיקה'. אדם מהישוב לא הולך לשם. זאת שבירת השתיקה. העבודה שלהם זה להראות. והעבודה שלי כבימאית זה להראות איך הארגון פועל. גם שם יש חפיפה. לאחרונה הבנתי את זה שאני מראה ארגון שמראה".

איך הגיבו אנשי 'שוברים שתיקה' לסרט?
"כשראו אותו בדוקאביב הוא ריגש אותם בגלל שהוא מתעד תקופה כל כך קשה. רק שניים מהאנשים שבסרט עדיין פעילים בארגון. זו קבוצה קטנה, בסך הכל 15 חבר'ה, עם תחלופה גדולה. את זוכרת שכשדיברת איתי אחרי ההקרנה ניגשה אלי אישה מצרפת ואמרה בהתרגשות שהיא אף פעם לא שמעה עליהם. את הופתעת כי חשבת שכולם יודעים עליהם בחו"ל. זה ממש לא ככה".

"החייל הטוב" יוקרן בסינמטק תל אביב בשישי (5.11) בשעה 13:00 (בלוויית שיחה עם לנדסמן ועם אחד מגיבורי הסרט), בשבת (6.11) בשעה 15:30, ובראשון (7.11) בשעה 19:00; ובסינמטק ירושלים בראשון (14.11) בשעה 18:00 ובשני (22.11) בשעה 18:00

• המסך
• דוקומנטרי
• קולנוע
• שוברים שתיקה

52 זוגות עיניים מביטות אלינו מהקירות של בתערוכת הצילום התיעודית החדשה [Expose[D של צלם העיתונות קיקה קירשנבאום אשר תיפתח באמצע נובמבר בגלריית סטודיו אורלי דביר וצפויה להרעיש את העיר ובעיקר את מי שדי במילים "שוברים שתיקה" כדי להרעיש אותו.

קירשנבאום תיעד במשך העשור האחרון חיילים וחיילות ששברו שתיקה ומסרו עדות על השירות שלהם. הפורטרטים בתערוכה חשופים לחלוטין, מציבים את החייל או החיילת מול המצלמה בפשטות. הדיוקנאות מעוררים מיד את המחשבה – הם לא מפחדים מהחשיפה? הם לא חוששים להוות מטרה לרדיפה?

"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" שואל קירשנבאום, בעצמו צלם קרבות ומלחמות מנוסה. "אנשים שעשו את כל מה שעשו בשם המדינה, מסוכן להם להסתובב ברחוב או להצטלם? אני לא מקבל את זה".

"אני דרום אמריקאי, גדלתי בדיקטטורה", ממשיך קירשנבאום, שנולד וגדל באורוגוואי ומשטרים בעייתיים אינם זרים לו. "הייתה לנו ועדה שהחליטה מה מותר ומה אסור לעשות. אני יותר מ־22 שנה עיתונאי וצלם עיתונות, ואני יכול להגיד הרבה דברים על המצב במקום הזה. אף פעם לא אמרו לי – את זה אתה לא יכול לצלם. מה שחסר לנו זה שעכשיו יגידו לנו את זה. אם זה מסוכן, מצבנו לא טוב".

"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" (קיקה קירשנבאום)

הצילומים בתערוכה מינימליסטים: הדמויות מתבוננות הישר אל המצלמה, גורמות לנו לחשוב על הרגע שבו הם מסתכלים על עצמם במראה, כמאמר הקלישאה הפשוטה ביותר. לצד כל דמות נמצא טקסט שהמצולמים כתבו, במילותיהם, ומתאר חוויות קשות מהשירות הצבאי.

הרעיון לתערוכה נבט בקירשנבאום עוד בשנת 2009, אז הכין כתבה לאינדיפנדנט. "דוברת צה"ל לעיתונות הזרה הייתה בשיחה עם הכתב וטענה שהיא לא יכולה להגיב על העדויות כי הן אנונימיות, היא לא יכולה לדעת אם הם בכלל חיילים. אז התחלתי פרויקט שאלון למצולמים שיופיע לצד הפורטרט בתערוכה".

הסיבה לכך שקירשנבאום בחר לפרוש את העבודה על התערוכה לאורך עשור היא הרפטטיביות. "יש עניין בכך שהחיילים ממשיכים לשבור את השתיקה לאורך השנים – זו לא תופעה של קבוצה מסוימת, יש עוד מחזור ועוד מחזור של אנשים שמחליטים לעשות את זה. זה חלק חשוב בתיעוד".

בעצם קיומה התערוכה חושפת את הבעיה העיקרית בקרב חיילים משוחררים שסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית: הקושי לשתף בחוויותיהם. רובם כלל אינם פונים לטיפול.

"כשהייתי במילואים טיפלתי בחיילים פגועים, גם מנטלית. אנשים שעברו טראומה", אומר אוצר התערוכה גיורא שלמי. "אני מכיר את המבטים שלהם, את המבט הקפוא של אנשים שמסתגרים בתוך עצמם ולא יודעים לשתף. מה שמעיק עליהם צריך להעיק על כולנו. אף אחד מאיתנו לא צריך להתחמק מתחושת המועקה שהם משדרים".

"אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?" (גיורא שלמי)

המאפיין הבולט של 52 העדויות הוא דווקא היום יומיות, המכניזם של המערכת שמאפשרת את הכיבוש. "השגרה של תפעול הכיבוש גורמת לחיילים שנשלחו למשימה לתהות למה זה קורה", אומר שלמי. "מהתשובות עולה שהם מתעסקים בשגרה ולא במבצעים מיוחדים. חייל מלווה קבוצת אסירים ומרביצים להם תוך כדי הליווי לכלא, למשל. יש גם שהשתתפו בדברים קשים יותר. אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. המסר ברור מבחינתם: אי אפשר שיהיה כיבוש יפה וטוב ונאור, צריך לשלם מחיר. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?", הוא שואל.

"הצילומים ישירים, בוטים, אין כאן ניסיון לייפות אותם, לרומם אותם. הם לא גיבורים, הם אנשים צעירים שמסתכלים לי בעיניים", מסביר שלמי. לא רק שאין גלוריפיקציה של המצולמים, גם אי אפשר למצוא קו מקשר ביניהם חוץ מהעובדה שכולם ישראלים ששירתו בצבא. דווקא בגלל הגיוון, בהצבה שלהם זה לצד זה יש כוח.

"אני רוצה שיתמודדו עם החוויה שיש באולם אחד, בגלריה אחת, 52 אנשים שמסתכלים עליהם", אומר קירשנבאום. "שפתאום יראו שיש מישהו שדומה לאח שלו או לאחיין או לבן של השכן – זו החברה שלנו, לא סתם אנשים. 52 זה מספר חשוב – זו לא קבוצה קטנה, זו מסה. האם באמת מותר לומר שהם רק קבוצה מסוימת של החברה הישראלית? שיבואו ויסתכלו".

עבור רבים מהמצולמים בפרויקט הפגישה המחודשת עם הפורטרט מורכבת. "לא כולם מקבלים את עצמם כמו שיצאו בתמונה. זה רפלקס טבעי מאוד, בין היתר כי עברו הרבה שנים. כשצילמתי אותם היה להם ניסיון מסוים, עכשיו יש להם חוויות אחרות. הם רואים את עצמם כמו אז, וקשה להם לפעמים לקבל את זה. התגובות חזקות מאוד", אומר קירשנבאום.

יעל לוטן, סמנכ"לית שוברים שתיקה, הצטלמה גם היא לפרויקט. היא מתארת את התהליך כמזכך, ואת הפגישה עם הדיוקן שלה כחיובי. "מעבר לביקורת האישית־האנושית על תמונה שלך, כשאת רואה ישר את מה שאת אוהבת פחות ויותר, כשהסתכלתי על הפנים שמסתכלות עליי חזרה הרגשתי טוב מאוד. הרגשתי שהוא הצליח לתפוס את המבט שמסתכל חזרה בעיניים – של המדינה, שלנו, של החברה".

"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית. זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים" (קיקה קירשנבאום)

קירשנבאום לא מפחד מביקורת על התערוכה, אם תהיה. הוא מודע היטב לרוח הזמן ולאיום המתמיד מכיוונם של גופים ושרים שלא מאמינים בתרבות חופשית. מירי רגב, החשודה המיידית בנושאים אלו, יצאה לאחרונה שוב כנגד עלייתה של ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן, שמבוססת על כתביהם של אסירים פלסטינים (ההצגה צפויה לעלות מחדש בתיאטרון תמונע למרות התנגדות השרה).

"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית", אומר קירשנבאום. "אם יש פחד, הפחד הכי גדול נוצר בעקבות המסר הפוליטי מהממשלה, עד שמפחדים אפילו לקבל תמיכה לתרבות. יש רדיפה אחרי מקומות שאמיצים מספיק כדי לדבר על מה שקורה לנו באופן יצירתי ולא רק מעל דפי עיתונים. אנחנו צריכים להילחם על המקומות האלו כי זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים".

כשנשאל אם הוא מאמין שמדובר באמנות כתרפיה, עונה קירשנבאום שהוא חושש שזה "מעט מדי, מאוחר מדי", אך ימשיך להשתמש באמנות כאמצעי התנגדות. "אני פסימי מאוד, אבל כמו שלחיילים יש ניסיון, מניסיון החיים שלי, מהדברים שקרו כשהייתי נער או ילד תוך כדי הדיקטטורה – אני יודע שאפשר לצאת מזה. הפסימיות גדולה אבל אינה מוחלטת, אף פעם לא נסגרים החלונות של לנסות לשנות את הדברים. זאת דרך לנסות לשנות".

התערוכה Expose(d), רבנו חננאל 5. 5.12-14.11, הכניסה חינם

• שוברים שתיקה
• אמנות ישראלית
• צילום
• כיבוש
• פלסטינים
• חיילים
• מירי רגב
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

החוק המכונה "חוק שוברים שתיקה", המוציא מבתי ספר ארגונים המביעים ביקורת על הכיבוש והשלכותיו, אינו אקט נקודתי. הוא חלק ממגמה של הפיכת מדינת ישראל למדינה פשיסטית, שפוחדת מכל קול שמערער על פעולותיה. הניסיון לאסור את כניסתם של אנשי הארגון לבתי ספר מגיע מתוך פחד מביקורת, ואמור לפגוע בכל מחשבה שאינה תואמת את תפיסות השלטון. זהו חלק מתהליכי ההדתה, ביטול השוויון וביטול האחר שמתרחשים כאן, תהליכים שמשלבים בין פשיזם, לחיזוק היהדות האורתודוקסית וחיזוק התפיסות השייכות לקובעי המדיניות הנוכחיים.

עוד כתבות מעניינות:
ביבי, על אפך ועל חמתך אנחנו נהיה הורים
למה שנעצור רב כי ערך חתונה יהודית?
המזלזלים בחוק הלאום לא מבינים את חומרתו

"חוק שוברים שתיקה" אינו רק סיפור של השתקה, הוא כרוך בחוקים הנוספים שחוקקו בימים האחרונים. למשל, ביטול השפה הערבית כשפה רשמית, שמירה על "טוהר" יישובים, והפיכת בית הספר למחנך לשירות צבאי על פי משנתו האישית של שר החינוך המלחמתי. הסיפור אינו על עמותות שלום, לא על בצלם או שוברים שתיקה או שלום עכשיו. הסיפור הוא ממשלה שיוצרת מרחב גדול של נושאים שאסור לדבר עליהם.

בעידן של מלחמה על הפלורליזם והדמוקרטיה אנחנו צריכים להילחם על השמעה של דעות שונות והתלמידים חייבים לפגוש אנשים בעלי דעות אחרות. אני נלחם להשמיע דעות מגוונות ומנוגדות. אני חושב שגם התקשורת צריכה להשמיע את הקולות האלה יותר. בית הספר חייב לחנך את תלמידיו להתבוננות ביקורתית במציאות הסובבת אותנו, ולהביע התנגדות למגמות הפוגעות בדמוקרטיה ובשוויון. אנחנו בגימנסיה נמשיך ונשמיע את מגוון הקולות ונהיה מאוד רגישים להשתקה.

דגני מנהל הגימנסיה הרצליה

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• שוברים שתיקה
• נקודת רתיחה

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה

רנן מוסינזון

פעילה חברתית ויזמית בתחום התרבות והתקשורת העצמאית. ממקימי "החדשות מהירקון שבעים" וגלריית החללית. ערכה במגזין "כביש ארבעים" והשנה זכתה באות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני.

דנה אולמרט

פעילת שמאל וחוקרת ספרות. זכתה בפרס בהט לספרי עיון. מרצה באוניברסיטת תל אביב והקימה את "תחנת כתיבה" לייעוץ לסופרים עם ארנה קוזין ודפנה בן צבי, זוגתה לשעבר שאיתה היא מגדלת שתי ילדות.

[tmwdfpad]

עמליה זיו

דוקטור, משוררת וחוקרת פמיניסטית העוסקת בתיאוריה קווירית. אחת מעורכי "מעבר למיניות" שריכז לראשונה מאמרים קווירים בעברית, הייתה מהמייסדים ומהכותבים ב"הזמן הוורוד" וייסדה את כנס סקס אחר.

רונה קינן

הרבה זמן חלף מאז שרונה קינן הופיעה מול יודעי ח"ן בתיאטרון תמונע, והיום היא נחשבת לאחת הנשים הבולטות במוזיקה הישראלית. כלת פרס אקו"ם, הייתה האמנית המצטיינת של הקרן למצוינות בתרבות. גרמה לנו לרייר כששיתפה פעולה עם גידי גוב.

טלי יעקבי

האישה שמזיזה את האלפיון העליון. בעלת משרד הפקות על שמה. בין לקוחותיה הבולטים: משפחת עופר, אריסון ודנקנר. הפיקה את מסיבת יום ההולדת ה־50 של מדונה ואת החתונה של בר רפאלי ועדי עזרא.

יהודית רביץ

קשה להתחיל לתאר את העשייה המוזיקלית המפוארת של יהודית רביץ, שהשפיעה על דורות שלמים של מוזיקאים ומאזינים להוטים. אחראית לכמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית ומוכתרת כגירל קראש הראשון של כולנו.

נסלי ברדה

ברדה היא אחת העיתונאיות הצעירות הבכירות והמבטיחות בישראל. כתבת התכנית "עובדה". בין היתר חשפה את פרשת רונאל פישר, חקרה את סיפור ישי שליסל ואת הקשרים בין המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו לקצינה זוטרה.

ד"ר טלי פורטר

מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ביניים ומרפאת לב האישה בבילינסון. פורטר פועלת לקידום המודעות לבריאות האישה וגורמי הסיכון הייחודיים לנשים, בתוך עולם הרפואה ומחוץ לו: באקדמיה, בכנסת ובוועדות של משרד הבריאות. היא גם הקימה כנס ראשון מסוגו בארץ בשם Cardio Femme, שאליו מגיעים אנשי מקצוע והוא מוקדש ללימוד בריאות האישה.

דלית רצ'סטר

עורכת בכירה בגלגל"צ ודי.ג'יי בולטת. רצ'סטר מנגנת בפסטיבלים בארץ ובעולם, ואם תהיתם מי הרימה לכם במסיבת הרחוב בכיכר המדינה בפורים, אנחנו שמחים לפתור לכם את התעלומה.

גלית בן שמחון

אשת שיווק ויועצת עסקית. לשעבר סמנכ"לית בהפניקס וניהלה את משרד השיווק מגזרים. מייסדת סוכנות אסטרטגיה עסקית ושיווקית.

דפנה בן צבי

אשת תקשורת לשעבר, עורכת ספרות וסופרת ילדים זוכת פרס דבורה עומר על ספרה "זוזי שמש".

אליוט

זמרת ודי.ג'יי. סולנית להקת פוליאנה פרנק ומלמדת תקלוט והפקה.

איילת לטוביץ'

השפית של שלושת סניפי ביתא קפה ועורכת ספרי בישול.

יהלומה לוי

לשעבר אשת תקשורת בכירה ומנכ"ל רדיו תל אביב. היום לוי היא שפית ובעלת מסעדת יהלומה בנמל.

מיכל רומי

מנכ"ל ומייסדת שותפה במשרד הפרסום מקאן ואלי, שלאחרונה זכה בפרס 100 למצוינות. רומי היא גם המייסדת, העורכת והמו"ל של מגזין התרבות "כביש ארבעים".

אורית רביבו

שותפה במסעדה המצוינת ומעוז הקהילה הנשית ג'וז ולוז עם עלמה פוגל, לשעבר בת זוגה.

עלמה פוגל

שותפה במסעדת ג'וז ולוז ובקפה בתה וגריגה.

יולי נובק

מנכ"ל שוברים שתיקה. בעבר רכזת מתנדבים ורכזת דירקטוריון בחושן.

מיה בנגל

אשת תקשורת, יועצת לארגון שוברים שתיקה ולפוליטיקאים מהשמאל. ייעצה לציפי לבני והגישה את "ערב חדש" לצד דן מרגלית.

איריס רחמימוב

פרופסור, חוקרת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בין היתר גם היסטוריה מגדרית ולהט"בית.

ציפי ורימה רומנו

ציפי היא אשת יח"צ ובעלת מותג האופנה רימה רומנו שאותו מעצבת בת זוגה רימה.

מורן רוזנבלט

במאית ושחקנית ("תפוחים מן המדבר", "שבלולים בגשם"). זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "חתונה מנייר".

קורין אלאל

זמרת, מלחינה וכוכבת אמיתית. מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית מובטח.

אסי לוי

שחקנית קולנוע ותיאטרון זוכת פרסים. זכתה בשני פרסי אופיר על משחקה ב"קשר עיר" ו"אביבה אהובתי".

גילי שם טוב

יועצת תקשורת ודוברת תאגיד השידור הציבורי. עיתונאית ספורט בדימוס.

חן יאני

מוזיקאית, די.ג'יי ושחקנית. הייתה סולנית המחשפות שבה ניגנה גם יפעת נץ. מקליטה אי.פי חדש לבדה ואנחנו מחכות לו.

אירית מגל

העורכת הראשית של תוכנית הבוקר של קשת. ערכה בחדשות 2 והייתה כתבת החינוך של גל"צ.

רוית הכט

עיתונאית ופובליציסטית. עורכת מדור הדעות של "הארץ" בדיגיטל וסגנית עורך מדור הדעות בעיתון.

רוני ססלוב

ססלוב היא ייננית ומנהלת את הטייסטינג רום בשרונה.

יעל משעלי

ד"ר משעלי היא מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת מיניות ותיאוריה קווירית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וממארגני כנס סקס אחר. משעלי היא גם פעילה חברתית וכותבת בהקשרים פמיניסטיים, מזרחיים וקוויריים, פרפורמרית ומשוררת.

אורנה אושרי

המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". ערכה את "הזמן הוורוד".

דנה גילרמן

אוצרת אמנות ומבעלי מיזם ויטרינה ארט – יצירות במחירים נגישים. מבקרת האמנות ב"ידיעות אחרונות".

מאיה בקר

עורכת הספרות של "ידיעות אחרונות".

אפרת טולקובסקי

חברת מועצת העיר תל אביב־יפו מטעם סיעת מרצ והמרימה הרשמית של מצעד הגאווה 2016.

טלי שלום עזר

במאית ותסריטאית ("פרינסס", סרוגייט").

ליבי טישלר

מנהלת קריאייטיב. הייתה מנהלת תוכן במשרד הפרסום מקאן ואלי. טישלר היא בת הזוג של טלי שלום עזר והן מגדלות תאומות מתוקות.

ענת ניר ודנה זיו

יוזמות ומנהלות פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". ענת היא חברת הוועד המנהל באגודת הלהט"ב. עמדו מאחורי ליין המסיבות דנה וענת והיום מפיקות את ליין CULT.

ליאור אלפנט

המנהלת האמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית". ממנהלות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה וממייסדות עיתון "פוליטיקלי קוראת".

נרקיס טפלר

די.ג'יי, רזידנטית מועדון הברקפסט ומפיקת הליין XCCV עם תמי ביברינג. ממפיקות פסטיבל האמנות בורדליין.

תמר אייזנמן

זמרת ויוצרת ששיתפה פעולה עם אמנים כמו אסף אבידן והדג נחש.

תמר עמית יוסף

כוכבת הסדרה "גאליס", עיתונאית, שדרנית רדיו וחברה בתא העיתונאיות. ביסקסואלית.

יעל דקלבאום

זמרת ויוצרת, חברת להקת הבנות נחמה, ששירן "להיות" ("So Far") זכה בפרס הישג השנה של אקו"ם. אלבומן הראשון הגיע למעמד של אלבום זהב.

נירית אנדרמן

עיתונאית. החלה את הקריירה שלה ברדיו ובטלוויזיה, והיום משמשת כתבת ועורכת קולנוע בעיתון "הארץ".

ירדן סקופ

כתבת החינוך של "הארץ" וממקימות תא העיתונאיות.

נועם זדה

מפיקת הליינים סבן אילבן וצ'ארט פארטי. מפיקת הליין SHABAT עם קרן דותן ומיטל תוהמי, איתן יצרה את מותג המסיבות BE PROUD.

גלי שטרקמן

מנהלת הפקה במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי.

אליס חיון

חיית לילה שמוכרת בעיקר מליין המסיבות קרן ואליס זצ"ל. מפיקה את הליין ONE WAY.

קרן סוויסה

מפיקת ליין המסיבות זותי עם בתי עזרי ומורי באום.

מיכל שר

די.ג'יי, מנגנת בפסטיבלים ברחבי העולם, רזידנטית ליין IT’S BRITNEY BITCH.

יעל גל

מבעלי השפגאט והמיני קלאב.

אלינור דוידוב

עיתונאית וממייסדי ארגון העיתונאים ותא העיתונאיות.

מיה דנון

די.ג'יי ומפיקת מוזיקה אלקטרונית. מלמדת בבית הספר למוזיקה הכיתה ומגדלת דור חדש של מפיקים.

אריאלה לנדה

המלכה של חיי הלילה הלסביים. בעלת הבר בית אריאלה. בעבר הייתה בעלת המינרווה והבר ג'ואיש פרינסס.

עדי קייזרמן

ניהלה את מינרווה, ולאחר שהמקום נסגר לקחה בעלות על בית השואבה, בזמנים שללסביות היה רק פאב אחד. מבעלי חנות היין מנו וינו.

רוני הלפרן

דוקטור, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "גוף בלא נחת".

נינה הלוי

הקימה את מאפיית לחמנינה עם בת זוגה, דגנית הלוי. נציגת הציבור בוועדה לשינוי מין. קיבלה אות יקירת הקהילה לבריאות טרנסג'נדרית.

כרמן אלמקייס

אקטיביסטית מזרחית, ממקימי לא נחמדים – לא נחמדות. מנהלת הפרויקטים בתנועת אחותי וממלווי המאבק לשחרור יונתן היילו.

רעות נגר

מבעלות בר האמזונה, מפיקה ועורכת באתר WDG – חדשות הקהילה הגאה.

חן אריאלי

יו"ר שותפה באגודה ומרצה במסגרות שונות בנושאי דימוי גוף.

נעם נבו

תסריטאית ("גאליס", "נויורק"), כותבת לפרומואים ופרסומות ומוזיקאית.

• דן מרגלית
• איריס רחמימוב
• מורן רוזנבלט
• תפוחים מן המדבר
• אביבה אהובתי
• קשר עיר
• גילי שם טוב
• יפעת נץ
• אירית מגל
• הבוקר של קשת
• רוית הכט
• ערב חדש
• מיה בנגל
• חושן
• טלי יעקבי
• משפחת דנקנר
• רונאל פישר
• טלי פורטר
• Cardio Femme
• קרדיולוגיה
• דלית רצ'סטר
• גלית בן שמחון
• הפניקס
• זוזי שמש
• פוליאנה פרנק
• מיכל רומי
• מקאן ואלי
• בתה וגריגה
• יולי נובק
• מיה דנון
• כרמן אלמקייס
• יונתן היילו
• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• CULT
• סבן אילבן
• עמליה זיו
• ג'ואיש פרינסס
• מינרווה
• איילת לטוביץ'
• עובדה
• נסלי ברדה
• הארץ
• בר רפאלי
• מדונה
• יעל גל
• תמר אייזנמן
• יוחנן דנינו
• חן יאני
• אסי לוי
• Be Proud
• יהודית רביץ
• דנה אולמרט
• אחותי
• ידיעות אחרונות
• הדג נחש
• תל אביב
• רוני הלפרן
• ג'וז ולוז
• להט"ב
• בית אריאלה
• שפגאט
• רימה רומנו
• אסף אבידן
• לחמנינה
• עלמה פוגל
• אורית רביבו
• ציפי לבני
• טלי שלום עזר
• פרינסס
• רעות נגר
• טייסטינג רום
• מנו וינו
• ציפי רומנו
• רנן מוסינזון
• זותי
• בתי עזרי
• קרן סוויסה
• מורי באום
• אליוט
• אפרת טולקובסקי
• הירקון שבעים
• תחנת כתיבה
• ארנה קוזין
• שרי אריסון
• רדיו תל אביב
• משפחת עופר
• גאליס
• ישי שליסל
• חתונה מנייר
• נרקיס טפלר
• מיני קלאב
• גידי גוב
• עדי עזרא
• גלגלצ
• קורין אלאל
• שוברים שתיקה
• רוני ססלוב
• יהלומה לוי
• גל"צ
• חן אריאלי
• אריאלה לנדה
• דפנה בן צבי
• עירוני
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• מצעד הגאווה
• מצעד הגאווה
• שרונה