1987 לא נזכרת בישראל כשנה היסטורית. ב-48' נוסדה המדינה, ב-67' אוחדה ירושלים, 73' טראומטית, 77' המהפך, 95' רבין נרצח, ועל 2023 אין צורך להזכיר. אבל 87' משום מה לא זכורה לרוב הציבור בשנה מהותית, או במילים אחרות – אנדרייטד היסטורי. כי בשנה הזאת החלה האינתיפאדה, שאמנם מוגדרת בתור אירוע היסטורי קצר היקף, אבל בעצם הכתיבה כאן פחות או יותר את כל מה שקרה מאז.

בן שני ושי להב, שני עיתונאים ומתעדים ותיקים (וגם שני חיילים שחוו בעצמם את האינתיפאדה מקרוב) הם יוצרי הסדרה התיעודית "אינתיפאדה", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ש') בכאן 11 וברצף האפוסים שהתאגיד ייצר סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מ"לבנון" ועד "סינדרום עזה") – יש בה משהו שונה, ולטענתי, גם טוב ומעניין יותר.

הדבר המשמעותי ביותר ש"אינתיפאדה" מביאה איתה הוא גוף ראשון. ברוב הסדרות או הסרטים שעסקו בכיבוש הישראלי או במלחמות, המבט תמיד היה מבחוץ פנימה – המתעד שמגיע לשטח כדי לראות מה עושה צבא אחד מול צבא אחר, או חיילים מול אזרחים. מול כל זה הוא עומד מבחוץ, ורק משקיף על המצב. לא כך הדבר בסדרה זו – שני ולהב מדברים, קודם כל, בשם עצמם, ובשם חיילים אחרים שהיו במקום הזה. הנראטיב מסופר מול מי שחי את האירוע בזמן אמת, ומרגישים את זה. הסיפורים חיים יותר, כואבים יותר, בעיקר מזיעים יותר ושורפים יותר, מכל יצירה דוקומנטרית נשגבת אחרת שנעשתה – בארץ ובוודאי שמחוץ לארץ – על יחסי ישראל והשטחים.

גם הדואליות בין שני היוצרים מתבטאת בסדרה, שכן כל אחד מהם הביא משהו אחר לסדרה: להב הביא את המוזיקה, הפסקול המעולה שלה, גם בעזרת דודוש קלמס (הדג נחש) שכתב עבורה מוזיקה מקורית, אבל גם דרך בחירות עשירות מארון השירים הישראלים, וספציפית מתקופת האינתיפאדה עצמה: "ארץ חדשה" של שלמה ארצי, "אין קץ לילדות" של פורטיסחרוף ואפילו "תגידי אש, תגידי מים" הכואב של מאיר בנאי ז"ל, שנבחר גם כשיר שעוטף את הסדרה. ודווקא אין ניגודיות עם התכנים שמופיעים בו, אלא להיפך – לפעמים הפער בין הלחן הקופצני למציאות הכואבת הוא כל הסיפור.

>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות בתשפ"ה
>> אם לתרבות הישראלית יש סיכוי לגאולה, הוא מסתתר בדוקו // טור דעה

שני, מנגד, הביא את המרכיב שתמיד היה בכתבות שלו – האנושיות. הוא לא עשוה כתבות על תופעות, אלא על אנשים. גם יכולות הראיון שלו בולטות מול חיילים פשוטים ומול גנרלים ותיקים כאחד. היכולת להישיר מבט וגם להוציא מהמרואיין שלו משהו אחר תמיד היתה אצל שני, ובסדרה כל כך חושפנית זה אפילו יותר יקר ערך.

"אינתיפאדה" מתייחסת למלחמה הכי פחות הירואית של מדינת ישראל אי פעם – מלחמה שאף אחד לא אפילו קרא לה מלחמה. אירוע עממי שבו זעם אצור של פלסטינים שחיו בתת-תנאים (הסדרה כמעט ומאפשרת להריח את הביוב שהם חיו בו) התפרץ על החיילים ועל כולנו, במובנים רבים עד עצם היום הזה. ויחד איתו, גם ה"יהיה בסדר" וההתעלמות המוחלטת מגורלם של החיילים שנשלחים אל שדה קרב לא להם. מי שחלמו לייצג את המולדת, והפכו להיות כוחות שיטור מול אזרחים קשי יום.

ובכל זאת, "אינתיפאדה" לא נופלת לקלישאות של הרבה "סרטי כיבוש" מהעבר. אין בה מבט מרוחק (ובוודאי לא מזלזל) על החיילים, כי היא נוצרה על ידי שניים שהיו שם. היא לא מפחדת לשאול את השאלות הנוקבות לגבי מה לעזאזל קרה שם (כולל סצנות קשות לצפייה של התעללות), ואך גם לא שופטת את החיילים עצמם, או מסתכלת עליהם כעל מפלצות. הם היו בני אדם בסיטואציה מטורפת, שניסו לשמור על עצמם ועל האנושיות שלהם בתוך מלחמה שגדולה עליהם בכמה מספרים.

זו כמעט קלישאה שאחת הבעיות הגדולות בכל הנוגע לעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטינאי היא היעדר מבט מורכב. "אינתיפאדה" מודה מראש במורכבות, ולכן היא לא מטיפה, אלא מספרת סיפור על אנשים שמרכיבים טרגדיה. לא אקדמית, במובן הכי טוב של המילה. אמיתית. וזה לא מקרי ש"אינתיפאדה", והגל הזה של סדרות על הסכסוך מכל צדדיו, יוצאות עכשיו. חלקן היו בעבודה עוד לפני ה-7.10, אבל הן כנראה לא היו יכולות לצאת לפני שנה. כשהיינו עם הדם בעיניים לא יכולנו כל כך להקשיב. לא בטוח שאנחנו יכולים עכשיו.

אבל נדמה שעומק הטרגדיה והאסון שמלווים אותנו יום יום הם שפיתחו את הצמא לנסות ולהבין איך לעזאזל הגענו לכאן. ו"אינתיפאדה" אולי לא מביאה את כל התשובות, אבל כן מצליחה להיות רנטגן – להראות את הפנים והשמות והסיפורים הקטנים, להעביר את הסיפורים והכאב בעיניים, שמאחורי שיר הכאב של מדינת ישראל – משנת הולדתי, 1987, ועד מהדורת החדשות שקדמה לשידור הפרק.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• כאן 11
• אינתיפאדה
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עם טראומה. לדור של ההורים שלי יש את מלחמת יום כיפור. לדור האחיינים הגדולים יש את לבנון. ולי יש את האינתיפאדה השנייה. לא הייתי חייל אז, התגייסתי הרבה אחרי שהיא שככה (ומלחמות אחרות תפסו את מקומה), אבל אני זוכר אותה בדיוק מצמרר. איפה הייתי ומה עשיתי בדולפינריום, ובסי פוד מרקט ובסבארו, והלילה הנוראי ההוא בצפון שבו קיבלנו את ההודעה שליל הסדר של בית המלון שהיינו בו בוטל – בגלל הפיגוע המזעזע במלון פארק בנתניה.

מהטראומה הזאת יוצאת "שמיים אדומים", הסדרה המדוברת של "רשת" שאתמול שודר הפרק הראשון שלה. הסדרה מבוססת על ספר באותו השם שכתב דניאל שנער, והוא גם אחד היוצרים שלה (יחד עם רון לשם, שכתב את "אם יש גן עדן", דניאל אמסל ועמית כהן). היא מופקת על ידי אנשים שאחראים לכמה מהסדרות היותר טובות שהיו כאן בשנים האחרונות – ביניהן "מנאייכ", "שטיסל" ו"שעת נעילה". ובאמת, רוחה של הסדרה האפית מבית "כאן 11" בהחלט מרחפת גם כאן.

"שמיים אדומים" משחקת בכלים שראיתם ב"שעת נעילה" – הריאליזם, הצילום המוקפד, ההיצמדות לפרטים וכמובן הנושא: אווירת המלחמה, המתח שמצמיד אותך למסך, וגם הניסיון לתת תמונה מלאה (על אף שברור מאיזו זווית הסדרה מגיעה), כולם מזכירים מאוד את הסדרה הגדולה ההיא של התאגיד. בוודאי ברמת הערך ההפקתי ומימדי הפרויקט – אפשר לראות את הדמיון.

יש כמובן גם שוני בין שתי הסדרות הגדולות – בעיקר סביב העובדה ש"שעת נעילה" התיימרה לספר סיפור רחב וללכת על כמה חזיתות בו זמנית (אם להישאר בז'רגון הצבאי) – בעוד "שמיים אדומים" מספרת סיפור של שלושה אנשים שנמצאים בדילמה מטורפת, דילמה מאוד מזרח תיכונית, כזו שבה המלחמה היא לא משהו שמתנהל בשדה קרב רחוק, אלא בתוך אוכלוסיה אזרחית, בפיגועים שהגיעו ללב הערים ובלחימה בערי הגדה המערבית.

כמעט מתבקש לחפש בסדרה הזו את השאלה הפוליטית – היכן היא עומדת ביחס לסכסוך. האמת היא שזה פחות חשוב. יוצרי הסדרה הם ישראלים והם מגיעים ממקום מאוד מסוים, כזה שמתייחס באהדה לצה"ל ומכבד אותו. גם אם זה רק התפלק להם, את הצד של עלי ורא'אד (שהוא כביכול "הצד הרע") הם בכל זאת הציגו בצורה מאוד אמפתית. זה לא מפורש כמו ב"הנערים", למשל, אבל משהו באנושיות של הסדרה הניח גם את הטרגדיה הזו לפתחנו כצופים. על כל צדדיה.

ברמת המשחק מי שמתגלה כאן במלוא הדרו הוא מאור שוייצר (שהיה גם ב"שעת נעילה", בתפקיד פחות בולט), עם תפקיד מלא רגש ועוצמה. לצידו מופיע גם אמיר ח'ורי (שאתם מכירים מכל סדרה על הסכסוך שאתם יכולים לדמיין, האחרונה היא "רוחות ביירות" על חיסולו של עימאד מורנייה) – והצלע המפתיעה יותר היא אלונה סער, עוד מישהי שכבר ראיתם בתפקיד צבאי, אבל הזיכרון שלה הוא דווקא מ"המפקדת", סדרה שהציגה את צה"ל במלוא הגרוטסקיות שלו (להבדיל מהזוהר ההירואי של "שמיים אדומים").

איך זה מתיישב? אולי זה עניין של זמן, אני עדיין לא התרגלתי לתפקיד סמכותי כל כך מצידה. באופן אירוני, היו רגעים שבהם טילי (קצינת המודיעין) הזכירה מאוד את סג"ם נועה – בהלם שניכר על פניה, ובניסיון הבלתי פוסק לנסות ולשדר רושם אחר (שמתרסק באותה הקלות אל סלעי המציאות). בכל מקרה, סער רושמת לעצמה עוד תפקיד גדול – וממשיכה לבנות את עצמה בתור שחקנית מובילה בתקופה הזאת.

העולם של "שמיים אדומים" הולך יותר מעשרים שנה אחורה. אל התקופה שבה הייתי נער מתבגר ובמציאות עוד ניכרו ההדים של התקופה שבה ניסינו לדבר שלום. מאז עברו עשרים שנה, והאינתיפאדה – כך נראה – ניצחה את כולנו. השטחים כמעט ולא מופיעים בחדשות, חוסר האמון בין שני הצדדים הולך וגובר, ושאלת הסכסוך – שפעם הכריעה כאן מערכות בחירות – נעלמה לגמרי מהרדאר. כשמשהו מתפוצץ, אנחנו מתעוררים, מדחיקים וחוזרים לישון.

במילים אחרות, מה שהכי כואב בסיפור של סער, עלי וג'ני – הוא שהיום כמעט ואי אפשר לדמיין סיטואציה כזו. סיטואציה שבה יהודי וערבי נמצאים בחברות ונאלצים להיפרד. כל צד הסתגר היטב בעמדה שלו, מבוצר מאחורי חומות של שכחה והשתקה. כולנו הדחקנו היטב את הטראומה והמשכנו בחיינו. האם "שמיים אדומים" מזכירה לנו משהו ששכחנו? יתכן מאוד. מהיכרותי עם המנטליות העכשווית, כנראה שגם שמונת הפרקים שלה לא יעירו יותר מדי מתים. אולי יזכירו את המלחמה ההיא בתור זיכרון רחוק. את המציאות הישראלית ושגרת ההדחקה שלה גם סדרה מעולה כזו תתקשה לנצח.
>> "שמיים אדומים", שני 21:15, רשת 13

• ביקורת טלוויזיה
• סדרות ישראליות
• רשת 13
• רון לשם
• סדרות מומלצות
• אינתיפאדה

כשמחפשים בגוגל "ירושלים" או "Jerusalem", התמונות הראשונות שמתקבלות הן של הר הבית וכיפת הסלע. קצת מתחת מופיעות תמונות של המוני אנשים עם דגלי ישראל. כשמחפשים בעברית מופיעות גם תמונות של אנשים בסיורים מודרכים, וכשמחפשים באנגלית רואים חיילים ושוטרים ברחובות העיר העתיקה. הפער בין איך חווים את ירושלים אנשים שגרים בה, לבין איך מציגים אותה לתיירים מחו"ל, הוא הנושא החשוף של סרטו של בן העיר יוסי עטיה, שזכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2019, ומגיע עכשיו להקרנות ספורות בקולנוע לב. מתחת לפני השטח מציץ נושא נוסף – הטראומה של התבגרות בשגרת פיגועים, כשכל זיכרון יפה, כמו נשיקה ראשונה, מוכתם באימה. עטיה כתב, ביים (עם דוד אופק) וגם מגלם את התפקיד הראשי בסרט המיוחד הזה, העוטה דוק של אירוניה מרירה.

רונן מטלון יוצא בבוקר מדירתו שבירושלים, נועל את הדלת, ואז חוזר אחורה לבדוק שהיא אכן נעולה. זה רמז ראשוני לכך שהבחור לא לגמרי סגור על עצמו. כשהוא יושב לשתות קפה ברחוב יפו הוא נתקל בסיור מודרך שבו המדריכה מספרת באנגלית מה קרה שם לפני מאה שנה ואיך עכשיו הכל יפה ונקי. זה מטריד אותו (רעש המיקרופון של המדריכה חורק לו באוזניים – עוד רמז לשריטה הנפשית שלו), והוא נדחף ואומר שהכל אשליה, ושלפני 15 שנה זה היה אזור מלחמה.

המפגש הזה מניע את רונן להתחיל להנחות סיורים לתיירים באתרי פיגועים בעיר הקודש (ישראלים אינם מורשים להצטרף). הוא מסרב בעקשנות לקחת כסף כי לדבריו הוא "לא רוצה לעשות מזה ביזנס. כמו תגלית, רק הפוך" (שותפו לדירה כבר ימצא דרך למסחר את העסק, על אפו ועל חמתו). מה שהוא מספר מבוסס על ידע אישי, על ערמות העיתונים שאגר בדירתו, ועל לוחות זיכרון שמפוזרים בסביבה. עם הזמן הוא מוסיף עזרים וטבלאות להדגמה, ובוחן את התיירים עם שאלות מאתגרות – כמה הרוגים צריכים להיות כדי שיציאה לבילוי באותו ערב תיחשב לבלתי קבילה? הוא גם מחלק למשתתפים בסיור טלפונים ישנים ומתרגל איתם שיחות-אחרי-פיגוע להודיע למשפחה שהכל בסדר. רונן אינו מוסיף לדבריו כל רקע היסטורי או פוליטי – הוא רק מתאר באנגלית רצוצה את שיטת הפעולה של המחבלים, וכמה הרוגים היו בכל פיגוע.

בשלב מסוים המדריך הממושקף מוסיף את האבחנה שלוחות הזיכרון משקפים שינוי באווירה הציבורית – בשנות התשעים נכתב בהם "זיכרונם לברכה" ואילו בשנות האלפיים "השם ייקום דמם". זה החיווי המוסרי המפורש היחידי בסרט, שמותיר לצופים את ההחלטה לאן לקחת אותו. "נולדתי בירושלים" אינו מנסח אמירות פוליטיות מובהקות, ועדיין מניפי דגלים לא ירגישו בו נוח. כשמישהי שואלת את רונן למה הוא עושה את הסיורים האלה, הוא נותן תשובה לא משכנעת. אבל בחירתו לדלג באופן שיטתי על פינת רחוב מסוימת שבה תלוי לוח עם שמות של קורבנות מסמנת שככל הנראה יש לו קשר אישי למקום ולאירוע.

"נולדתי בירושלים" נולד כמופע בשם "מטראומה לפנטזיה" שעטיה יצר במסגרת "פסטיבל מתחת להר" בשנת 2012. הסיור התחקה אחר פיגועי ההתאבדות שאירעו ברחוב יפו בין השנים 2005-2010. שלוש שנים אחרי כן הוא יצר סרט קצר באותה רוח, ומאוחר יותר הרחיב אותו לסרט באורך מלא, עם דוד אופק ("המנגליסטים", "ההרוג ה-17", "האגדה על ניקולאי וחוק השבות") כבמאי שותף. ההרחבה כוללת עלילה רומנטית מודבקת בחברתה של ליהי קורנובסקי, שלא פותחה דיה ולכן היא צורמת. קו עלילתי נוסף, גם הוא גנרי אבל משכנע יותר, מוקדש לאביו של רונן שמסרב להכניס לביתו מטפל זר. אבל הסצנות הטובות ביותר הן אלה שנצמדות לרעיון המקורי.

זה טקסט קולנועי יוצא דופן, שצולם כמו סרט תיעודי בהשתתפות תיירים אמיתיים מרחבי העולם – יפנים, אירופאים, וגם כמרים אפריקאים. כולם משתפים פעולה בדרגות שונות של התלהבות (אופק מתמחה בעבודה עם שחקנים לא מקצועיים ובטשטוש הגבולות בין קולנוע תיעודי לעלילתי). הסרט מזכיר בטעמו האבסורדי-חמצמץ את המוקומנטרי הקצר "יונה סידס" (אסף ברנשטיין, 1995) שעוקב אחר מורה דרך תימהוני (דרור קרן) המסייר בארץ עם חבורת תיירים נוצרים. אבל יש לו טעם ייחודי משלו, והוא מציע מבט עקום ושנון מאוד על מציאות חיים מטורפת שלא מפסיקה להיות אקטואלית.

3.5 כוכבים. בימוי: יוסי עטיה ודוד אופק. עם יוסי עטיה, ליהי קורנובסקי, אליק שמעונוב, איתמר רוז. ישראל 2019, 83 דק'
ההקרנות הקרובות: לב תל אביב, דיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50, שני 8.8, 19:30. לב סמדר, לויד ג'ורג' 4 ירושלים, שלישי 9.8, 19:30

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• ירושלים
• אינתיפאדה

• Facebook
• Twitter
• Email

"הנה מוטלות גופותינו, ליד הדרבי בר", כתב עלי מוהר אחרי הפיצוץ בקו 5 באוקטובר 1994, גדול פיגועי ההתאבדות שהיו בישראל עד לאותו יום, עליו חשב מוהר שהוא חיסל את "היומיומיות התל אביבית". ביום שישי האחרון הגופות היו מוטלות 300 מטר צפונה, מול המסעדה ההיא שאיש אינו זוכר את שמה, והסופר פארם שפתוח תמיד בשבתות. ברגע הכי שקט בתל אביב, בשישי אחר הצהריים, הסירנות ייללו והמסוקים זמזמו מעל.

בישראל אוהבים להאשים את תושבי תל אביב בניתוק, אבל האמת היא שהעיר תמיד הייתה המטרה מספר 1 בארץ. מהסקאדים של סדאם עד לרקטות של חמאס – כולם רוצים לעצור את החיים בתל אביב. וזה לא רק אנשי חיזבאללה שחולמים לתקוע אותנו. גם בטוקבקים וברשתות החברתיות מאחלים תמיד לאיזה טיל טוב שיפוצץ את הבועה, ואולי גם ייקח איתו על הדרך כמה שמאלנים. שעות אחרי הרצח בבר הסימטא, המשיכו לנסות וללמד אותנו לקח.

הפאנלים הביטחוניים של חדשות השבת נזפו בתושבי העיר שלא יצאו לשתות חמושים, לא פתחו באש, לא רדפו, לא נטרלו, לא וידאו הריגה. איך לא צילמו את הכל בסלולרי והעלו לווטסאפ? גם ברשת הסתלבטו. איזה מין ישראלים אלו, שמתחבאים מתחת לשולחן ומחייגים למשטרה? אתם לא מבינים איפה אתם חיים? ח"כ נחמן שי דרש להכניס מיד את הצבא לעיר. אם תושבי הרחובות דיזנגוף וריינס לא מסוגלים להסתער על האויב, הגיע הזמן להטיל את המשוריינים למערכה. אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.

את כולם מטריף הסירוב התל אביבי להתיישר לפי הקודים המקובלים של פולחן המוות המזרח תיכוני. בתל אביב אוהבים את החיים במובן הבנאלי והוולגרי ביותר. בירושלים יש טרור בגלל מה שהיא מסמלת, בתל אביב בגלל מה שהיא באמת. עיר חומרנית, שמאמינה בעונג ובהנאה, כאן ועכשיו. איך אפשר ליהנות כשאנשים נהרגים? איך אפשר ליהנות כשהעולם מקום כל כך מחורבן? איך אפשר ליהנות כשגורלו של החזון הציוני מוטל על הפרק? איך אפשר ליהנות כשיש כיבוש? עובדה – אפשר.

אפשר אפילו כשהפיצוצים קורים בתל אביב עצמה. לפני 25 שנה, בין האזעקות והסקאדים, הלכתי עם חבר לראות את "ארכנופוביה" בקולנוע. ישבנו עם מסכות הגז ופחדנו מהעכבישים במקום מהטילים. האינתיפאדה השנייה חיסלה את המגה קלאבים, אז בין פיגוע לפיגוע חזרנו לשמוע די.ג'ייז ישראלים בתמר'ז לאונג' ובדינמו. גם ביום שישי הזה יהיה קשה למצוא מקום במסעדות בתל אביב, ובשבת כולם יטחנו בראנצ’ים בבתי הקפה. אל תאמינו לכותרות בעיתונים על הרחובות הריקים והחיים שנעצרו. הקפה, הבירה והכסף חזרו לזרום. הם תמיד חוזרים.

חולדאי, על כל מגרעותיו, מבין את זה. לכן הוא נפנף את הטענות ההזויות כנגד תושבי תל אביב, שלא השתלטו על רוצח חמוש במו ידיהם. אנחנו לא רמבואים. אנחנו יודעים להתלבש ולהיכנס לחניות צפופות, לא לאתר חשודים ולפגוע בירייה במטרה נעה תחת אש. אפילו לחזרה לשגרה בתל אביב אין משמעות מיוחדת. זו לא "תשובה לטרור". אין לנו תשובות למתים, רק עצב. לכן הנאום הגזעני של ביבי במוצאי שבת בזירת הפיגוע נראה זר כל כך לתל אביב. ראש הממשלה לא בא להזדהות איתנו, הוא בא להוכיח לנו שהבועה אינה קיימת. שנוצחנו. אותו הדבר שר החינוך בנט, שהכריז על מירוץ עממי ברחובות כתגובה לפיגוע. אנחנו לא צריכים את בנט שיאמר לנו לחזור לשגרה. אנחנו לא מגיבים, פה פשוט חיים. כשאחרים רוקדים על הדם, אנחנו סתם יוצאים לרקוד.

• טרור
• בנט
• בועה
• ניתוק
• הסימטא
• הבועה
• נחמן שי
• פיגוע
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רון חולדאי
• תל אביב
• אינתיפאדה
• רחוב דיזנגוף
• עלי מוהר
• עירוני
• ירושלים
• בנימין נתניהו

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן עופר ברקוביץ'. בשבועיים האחרונים היו שלושה מקרים שבהם המשטרה בעיר עצרה באלימות מוגזמת בליינים שעישנו ג'וינט – בפאבים הסירא והתקליט, ובגן התות בנחלאות. אנשים סיפרו ששוטרים דפקו להם אגרופים לפנים ועיכבו אותם ללילה. מה אתה אומר על זה?

"המשטרה בירושלים מתמודדת עם אתגר ביטחוני אדיר ולכן אלה ימים שבהם אני קודם כל רוצה לחזק את המשטרה. מה שכן, ענייני הסמים נראים לי פחותים בחשיבותם לעומת העניינים הביטחוניים. יצא לי לדבר על המקרים האלה עם מפקד המשטרה בעיר, צ'יקו אדרי, ואמרתי לו שהופעלה שם אלימות לא סבירה, ושדווקא בעת הזו אני מצפה מהמשטרה להתנהג עם העסקים והבליינים ברגישות, כי גם הם סובלים עכשיו".

[tmwdfpad]

אתה חושב שמפני שהשוטרים מטפלים בדקירות כל היום ויורים בדוקרים כל שני וחמישי, הם התרגלו להיות אגרסיביים ומתנהגים ככה גם לסטלנים?

"אני לא חושב שאותם שוטרים שמטפלים בדקירות הם אלה שעצרו את המעשנים. בדקתי והשוטרים שעצרו אנשים בפאבים לא היו מתחנת מרכז העיר בכלל".

יש לך דיבור עם צ'יקו אדרי לא מהיום. אתה לא יכול לבקש ממנו, בקטע לא פורמלי, שיעזוב את הפאבים וייתן לאנשים לדפוק שאכטות בשקט?

"אתה שואל אוף רקורד?".

לא. אני שואל לגבי הדיבור האוף רקורדי שלך עם אדרי.

"שמע, זה לא עובד ככה, אני לא יכול להגיד לו מה לעשות. אני מנסה להעביר להם את רוח העירייה, אבל צריך לזכור שהם לא עובדים אצלי ואני לא יכול לבקש מצ'יקו לא לאכוף את החוק. אני איש חוק ולא יכול לבוא לשוטר מס' 1 בעיר ולהגיד לו דברים כאלה".

העסקים במרכז העיר נדפקו מהאינתיפאדה? בפעם האחרונה שהסתובבתי ראיתי פאבים מלאים.

"זה מצב מורכב. יש משבר ועסקים נסגרים, אבל אנשים עדיין יוצאים והפאבים באמת מלאים, לפחות ממה שאני רואה, ודוגרי אני יוצא פחות מאסף זמיר. יש יותר פגיעה בעסקים במהלך היום מאשר בלילה, ולאו דווקא באזור מרכז העיר. בכל זאת היינו צריכים 70 מיליון ש"ח מהממשלה בשביל לעזור לעסקים שהמצב מזיק להם".

מי שהפך לכוכב מהמצב הוא ניר ברקת ואומרים שהוא מכוון לראשות הממשלה. אתה בעד?

"(צועק לעוזר שלו) תומר, טיים אאוט שואלים מה אני חושב על ברקת. מה להגיד?
יש לי ביקורת על זה שמתחילים מהלכים בזמן תפקיד. לניר יש מניות בשינוי שעבר
על ירושלים בשנים האחרונות. הוא פוליטיקאי שפועל לפי אינטרס ערכי, והוא בסך
הכל אינטליגנט. יש לי השגות על המנהיגות שלו ועל היכולת שלו לשתף פעולה עם
גורמים נוספים".

• שוטרים
• המצב הבטחוני
• ירוק
• צ'יקו אדרי
• ניר ברקת
• ג'וינט
• וויד
• תל אביב
• אהלן
• אינתיפאדה
• אלימות
• משטרה
• מריחואנה
• עירוני
• ירושלים