>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.

וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.

והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.

אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.

זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.

• הבועה
• פוליטיקה
• מחנה השמאל
• גוש השמאל
• ימין
• ימין קיצוני
• בנימין נתניהו
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022
• דעות
• דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני חמש שנים, במהלך עבודתו כעיתונאי במעריב, נחשף רותם סלע לכלכלן דיוויד פ' גולדמן, מחבר הספר "ציביליזציות גוועות" שעוסק בדעיכתו הדמוגרפית של האסלאם. סלע ניגש להוצאות הספרים הגדולות ועניין אותם בספר. בזו אחר זו ההוצאות סירבו, וסלע החליט להוציא אותו בעצמו. זה היה רגע הולדתה של הוצאת סלע מאיר, הוצאת ספרי עיון שמרנית לאומית שמתחרה בשחקנים כגון רסלינג, בבל ושאר ההוצאות שמתמחות בספרי עיון וקורצות לרוב לקהל שמאלני, אך משחקת במגרש רעיוני כמעט ריק בישראל.

מהרגע שבו הוציא סלע את ספרו של גולדמן, הוא מספר, הפניות זרמו. אחד הספרים שמצאו מקום בסלע מאיר היה "תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום, שעשה לא מעט רעש עם צאתו בישראל ב־2014. "טננבאום כותב בגרמנית וכשהוא רצה לצאת לאור בעברית עם הספר הקודם שלו, 'אני ישן בחדרו של היטלר', שהיה 17 שבועות ברשימת רבי המכר של דר שפיגל, אף הוצאה לא רצתה להוציא אותו בישראל", אומר סלע, "וזה לגיטימי, לא כל מו"ל צריך להוציא כל דבר. קראתי את הספר תוך שלושה ימים ואמרתי לו שאני אוציא את הספר הזה וגם את הספר הבא שלו. הבנתי שהנישה הזאת שנקראת ספרות מרכז וימינה זו נישה ענקית שלא מנוצלת בכלל. זה לא חשוב רק מסחרית כיאין ספרים בעברית, הרבה מאוד מהשיח שנקרא ימני שמרני לאומי מתקיים רק מול הרעיונות הפרוגרסיביים של הצד השני".

בחמש השנים האחרונות הוציאה סלע מאיר כ־20 ספרים. מלבד "ציביליזציות גוועות" של גולדמן וספריו של טננבום הוציא סלע לאור את "תחשוב כמו מנצח" של דונלד טראמפ, "סיפוח עכשיו" של קרוליין גליק ואת "קץ הנורמליות" של משה פייגלין. אבל כל זה לא עשה לסלע רבע מיחסי הציבור שעשה לו ליאור שליין, שבמונולוג שנשא לאחרונה בתוכנית "גב האומה" לעג לסדרה החדשה של סלע מאיר – שיבולת – ולסרטון הקידום שלה בכיכובם של אושיות ימין כמו אראל סג"ל, אבישי עברי, יותם זמרי ונוספים. ההוצאה הבוטיקית שיבולת, שכעת היא שם מעט יותר מוכר גם בקרב קהל ליברלי יותר, הוקמה בנובמבר האחרון עם קרן תקווה, ארגון פילנתרופי יהודי אמריקאי בעל אוריינטציה שמרנית לאומית, תוך כוונה להוציא בכל שנה תריסר ספרי הגות שירחיבו את היריעה השמרנית, לקהל שהתבקש לרכוש מינוי שכולל חמישה ספרי עיון ומנוי לכתב העת "השילוח". הכותר המרכזי והמדובר ביותר בסדרה עד כה הוא "12 חוקים לחיים" שלג'ורדן פיטרסון.

הקמפיין שלכם עורר הדים בעיקרבצד השמאלי של המפה, מפוסטים בפייסבוק ועד המונולוג של שליין.הביקורת חיזקה את המכירות?

"לא. את רוב המנויים השגנו לפני שליין. מה שקרה, בעיקר במקרה של שליין, זה שהוא הוכיח היפותזה שלא אמרנו אותה אבל הייתה שם כל הזמן – הצד השני לא רואה בנו בני שיח, הוא רואה בנו ציבור שלא נמצא באיזשהו שיח רעיוני, שלא מציע אלטרנטיבה. הדבר הזה לא נכון, גם אם לא היו שיבולת או סלע מאיר. הביקורת של שליין נעשתה באופן כל כך מגוחך וגרוטסקי, היא פשוט האירה תשומת לב גם לבעיה וגם לקיום של הספרייה כי בסופו של דבר רוב האנשים לא מודעים להוצאת הספרים".

אז היחס המזלזל של השמאל תרם.

"לא יודע אם זה השמאל, זה שליין, ולדעתי זה לא זלזול, זה פחד. אני יכול להבין למה אנשים בשמאל עשויים להרגיש שהם אוונגרד, שהם מעטים מול רבים, שהם נמצאים בקו הגנה ושבאים ולוקחים להם גם את האוונגרד האינטלקטואלי, את האדג' הזה, אז הם מתגוננים".

עד כה, אומר סלע, נרשמו לשיבולת 2,500 מנויים, ופלח האוכלוסייה שנרשם הפתיע גם אותו. "הופתעתי מהכמות הגדולה של התל אביבים, של אזור המרכז. חשבתי שזו תהיה הוצאה של אזור ההר. אבל מתברר שיש פה באזור המרכז הרבה קוראים ומעוניינים, הם פשוט מאוד ישנוניים".

בתור מו"ל עצמאי אתה חלק מהתרבות האלטרנטיבית שרובה שמאלנית. אף שכרגע זה ירד מהפרק, איך אתה רואה חוקים כמו חוק הנאמנות שמגביל את השיח ואפשרות של מסרים?

"חוק הנאמנות הוא חוק רע, המציאות שהוא בא לתקן יותר רעה. מדינה לא צריכה להיות חלק מתרבות ולממן תרבות, כי כשהיא מממנת תרבות יש שתי אופציות – או שפקיד יקבע מה תהיה התרבות, או שפוליטיקאי, כמו שבאה מירי רגב ונתנה אופציה אחרת, שהיא גם כן רעה אבל פחות. אני אומר לא זה ולא זה – תנו לציבור להחליט. אני לא מקבל מימון מהמדינה, אני צריך לשאול את עצמי אם הספר רלוונטי לעוד אנשים. יש ספרים שאני מוציא וחושב שהם מספיק חשובים אבל אולי לא יהיה להם מספיק קהל, ויש גופים גדולים וקרנות שבאות ויכולות לעזור במקרים כאלה".

ובכל זאת, הייתי רוצה לראות את הוצאת שיבולת ואת השיח שאתה מייצג מתנגד גם הוא לחוק הנאמנות.הפלורליזם לא יכול לעבוד רקלצד אחד.

"במדינת ישראל כל אחד יכול להוציא ספר, סרט, הצגה. ביום שהמדינה תגיד 'אנחנו אוסרים על אמנות כי היא לא כפופה לחוק שמאפשר להביע דעות מסוימות', אני גם אעמוד על הבריקדות. היא מדברת על משהו אחר. החוק אומר לדעתי שאין זכות למימון".

אתה קורא למה שאתה עושה בשיבולת"מהפכה שמרנית".זה לא אוקסימורון?

"רכבנו על זה, רצינו שאנשים יצביעו על זה כי זה כמובן מצחיק. מעבר לזה, אני מאמין שהשיח מתחיל מספרים ומטפטף למטה, לכותבי טורים ומשם לשיחות מסדרון ומשם להצעות חוק ולפוליטיקאים. אחת הבעיות של הרוב השמרני היא שחסרות לו המון חתיכות בפאזל של תפיסות העולם, יש המון דברים שהוא לא בירר דווקא כי הסוגיה של הסכסוך הפלסטיני הייתה היחידה על סדר היום הרבה זמן, וגם כי ירשנו משלטון מפא"י מסורת סוציאליסטית, אז הבירור הוא חשוב בשביל שהרעיונות יטפטפו".

יש ספרים שלא היית מוציא?

"אני מוציא ספרים שמעניינים אותי, שאני חושב שיש להם תרומה לשיח. הם לא חייבים להיות משויכים לימין או שמאל. אנחנו הולכים להוציא עכשיו עוד ספר, לא יודע אם אפשר לקרוא לו שמאל, של טרוור נואה, מנחה הדיילי שואו. הוא כתב ספר על הילדות שלו בדרום אפריקה. אימא שלו שחורה ואבא שלו לבן והוא היה ילד לא חוקי, והוא מתאר את הילדות שלו, איך אימא שלו, אדם עם כוחות נפשיים אדירים, המשיכה לחיות איתו בדרום אפריקה למרות האפרטהייד".

למה בחרת להוציא אותו אצלך?

"כי הוא ספר אדיר, מצחיק ומעניין. כשסיימתי אותו הבנתי מה היה האפטרהייד בדרום אפריקה והבנתי שאין אפטרהייד בישראל. זה משהו אחר לגמרי. והספר הזה הוא יצירה של אדם שמתויג כאיש שמאל".

אתה מרגיש שהוצאת שיבולת היא חלק ממשהו גדול יותר שקורה?שהרעיונות השמרנים לאומיים מקבליםבמות בדמות "ישראל היום", "מקור ראשון", ערוץ 20?

"אני חושב שזה מתחיל לקרות וזה מאוד בהתחלה. אנחנו רואים מעט מאוד אנשים כמו שירן השכל, אמיר אוחנה או איילת שקד, נבחרי ציבור שמייצגים את סט הרעיונות החדשים האלה – לא רק להיות בעד יהודה ושומרון אלא להיות בעד כלכלה חופשית והשתחררות מהמסורת המפא"יניקית".

רוב הספרים בסלע מאיר ובשיבולת מתורגמים. האם אין מספיק כותבים ימניים ישראלים ראויים?

"בשנתיים האחרונות הוצאנו את 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?' של ארז תדמור ואת 'זכרונות אבו יוסוף' של יעקב סבג, ובחודשים הקרובים אנו צפויים להוציא את '7 פסקי דין שערורייתיים של בג"ץ'. בשיבולת צפויים להתפרסם גם ספרי מקור. הפיתוח שלהם אמנם לוקח זמן רב יותר ודורש עבודה רבה יותר, אבל החשיבות של פיתוח והבאה של קולות מקוריים בעברית שסוקרים ומנתחים את המציאות הישראלית הוא אדיר".

סלע סומך על הרגלי הקריאה של הציבור הימני השמרני בישראל שיגדיל את היקף המכירות שלו. "יש לציבור הזה יתרון גדול מאוד – אין לו פלאפונים בשבת. ברגע שאין לך פלאפון בשבת אתה קורא יותר. זה ציבור קורא". בכל הנוגע לשאלה מה אותו ציבור קורא, סלע מזהה את הוואקום שאליו הוא נכנס. "בישראל יש שני סוגים של ספרות, בהכללה גסה – או ספרות עיונית מהשמאל או ספרות דתית מימין, שאפילו קשה לי לקרוא לה ספרות מימין, זו פשוט ספרות שלכודה בתוך שיח מסוים. ברגע שיש ספרים שמציגים תפיסות עולם יש לך על מה לדבר, אתה מייצר עוד שיח שעומד מול שיח, ומה שאני מקווה שיקרה כתוצאה מזה זה שהווליום המתלהם יירד וייווצר יותר שיח".

• ימין
• הוצאת רסלינג
• ספרות עיון
• שיבולת
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• תל אביב
• אסור להשוות
• שפעת
• טרור
• ימין
• פרנויה
• אקמול
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני פחות משנה, כשסבתי המנוחה עוד הייתה בסטטוס של “על ערש דוויי" ומאושפזת במרכז שיקום בבת ים, כל ביקור אצלה לווה בחרדה. היה ברור שהיא מתרחקת מהקיום, ופחדתי שזה יקרה בזמן שאני אצלה, לא רגע לפני הביקור ולא אחריו. כשהייתי יורד מקו 18, הייתי עושה לפעמים סיבוב, מתחיל לצעוד סתם ככה, לגמרי לא בכיוון, רק כדי למשוך זמן, כדי שאם זה יקרה באותו יום, אולי לא אהיה שם בעת ההתרחשות.

אז הייתי מסתובב בעיר ילדותי, אני והחרדות שלי – קונה בורקס סביר במאפייה, מי ברז מהולים בסירופ לימון בדוכן הפלאפל השכן ומתיישב על ספסל לגלגל סיגריה (תפריט של אלופים בהזנחה עצמית). התקופה כבר הייתה טרום בחירות, וניגשו אליי שני נערים בחולצות של הליכוד ובכובע מצחייה של הליכוד וניסו להגיש לי פלייר של הליכוד. סירבתי בנימוס, אפילו אמרתי תודה. “נו, קח, יאללה", הם התעקשו ואני ניסיתי להתעלם. “מה, למי אתה מצביע? ישראל ביתנו, בוז'י הסמרטוט?"; עניתי להם שאני מתכוון להצביע מרצ, קצת חושש מהתגובה. הם התספקו במבט מזלזל, התלחששו ביניהם שאני “סתם הומו תל אביבי, עם אלה אין סיכוי", והמשיכו בדרכם. בטח אין להם מושג, אבל גם לפני עשר שנים, כשהייתי שכן שלהם, כנראה לא הייתי לוקח את הפלייר.

תשעה חודשים אחרי הבחירות וראש הממשלה ממשיך לדבר על אירן, על דאע״ש ועל אי קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני. בינתיים, אלה שמנסים לעקוף אותו מימין כבר יודעים את האמת – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל היהודית היא תל אביב. זה איום אמורפי שמטיל עננה כבדה רק מעצם קיומו.

לפי איש התקשורת הימני שמעון ריקלין, “תל אביב היא מקום אחר מהמקום שאני נמצא בו" (בניסיון לתרץ את התנהגותו של ינון מגל ולקשור אותה למקום מגוריו הנוכחי); טוקבקיסט שהתנגד לקיום הרצאה של שוברים שתיקה בפאב בבאר שבע כתב לבעלים: “אם אתה חושב שתוכל להפוך את באר שבע לתל אביב חופשית ומתייפייפת ושיהיו פה הרצאות של המנייאקים האלה, אתה כנראה לא מכיר את התושבים של באר שבע"; מגל, במסגרת רצף ההתכסחויות עם אנשי “גב האומה" (לפני שהחלה הפרשה), כתב עליהם שמדובר בחבורה “שגרה פחות או יותר באותו רחוב בתל אביב, בזה באותה דרך לכל מה שקשור לדת (כלומר ליהדות) ומחזיקה בערך באותה עמדה פוליטית (לא מתונה)".

המטרה מסומנת היטב, והיא עיר במרכז הארץ. לא האנשים שחיים בה הם האיום (הרי אנחנו חננות ונמושות), אלא הרעיון. מי שמגדיר אותה בטון שלילי כ״חופשית ומתייפייפת״, על איזה אידיאל הוא מגן בדיוק – של עיר “כלואה וכעורה"? אם זה המצב, תל אביב היא המקום לשאוף אליו, לפחות עבור מי שדוגל בחופש ויופי מכל סוג שהוא.

והאיום הזה – עבור אלה שבאמת מאמינים בקיומו – הוא לא איום שמנטרלים (חוץ ממכות בהפגנות, ככה זה בין אחים), הוא משהו שמדחיקים, שמתרחקים ממנו תודעתית ויוצרים סביבו בועה – אותה בועה שאנחנו נאלצים לדבר עליה בעל כורחנו. היא שם לא כדי שתל אביבים יוכלו להיות מנותקים לכאורה, אלא כדי שהתכולה שלה, התודעתית, לא תזלוג החוצה.

• אנשים
• אירן
• סבתא
• גב האומה
• ימין
• ינון מגל
• שוברים שתיקה
• שמעון ריקלין
• טור אישי
• דאעש
• שמאל
• טורים אישיים ובלוגים
• יהדות
• תל אביב
• בחירות 2015
• מרצ
• הליכוד
• פוליטיקה
• באר שבע

• Facebook
• Twitter
• Email

חשוב לי לציין: הנטיות האידיאולוגיות של ינון מגל לא מטרידות אותי. זה נכון, אני מתנגדת לדעות שמייצגת מפלגת הבית היהודי, אבל מעולם לא ייחסתי למגל חשיבות יתרה בשיח הפוליטי.מה כן מטריד אותי?

[tmwdfpad]מטריד אותי שאני לא יכולה ללכת ברחוב בתחושת בטחון בלי שגבר מוכר יתלווה אלי, ולא משנה באיזו שעה של היום מדובר. מטריד אותי שאני לא יכולה לגור במקומות מסוימים שבהם גבר כן יכול. מטריד אותי שאם יקרה לי משהו, יגידו שביקשתי את זה, או כיוונתי לזה, שהחמיאו לי, או שיש לי מזל שבכלל מישהו נגע בי.

מטריד אותי שדמי מותר, שעושים רומנטיזציה לתוקפים של נשים כמוני. מטריד אותי שלפני כמה חודשים, אולי שנה, תקף אותי גבר כדי להסביר לי שחברה שלי, שאמרה למכריה, ולי ביניהם, שהוא תקף אותה מינית בחומרה, טועה. אז הוא תקף אותי, כדי להוכיח שהוא לא תוקף על רקע מיני ושהכל בכלל בסדר. מטריד אותי שהדברים האלה קורים לנשים, ויקרו, לא בסמטה חשוכה ברחוב אפל, אלא בבר שאנחנו יוצאת אליו בקביעות, ברחוב שאנחנו מתגוררות בו, בעבודה שלנו, אפילו בבית שלנו.

מטריד אותי, יותר מהדעות הפוליטיות של ח"כ טרי אחד מתוך מאה ועשרים, יותר מהעובדה שהמדינה הזו הולכת לאבדון – שאני לא יכולה ללכת, סתם כך, בסביבה המוכרת לי, בלי שיבוא איזה ינון – האיש, האדם הפרטי, אפילו לא הפוליטיקאי – ויעשה איתי מה שבא לו כי אני אישה אז מותר.

ינון מגל כנראה לא הטריד כי הוא הרגיש שכרון כוח מתפקידו הבכיר בתקשורת (הוא בדיוק פרש ממנו) או מתוקף היותו חבר בכנסת ישראל (הוא "התנצל" על מעשיו ב"חיים הקודמים"). הוא הטריד כאדם פרטי, הטרידכגבר. כי הוא חושב, כמו רבים אחרים, שאם יש לו זין, ולמישהי יש ציצים ותחת, אז הם והיא שם בשבילו לצרכים שהוא בוחר בהם. ככה זה כשאתה מרגיש שאדם אחר נועד, בהוויתו, להיות פחות ממך, לספק את הצרכים שלך, להיות שעשוע.

אז כן, לא מטרידות אותי הדעות הימניות של ינון מגל. כלומר – לא כרגע. לא בכל רגע ורגע, בכל הליכה ברחוב, בכל יציאה מהבית, לפעמים גם בתוכו. לא החשש מהימניות שלו הוא שמלווה אותי בכל צעד שאני צועדת.

מטריד אותי שמטרידים אותי.

• אנשים
• רחלי רוטנר
• ינון מגל
• ימין
• פטריארכיה
• הטרדה
• אידיאולוגיה
• תקיפה מינית
• פוליטיקה
• הבית היהודי
• פמיניזם
• הטרדה מינית
• טורים אישיים ובלוגים
• טור דעה
• חברי כנסת
• הכנסת