זה קרה אתמול בערב: קבוצת שוטרים הגיעה אל בר המנזר שברחוב אלנבי, מהברים האהובים והוותיקים בתל אביב הידוע כמעוז של ליברליות חילונית, ולאחר סיור קצר במקום הורתה לסגור אותו בצו מנהלי ל-30 יום, בחתימתו של מפקד מחוז תל אביב ניצב חיים סרגרוף, עקב הימצאותם של שני עובדים פלסטינים שהוגדרו על ידי המשטרה כשוהים בלתי חוקיים במקום.

על פי צו הסגירה המנהלי שהודבק על דלת הכניסה לבר, שבוע לפני כן ביצעו שוטרים ועובדי מינהל הגירה ואוכלוסין ביקורת במקום, ו"מאתרים בתוך בית העסק שני שוהים בלתי חוקיים, תושבי השטחים ללא אישורים כדין, המועסקים ושוהים במקום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 12ב2 ו-3 לחוק". עוד מצוין בצו כי תקופת הסגירה נקבעה "תוך התייחסות לראיות בתיק החקירה, פיגועי טרור ומצב חירום ומלחמה כנגד ארגוני טרור בכל החזיתות ובפנים הארץ, ואל מול הנזקים הכלכליים הצפויים למקום, לרבות לאחר איזון בין חופש העיסוק מחד לבין ביטחון הציבור מאידך, כאשר בנסיבות העניין הגעתי למסקנה כי ביטחון הציבור גובר".

את תגובת בעלי המנזר, ליאור הרגיל, לא ניתן היה להשיג בשעת לילה מאוחרת, אך לטענת מקורבים לבעלי המנזר מדובר בהתנכלות מכוונת, שכן לשני העובדים המדוברים היו אישורי עבודה חוקיים בתוקף עד לסוף השבוע הקרוב (25.7), אך השוטרים שהגיעו למקום סירבו להכיר באישורים והחליטו לסגור את המקום בתואנה שקרית.

מאז תחילת מלחמת השבעה באוקטובר סגרה המשטרה עסקים רבים בעיר בצו דומה ומאותן סיבות, ביניהם AKA44 בנחלת בנימין (הצו בוטל למחרת), בר ההופעות בר גיורא, בית הקפה דאבל אספרסו ביפו, מזללת הכריכים "אוליב" ברחוב הרצל, מרכז החומוס האסלי ביפו ועוד עסקים רבים ששמם לא צוין בהודעות דוברות המשטרה לתקשורת.

בעלי עסקים עימם שוחחנו סיפרו כי פשיטות המשטרה נערכות באופן כמעט שבועי, ובעוד החיפוש אחר שב"חים הוא כמובן חשוב ולגיטימי, ניכר כי השוטרים מתנהלים בשטח באטימות כמי שסימנו מטרה סביב החץ, ואינם מוכנים לקבל בשום מצב את הסברי הבעלים – ובמקרה של המנזר, אפילו לא את האישורים החוקיים. יצוין כי עבור רוב העסקים בתחום, שגם כך מתקשים לשרוד, סגירה לחודש שלם היא מכת מוות כמעט ודאית.

• הבועה
• אוכלים שותים
• המנזר
• משטרת ישראל
• פלסטינים

אל תראו את "אין ארץ אחרת". אל תעיזו לראות את "אין ארץ אחרת". אתם הרי בכלל לא רוצים לראות את "אין ארץ אחרת". למעשה, שלוות הנפש שלכם ושל מיליוני ישראלים אחרים תלויה בכך שלא תראו את "אין ארץ אחרת", והזכייה ההיסטורית שלו באוסקר אמש – סרט ישראלי-פלסטיני זכה באוסקר! – רק מחדדת את הצורך החיוני להמשיך ולא לראות את "אין ארץ אחרת". הכל תלוי בכך.

>> תנו לו אוסקר: קונאן אובריאן הוא המנחה שהטקס המשמים הזה היה צריך
>> ראינו זיקוקים: "אנורה" ראוי לכל הפרסים בדרכו המפתיעה אל האוסקר

במשך 25 השנים האחרונות עשינו כולנו עבודה יפה וטובה והצלחנו לעצום עיניים מול עוולות הכיבוש הישראלי בשטחים. סיפרנו לעצמנו כל מיני סיפורים, בטלוויזיה ובעיתונים הפסיקו לדבר על מה שקורה מעבר לחומת ההפרדה, ומרבית אזרחי ישראל שכחו שבכלל יש דבר כזה. הצלחנו, במבצע הדחקה לאומי קולקטיבי, להעלים מהתודעה כמעט לחלוטין את העניין כולו. אי אפשר לתת לסרט אחד להרוס את כל זה.

אנחנו ליברלים, אנחנו הומניסטים, אנחנו שמאלנים טובים או מצביעי "מרכז" סבירים, אבל אנחנו גם ואולי בעיקר לא רוצים לדעת. הבעיה עם זכיית "אין ארץ אחרת" היא שעכשיו נצטרך לראות אותו. לכאורה לא תהיה לנו ברירה. הסרט הותקף כבר הבוקר בידי סוכן הכאוס להרס התרבות מיקי זוהר, וכדי להתמודד עם גלי ההסתה מימין ולהתחמש במידע עובדתי אתם בטח תרצו לראות אותו כדי לדעת על מה אתם מדברים. זהו דחף מובן, אך יש להיאבק בו ומוטב שתמצאו משהו לומר בלי לראות אותו.

אפשר ואף רצוי, כפי שעשו רבים וטובים בשמאל הציוני, להתלונן על היוצר באסל עדרה שלא גינה את טבח שבעה באוקטובר ועל היוצר יובל אברהם שלא שר מעל הבמה "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", או לציין שמדובר בזכייה פוליטית שאינה מעידה על איכותו (אמירה שמצריכה לכאורה צפייה בסרט, אבל אל תפלו במלכודת הזאת, אפשר בקלות לומר את זה גם בלי לראות פריים אחד, אף אחד לא יעשה לכם בוחן פתע ואם מישהו ינסה פשוט תצעקו עליו שהוא תומך חמאס).

אפשר גם לסמוך בעיניים עצומות על התקשורת הישראלית שתקטין את ההישג הגדול של "אין ארץ אחרת" למינימום ותסקר את זכייתו בעוינות, ואפשר להמר משכורת של שנה על כך שהערוצים המסחריים לעולם לא ישדרו אותו, אבל ספק אם יש די בכך במציאות שבה הסרט מוצע חינם באינטרנט לכל דורש. יש צורך במאמץ אזרחי אקטיבי לא לראות את "אין ארץ אחרת" ולשמור על אי הידיעה המאלחשת, להדוף את הניסיון הערמומי הזה להחדיר פיסות של מציאות מחרידה אל תוך מסך אשליות הנורמליות שטיפחנו בקפידה.

אני יודע לומר את כל זה כי אני עצמי כשלתי. צפיתי ב"אין ארץ אחרת" פעמיים ומאז אני מפזם "בילאדי בילאדי" ללא שליטה. ראיתי סרט תיעודי סוחף ומעולה בכל פרמטר, שהוא גם מסמך דוקומנטרי מרשיע על הגירוש האכזרי של תושבי מסאפר יטא מכפריהם – "בג"ץ אישר! בג"ץ אישר!", צווחים ברקע מי שמתכוונים בימים אלה להחריב את בג"ץ – ובמקביל גם מציע אפשרות של סולידריות, שותפות ותקווה בסיפור החברות שמתפתחת בין אברהם ועדרה. והרי די ברעיון הזה כדי לזעזע את אמות הסיפים של האומה.

הבעיה היא שאחרי שרואים את "אין ארץ אחרת", קשה מאוד להפסיק לחשוב על המתרחש ביהודה ושומרון, על ארץ המתנחלים, על הכיבוש והדיכוי האגרסיבי שנלווה לו, על מדינת יהודה שנבנית בכספי המסים ובדם החיילים של המרכז הנאור, על הארון אבו עראם ששכב משותק שנתיים במערה מלוכלכת אחרי שהצבא הרס את ביתו וחייל ירה בצווארו כי ניסה למנוע את החרמת הגנרטור שלו עד שנפטר בייסורים. קשה עוד יותר להפסיק לחשוב על מה שכל ההדחקה הזאת עשתה לנו לאורך זמן. אלה לא מחשבות נעימות. בשביל מה לכם. פשוט אל תראו את "אין ארץ אחרת" הכי חזק שלכם – ואז תגבירו, והמהדרין אף יסתמו אוזניים ויגידו "נה נה בננה לא שמעתי כלום". הרי אין לנו ארץ אחרת.

• טור דעה
• אוסקר
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פלסטינים
• אין ארץ אחרת
• יובל אברהם

כשראיתי את העונה הראשונה של "מו", חשבתי שזאת עוד קומדיה חיובית וחמודה שבה שום דבר לא באמת משתבש. הסדרה עוקבת אחר קומיקאי פלסטיני באמריקה, הייתה חביבה מאוד בשני הפרקים הראשונים שלה, ולמרות זאת השתעממתי מאוד מהר והפסקתי לצפות. כשגיליתי שהעונה השנייה מגיעה, חשבתי על הסדרה באור אחר והסתקרנתי לשמוע מה יש למוחמד "מו" עמר, יוצר הסדרה הפלסטיני-אמריקאי והשחקן הראשי שלה, להגיד בתקופה הזאת. אז כן, התחלתי מחדש וגיליתי שכמו במזרח התיכון, הסדרה הזאת הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי.

>> יחסי חוץ: איך נראים הפוליטיקאים של ישראל בעדשה של הוליווד
>> השמש זורחת בטלוויזיה: 26 סדרות חדשות שתצטרכו לראות בפברואר

"מו" היא סדרה על חוויית הפליטות של מו, פלסטיני-אמריקאי שאף מדינה לא מכירה בו וסכנת הגירוש מרחפת מעל ראשו. בסוף העונה הקודמת זה מסתבך כשהוא מגיע בטעות למקסיקו ויוצא מגבולות ארצות הברית בזמן שהוא בתהליך לבקשת מקלט. בעונה השנייה מו מנסה למצוא את עצמו, אחרי שהוא ובת זוגו הנוצריה מריה נפרדו, משוטט מבית לבית ומנסה לעמוד על הרגליים מבלי שיעיפו אותו. היא מתחילה במסע די משוגע של מו בדרכו חזרה לארצות הברית. במקסיקו הוא בנה את עצמו מחדש, ובפרק השלישי הוא מגיע לארצות הברית כשהוא בנקודת השפל של חייו, אחרי שהות במתקן כליאה של המהגרים במקסיקו. בזמן שהותו במקסיקו מריה הספיקה כבר להתחיל לצאת עם שף ישראלי בשם גיא שפתח מסעדה ביוסטון.בנקודה הזאת העונה השנייה התחילה באמת.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני תמיד היה נוכח ב"מו", אבל ברקע. לאורך כל העונה השנייה הנושא הזה מקבל עוד מקום בקדמת הבמה, בין אם זה בויכוח של מו עם שגריר ארה"ב במקסיקו על המהות של המילה "סכסוך" ובין אם מדובר באמו שלאורך כל העונה מתארת את הפשעים האיומים שהמתנחלים מבצעים ביהודה ושומרון, פשעים שאנחנו רואים בחדשות. היא מזכירה את ג'נין ושכם ורמאללה וחווארה ואנחנו אפילו מקבלים ביקור מפתיע בישראל בסוף העונה.

פרק הסיום של "מו" מתרחש בישראל, ואם להיות ספציפיים יותר – בשטחים הכבושים. ואם להיות אפילו יותר ספציפיים – מו עולה על המטוס בחזרה לארה"ב בתאריך 06 באוקטובר, רגע לפני הטבח. לאורך כל פרק הסיום אנחנו רואים באופן הכי ישיר את הדרך בה מו רואה את ההתנהגות של צה"ל והישראלים לפלסטינים חסרי הישע. עצם העובדה שהדבר הזה קורה רגע לפני שבעה באוקטובר מייצר כביכול הצדקה לטבח הנורא.

אני רחוק מלהיות איש ימין, אני מאמין שהכיבוש הוא דבר שקיים, אני מתנגד להתנחלויות מעבר לקו הירוק ואני מזדעזע מפעילויות תג המחיר והפוגרומים שנערי הגבעות מבצעים באוכלוסיה הערבית שם, כולל את כריתת עצי הזית והתקיפות האקראיות – אבל שום דבר מזה לא מצדיק רצח של 1,500 ישראלים, שום דבר מזה לא מצדיק רצח ישראלים שיצאו למסיבת טבע ובטח לא רצח של תינוקות וילדים. המתקפה הנוראית של חמאס לא פתרה את הכיבוש ולא הביאה לסיום הסבל של העם הפלסטיני. היא כן הובילה למחיקה של שכונות שלמות ברחבי הרצועה ולהרג של המון פלסטינים.

הצעד הראשון והכי הכרחי בפתרון הסכסוך הוא לא עוד הרג, אלא הכרה של שני הצדדים אחד בשני, המציאות מורכבת, ויש לנו כאן שני עמים שצריכים להבין איך הם חיים על האדמה הזאת מבלי שהם רוצחים אחד את השני בלופ אינסופי. והדבר האבסורדי ביותר הוא ששני הצדדים כל כך מזכירים אחד את השני.בעונה השנייה של "מו" הבנתי כמה האמא של מו, יוסרה, מזכירה לי את אמא שלי, את השולחן הפתוח לרווחה עם כל הסלטים, את העצבים שלה, את הלב הרחב שלה. כשראיתי את "מו" חוצה את הנהר בחזרה לארץ המובטחת, ארה"ב, ראיתי את חציית ים סוף. כשמו מדבר על הדיכוי שהעם שלו עובר – אני חושב על הדיכוי שהעם היהודי עבר ועדיין עובר.אנחנו דומים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

זאת העונה האחרונה של "מו", ולמען האמת הייתי רוצה עונה שלישית. במקום סיום העונה השנייה שמצדיק את הטבח שביצע החמאס, הייתי רוצה עונה שבה מו נוסע לחיפה וליפו ופוגש ישראלים וערבים שחיים בשלום זה עם זה (לרוב). יכולה להיות לו ביקורת גם על זה, אבל לפחות היא תהיה מבוססת על הכרה בצד השני ולא בהתעלמות מוחלטת.אם מסתכלים על "מו" כיצירה שלמה יש לה חשיבות רבה: זאת כנראה הסדרה הראשונה בארה"ב שמציגה גיבור פלסטיני-אמריקאי והיא מדברת על חוויית הפליטות באופן מורכב בדרך ייחודית ומעניינת. הייתי רוצה שהוא יתייחס לסכסוך באותו האופן, כי המציאות מורכבת, אבל אי אפשר להתעלם מהאסון הכי גדול שקרה לעם היהודי מאז השואה ובאותה נשימה להצדיק אותו, כי כמו שביאליק כתב בשירו "על השחיטה": "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן".

למרות כל הביקורת, עדיין כדאי לצפות ב"מו", ולו רק כדי שלא תהיו כמו מוחמד עמר ותכירו בכך שיש צד שני. אנחנו כבר לא במקום שבו אנחנו יכולים להתעלם מזה או לשמור על הסטטוס קוו. הצעד הראשון הוא לשמוע ולהקשיב. זאת צפייה מורכבת יותר ממה שהיא צריכה להיות, במיוחד בתור ישראלים בתקופה הזאת, אבל אנחנו חייבים לראות גם אותו, במיוחד אם יש לנו מה להגיד על זה.כל עוד לא נכיר בכך שקיים צד שני בין אם נרצה או לא ושבסופו של דבר אנחנו נצטרך למצוא את הדרך לחיות לצידו, וכל עוד הצד הפלסטיני לא יהיה מוכן להכיר בכאב הישראלי, מעגל הדמים רק ימשיך.
>> "מו" // Mo // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• שבעה באוקטובר
• פלסטינים

בהוליווד שכחו קצת מאירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, אחרי שבחודשים הראשונים למלחמה נדמה היה שהפיצול בין תומכי ישראל ותומכי פלסטין יקרע את עיר הסרטים, אך עונת טקסי הפרסים שעוד מעט יוצאת לדרך מציתה את האש מחדש, כשבמוקד נמצאת המועמדות השנויה במחלוקת לפרס האמי של הסרט התיעודי "זאת ביסאן מעזה ואני עדיין בחיים" בבימויה של ביסאן עוודה.

>> משטרה ללא סמכות: הקרנת "ג'נין ג'נין 2" נאסרה גם ביפו

מכתב חריף של 67 יוצרים ובמאים פלסטינים, ביניהם גם שמות מוכרים לצופה הישראלי כמו מוחמד בכרי, בניו סלאח, זיאד ואדם בכרי, פיראס חורי, אליה סולימאן והאני אבו-אסאד, מאשים את תעשיית הסרטים ההוליוודית בכך ש"במשך זמן רב מדי עמדנו זועמים על חוסר האנושיות והגזענות שהוצגו בידי תעשיית הבידור במערב כלפי בני עמנו, אפילו בזמן הקשה הזה. במשך שנים נאבקנו להפוך את הדימוי הסטריאוטיפי והאנטי-אנושי שהציג פלסטינים כבני אדם חסרי ערך, מה שמאפשר במשך עשורים את הלבנת הפשעים נגד פלסטינים ואף מצדיק אותם".

זעמם של היוצרים הפלסטינים יצא על הניסיונות להביא לפסילת סרטה של ביסאן עוודה מהמועמדות לפרסי האמי, בטענה שהיוצרת העזתית הצעירה משתייכת לארגון הטרור "החזית לשחרור פלסטין". עוודה כבר זכתה כבר בפרס פיבודי על סרטה הקצר, והטענות על חברותה בארגון טרור הובילו למכתב עליו חתומים כ-300 אנשי תעשייה בהוליווד, ביניהם דברה מסינג, חיים סבן, שרי לנסינג וריק רוזן, בדרישה לפסול את מועמדותה. נשיא האקדמיה לטלוויזיה בארה"ב, אדם שארפ, אמר בתגובה למכתב כי "לא הצלחנו לאמת את הטענות נגד עוואד ולא מצאנו בסיס, עד לרגע זה, להפוך את החלטת העיתונאים העצמאיים שבחנו את החומרים".

היוצרים הפלסטינים הודו במכתבם לאקדמיה לטלוויזיה על עמידתה בלחצים לפסילת הסרט, המורכב ברובו מסרטוני האינסטגרם שהעלתה עוודה מעזה בראשית המלחמה, והוסיפו כי "המועמדות היא אינדיקציה לכך שאחרי שנים רבות כל כך של אפרטהייד ישראלי ושלטון קולוניאליסטי על הפלסטינים, הדה-הומניזציה הבלתי פוסקת של פלסטינים על המסכים הגדולים והקטנים בארה"ב ובהוליווד בפרט, מתחילה לפנות דרך לעמדה אתית יותר".

• הוליווד נלחמת
• המסך
• הוליווד
• פלסטינים

לפני חמש שנים כתבתי לראשונה על סרטים שבמאיות עושות על גברים. את הטריגר סיפקו "הרוכב" של קלואה ז'או ו"יום נפלא" של לין רמזי שיצאו בישראל בהפרש של שבועיים. אבחנתי אז שהבמאיות חותרות תחת מיתולוגיות מצ'ואיסטיות באמצעות סיפורים על גברים פגועים פיזית ונפשית. מאז הרחבתי את העיסוק בנושא ומצאתי שהמבט הנשי על גברים נע בין האירוני (סאטירות נשכניות על גבריות רעילה) לרך (סיפורים על גברים פגועים שאינם מספקים קתרזיס נוטף אדרנלין). לרפרטואר הלא מאוד גדול של סרטי במאיות על גברים מצטרף עכשיו סרטה של מהא חאג', שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן 2022. זה סרטה השני של חאג', אחרי "עניינים אישיים" הנפלא מ-2016, שהתבונן במשפחה פלסטינית שבניה מפוזרים בין נצרת, רמאללה ושוודיה.

הגיבור של "קדחת ים תיכונית", שעלה לסדרת הקרנות בסינמטק תל אביב, הוא ואליד (עאמר חליחל המצוין) המתגורר בחיפה בבניין דירות המשקיף לים. מדי בוקר, אחרי שאשתו הולכת לעבודתה בבית החולים והילדים הולכים לבית הספר, ואליד מתיישב מול המחשב ומנסה לכתוב ספר. אבל הוא סובל מדיכאון כרוני ולא מתקדם לשום מקום, חוץ מאשר לספה מול הטלוויזיה. גם המפגשים השבועיים עם הפסיכולוגית לא עוזרים, והוא מרגיש שהוא מבזבז את הכסף של אשתו. יום אחד ואליד מבחין שמשפחה חדשה עוברת להתגורר בדירה הסמוכה. השכן ג'לאל (אשרף פרח, מצוין גם הוא) משמיע מוזיקה בעוצמות מוגזמות, וכשוואליד מתדפק על דלתו הוא מזמינו להיכנס. ג'לאל הוא לכאורה גבר גברי יותר, שיודע לתקן דברים מקולקלים כמו ברז דולף, לצוד, ולאיים על גברים שחייבים לו כסף. הוא גם מחזיק מאהבת על הצד, אבל גם אשרף מרבה לשהות בבית בעוד אשתו יוצאת לעבוד. את האנטגוניזם הראשוני בין הגברים מחליפה ידידות, וואליד מבקש להצטרף לג'לאל כשהוא יוצא לבצע פעולות עברייניות (כלפי פלסטינים אחרים). הוא טוען שזה תחקיר לספר שהוא כותב, אבל נראה שסיבותיו שונות – אולי הוא מחפש ריגושים שיוציאו אותו מהקיבעון של חייו, ואולי משהו אחר.

במהלך הצפייה בסרט נזכרתי שקראתי פעם את התקציר שלו כשהוגש למסלול הפיתוח של אחת מקרנות הקולנוע. בחוות הדעת כתבתי "יש פוטנציאל מעניין ביחסים בין השכנים ואליד (הסופר אגו) ואשרף (האיד), המתפתחים בזמן שבנות זוגם נעדרות מהבית (כלומר עובדות ומפרנסות). הטון מלנכולי ומשועשע – שילוב כובש". בתום הצפייה אני שמחה להעיד שבדרך למסך הפוטנציאל מומש במלואו. כשם שהראתה כבר בסרטה הראשון, חאג' ניחנה בעין טובה לאסתטיקה קולנועית ולאופן שבו היא מאירה ניואנסים של התנהגות. הקומפוזיציות המדויקות והמאוזנות בחלקו הראשון של הסרט תורמות לתחושת הסטאזיס של ואליד, שמחפש מוצא מהמלכודת הפנימית שהוא נתון בה. אשתו עולא אינה משתתפת בקומפוזיציות האלה. היא מופיעה רק לעיתים רחוקות, בעומק התמונה, בזמן שהוא נמצא בחזיתה, מקפל כביסה ועושה שאר פעילויות ביתיות.

ואליד הוא זה שאוסף את בנו שאמס (סאמיר אליאס) מבית הספר כל פעם שכואבת לו הבטן, ולוקח אותו לבדיקות. כשהרופאה (ממוצא רוסי) ממליצה על בדיקת דם לאבחון קדחת ים תיכונית, ואליד מתבקש למלא טופס ממוחשב. על שאלת הלאום הוא עונה "ערבים", אך כשמגיעה שאלת הדת הוא אומר שהיא גזענית ומסרב לענות. כשהמחשב מתעקש הוא עונה "פלסטינים". זאת הסצנה הכי פוליטית במובהק בסרט המאופק ועתיר הסאבטקסט, שמאייר בהומור מעודן שבר בגבריות של פלסטינים אזרחי ישראל. בהמשך הסרט יאבחן שכאב הבטן של שאמס הוא נגזרת של הדיכאון של אביו, שבאופן מטאפורי וגם ממשי, עובר מאב לבן.

אלה דמויות פחות מוכרות בקולנוע המקומי, שלרוב ממקם גברים פלסטינים בהקשרים פוליטיים מפורשים הרבה יותר. וזה חלק מחינו הכובש של הסרט, שמעורר סימפטיה לגיבוריו שאיבדו את הגדרתם העצמית כגברים מהסוג הישן. אם אחזור לאבחנה שלי בפתיחה, חאג' מציעה מבט רך ועם זאת חד וקולע.

4 כוכבים. Mediterranean Fever בימוי: מהא חאג'. עם עאמר חליחל, אשרף פרח, יוסף אבו ורדה, סמר קופטי. 108 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• פלסטינים
• סינמטק תל אביב