הקיץ בפתח, ולמרות המשבר העמוק בענף המסעדנות, בהחלט אפשר להרגיש ברחבי תל אביב את התכונה לקראת העונה החמה שהיא גם המאני טיים של מקומות רבים בעיר. הדיווחים על ירידות של עשרות אחוזים בהזמנות מקום ישיבה לא עוצרים את היזמים הקולינריים ואת השפים היצירתיים, מקומות חדשים נערכים לפתיחה בטיימינג הנכון בהנחה שאפשר לתכנן כאן משהו, וספיישלים מבטיחים ומסקרנים צצים בכל פינה. שימו סאן סקרין ובואו נאכל.

>> אהבה יוונית: אוכל הרחוב של תל אביב חייב ללמוד מאתונה
>> הגודל לא קובע: בית הקפה הכי קטן בעיר נפתח ליד כיכר דיזנגוף

בקרוב 1 | Bob

שבועות ספורים לאחר שהודיע על עזיבת מסעדת רדלר, שף מושיקו גמליאלי (בר 51, מונא) כבר עובד על Bob – בר יין קז'ואלי בבן יהודה-טרומפלדור. הפתיחה עוד לא נראית באופק אבל אנחנו עוקבים ונעדכן בהתפתחויות.

בקרוב 2 | אניצ'ה

חדשות טובות לטבעונים: אם לא יהיו הפתעות בעוד כחודש ייפתח Anicca, מקום חדש מבית אנסטסיה, המסעדה הטבעונית המצוינת. את הכתובת אפשר לרשום כבר מעכשיו, דיזינגוף 130, ועם הקפה תוכלו לשתות גם יין ולנשנש מנות שאחריהן אפשר לישון טוב ועם מצפון נקי באמת. כל הפרטים בקרוב.

בואו לאכול איתם | פופ אנד פופ

אם תמיד תהיתם על איכות האוכל בריאליטי בישול, שף שחף שבתאי מבשל לכם הזדמנות להיווכח: בשני ערבים יתארחו במסעד האסיאתית משתתפי עונת פסח המוצלחת של "בואו לאכול איתי", ויכינו את המנות שראיתם בטלוויזיה, לדוגמה המז'וזין של סמדי בומבה, סשימי "האמולסיה שנשברה לי" (גל זהבי), מרק פו וייטנאמי (ניסן שור), לחי בקר צרובה עם פרוסות תפוח אדמה, סלט פול, ירוקים, צלפים וחומץ פטל (נועה לוי) ואסאדו הונג קונג (שבתאי). כל זה קורה במשך שני ערבים בלבד, בנוכחות המשתתפים, כך שאם הסקרנות ממש אוכלת אתכם מהרו להזמין מקום.
הארבעה 28,שני-שלישי (9-10.6) מ-18:00,להזמנות

אש מדורה | קלארו

מסיבות אקולוגיות מדורות ל"ג בעומר כבר לא כל כך בון טון, אבל בקלארו בכל זאת מציינים את האירוע בשבוע אש: תפריט ספיישלים שמבוסס על עישון, חריכה וצלייה בפחמים, טכניקות שמעניקות לאוכל את הטעם השרוף ששום סו וויד לא יכול להשיג. סלט ירקות מעושנים עם לבנה מעושנת וגבינת קדוש (86 ש"ח), מח עצם ודלעות שרופות עם איולי מעושן ואורגנו (84 ש"ח) וסמורס משודרג – פאדג׳ שוקולד עם קנל גלידה שרופה ומרשמלו על האש (62 ש"ח) יכניסו אתכם לאווירת החג מבלי להסריח את הבגדים והשיער.
הארבעה 23, עד רביעי (21.5), 03-6017777

ערב חברים | מלגו ומלבר Loulou 47 X

ככה זה כשיש שניים: שף מוטי טיטמן מתארח אצל הקולגה שף רוסלן אוסוב, ומביא איתו את המיטב ממלגו ומלבר והג'ונז. תוכלו לטעום כאן את קרוקט הוואנה האיקוני מתירס שרוף, פרמז'ן וקרם הבנרו (58 ש"ח), טרטר דג ים בקושו הדגים וקרם פרש (78 ש"ח) ועוד ביסים לפנתיאון לצד לינגוויני קאצ'ו א פפה (76 ש"ח), טליאטלה פירות ים בביסק סרטנים (128 ש"ח) ומנות נוספות שמשקפות את היד הנהדרת של אוסוב.
נחלת בנימין 47, ראשון-שלישי (18-20.5) מ-19:00, להזמנות

חות'ים בסטייל | לונל

שגעת האויסטרים מגיעה ללונל, הבר מסעדה האהוב בפלורנטין, שלערב אחד מארח את TOS – The Oyster Society. בתפריט צפויים אויסטרים כמובן – פין דה קלר, אלגנט וג'ילארדו (19-21 ש"ח ליחידה), וגם אויסטר בגריל בזיגוג סמנה, אויסטר עם שמן חווייאג' ועוד שיגועים שמקורם בשורשים התימנים של שף ינון אלעל.
אברבנאל 72, שני (19.5), הזמנות באתרובטלפון 077-9800339

אהבה בת 20 | קוצ'ינה הס 4

במציאות הישראלי, שבה כל מקום שחוצה שנה קורא לעצמו מוסד, קוצ'ינה הס 4 היא לא פחות מאשר תופעה. במלאת 20 שנה למסעדה האיטלקייה הנהדרת, שהתחילה את דרכה ברחוב הצפירה, התפתחה והתבגרה בחן, מקדישה שף תמר כהן צדק את ימי שני לארוחת טעימות מרגשת עם מנות מפעם ומנות מחודשות באותו סגנון קלאסי ועדינות שמאפיינים אותה. אם בודינו פרמז'ן אוורירי וקטיפתי וטליאטלה ראגו כמו של מאמא איטלקייה עושים לכם את זה (ואיך אפשר שלא), פנו לעצמכם ערב ובואו להתרגש ולתמוך.
הס 4, משני (19.5), 052-4810047

אפריטיבו צרפתי | קפה נואר

תרבות השתייה בתום יום עבודה אינה עוצרת בגבול האיטלקי. בצרפת, שעות אחר הצהריים מוקדשות ל-Apero, מהמילה אפריטיף – פרק הזמן שלפני ארוחת הערב, שמוקדש להשלת טרדות היום על כוס אלכוהול ומשהו קטן ליד. בקפה נואר מאמצים את המנהג ב-Petit Noir, תפריט אחר צהריים קליל ובו יקיטורי כבד עוף, קבב דגים, רוטולו בקר ועוד ביסים טעימים (42-45 ש"ח) לצד יינות, שפריצים ויין (22-38 ש"ח). גם לנו, במרוץ העכברים הישראלי, מגיע לנקות קצת את הראש אחרי העבודה.
אחד העם 43, ראשון-חמישי 19:00-16:00, 03-5663018

וכעת, מהפך | גודנס

מסעדת גודנס הטבעונית היא כבר לא הדיינר הסליזי והמושחת שהכרתם.בקיץ שעבר סיפרנו על קשיים שכמעט הובילו לסגירת המקום, אך אילאיל יהב הבעלים מספרת כי הלקוחות התגייסו ותמכו, ובגודנס הצליחו לשמור על המקום פתוח, ועכשיו גם לשנות קונספט: עדיין יש המבורגר טבעוני נהדר וגם גירוס "בשר" מפורק, אבל המקום בימים אלה המקום עובר מתיחת פנים משמעותית והופך לבית קפה טבעוני בדגש על איכות ובריאות. לדוגמה אומלט מופלא על בסיס שקדים עם פורטבלו, לזניית גבינות קשיו ושקדים עשירה בקרם תרד ומנגולד ועוד מנות נפלאות לארוחת בוקר, צהריים או ערב, בהתאם לשעות הפעילות שהוארכו.
המלך ג'ורג' 32, ראשון-שבת 22:00-10:00

לטרוף את האירוויזיון | ביג איב

לכבוד האירוויזיון הבא עלינו לטובה, בבורגר ביג איב מבית פוד טרמינל משיקים קולקציית המבורגר אירוויזיון חגיגית, כלומר ארבעה המבורגרים שהולמים ארבע מדינות שמתחרות השנה: בורגר ביג שוויצרי, כיאה למארחת, עםפונדו אמנטל וגבינת בורסאן; ביג ספרדי עם סלסת חלפיניו-בצל מוחמץ ומיונז ספייסי;ביג יווני עם יוגורט וגבינת פטה צרובה וביג ישראלי במיוחד בשבילנו עם טחינה-עמבה וסחוג ירוק (55-61 ש"ח). ההמבורגרים זמינים לאורך כל החודש ולא משנה מה תזמינו – העיקר שיובל רפאל תנצח!
דרך בגין 150 ובוולט

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• מושיקו גמליאלי
• מוטי טיטמן
• אנסטסיה
• קלארו
• קפה נואר
• גודנס
• בואו לאכול איתי

>> עוד לפני שהעפיל למקום השני המכובד בספיישל פסח של הריאליטי "בואו לאכול איתי", החיים של גל זהבי סובבים סביב אוכל. הוא משלב עבודה כצלם קולינרי עם לימודי בישול וקונדיטוריה, ויוצר תוכן ומפתח מוצרים למותגים גדולים כמו מקדונלדס ונסטלה. שלגוני קראנץ' בטעמי פיסטוק, קורנפלקס ובמבה אדומה נולדו מתוך מוחו הקודח, ובקרוב ייצא לשוק עוד קראנץ' שטעמו עדיין נשמר בסוד. לפני כשנה עזב זהבי את עיר הולדתו אשדוד לטובת שכונת יד אליהו. לאחר שידור התוכנית הוא הפך מאושיית קולינריה לסלב בקנה מידה ארצי.

"הייתי רוצה לומר שזו חוויה משנת חיים אבל הכול עוד טרי מדי. הכול היה בעצימות גבוהה מאוד וזו חוויה מרגשת ומטלטלת מבחינה מקצועית ואישית. עשיתי הרבה טלוויזיה בחיי אבל הפעם לא הייתה לי שליטה בעריכה והייתי צריך לשחרר סמכות מבלי לדעת מה אומרים עליי מאחורי הגב. זה מאתגר מאוד מבחינה מקצועית אבל האהבה מהקהל שווה הכל. חבר'ה צעירים עוצרים אותי להגיד תודה, אבל המבוגרים ממש מושקעים בתוכנית ונכנסים לשיחות נפש. אני מת על זה".

>> המקום המוזר בעיר והמאצ'ה הטוב במדינה // העיר של דאשה איליאשנקו
>> מקום ללכת בו מכות ומקום לברוח בו מהמציאות // העיר של יונתן ברק

1. בוסי בתקווה

אחרי ששבעתי באשדוד מעולם המסעדות בסגנון הזה, גיליתי בשכונת התקווה את בוסי, ונגלה לפני המקום המטורף הזה שפתוח עד 02:00 בלילה ואני עף על זה. אני חורש עליהם ונהנה ברמות, וכיף לי להרגיש קצת פריפריה בתל אביב. הכל תמיד טרי ומהיר ואפשר לבוא בכפכפים. קבב פרגית זו המנה הקבועה שלי, בלי להסתכל ימינה ושמאלה.
אצ"ל 41

2. דיקסי

בזמן האחרון אני עושה המון פגישות צהריים בדיקסי ותמיד כיף לי שם. זה המקום שבו בפעם השנייה בחיי אכלתי לא כשר, אחרי שפיתו אותי עם כנפיים ברוטב על בסיס חמאה ונפלתי שדוד. אני חותם על עסקית הצהריים בעיניים עצומות – אף פעם אין טעויות ונפילות, ותמיד טעים. יום אחד חיים כהן יצא מהמטבח, וכשהוא ראה אותי הוא ניגש ושאל 'גבר, יש לך המלצה מה להזמין פה?', כאילו הוא לא נמצא שם ולא יודע מה יש בתפריט.
יגאל אלון 120

3. AKA

בשנה האחרונה התמכרתי למסעדה של שף איתי קושמרו. גיליתי שם את ההמבורגר הכי טוב שאכלתי בישראל – הכי פשוט וקולע והכי מטורף בעצימות הטעמים. אני תמיד יושב על הבר בפנים ומקבל תחושה שממש רוצים שאני אהנה, ולא רק כדי לצאת ידי חובה.
נחלת בנימין 44

4. פליים

חיזוק חיובי ענק מגיע לאורן אסידו, שכבר בפעם השנייה עושה אוכל מרוקאי עילי שנחרט בזיכרון. הוא יודע לעבוד ונותן חוויה מרוקאית אבל לא צ'חצ'חית, כמו שנוהגים להגיד, אלא מכובדת – כזו שרואה את הפוטנציאל שיש במטבח המרוקאי. זה משהו אדיר שלא ראיתי באף מקום והוא ייחודי לאורן.
אליעזר פרי 10(מלון קרלטון)

5. מקדונלד'ס

לא בגלל שאני שגריר המותג אלא פשוט כי זה האוכל המהיר הכי טוב שאפשר לבקש. מקדונלד'ס הוא המאנץ' הלילי שלי ואני מכיר את התפריט ברמת כמה קלוריות יש בכל מנה, למרות שזה לא כל כך משנה. קצת פדיחות, אבל אני מת עליהם.

מקום לא אהוב בעיר:

כשאני נוסע ללימודים בבית הספר בישולים אני עובר באזור התחנה המרכזית הישנה ורכבת ההגנה, ובכל פעם אני תוהה מה אני הולך לפגוש שם. פעם אני פוגש מלחמת הומלסים ובפעם אחרת מזרקים על הרצפה וקבצנים, ונורא קשה לי עם זה. קשה לי שאני לא יכול לעזור ולראות אנשים שפוגעים בעצמם. אני מרגיש חסר אונים בשבילם וגם בשבילי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הגן של ציקי" בצוותא 2 עם אודי ואביעד, אחד המופעים הכי קורעים שהייתי בהם בחיי. ככל שההצגה מתקדמת האירוע רק מסלים ומצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים שלא יברח לי פיפי. שעה של צחוק מטורף ואסקפיזם טהור.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "הלאה" של רבקה זוהר. נתקלתי בו כשעברתי לעיר לפני שנה כמעט, והפכתי אותו להמנון האישי והביטחוני שלי. השיר נותן לי תקווה שתמיד יהיה הלאה, ושהדבר הזה שנקרא מדינת ישראל הוא בר קיימא לנצח נצחים. רגע של נחת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעזר מציון, שעושים יוזמה מטורפת עםמאור איש הלגו. קל לתרום ולא לדעת לאן הכסף הולך, אבל כשתורמים לעזר מציון אפשר להיות בטוחים שקניתם שעה של נחת למישהו שמאוד זקוק לכך. זו יוזמה שיש לה משמעות טיפולית וסמל לניצחון אישי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהמשך לסעיף הקודם אני בוחר במאור איש הלגו, סא"ל מאור כהן, שבכל שנה מגייס מיליוני ש"ח לקניית ערכות לגו לילדים חולי סרטן ולפצועים ומתמודדי נפש בעקבות המלחמה. כפריק של לגו וכמי שמחזיק באוסף גדול, אחת לשבועיים אני מצטרף אליו לחלק לגו בבתי חולים ונדהם בכל פעם מחדש מהאיש הזה, שכולו נתינה וחסד. הוא מחלק ערכות בעשרות אלפי שקלים ויש פצועים שהוא הציל להם את השיקום.

מה יהיה?
אני לא אגיד שיהיה טוב. אני אגיד שיהיה מצוין. אבל כנראה שזה לא יקרה בדור של הילדים שלי וכנראה שגם לא בדור שלי. אני רוצה לקוות שאנחנו נהיה הדור האחרון או אחד לפני האחרון שמוכן לספוג את המכות והכאב, כדי שלדורות הבאים יהיה כאן מצוין, ולא רק מבחינה ביטחונית. שהכלכלה תעבוד, שאנשים לא ירגישו שהם עבדים ושנלמד קצת מיפן ומאירופה ואולי אפילו נרוויח סייסטה מתוקה. הלוואי שכולנו נחווה פחות כאב ושנהיה בלתי חדירים. זו בקשה גדולה אבל אני מאמין שהיא אפשרית.

• העיר שלי
• בואו לאכול איתי
• שיפודי בוסי
• דיקסי
• אורן אסידו
• מקדונלד'ס
• תחנה מרכזית תל אביב

מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.

>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות

מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד.הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.

עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.

העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם.וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.

"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33

• ביקורת טלוויזיה
• בואו לאכול איתי
• החברה הערבית
• אוכל ערבי
• תאגיד השידור הציבורי

לפני קצת פחות משנה כתבנו כאן על העונה השביעית של "בואו לאכול איתי", ריאליטי-אוכל בו אנשים רגילים לחלוטין ללא רקע קולינרי מפואר הם גם המתחרים וגם השופטים. הקטע של השנה הקודמת היה להביא אנשים בלתי נסבלים ולהושיב אותם מסביב לשולחן, ולמרות שזה היה מאד מבדר, לא נמצאו שם אנשים שאפשר להתחבר אליהם. נדמה שבעונה השמינית של הסדרה החליטו ללכת על דמויות הרבה יותר נסבלות ותכלס? זה עובד ומתאים לתקופה שבה החברה הישראלית ממש לא צריכה עוד שסעים. "בואו לאכול איתי" מסרבת לספק את הסחורה הזאת.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות מומלצות שהחזיקו אותנו השבוע
>> מאסטר בטלוויזיה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך עכשיו

אל דאגה, עדיין יש פה ושם התנגשויות חזיתיות, ומה יותר ישראלי מהתנגשות חזיתית טובה? לפתוח שולחן כמובן. מי כמונו הישראלים יודעים שלא כל ארוחה משפחתית היא כיפית ומהנה? להפך, כל ארוחת שישי היא פוטנציאל לפיצוץ, וכמו בכל ארוחה גם כאן נמצא כל מיני התנגשויות. החביבה עליי מתרחשת בפרק השני של השבוע הראשון (שישודר הערב) כשדנה, המכשפה ממגדל, נכנסת לשלל ריבים עם כל יושבי השולחן. למרות שדנה קמה כדי לריב ולא נמה, הויכוחים נשארו ברמה יחסית מתורבתת ולא היו מתלהמים, בניגוד לסוגי ריאליטי אחרים שאנחנו מכירים וממש משודרים עכשיו בערוץ 13.

"בואו לאכול איתי" שונה כמובן מכל ריאליטי אחר בנוף המקומי. המשתתפים בתוכנית לא זוכים לתואר הנכסף של "פליט ריאליטי". הם באים, מבשלים, נהנים וממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה. אף אחד לא יזכור אותם אחרי שהתוכנית תיגמר, ובכך הפורמט מזכיר יותר שעשועון טלוויזיוני ופחות תכניות ריאליטי סטנדרטיות נוסח "האח הגדול" או "הישרדות".

פתאום יש כאן אמירה מסוימת, כמו הרגע בשבוע השני שבו יוסל'ה, הדראג קווין מג'רוז, נכנס לבית של יפה השמרנית המתונה מצור הדסה בלבוש דראג מלא, בתקווה סמויה לזעזע אותה, אבל יפה מגיבה הכי טוב לזה והופכת מהר מאד לאחת הפייבוריטיות שלי בתכנית. אה, גם זה חדש! יש לי פייבוריטים עכשיו. מעולם לא היה לי פייבוריט של "בואו לאכול איתי". בעונה הזאת קרה דבר מפתיע – מצאתי דמויות שאני די בטוח שאזכור. יפה ששוברת סטיגמות על נשים מזרחיות, יוסל'ה הדראג קווין עם הלוק הכי טוב שראיתי אצל מלכת דראג ישראלית ואחיה האומן מנטף שפשוט חי את החלום שלו באופן הכי שקט ונטול דאגות שאפשר, בלי מרדף אינסופי אחר השקל הבא ועם שמונה ימי עבודה בחודש.

אם יש פייבוריטים בתכנית, אז כמובן שיש גם אנשים שפחות היינו שמחים לשבת איתם לקידוש. כמו שכבר אולי הבנתם, דנה המכשפה היא אחת מהן. בהתחלה לא זיהיתי אותה, אבל היא הרגישה לי ממש מוכרת. ברגע שהיא התחילה לדבר על הרב ששוכן בתוכה מיד זיהיתי: דנה כהן הלוי, מתקשרת ויועצת רוחנית שנתקלתי בה לא פעם ולא פעמיים בשיטוטיי האינסופיים ברילס. אני יכול לדבר על זה שכל מקצוע התקשור והיעוץ הרוחני זאת רמאות אחת גדולה שנועדה לנצל אנשים בורים שמאמינים בכך שאם ביצה צפה במים אז מדובר בכישוף, אבל במקום זה אני פשוט אזכיר איך היא ישבה לשולחן ואחרי חצי ביס באוכל של מעיין, החריפות פשוט שחררה לה את הרסן והיא פלטה "זה גרוע".

אה כן, וגם לבנה הטבעונית ממודיעין, שכמובן שהחליטה לעבוד על כולם שהיא הכינה ארוחה רגילה ולא טבעונית ובסוף (תעמידו פני מופתעים) הארוחה הייתה כן טבעונית לגמרי! הסטייק-לא-סטייק שהיא הכינה היה נראה איום ונורא, והאגז בנדיקט היה נראה טוב, אבל הטריק המשעמם והשחוק של לבנה היה כל כך מיותר שהוא הוציא ממנו את כל הטעם. איזה כיף להתעצבן.

בעונה השמינית של "בואו לאכול איתי", הדוקו-ריאליטי הכי ישראלי (גם אם הפורמט בריטי), נוטה קצת יותר לכיוון הריאליטי וזה עושה לו ממש טוב. גם אם האוכל קצת ירד ברמה, הם הצליחו להוביל את המשתתפים להתנגשויות חזיתיות מבוקרות ומעניינות מבלי לאבד צלם אנוש. הוויכוחים השקטים והרציניים הפכו בעונה הזאת למעניינים ורלוונטיים, כשעל כל זה מנצח הליווי הצמוד והסרקסטי של שי אביבי, שיחד עם התסריטאית דקלה קידר הצליח להוריד את רמות הקרינג' של העונה הקודמת ולדייק את התזמון הקומי. לא ציפיתי לזה, אבל זאת באמת אחלה עונה, עם אחלה מתחרים ואוכל סביר ביותר. מה שכן, השלב האבולוציוני הבא של התכנית חייב להיות הגדלת הפרס. לא צריך מליון ש"ח או דירה חדשה, אבל אפשר לפנק קצת יותר, לזרוק פנימה איזה מטבח חדש ומאובזר בבית. תנו להם משהו לריב עליו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• ריאליטי אוכל

כ-12 שנה חלפו מאז הפציעה לראשונה על מסך הטלוויזיה שלנו "בואו לאכול איתי". היא הכניסה אותנו למאות בתים מצפון ועד דרום, חשפה אותנו למנות ומתכונים מרתקים – ממרק ג'לי ועד סלט עם חגבים – וגם הזהירה אותנו מכל הזוועות שיכולות להתרחש מטחינת פירה בבלנדר מוט, ואף הכניסה לחיינו את השיבוש המלבב "תפחי". בשנים שחלפו הרבה דברים במדינה השתנו, וגם הרבה דברים בתוכנית עצמה, שהתחדדה וגיבשה את קולה הייחודי, בין שבוע לשבוע ובין מריבת ענק מול המצלמות להתפייסות ברגע האחרון.

>>פקחית, סקסית וראויה לאוסקר: סקרלט ג'והנסון מפעילה את הקסם

גם מקומה של "בואו" בטלוויזיה השתנה. מגילטי פלז'ר כמעט סודי שהסתתר בערוץ 11 המוזנח היא גיבשה לעצמה קהל מעריצים נאמן, וכיום היא אחת מתוכניות הדגל של תאגיד השידור ומעין מכינה לכוכבי ריאליטי, שמלוהקים בהמשך לתוכניות אחרות, עתירות תקציב ורייטינג. פעם השתתפות בתוכנית נתפסה כקוריוז, היום היא יכולה להיות הצעד הראשון בקריירת הריאליטי – או לפחות להביא משתתף אהוב לפרק של "שום פלפל ושמן זית", כפי שקרה לפייבוריט רועי אלעני. עכשיו, בדיוק כשאנחנו כל כך זקוקים לה, מגיעה עונה חדשה אל המסכים. העונה צולמה כולה בחודשי המלחמה – ועל אף שהשבוע הראשון מתרחש באזור הצפון, פרק הבכורה שלה מביא איתו בעיקר אסקפיזם מושלם, בניחוח של קטשופ ושניצלונים.

בתוך הפצע שממשיך לדמם

"הייתה שאלה של זווית כאן, והבנתי שזווית היא מותנית בפרספקטיבה או בהסתכלות על משהו. ואנחנו, מה לעשות, נמצאים בתוך פצע שממשיך לדמם", אומרת דקלה קידר, התסריטאית שמאחורי הקריינות הנפלאה בהגשת שי אביבי. "כשיש דיבור ישיר על האקטואליה ועל המצב הישיר, נוצרת התלבטות של מינון, של עדינות. של איך להתייחס לדברים וכמה אפשר להאיר דברים בסיטואציה כזו. היו לי הרבה רגעים של מחשבה איך הדברים משפיעים מעל ומתחת לפני השטח. הייתה לי גם תהייה האם אני אוכל לעשות את הנתק. האם אני אצליח שאנשים יצחיקו אותי? שדברים יצחיקו אותי? כנראה שכל התשובות יהיו בעונה עצמה".

קידר הצטרפה לצוות הסדרה כבר בעונה הראשונה, שמרגישה עכשיו כאילו נכתבה בדור אחר לגמרי. גם עבורה, בצפייה מחודשת, ראשית הדרך נראית רחוקה וכמעט מיושנת: "יש שם דברים שאפשר להזדעזע, למרות שכבר אז תפסתי מעצמי פמיניסטית וכולי וכולי. מאז הרבה דברים השתנו".

באיזה שלב הבנתם שיש לכם קאלט מטורף בידיים?
"לא ידענו בכלל בתחילת הדרך. זה התחיל כמין אפיזודה כזו שנורא רצינו שתמשיך. היה לנו פשוט נורא כיף, זה עבר מתחת לרדאר והייתה תחושה שאף אחד לא צופה ואפשר להגיד ולעשות הכל. לקח קצת זמן עד שהבנו שיש אנשים שצופים בזה ושזה אירוע בשבילם. תרבות הריאליטי אז הייתה הרבה פחות מפותחת והכל מאוד השתנה, אבל הפרס אצלנו כל השנים נשאר אותו הדבר – הנסיעה הקולינרית לאירופה. כשאנחנו זוכרים שגם יוון זה אירופה".

אז מה השתנה עם הזמן?
"המשתתפים נעשו הרבה יותר מודעים עם הזמן, היה אפשר לראות איך תרבות הצפייה נכנסת לתוכנית, ופתאום שומעים מישהו אומר 'אה, אני פה בתפקיד התל אביבי השמאלני?'. למודעות הזו יש הרבה היבטים, יש בזה משהו לא תמים מצד אחד – מגיעים אנשים שרוצים למכור משהו או שיש להם מטרה, שזו תחושה שלא הייתה בעונות הראשונות. מצד שני, גם חוסר מודעות זה משהו שהרבה יותר קשה לכתוב קריינות אליו. לאנשים יש מודעות היום למדיום, לזה שהם מצולמים. אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל באופן אישי אני רואה את עצמי כאדם מאוד רך לב ולא מרושע. אם זה מרושע זה שי".

ריאליטי אוכל? מה קשור?

קידר הגיעה לתוכנית דרך עורכת התוכן הראשונה של התוכנית, עדי לוי ובראשית העבודה המשותפת היא הייתה יותר סקפטית מההוא מהמערכון המיתולוגי של "החמישייה הקאמרית". "אני כותבת דרמה רצינית, אני כותבת ספרים. ריאליטי אוכל? מה קשור?", היא משחזרת את התחושות דאז. ואכן, קידר כתבה בשני העשורים האחרונים ספרים רבים לילדים, לנוער ולמבוגרים, אספה שלל פרסים וגם כתבה תסריטים לסדרות, ויצרה את "שעת אפס" המהוללת. וגם אחרי כל אלה היא מעידה ש"בואו לאכול איתי" היא בהחלט "שיעור גדול במה מביא לך סיפוק ואהבה, ובעיקר שיעור חשוב בליהנות מעבודה".

גם הפגישה הראשונה עם אביבי לא הייתה מאוד חלקה וקידר חששה שלא תהיה לה שום דרך לגרום לחבר החמישייה לחייך. במהרה נמצאה הדרך, כשקידר שמרה את מספר הטלפון של אביבי עם תמונה של סלק: "אני לא זוכרת למה, אבל זה עורר בו חיוך. עדי הייתה חברה שלי ואמרה לי 'את רק צריכה להיות את'. ואמרתי טוב, בעיה שלה. בעיה של כולם".

כיום היא ואביבי הם כבר צוות כמעט סימביוטי, עם תהליך עבודה משופשף והבנה מדויקת זה של זו ולהפך. "כשאני כותבת אני כבר מרגישה את הש' והצ' שהוא מסתבך איתן, או מילים שהוא נורא יאהב עם הרבה ק' וט'. זה ברמה קצת חולנית", היא מספרת. "אני מכירה את הקול שלו והוא מכיר את הקול שלו כקריין, שזה לא בדיוק הקול שלו בחיים הפרטיים. זה משהו שנוצר מתהליך נורא ארוך, וגם פורה וטוב ומהנה".

קורה ששי פוסל בדיחה או משפט שהוא לא מוכן לעמוד מאחוריו?
"לא זכור לי מקרה כזה. אני מגיעה לקריאה עם שי אחרי שכבר כתבתי 900 בדיחות לא טובות ואחת שאני עומדת מאחוריה. אני יודעת מה יעבוד ומה מתאים. שי יכול מאוד לעזור להבין, למשל, אם הכיוון הוא טוב אבל הניסוח מסורבל מדי. או אולי יש עוד משהו שהוא רואה ואני לא ראיתי. יש לפעמים שאלות של רגישות, אם זה חריף מדי או קשה מדי, שאני משאירה ככוכבית ואנחנו מתייעצים. הוא לא בא רק לקריין. הוא מאוד נוכח והקריאה שלו מאוד חשובה לי. לפעמים משהו שהוא כיוון בינוני, בהגשה שלו הופך להיות בול".

"בהסתכלות לאחור, גם שי כקריין מאוד התפתח כדמות. פעם הוא היה מגיב אישית, מביע עמדה, מנהל דיאלוג, דברים שהיום הם בכלל לא בדמות. זה לא שניסחנו אותו אי פעם, אבל לאורך העונות נדרשנו לכל מיני סוגיות, הוא הרי בן אדם ויש דברים שהוא אומר ולא אומר, יש דברים שחייבים להגיד וכאלה שאין מה להגיב עליהם בכלל. נראה לי שהוויכוח הכי מר שהיה לנו אי פעם היה על אחת העונות שהייתה מישהי שהגדירה את עצמה צמחונית למרות שהיא אוכלת דגים. זה היה אירוע מאוד קשה. סתם, לא באמת, היה מצחיק".

התחרות הגדולה של הקרינג'

באיזה שלב של העבודה הפרק מגיע אלייך?
"ממש בקצה התהליך, אני מקבלת פרק מוכן ומאוד קרוב לפרק המוכן שישודר. אני גם מקבלת אותו עם 'קריינות מסומנת' של איפה צריכים להופיע דברים מסוימים ואיפה נחוצה קריינות. חוץ מהמקומות שהם לגמרי לגמרי חלק מהפורמט ואני רק צריכה לכתוב אותם, הכל חופשי. שי שם לב שהיו לי עונות יותר ברברניות מעונות אחרות. אז אני צופה 300 פעם בסצנה כדי להבין מה קרינג', והרבה פעמים זו באמת תחרות קשה – מה מכל הקרינג' הוא הכי".

"על פי ההגדרה המקורית של הפורמט הבריטי", מסבירה קידר, "התפקיד של הקריין הוא לא לייצר קומדיה עצמאית, ואני גם לא יודעת לעשות את זה, אלא לתת טייק של משהו שקורה בסיטואציה והצופה מודע אליו אבל לא באמת רואה אותו. הוא בעצם החבר הנודניק שיושב על הספה ומדברר עבור החברים שלו את מה שקורה על המסך. כשאני התחלתי לכתוב את זה הפורמט הבריטי כבר היה בעונה 17, והאגדה מספרת שאצלם הוא פשוט מוריד בקבוק וויסקי ומאלתר. והוא מאלתר טוב".

יש דברים שאת מתחרטת שכתבת או שנכנסו לפרק?
"אם יש התלבטות עמוקה על זווית זה משהו שאני אפתח ואתייעץ ואתלבט, אז לרוב לא תהיה לי התלבטות בדיעבד על משהו שכבר נכנס. החרטות שלי הן חרטות מאוד עלובות – בדיחה לא מספיק מדויקת, או איך לא ראיתי את הבדיחה הטובה יותר. רק נזיפות בעצמי. המקומות שאני עוצרת ומתלבטת הן בעיקר ממקום שבו יש התנגשות פנימית עם איזשהם ערכים אישיים שלי. לא בהכרח במקומות הצפויים שיש התבטאות להט"בופוביה או גזענית, שם העמדה שלי או של שי היא מאוד ברורה. שם אין קושי. הקושי הוא אם לפעמים אם יש סיטואציה שנעשה גזלייטינג בשולחן או שיש תחושה שנעשה עוול למישהו, אבל המשתתפים עצמם לא מעלים את זה או אפילו לא מבינים. אז אני שואלת את עצמי עד כמה זה התפקיד שלי להראות ולהאיר את זה, ואם כן אז איך".

קידר שמחה להגיב ולכתוב על כל סוג של טיפוס או דמות חוזרת, מהדמויות השקטות והעדינות יותר לאלה ששמחות לריב ולהתעמת. אם בכל זאת יש דמות ספציפית שעושה את המצב קצת קשה יותר, זו דמות שמגיעה עם חוש קומי מוכן מהבית.

"רועי עידן היה כזה, גם מיה דגן. זאת בעיה רצינית, הם הרבה פעמים גוזלים ממני את הבדיחות", היא מציינת. "הסוד להצלחת הקריינות תלוי לא בדמויות אלא באינטראקציה ביניהן. ככל שקורה ביניהם משהו מפתיע, מוזר, מעניין, לא צפוי, אז בעצם הפוטנציאל של הכיף שלי קיים. מה שכן, בזמן העבודה על שבוע מסוים אני עוברת את כל קשת הרגשות. אני מקבלת את הפרקים לצפייה בלי לדעת עליהם שום דבר וכולם יודעים שאסור להגיד לי כלום. אני נקשרת עם הזמן וקשה לי להיפרד, אז כל חמישייה חדשה מעוררת תחושה של זרות וניכור – איך אני ארגיש אליכם אי פעם משהו? בעונה החדשה, בלי ספוילרים, יש דמות שחשבתי שהיא פשוט בלתי, ובסוף הגעתי לדמעות מההתרגשות, מהאהבה אליו".

יש לך דמות עבר אהובה או זכורה במיוחד?
"כבר יש לי בלנדר קטלני במוח, היו כל כך הרבה פרקים ואנשים. בתחושה שלי אני חולה על חיפאים. אבל אין לי סימוכין לזה, זה לא מדעי".

כמי שמכירה את הפורמט לאורכו ולרוחבו, יש לך טיפים לאנשים שרוצים להשתתף או לנצח?
"כמו שביידן אמר, Don't. הטיפ הכי טוב שקיבלתי הוא לא להקשיב לאנשים שאומרים שיש להם טיפים".
העונה החדשה של "בואו לאכול איתי" תשודר בכל ערב החל מיום א', 14.7, כאן 11 וכאן BOX

• המסך
• דקלה קידר
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• ריאיון