רק אתמול דיווחנו כאן על הטיפול שעומדת להעניק תזמורת המהפכה למונטי פייתון באופרה הישראלית, והנה נוחתת בהיכל האופראי הפקת ענק מקורית נוספת שקורצת לקהל רחב: "חנוך לוין – האופרה", יצירה אופראית חדשה עם מיטב הדמויות העצובות והמצחיקות של גדול המחזאים הישראליים בכל הזמנים ומוזיקה מקורית של חמישה מלחינים ישראליים.

>> מונטי פייתון בדרך לאופרה עם תזמורת, מקהלה ותוכי מת
>> חנוך לוין, עכשיו יותר מתמיד: 7 סיבות לא לגעת בטקסט פוליטי

ב-8 באוקטובר, אחרי שבועות ארוכים של עבודה בחדר החזרות, היו אמורים זמרי ההפקה החדשה להתחיל את החזרות שלהם על במת האופרה לקראת הפרמיירה שתוכננה לשבוע שלאחר מכן. במקום להתייצב על הבמה, מצאו את עצמם חברי האנסמבל מתמודדים עם קרובי משפחה שנחטפו לעזה, עם סיוע לבני משפחה וחברים קרובים שהצליחו להימלט מהטבח, עם בני זוג שהוקפצו למילואים ועם פצע מדמם בלב. בשבועות שלאחר מכן הם הופיעו במרכזי קליטה של מפונים, במקלטים באשקלון ובכל מקום שבו יכלו להביא קצת אור לנפגעי המלחמה. עכשיו הם חוזרים אל חדר החזרות ונערכים שוב לעלות על הבמה ולהביא לקהל תיאטרון אופראי שונה לגמרי.

המערכונים בהפקה נבחרו על ידי עידו ריקלין, הדרמטורג של האופרה הישראלית, מתוך מחזות ושירים שנכתבו בתקופות שונות של כתיבתו של לוין, וגם כמה "שירי ילדים" משעשעים וכואבים אותם הלחין יוסי בן נון, המלחין היחיד בקבוצה שזכה לעבוד עם חנוך לוין עצמו והלחין את המוזיקה לכמה מההצגות שביים לוין. הקטעים שנבחרו עוסקים בסיפוריהן של הדמויות האנושיות אותן היטיב לכתוב חנוך לוין, אך ביניהם גם כמה קטעים שנותרים תמיד רלוונטיים למצב הישראלי, כמו השירים האנטי-מלחמתיים "את, אני והמלחמה הבאה" ו"שחמט".

חמשת המלחינים הישראלים – יוסי בן נון, דוד זבה, יונתן כנען, יונתן קרת ורוני רשף – בראו לכל אחד מהקטעים עולם מוזיקלי מלא בהומור, בכאב וברגש, כל אחד מהם בשפתו המוזיקלית הייחודית.ההפקה, בניצוחו ובניהולו המוסיקלי של דוד זבה ובבימויה של שירית לי וייס, מחברת בין עולם האופרה לבין הדמויות הלויניות המביאות כל סיטואציה אל הקצה שלה. לצורך עיצוב ההפקה התאסף צוות יוצרים ישראליים מוכשרים ומוערכים: מעצב התפאורה אדם קלר, מעצבת התלבושות אולה שבצוב ומעצב התאורה נדב ברנע.

>> "חנוך לוין – האופרה", החל מה-29.1, האופרה הישראלית, שדרות שאול המלך 19.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• חנוך לוין
• האופרה הישראלית
• תיאטרון

מאז מותו בטרם עת של חנוך לוין ב-1999, חוגגת אותו התרבות הישראלית במגוון מחוות ודרכים, והשפעתו מהדהדת מבעד לחיי היומיום ונוכחת מאוד לאור ההתפתחויות האקטואליות של השנים האחרונות, אבל כזה עוד לא היה לנו: "חנוך לוין – האופרה", הפקה אופראית מקורית, ישראלית וחדשה למוזיקה מקורית של חמישה מלחינים ישראלים, תפתח את עונת 2023/24 של האופרה הישראלית כחלק מחגיגות ה-80 להולדתו של המחזאי הנערץ.

חמישה מלחינים ישראליים קיבלו לידיהם מערכונים, שירים וקטעים ממחזות שכתב חנוך לוין והפכו אותם לחגיגת תיאטרון אופראי. חמשת המלחינים המייצגים דורות שונים של כתיבה מוסיקלית – יוסי בן נון, דוד זבה, יונתן כנען, יונתן קרת ורוני רשף – בראו לכל אחד מהקטעים עולם מוזיקלי מלא בהומור, בכאב וברגש. כל מלחין הביא עימו את השפה המוזיקלית הייחודית שלו, כדי לייצר פסיפס מוזיקלי שמבטיח להיותר מרהיב.

המערכונים השזורים באופרה נבחרו על ידי עידו ריקלין, דרמטורג האופרה הישראלית, מתוך מחזות ושירים שנכתבו בתקופות שונות של כתיבתו של לוין (ביניהם "סוחרי גומי", "יעקובי וליידנטל", "רווקים ורווקות", "הג'יגולו מקונגו" ועוד, לצד כמה משיריו המוכרים ("לונדון", "חיה לי מיום ליום"), וגם כמה "שירי ילדים" משעשעים וכואבים אותם הלחין יוסי בן נון – המלחין היחיד בקבוצה שזכה לעבוד עם חנוך לוין עצמו והלחין את המוזיקה לכמה מההצגות שביים לוין.

ההפקה, בניצוחו ובניהולו המוסיקלי של דוד זבה ובבימויה של שירית לי וייס, מחברת בין עולם האופרה לבין הדמויות הלויניות המביאות כל סיטואציה אל הקצה שלה. לצורך עיצוב ההפקה התאסף צוות יוצרים ישראליים מוערכים: מעצב התפאורה אדם קלר, מעצבת התלבושות אולה שבצוב ומעצב התאורה נדב ברנע. יחד עם הבימאית לי וייס הם הפכו כל מערכון וכל שיר להפקה קטנה בפני עצמה, שעבורה נברא עולם עם צבע, סגנון ותקופה ייחודיים.

"המפגש בין הטקסט הלוויני, המוזיקה האופראית ומקומות ההתרחשות הלעיתים בלתי סבירים חושפים את הרגעים הכי אנושיים, מצחיקים, חמוצים, כואבים ומלאי חמלה," מסבירה שירית לי וייס. "יש משהו מורכב ומרתק בחיבורם של קטעים שונים ממחזות, מערכונים ושירים שנכתבו על ידי חמישה מלחינים שונים. אך המורכבות הזאת גם משחררת. יש הרבה חופש. המוזיקה מעניקה לטקסט זמן אחר, דגשים חדשים, מעצימה ומאפשרת את הדרמה הנוקבת של לוין, נותנת לנו עוד צבע ועוד זמן עם כל דמות. בכל סצנה יש הפתעה".

"לטקסטים של חנוך לוין, בין השאר, יש כבר איכויות נדירות רבות של ליברית אופראית, הם אינם הולכים סחור סחור", הסביר המלחין והמנצח דוד זבה. "הם עתירי פאנצ'-ליינים שלעולם אינם מתנצלים או מעודנים, הם נוגעים בפסגת האידאל כפי שהם נוגעים בתחתית הגועל, במילים המזוקקות, הכואבות, היפות, הדוחות, המביכות, והן באות וחוזרות אל האנושי במלוא יופיו וכיעורו. טקסטים כאלה מזמינים כל מלחין, מגרים אותו ומפעילים אותו. התחושה היא שחוקי-המשחק הלוויניים הם: אין חוקים! מותר לומר הכל, מותר לגעת בכל דבר, בחיים ובמוות, להפליג מתחתיות הכיעור והעליבות אל הפורקן או הקטסטרופה".
>> "חנוך לוין – האופרה", 22-17 באוקטובר 2023, בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ').עוד פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• חנוך לוין
• האופרה הישראלית
• המלצות המערכת

האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית

1. רחוב המלך כורש

הדירה הראשונה שלי בת״א. זה היה בתחילת עידן הדירות המחולקות אבל בתקופה שהמחירים בעיר היו עדיין שפויים. חזרתי אחרי שנתיים מניו יורק ולשמחתי מצאתי דירה בקומה ראשונה עם מרפסת טובלת בהמון ירק שעלה מלמטה, והיה חלק מסוכה שהייתה לשכנים שגרו מתחתיי בדירת הקרקע – שהייתה לא יותר מחדר קטנטן עם חצר שבה הם ישבו רוב היום בלית ברירה. הבעיה הייתה שהיו לי שתי חתולות ואחת מהן הייתה אלרגית לצמח המטפס. לכן חיכיתי לסופ״ש שהשכנים מלמטה לא יהיו והורדתי את כל השיח. כשהם חזרו הם היו שבורי לב לגלות שאין להם סוכה יותר ופינת החמד שהייתה רוב הבית שלהם – לא קיימת עוד. עד היום לא גיליתי להם שאני הייתי זה שהרס להם את הבית. אני מקווה שהם לא קוראים טיים אאוט.

2. סטודיו B

אני עוד זוכר את סטודיו B הראשון בארלוזורוב 80. אולם בודד קטן ומעופש שאליו הגיעה כל מי שרצתה להיות רקדנית באיזו להקת מחול קיקיונית בת״א. מאז נדדתי עם הסטודיו לכל הלוקיישנים במתחם ארלוזורוב אבן גבירול כדי לעשות שיעורי בלט, ג׳אז, אירובי ומה לא? אפילו כשגרתי מחוץ לעיר, הייתי מגיע לשיעורי המתיחות האיומים והלא נגמרים של רותי פורברג שהתחנכה כנראה במזרח גרמניה. חיפושי החנייה בעמנואל הרומי יזכרו לעד בתור הסיוט של החיים.
ד"ר ג'ורג' וייז 20

3. אבו חסן

לא היה ולא יהיה חומוס טוב יותר ובלוקיישן טוב יותר מחומוס אבו חסן. הקטן לא הגדול. זה שברחוב הדולפין. עד היום כשיש לי בוקר פנוי אני נוסע במיוחד את כל הדרך מצפון העיר עד ליפו בשביל לאכול צלחת מסבחה בחדר קטן מלווה בצעקות המלצרים שלא התחלפו ב-20 השנה האחרונות, מה שמעניק לחומוס טעם מיוחד במינו. אם יש תור, אפשר ללכת לשבת בין הווילות המפוארות שבנו לעצמם הג'נטריפיקטורים היהודים בעג׳מי או בפארק מול הים.
הדולפין 1

4. פסל הטייסים בגן העצמאות

מי מאיתנו לא הלך עטוף בייסורים ורחמים עצמיים מול הים ובכה על מר גורלו? אז אם אתם רוצים לשדרג את החוויה, תעלו לפסל הטייסים בגן העצמאות, תדלגו מעל הגדר, שבו מול הים ותקבלו חוויה כפולה. גם נוף מרהיב מדרום ומצפון וגם אתגר בעישון סיגריה ברוח הבלתי אפשרית. יותר מייסר מזה – אין.

5. בבלי

התחלתי בדירה הראשונה בעיר ואסיים בדירה הנוכחית. לפני שנתיים נולד לנו ילד ראשון וגרנו אז בצפון הישן בדירה שאילו זה היה תלוי בי, היו מוציאים אותי ממנה בשק גופות. אבל מה לעשות שהדירה נמכרה ונאלצנו לחפש מקום שיהיה נוח לגדל בו ילד. כך קרה שהתגלגלנו לבבלי. סהדי במרומים שזה היה המקום האחרון עלי אדמות שרציתי לגור בו, אבל אחרי שראיתי יותר מ-50 דירות ברחבי העיר, הבנתי שאין ברירה. בימים הראשונים אחרי המעבר, לא יצאתי מהבית ושבועות אחר-כך כששאלו אותי איפה אני גר, עניתי ביהודה מכבי. היום, אני חייב לומר שבבלי נכנסה לי ללב. איך שעוברים את דרך נמיר ההומה, כאילו עוברים את הארון של נרניה לשכונה שקטה וירוקה עם דירות מרווחות ומדרכות רחבות שהנס הכי גדול בה הוא שתמיד יש שם חנייה. מי צריך יותר?

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• אבו חסן
• חנוך לוין
• גן העצמאות
• בבלי

1. ״עזוב, לעשות עכשיו לעשות משהו פוליטי זאת התאבדות״

חברים, משפחה, נהגי מונית, בערך כל מי שסיפרתי לו על הפרויקט רמז לי בעדינות שהרעיון הזה, להלחין ולבצע מחדש את השירים הסאטיריים של לוין, הוא בסך הכל רעיון די גרוע. הטקסטים של לוין הם כל כך חריפים שגם היום הם לא עוברים חלק. בכלל, כנראה שנושאים כמו מלחמה, כיבוש, דת ושכול לא נמצאים בוויישליסט של אף עורך פלייליסט, וגם כנראה מתכון די בטוח לצרות. וצרות בהחלט הגיעו.

2. ״בשביל מה לך? זה לא מה שהולך היום״

לא קל להוציא שירים. החלטתי שאם וכש-אשחרר משהו חדש, אני רוצה להרגיש הצדקה לקיומו בעולם. וככה נולד הרעיון למילה שלי!- שלוקח טקסטים של לוין מלפני 50 שנה לימינו אנו. בגיל 8 הספרים שלו קראו לי מהמדף. אהבתי את הכריכה עם האביר, נדלקתי על השפה המיוחדת וגם אימצתי לי את ההומור הציני ואת ראיית העולם שלו.

3. ״אל תדבר אז מילים גבוהות/ ואל תניד בראשך אבי״

זה כאילו מישהו ניסח בשבילי את כל מה שמתבקבק בתוכי בזמן טקסי הזיכרון בבית ספר. אז קראתי הרבה, הלכתי להצגות והלחנתי שירים. ואז לכמה שנים שמתי הכל בצד, נסעתי לברלין והשתקעתי בעולם המוזיקה הקלאסית.

4. ״עוד מעט יהיה לכם רע מאד/ ומילה שלי זו מילה״

לפני שלוש שנים, אחרי שנה קרה במיוחד, הייתי זקוק בדחיפות לקיץ תל אביבי חם ולוהט. בסוף חודש יולי ישבתי בחדרון בדירה ביונה הנביא עם פסנתר והמזגן שלא עובד. מהמדף האביר על הכריכה קרא לי שוב- "קח אותי אבנר". באותו היום נפלתי על השיר 'הבטחה'. התחלתי לשחק קצת עם המילים על הפסנתר, כשבראש כל הזמן הדהד לי ציטוט אחר של לוין: ״זה כמו לאכול איטריות מחוממות״. המשפט שהיה אומר כששאלו אותו על העלאה מחדש של הסאטירות שלו. אבל כילד שגדל על מנה חמה, אני די אוהב אטריות מחוממות.

5. ״מה שמעניין את הישראלים זה רק בס וסילסולים״

כולם מסביבי היו מיואשים מהמצב, מהשחיתות ומביבי אבל בשירים ברדיו זה לא הורגש ולי זה נהיה חשוב לדבר על זה. בטקסטים של לוין, למרות שעברו חמישה עשורים מאז שנכתבו, היתה האמירה הזאת שחיפשתי. רק נשאר למצוא את הדרך. התחלתי לשחק יותר עם הטקסטים: לדמיין דווקא סאונד פופי קצת כמו סטטיק ובן אל, ניסיתי לדמיין את זה בראפ או את נתניהו מדקלם ״מילה שלי זו מילה״ בשיר.

6. ״עכשיו לכולם יש רק קורונה בראש״

שאול בסר ואני התחלנו לעבוד יחד קצת לפני הקורונה. שאול הוא מפיק מבריק ורגיש שיודע למצוא את התדר הנכון לכל שיר, גם מהבידוד בבית. התחלנו לחפש את הטוויסט המוזיקלי שלנו ואת המבצע הנכון לכל שיר, מבצעים עם אישיות, וכשעוד ועוד אמנים התחילו לבצע שירים שהותאמו להם זה הפך להיות מאוד מעניין. עם שאנן סטריט ״הבטחה״ קיבל טוויסט בלקני, ב״בלדה על כיבוש הכותל המערבי״ הצטרפו אל יוסי צברי ילדים במין סיפור ילדים טים-ברטוני, השיר של ליליאן ברטו ומוני מושונוב שהתחיל כשיר ערש, עבר בגוספל והסתיים באוהדי בית״ר ששרים ״שישרף לכם הכפר״.

7. ״מה אתה צריך את הצרות האלה?״

בדרך עברנו לא מעט. הקורונה לא עזרה, אבל היו גם צרות אחרות: ביטולים ואיומים שונים ומשונים, זמרים שנבהלו פתאום מהתוכן ה״פוליטי מדי״, קליפ קריקטורות שהורד מהרשת ועוד. כנראה שגם היום הטקסטים של לוין חריפים מספיק בשביל לעשות צרות. ובכל זאת, המון אמנים הלכו על זה והקליטו הקלטות מדהימות.

באולפן קיבלנו צמרמורות מהביצועים – אלמה שדה-מושונוב ואחיה מיכאל, סגול 59, יוסי, שאנן, ליליאן, מוני, שירן קרני, איתי טיראן. כולם אמנים שלא רק "יודעים לעשות את העבודה" אלא גם מביאים פרשנות משלהם שמרימה את הלחן, וגם את הטקסט גבוה גבוה מעל כל מה שהעזתי לחלום בגיל 8 כשרק לקחתי את הספר הראשון ליד.

החלק הראשון של הפרויקט יצא ובמקביל המציאות הזכירה שיש ממש הצדקה לקיומו. פצצות בקייב כמו פצצות במחוזותינו. בסופו של דבר לוין נשאר רלוונטי.
הכותב הוא מוזיקאי, יוצר האלבום ״מילה שלי!״ – משירי חנוך לוין. מתגורר בברלין.להאזנה לאלבום

• ❤ תרבות
• טור אישי
• מוזיקה
• חנוך לוין
• סאטירה