Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה יותר ישראלי מהשילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל?
אין מה לראות פה. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)
למרבה הצער, לא הרבה דברים. בדיוק כמו ישראל, עמית סגל הוא אנדרדוג שצמח למימדים מפלצתיים אבל נשאר עם תודעת קורבן. אנחנו אוסף של גמלים שמסתובב עם דבשות ענקיות על הגב ורק מצביע על דבשות של אחרים, ואנחנו רק מתרחקים יותר עמוק לתוך המדבר
"לכרוז לנוסעים, ביום השואה, כאשר אתה יודע בוודאות שרבים מהם לא סבורים כמוך, רק כי אתה יכול – זה הביטוי המובהק ביותר לתפיסה האמיתית של הטייס הנ״ל: שדעתו שווה יותר, ורק היא ראויה להישמע. ולזה ייקרא מאבק למען הדמוקרטיה. מרוב דבשת יש לנו כאן גמל מעופף" (עמית סגל בטוויטר, על קברניט אל-על שהעז להגיד במהלך טיסה ביום השואה משהו שלא בא טוב לדף המסרים המדבר, כאילו ששימוש במעמד הציבורי להביע את דעותיך זה לא משהו שעמית סגל עושה על בסיס קבוע)
עמית סגל. זה מה שישראלי בעיניי. הוא כל מה שישראל הפכה להיות. תסכלו עליו, ותראו אותנו. אנדרדוג שצמח למימדים מפלצתיים, אבל נשאר עם תודעת קורבן מוחלטת. מופע בלתי נגמר של רהב וביטחון עצמי שלא מגובים בשום תוצאות בשטח. צדקן מוחלט שחושב שכל מי שלא מסכים איתו, שונא אותו. ומה שהופך אותו באמת לסמל של הישראליות החדשה – חוסר היכולת להבין את כל זה. כי אין דבר שיותר מאפיין את הישראלים מאשר דבשת ענקית על הגב שלהם שהם לא מסוגלים ו/או לא רוצים לראות.
בבוקר זה ציוץ מתחסד, בערב זו כבר סערה במהדורה. סערת עמית סגל (צילום מסך: קשת 12)
מדינת ישראל היא מדינה שנבנתה על שני יסודות. הראשון הוא הדחקה. המוטו הישראלי הוא "אני מדחיק משמע אני שורד". אין עם בעולם שהצליח להדחיק באופן כל כך יעיל ואפקטיבי טראומה לאומית כל כך קטלנית כמו השואה. ספק אם יש הרבה מדינות שהיו מצליחות לשמור על מראה נורמלי כשהן חיות על הר געש ביטחוני כל כך פעיל שיכול להשמיד אותך בכל רגע. או לפחות לנסות. הדחקה היא מה שמאפשר לנו להמשיך קדימה ולא להתעסק מבוקר עד ערב באסון שמביא עלינו ועל שכנינו הכיבוש.
הבעיה עם הדחקה, היא שיש לה תופעת לוואי. ברגע שאתה מתחיל להדחיק, אתה פשוט לא יכול להפסיק. אתה מדחיק הכל. את העשבים השוטים, את הטעויות, את הלקחים. אתה פשוט מסתכל קדימה וצועד באוטומטיות. לא עוצר לחשוב. לא עוצר לבדוק. הפחד לפגוש משהו שאתה לא רוצה או יכול להתמודד איתו, גורם לך לא להתמודד עם כלום. במקום לחשוב קדימה, מאלתרים.
שילוב קטלני בין תחושת עליונות מזויפת והדחקה קיצונית. עמית סגל (צילום: יחסי ציבור/N12)
היסוד השני שעליו יושבת המדינה הוא תחושת עליונות. אנחנו הרי העם הנבחר, לא אנשים פשוטים כמו שאר העולם. רק שמי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים במקום אחד, יחשוב את זה גם במקום אחר. אם יש מדרג של בני אדם והיהודים הם מעל כל השאר, הרי שמדרג כזה יכול להיות גם בתוך העם היהודי. כלומר יש כאלו ששווים וחשובים יותר.
התוצאה של השילוב הקטלני הזה, בין תחושת עליונות לבין הדחקה, הופך את הישראלי לתופעת טבע. אדם שיכול להטיף נגד אלימות ולתעלם לחלוטין מהשיטות האכזריות של הכיבוש. שמסוגל לראות את העוולה הקטנה ביותר ולהתקומם מולה, אבל להיות עיוור לחלוטין לאותה איוולת מהצד שלו. אוסף של גמלים שמסתובבים במדבר עם דבשות ענקיות על הגב, עסוקים בלהצביע על הדבשות של אחרים, ולהתעלם מזו שעל הגב שלנו. אחרת איך אפשר היה לשבת באולפן מרכזי ולחרטט על "ממשלה של תומכי טרור", כשיש לך כזאת דבשת משפחתית של "טרוריסט ללילה אחד".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דוקו חדש בנטפליקס מנסה להלל את שמעון פרס ומשיג תוצאה הפוכה
לדמות מורכבת מגיע סרט מורכב. זה לא הסרט הזה. שמעון פרס (צילום: Gettyimages)
סרט בומבסטי של שעתיים עם קריינות של ג'ורג' קלוני, שלושה נשיאי ארה"ב (קלינטון, בוש ואובמה) מתפייטים עליו ואפילו הופעת אורח של ברברה סטרייזנד. אולי בחו"ל זה עובר, אבל בישראל אנחנו מכירים דמות מורכבת יותר מהשמאלץ הזה
שמעון פרס היה תמיד איש של הפקות גדולות. כל הקריירה הפוליטית שלו רצופה באירועים גרנדיוזיים, רבי משתתפים, כאלו שמביאים חזונות גדולים לכדי מעשים בלתי נתפסים. החל מהקמת הכור הגרע- מפעל הטקסטיל בדימונה, דרך מבצע אנטבה ועד, כמובן, הסכמי אוסלו: פרס אף פעם לא היה אדם של מהלכים קטנים, אלא תמיד של מהלכים נועדו ללא פחות משינוי מקיף של המציאות (כמובן שהוא מעולם לא בחל במהלכים קטנים וקטנים מאוד שיקדמו את המהלכים הגדולים שלו). בדיוק כמו חייו, כך גם הסרט התיעודי "אל תפסיק לחלום" ("Never Stop Dreaming", מה שגורם לכל העסק להשמע קצת כמו סרט הופעה של ג'סטין ביבר), שעסק בחייו ועלה בשבוע שעבר לנטפליקס. הוא בוודאי סרט מאוד מושקע; ג'ורג' קלוני, לא פחות, הוא הקריין, שלושה נשיאים אמריקאים (קלינטון, בוש ואובמה) נבחרו כדי לתת רקע, אפילו ברברה סטרייסנד מופיעה פה ושם. וזה כנראה הגיוני, ואפילו מתבקש, והמסר של נטפליקס ברור: חיים גדולים מצדיקים סרט גדול.
https://www.youtube.com/watch?v=W3VeN3wN3tA
ובאמת, הסיפור של שמעון פרס הוא סיפור שיש עוד מעטים כמוהו בעולם. אדם שהתחיל את דרכו כאיש רכש במשרד הבטחון של מדינה קטנה במזרח התיכון, והפך לבעל שם שפותח דלתות בכל העולם ומתרועע עם האנשים המשפיעים ביותר על כדור הארץ. אבל כמו תמיד בסיפורים שכאלה, השאלה היא מי מספר אותו. מי נמצא בעמדת המספר, מאיזו זווית אנחנו רואים את הסרט הזה. כי בישראל לשמו של פרס נקשרו הכתרים הכי מחמיאים (נשיא אהוב) וגם הכי מעליבים (הלוזר), והם היו קשורים לאותו ראש ובו זמנית. זה הפרדוקס של פרס, שמתוך המדינה רואים אותו טוב מאוד. ובמבט מבחוץ?
ובכן, הסרט לא בהכרח עושה לפרס הנחות, אבל הוא בהחלט מצייר את הדיוקן שלו בגוונים ורודים למדי. הרבה דברים, כמובן, נעדרים מהסרט: ה"תרגיל המסריח", למשל, שבמסגרתו פרס ניסה להפיל ממשלת אחדות כדי להקים אחת בראשותו, בקושי מוזכר בחטף במשפט אחד וזאת בסרט שאורכו כמעט שעתיים. גם הפרשיות המפוקפקות בהן היה מעורב, כולל הטענות להטרדה מינית שהעלו לאחר מותו ח"כ לשעבר קולט אביטל ונשים נוספות, נותרו בחוץ. אולי זה המחיר שמשלמים כאשר עושים דוקו שבו מקבלים שיתוף פעולה מלא ממשפחתו של פרס (ואולי גם לקהל הבינלאומי של נטפליקס, חלקם – לפחות אלו העוסקים במאבקים הפנימיים בכנסת ישראל – הם באמת פחות מעניינים).
לא היה מגיע כל כך רחוק בלי האמביציה. שמעון פרס הצעיר ב"Never Stop Dreaming"
אבל דבר אחד נעדר יותר מכל מהסרט, שהוא קריטי לא רק בשביל לצייר ציור מלא של הביוגרפיה של פרס אלא של האופי שלו: וזו האמביציה האישית שלי. פרס, בשורה התחתונה, וגם בכמה וכמה שורות מעליה, היה פוליטיקאי. פוליטיקאי חד, חכם ומשופשף. אין דבר כזה פוליטיקה ללא מאוויים אישיים ורצון לכבוש את הפסגה. רצון כזה היה גם אצל פרס, שלא פעם הפעיל את כל כובד משקלו רק כדי להמשיך ולאחוז בשררה. הדוגמא הקלאסית היא ההחלטה (המוטעית, בדיעבד) שלא להקדים את הבחירות אחרי רצח רבין (שהתקיימו ב-1996, ונגמרו, כמובן, בהפסד דרמטי לבנימין נתניהו). פרס מוצג שם כ"מי שלא רצה לנצל את הטרגדיה", אבל האמת הפשוטה היא שהוא רצה לנצח (והאמין ביכולת שלו לנצח) בזכות עצמו בלבד, מבלי לרכב על הגל של הרצח המזעזע. גם הסכסוך ארוך השנים עם יצחק רבין (שבניגוד למה שניתן לחשוב, נמשך עד יום האחרון לחייו של רבין ז"ל) היה מונע הרבה יותר מהרצון של שניהם להגיע אל הבכורה, מאשר במחלוקות אידיאולוגיות על עתיד האומה.
אבל אולי במובן הזה, פרס מסמל היטב את דור הפוליטיקאים שלו. אם היום השחיתות היא ערומה ואישית לחלוטין, הם היו הדור ש"עשו הכל למען המדינה", לפחות כלפי חוץ. אבל האמת היא שכל המנהיגים הללו פעלו, בנוסף, גם לטובת עצמם – עמדת המנהיגות היתה שווה לא מעט באופן אישי, וגם פרס הרוויח ממנה המון לאורך חייו. ושלא תטעו; פרס היה אדם גדול ומשמעותי. אבל דור המנהיגים שהוא בא ממנו, שכונה גם "דור הנפילים" היה כזה שנע בו זמנית בין מעשים גדולים ומרחיקי לכת, לבין עניינים אישיים – אפילו קטנוניים של ממש. ראשם בעננים, וידיהם טבולות עמוק במעשה הפוליטי. הם עשו טוב, ועשו גם לא מעט רע. ושני הדברים היו נכונים בו זמנית, בדיוק כמו הדימוי הסותר בו אחז פרס בציבוריות הישראלית עד סוף חייו, וגם זה מתפספס בסרט של נטפליקס.
בא לפרגן, כמובן. ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק
והבעיה עם הסרט, היא שהדיוקן המחמיא הזה של נטפליקס לא באמת מעשיר את הסיפור של פרס. להיפך, הוא פוגם בו. מדובר באדם שהחשיבות שלו להיסטוריה של מדינת ישראל היא עצומה, ואת הסיפור צריך לספר במלואו, כולל החלקים הפחות טובים והפחות יפים, דווקא כדי להבין את גודל האדם, לבסס ולהסביר את המעמד ההיסטורי שלו. לזכור שבתוך חליפת הברזל של "האיש בעל החזון" היה גם בן אדם שחיפש את טובתו הפרטית, שרצה לתפוס כיסא בממשלה, ושבעיקר תמיד, תמיד ניסה להשיג את אהבת הקהל. כל חייו. והעניין הוא שהצגה כזו גם לא הייתה מורידה מכבודו של פרס, להיפך. היא הייתה מאפשרת לנו לראות עוד נדבך בבנאדם שראינו כל חיינו, ובוודאי תייצג אותו – ואת המורשת שלו – טוב יותר. מעשיו של שמעון פרס ז"ל נטועים היטב בקרקע הישראלית, הם מסביבנו והם לא בסכנת מחיקה. הם היו יכולים רק להרוויח ממימד אנושי יותר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קומי ישראל: כל הדברים שכל ישראלי צריך לעשות לפני המוות
תנו קצת רספקט לטבע הישראלי. ים המלח (צילום: שאטרסטוק)
עכשיו שעשינו ריקליימינג לדגל ולאהבת ישראל במאבק נגד ההפיכה המשטרית, אפשר לעצור רגע ולחשוב טוב מה הופך אותנו לישראלים ואיזה ישראלים נרצה להפוך להיות. יש כאן כמה אתגרים לא קטנים עבור כולנו, אבל עם קצת מאמץ נצליח להיטמע במרחב ולהמציא מחדש את הישראליות. בחנו את עצמכם
17-0: אתם בכלל מדברים עברית?אין ספק שאתם חשים עצמכם נטע זר וחולמים על מקום אחר, אבל אם רק תעקבו אחר הרשימה תוכלו להיטמע בחברה הישראלית בקלות רבה יותר וכמעט אף אחד לא ישים לב שאתם חיזרים או סתם לא יהודים. בסוף מתרגלים.
37-18: גם את תל אביב לא בנו ביום אחד.למעשה, גם אחרי 110 שנים היא עדיין בבנייה ואיש אינו יודע מתי זה יסתיים. כך שיש לכם דרך ארוכה במסע אל הישראליות, אך היא לא בלתי אפשרית ועם קצת מאמץ והקרבה וצפייה בפריים טיים אתם תגיעו. אם כי אולי צפייה בפריים טיים זה קורבן מוגזם.
59-38: אתם האחים והאחיות שלנו.למה לא באתם בפסח? אמא ממש נעלבה. אתם ישראלים כמו במבה, כמו מסיבת טבע שמחרבת את הטבע, כמו נשק סייבר שנמכר לרודנים בעולם השלישי. ישראלים טובים. אבל לא ישראלים מעולים.
74-60: כשבנימין זאב הרצל כתב את "אלטנוילנד" הוא חשב עליכם. כשנפתלי הרץ אימבר כתב את התקווה הוא חשב עליכם. כשבנימין נתניהו כתב את "מקום תחת השמש" אין לנו מושג על מה הוא חשב, אבל אתם בטח יודעים כי אין שום דבר יותר ישראלי מכם. זה קצת מפחיד.
1. להיוולד בישראל או להגר לישראל
נו, זה הבייסיק, מה לעשות.
מזל טוב ילד, יש לך רק עוד 73 דברים לעשות (צילום: שאטרסטוק)
2. לריב
חייבים לריב. חייבים לריב פה עם אנשים שפוגשים באופן רנדומלי ברחוב וגם עם כאלה שמכירים. הריבים, הוויכוחים, הם חלק מהותי מהטמפרמנט שלנו. חייבים את זה לסביבה ובעיקר לעצמנו, להוכיח שאנחנו לא פראיירים. חייבים גם להתערב מתישהו בריב של אנשים אחרים. למה? למה לא בעצם? פפפף עלק למה. כי יש לנו דעה, זה למה. יש לנו דעה ואנחנו נלחם על זכותנו לומר אותה גם אם אף אחד לא התעניין.
מאוריציוס? חלום. בכלל לא עולם שלישי וגם הבילהרציה לא הייתה נוראית בכלל. העיקר שבאינסטוש לא רואים את היתושים.
5. לטוס לחו"ל ולהתלונן שבמקום שהגעתם אליו יש יותר מדי ישראלים
הגעתם לתאילנד נשמות, מה חשבתם?
אחי, זה כמו בחוף טנטורה. תאילנד (צילום: שאטרסטוק)
6. להניח רגל על המושבים באוטובוס
הגרסה הישראלית ללהשתין כדי לסמן טריטוריה.
מלא מקום לרגליים, לא ככה? אוטובוס דן (צילום: שאטרסטוק)
7. לבקר בכותל
קיר יפה, בנייה מסורתית, וינטג' עם שלושה כיווני אוויר? בתל אביב היו לוקחים על זה 8,000 לחודש.
8. להישבע בחומוס
"אחי, אין על החומוס של אבו XXX, אין, לא היה ולא יהיה". כולם חכמים. כולם טוחנים קטניות. כולם משוכנעים שהם ורק הם יודעים היכן החומוס הכי טוב בארץ. וברמלה. וברמת גן. אמת אחת צנחה מהשמיים ואתם אלה שקלטתם אותה. אם מישהו יחשוב אחרת מכם – דינו מוות, כמובן. חשוב מאוד שתתווכחו על זה מעכשיו ועד הנצח. בתיאבון.
9. לאכול במקום שמציע "מטבח לבנטיני שמח"
ולשלם מחיר מופרז על עראייס. זו אפילו לא פיתה שלמה!
שמענו שגם אמא שלכם לבנטינית שמחה. עראייס (צילום: אנטולי מיכאלו)
המשימה הישראלית האולטימטיבית. אגב, יש דיל יותר טוב אבל לא רצינו לספר לכם כדי לא לבאס.
12. להתווכח איך נכון לאכול קרמבו
התשובה האמיתית: עם הפה.
קרמבו של הביוקר. פשוט לאכול, מה נסגר איתכם (צילום: אורן דגן)
13. לרכל בחו"ל על האדם הלא נכון
הדריל הזה מוכר ועדיין חוזר על עצמו, שוב ושוב. מרכיביו: חבורת ישראלים ועוד חבורה של ישראלים המטיילת בחו"ל. תחושת הביטחון העצמי שבאה מפערי השפה כל כך גדולה, שהיא גורמת לתחושה של חסינות על. אפשר לרכל על כולם ועל הכל. "איזו הליכה עקומה יש למכוער הזה", הפטרתם כלפי מישהו ברחוב ניו יורקי, רק כדי שיסתובב אליכם ויקלל בעברית (את אמאשכם). סיכון נוסף: יהודים מקומיים שלמדו קצת יותר מדי טוב לקראת עלייתם לתורה וסוחרים בשוק שיביא לך משהו טוב אחשלי.
תהיה בשקט, אני מכירה את הנהג הזה מקו 5. לונדון (צילום: שאטרסטוק)
14. להתלונן על המחיר ואז לשלם
יותר מששילמנו על המוצר, שילמנו על הזכות להתלונן.
15. להקים עמותה או להיות חבר באחת
כן, זה מה שישראלים עושים. אם אין לחם – נקים עמותות. יכול להיות שקצת הגזמנו עם הקונספט הזה.
16. ללכת למסיבת טראנס
הידעתם? ז'אנר הטראנס הפסיכדלי הוא מענפי הייצוא המצטיינים של מדינת ישראל, עוד תחום שבו אנחנו מעצמה בינלאומית, וחוויה שכל סחי חייב לעצמו לפחות פעם אחת (אל דאגה, אתם עדיין תהיו סחים גם אחריה).
https://youtu.be/auoW4DaRw88
17. להיות סחים
אין מה לעשות, רוב הישראלים הם סחים-דה-לה-סח, לא סתם קורים פה דברים כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט. חבקו את הסחי הפנימי שלכם והתיידדו איתו, יום אחד הוא יפרוץ מתוככם כמו הטפיל בנוסע השמיני.
18. להודות מתישהו שיש משהו בשלמה ארצי
כן, אתם קרועים על "טיול בארץ התווים" או על השירים שלו בגרמנית. שמענו עליכם. תוך עשר שנים הוא זורק עליכם את המגבת שלו בקיסריה.
19. ללכת להופעה של אמן מחו"ל רק בגלל שהוא מחו"ל
ג'סטין ביבר? יאללה שיהיה ג'סטין ביבר. זה כאילו ג'סטין טימברלייק מעלי אקספרס? סבבה תביא כרטיס לגולדן רינג.
מאוד חכם ושקול מצדכם לשקול את זה. תמשיכו לשקול ותנו לכולם לתפוס לכם את המקום עד שאתם זזים.
23. לשנוא את ההייטק
כי אנחנו מקנאים. וכי הוא יחריב את העולם. אבל בעיקר כי אנחנו מקנאים.
24. לשקול השתתפות בריאליטי
אחרי הכל, זאת הדרך הקצרה והמהירה להפוך לסלב סוג ז' שאף אחד לא אוהב וכולם בזים לו. כדאי לכם זה דיל טוב (ע"ע).
ובכן, הלכת לריאליטי. דנדן ב"הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)
25. להתלונן
על החום, על הממשלה, על המחיר (ע"ע סעיף 14), על הדירות, על הפקקים, על הזיהום, על הבירוקרטיה, על הריח, על אמא, על שירות הלקוחות, על הדבש ועל העוקץ. הישראליות היא תנועה בתלונה מתמדת, ואם לא תתלוננו מספיק תישלל מכם אזרחותכם. נקודות בונוס מיוחדות תקבלו על תלונות חסרות כתובת שאין שום דבר שאפשר לעשות לגביהן.
האם הם עומדים במבחן הזמן? ואז לרצות לבדוק את זה ביוטיוב. ואז לשאול למה אין את זה ביוטיוב. ואז לגלות שבעלי הזכויות לא רוצים שהמערכונים שלהם יהיו ביוטיוב. ואז לגלות שאף אחד לא יודע בכלל מה זה הגשש החיוור כי אין את זה ביוטיוב. ואז לגלות שאתם מדברים עם עצמכם. ואז להתאשפז. ובאישפוז יש את הבחור המוזר הזה שמדקלם מערכונים של הגשש. אם אין בחור כזה – אתם הבחור הזה. לא הייתם צריכים להתחיל להתווכח.
סליחה אבל תזכירו לנו. הגשש החיוור (צילום: משה מילנר/לע"מ)
28. לאכול בפיתה
מה יותר ישראלי מכלי הגשת אוכל שאפשר גם לאכול? אנחנו רוצים הכל מהכל, ועם קצת טחינה מלמעלה. לאחוז את החיים במו ידינו, בלי סכין ומזלג, ואז לקחת ביס גדול לפני שזה נוטף מהפינה. תכניסו לנו את העולם לפיתה בבקשה ותעבירו את הבקבוק של העמבה.
מה רבו מעשיך השם. פיתה בולונז דור 2 (צילום: איל שני)
29. לשים חריף
חיים רק פעם אחת, אז שלפחות זה יהיה לוהט (ובלי מילה על אשכנזים. נסו פעם לאכול סלט רומני ואז תדברו איתנו על חריף).
כלי התקשורת אולי אובססיביים לעדכון התמידי, אבל זה לא אומר שאתם צריכים להיות. ממדינה שגדלה על מהדורה שעתית ברדיו ועד ל-5 השעות היומיות (במינימום) שערוצי הברודקאסט שורפים על קו פתוח של לרלרת ופרשנים שלא מפרשים כלום, כל ישראלי שמנתק את עצמו מהעורק החולה הזה יכול רק להרוויח. זה לא שיקרו פחות דברים נוראיים, פשוט מפלס החרדה הלאומי סוף סוף יתחיל לצנוח.וזה נכון במיוחד בימי פיגועים.
אין מה לראות פה. עמית סגל בחדשות 12 (צילום מסך: קשת12)
32. לצוף בים המלח
יש לנו את אחד מפלאי תבל במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית ומה אנחנו עושים איתו? נותנים אותו מתנה לאחים עופר ומייבשים אותו. עדיין נחמד לצוף בו בעודו נעלם.
33. לשחות בכנרת
אחלה אגם ועכשיו כשהוא מלא יחסית הוא נהדר במיוחד, אפילו טבריה לא מצליחה לקלקל אותו.
טוב שיש אותה. הכנרת (בתמונה: מלון רימונים גלי כנרת; צילום: יחסי ציבור)
34. על האש
בשרי, צמחוני, טבעוני, זרעוני – לא אכפת לנו, העיקר שהשתתפתם באחד מהטקסים המוצדקים ביותר של הישראליות. אין תחושת גאווה גדולה כמו להדליק מנגל מוצלח, לעמוד עם יד כאובה מנפנוף ולדחוף כמות לא הגיונית של מזון לפה כאילו אנחנו מתכוננים לשואה הבאה.
35. לנסות להיות טבעוני
כי אנחנו אחת המדינות הטבעוניות ביותר בעולם. וכי אכלתם מספיק על האש.
כיף להיות טבעוני. מנת השומר המדהימה של OPA (צילום: אביב שקורי)
36. לאכול בחדר אוכל
אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מדינת הפלאפל והחומוס והכיף הים תיכוני, אבל בפועל אנחנו מדינת העוף המכובס והתפוחי אדמה בשמן צהוב שנשאר על הנשמה ומזון בתוך מגשי נירוסטה מוסדיים. מספיק להתכחש, זה מי שאנחנו.
חדר האוכל בקיבוץ גדות (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)
37. לרדת לאילת (ולרדת עליה)
אין מה לעשות באילת. אילת היא עיר תיירותית גרועה שהתפתחה גרוע. קשה להתנייד, הבנייה צפופה ולא הגיונית, ומעל הכל – הכל יקר. יקר באופן לא פרופורציונלי. למה לנו לנסוע לחור תחת הזה בדרום הרחוק כשאפשר בסכומים נמוכים בהרבה לטוס לאי יווני. אין סיכוי שנרד שוב לחופשה באילת. אה, מה אמרתם, יש דיל באילת ל-3 לילות פלוס ארוחת בוקר? קחו את האשראי שלי עכשיו.
קופצים לאילת ושכולם יקפצו. מלון על חוף הים באילת (צילום: Shutterstock)
38. לבלות חופשה בצימר
ספורט ישראלי עממי שיש לקוות שיוכר כענף אולימפי. הרעיון הוא שמשלמים כמו במלון ואפילו יותר, אבל מקבלים כל כך הרבה פחות ממלון ועוד אומרים תודה שנתתם לנו לישון במאורת הג'קוזי שלכם שמי יודע איזה נוזלי גוף התעופפו בה, ואם אפשר ארוחת בוקר גלילית (כלומר, חביתה וסלט) במחיר מופקע בכלל נשמח ונמליץ לכל החברים שלנו.
39. להבריז מעלייה לתורה
די נו למי יש כח לקום בשעה כזו ביום שבת, ועוד בשביל בן של בת דודה?!
40. ללכת לבית כנסת ביום כיפור
אתם בכלל לא צמים, אתם חילונים ואפילו אתאיסטים, ובכל זאת אתם מתרגשים מזה. איזה יהודי זה.
פייר, אין על יום כיפור. ילדים על אבן גבירול ביום כיפור (צילום: shutterstock)
41. לחשוב שהפעם יש לנבחרת סיכוי לעלות למונדיאל
ולא להיות מופתעים לרגע כשחוטפים את הגול בדקה התשעים (או התשיעית).
42. לשמוח מניצחון באירוויזיון
דווקא כי אתם צינים בנוגע לזה. וגם כי אף פעם לא נעלה למונדיאל.
43. להתבאס ששוב לא זכינו באוסקר
"ואלס עם באשיר" היה צריך לקחת. עוד לא התאוששנו מזה. גלובוס הזהב זאת לא נחמה.
44. להעריץ את ארצות הברית
מה לעשות, מנטליות הדוד מאמריקה שבא עם מתנות ודולרים עדיין כאן. ואנחנו עדיין סוג של מדינת חסות. קצת מביך? לא נכחיש.
45. לבוז לאמריקה
כי מה יש להם אלה עם האוכל המשמין והפוזה והלייק יו נואו אוף כבר. זה לא כאילו רק בזכותם אנחנו כאן. אה רגע.
46. להתווכח עם מישהו מחו"ל על הסכסוך הישראלי פלסטיני
לא אכפת לנו כמה אתם שמאלנים, כשמישהו מבחוץ מתחיל לדבר שטויות שהוא לא מבין בהם, כולנו הופכים לאבא אבן.
להפגין זה כיף, כדאי גם לכם. הפגנה בכיכר התרבות (צילום: ג'ק גואז\גטי אימג'ס)
48. לחשוב שכולם מחכים לשמוע את הדעה שלך
ועוד לכתוב אותה בפוסט טרחני בפייסבוק. יאייקס.
49. לעזוב את פייסבוק ולעשות מזה עניין
לאף אחד לא אכפת. במערב אירופה אף אחד לא משתמש בפייסבוק. כל כך פרובנציאלי.
50. להפסיק לחשוב שישראל פרובינציאלית
לחשוב שישראל היא מדינה פרובנציאלית זה כנראה הדבר הכי פרובינציאלי שאפשר לחשוב. הייתם פעם במיד-ווסט? בכפרים נידחים בצפון אירופה? אנחנו במקום די טוב באמצע בסך הכל, אפילו קרוב יותר לפסגה מאשר לתחתית, מעודכנים, קוסמופוליטיים ובינלאומיים. די להתבכיין.
בטקסים, ברחוב, בבית, מול פקיד מס הכנסה. שחררו קצת בכי, זה טוב לנשמה ובאמת לא פשוט לחיות כאן. ישראלים אינם בוכים מספיק, ואולי אם היינו בוכים יותר היינו מתלוננים פחות (ר' סעיף 25). הגברים כידוע אינם בוכים בלילה, אבל אנחנו מרשות לכם לבכות ביום בשירותים של העבודה כמונו.
53. להכיר בכיבוש
או לכל הפחות להשלים עם זה שעשינו כמה דברים נוראים לשכנינו לאורך השנים. כן, הם גם עשו לנו, אבל זה לא מוחק את הזוועות והפשעים שנעשו (ועושים) גם בשמכם. משמעות הכיבוש וניהולו המתמשך היא דהירה אל עבר מדינה דו-לאומית ללא רוב יהודי, מדינה שאי אפשר יהיה להמשיך לשלוט בה כמיעוט יהודי בלי קצת אפרטהייד וטרנספר והרבה קורבנות חפים מפשע. המדינה הזאת תהיה הרבה דברים, אבל היא לא תהיה ישראל. וחשבנו שאתם אוהבים את ישראל.
די לכיבוש. עבודתו של האמן בנקסי בבית לחם (צילום: GettyImages)
54. לדבר על צה"ל
הפסקנו לדבר על הצבא. בתל אביב מי שהיה בצבא נוהג לשתוק על כך ומי שלא היה בצבא נוהג להצניע ובאופן כללי לא מדברים על צה"ל. עושים מילואים ושותקים. שתיקה כהסכמה ותמיכה אילמת. הפסקנו להפגין מול הקריה. הפסקנו לדבר על צה"ל ועל תקציב הביטחון ועל הפנסיות התקציביות, השטחנו את השיח על השטחים, השתקנו את שוברים שתיקה, והמיליטריזציה של החברה הישראלית מאיצה באין מפריע. צריך לחזור ולדבר על צה"ל. הוא חשוב מכדי להדחיק אותו.
מצעד צבאי בירושלים, 1968 (צילום: גטי אימג'ס)
55. להפסיק להשתמש במילה "ערסים"
זה כמו ה-N word, מה לא ברור? אפשר אולי פשוט לוותר ולא להשתמש בביטוי גזעני ופוגעני? כן כן, יש גם ערסים אשכנזים. בסדר. שמענו אתכם.
56. לקרוא קלאסיקה ישראלית
קישון, קניוק, עגנון, גרוסמן, עוז, א.ב יהושע, אורלי קסטל בלום, אתגר קרת, יהושע קנז, יואל הופמן ועוד אינספור סופרים מופלאים מחכים לכם בגרושים ברשתות הספרים הקורסות (וגם בחנויות העצמאיות המעולות, תפרגנו להן). אנחנו אמורים להיות עם הספר, לא? תנצלו את השם ואל תביישו את הפירמה.
תנו צ'אנס לקלאס. דוד גרוסמן (צילום: מאריה מוראטי\גטי אימג'ס)
57. ללמוד קצת ערבית
בחייאת, חלאס להסתלבט יא שבאב. לפני 40 שנה היו עושים את זה בפריים טיים.
58. לפרגן לתעשייה מקומית
אנחנו, למשל, מפרגנים מאוד לגיימינג כחול לבן.ויש לנו טור פטריוטי במיוחד בנושאעל כמה מיצרניות המשחקים הישראליות שפורצות לעצמן דרך בעולם. זה כל כך מגניב.
59. להשתתף בשירה בציבור
תצחקו על שרהל'ה שרון כמה שאתם רוצים, גם אתם לא תצליחו לעצור את עצמכם מלמלמל את המילים של "התמונות שבאלבום". כן, זה הכי סחי בהיסטוריה וזה סוגר לכם גם את סעיף 17, אבל השירה בציבור היא אבן יסוד במורשת התרבותית הישראלית שיהיה חבל לאבד, ואם תקשיבו לשירים מבעד לציניות תגלו שגם הם יפים יפים ונושאים יפה את משקל השנים וההיסטוריה. פשוט תחשבו על זה כעל קריוקי של אשכנזים וזה יסתדר לכם.
60. להתחבר למוזיקה ים תיכונית
אה, אתם אוהבים את זוהר ארגוב? באמת כל הכבוד לכם על הנאורות, אבל לא יזיק לכם להרחיב קצת את מנעד המוזיקה הפופולרית שלכם, ואם לא טוב לכם הפופ הים-תיכוני שכבש את ישראל אז אצל השכנים שלנו במרחב יש המון מוזיקה מעולה, מקורית, מקפיצה, בועטת ומרגשת וגם זה מוזיקה ים תיכונית. רק די קצת עם האשליה שאתם באירופה.
61. לדקלם מערכונים
ממערכוני הרדיו של שייקה אופיר, דרך החמישיה הקאמרית ועד לטלוויזיה מהעתיד, ההתאהבות הישראלית בפורמט הקומי הפשוט הזה יצרה כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בתרבות שלנו. אבא שלכם ציטט מערכונים של הגשש, אתם מכירים בעל פה את ניצה ולחם וגם הילדים שלכם יצטטו את מערכוני הקבוצה "מארק צחוקרברג" בעתיד.
62. למכור
אנחנו אומה של סוחרים. הצטרפו אלינו. דוכן לימונדה כילד, מוכר בגלידריה, שדלן מוצרי ים המלח בעגלות, סטארטאפים לפי קילו, נדל"ן בבודפשט, כדורים בבית אבות. זה גלגל החיים.
63. להיגמל מאשראי
אומרים שהישראלים למדו משהו על כלכלה מאז המחאה החברתית ומתנהלים באופן תבוני יותר, אבל אין לכך אינדיקציה כלשהי במדדי יוקר המחייה או בהיסטריית השופינג הלאומית. השיטה הכלכלית הישראלית מאפשרת איכשהו למיליונים מאיתנו לחיות מעל רמת החיים שההכנסה שלנו מאפשרת, וזאת הודות למדיניות אשראי נדיבה ומשעבדת, בועת ענק של הלוואות ומשכנתאות שמנפחות את חוב משקי הבית למימדים מבעיתים ומה שמסתמן כקניבליזציה של כספי הפנסיה הציבוריים לקראת עתיד עגום. בהצלחה לכולנו.
בחזרה לאוהלים? המחאה החברתית ב-2011 (צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images)
64. להציל את הסביבה
הישראלים מתים על החופים, על היערות ועל שמורות הטבע, עפים על המגוון האקלימי והסביבתי שבין החרמון לאילת, מתרגשים מהנופים ומיופיה של הארץ – אבל גם לא עושים יותר מדי כדי לשמור על כל אלה. משבר האקלים והגנת הסביבה אינם נמצאים גבוה במיוחד על סדר היום הישראלי והמשמעות של זה היא שכל היופי הזה עומד להיעלם והארץ עומדת להיקבר ברובה תחת אספלט ובטון, והנכדים שלכם יראו את הנחלים והשדות רק בתמונות. הגיע הזמן שתעשו משהו בקשר לזה.
65. לאמץ חוף ים
ישראל היא מדינת חוף לכל אורכה, וכל ישראלי רציני חייב שיהיה לו את החוף המועדף עליו, זה שהוא מגיע אליו יותר מאל חופים אחרים ומכיר בו כל תלולית חול ויודע להסביר גם מדוע החוף שלו טוב יותר מכל חוף אחר – אם כי ברור שמדובר בקשקוש כי חוף הקשתות הוא הטוב מכולם. תחושת השייכות/בעלות הזאת מבטיחה גם שהישראלי ינקה אחריו כאילו היה זה ביתו. והאמת היא שהחוף הוא אכן הבית של כולנו.
שמונה מיליון טונות של פסולת בשנה. חוף הילטון, אוגוסט 2020 (צילום: בוריס בי\שאטרסטוק)
66. להיעקץ על ידי מדוזה
מחשלת ישראלים להתמודד עם כאב יותר מכל טירונות 07.
67. לשחק מטקות
לא ברור איך ובעיקר מדוע, אבל תרומתנו לתרבות ספורט החופים היא הדבר הרועש והלא-תחרותי הזה עם מחבטי העץ שנראים כמו כלי פרימיטיבי לגירוש וחיסול זבובים, והכדור השחור הנורא שיכול לעשות לכם חור בבטן אם יפגע בה מספיק חזק, ומבאס להודות שהמפגע הסביבתי הזה הוא גם פשוט נורא כיף והרבה יותר כיף לשחק בו מאשר לשבת על החוף ולהתלונן על מי שמשחקים בו. לא משנה איך גילינו.
68. להילחץ על חתונה
האם יש עם לחוץ חתונה יותר מאיתנו? אם כן – אנחנו לא רוצות להכיר אותו. או שבעצם אנחנו ממש רוצות להכיר אותו ולהתחתן איתו.
חתונה בטיטולים? זה קונספט. חתונה ממבט ראשון (צילום מסך: קשת 12)
69. להשתחרר מהפוריטניות
בלי סקס בבקשה, אנחנו ישראלים. אמנם אומה חרמנית כמרבית אומות הים התיכון, אך במקביל גם חסודה, צנועה ושמרנית שאינה מסוגלת להכיל ביטויים של מיניות מבלי להסמיק ולהזדעזע. מתי בפעם האחרונה ראיתם סצנת סקס נורמלית בסדרה ישראלית? או איזה פרק אירוטי רותח ברומן מפתח ישראלי? התרבות שלנו נטולת סקס, מבחינת מתירנות תקשורתית היינו מתקדמים יותר בשנות ה-70' וה-80', ועל יחס בריא למיניות על כל גווניה בוודאי שאין מה לדבר. כל ישראלי חייב לצאת מהתסביך הזה, הדחקה שלא ייצא ממנה שום דבר טוב. אנחנו מכירים פסיכולוג טוב, תתפשטו.
צילום: איליה מלניקוב
70. לחיות כמה שנים בחו"ל
זה מכניס את כל הסיפור הזה של הישראליות לפרופורציות מדויקות ביותר.
אנחנו אולי משוחדים כי אנחנו טיים אאוט תל אביב, אבל השוק שלנו הכי טוב, הכי מתעדכן והכי משתדרג כמעט על בסיס שבועי. לקחת לשם אורחים מחו"ל ולראות את העיניים שלהם נפערות בהשתאות ובפליאה מול המגוון והצבעים והטעמים.דרך העיניים שלהם אפשר לראות טוב יותר איזה אוצר לאומי יש לנו פה. גן עדן של אוכל רחוב? לא רק שלא נכחיש,אפילו היינו שם השבוע בקרב תרנגולים.
רחוב יום טוב ליד שוק הכרמל. צילום: ספי קרופסקי
72. לנסות לכבוש את העולם
לא ברור למה חשוב לנו כל כך לכבוש את העולם, אפילו את פלסטין לא הצלחנו לכבוש כמו שצריך, אבל העובדה היא שבשלל תחומים ציבוריים, אקדמיים, תרבותיים וכלכליים, הישראלים מבקשים לכבוש את העולם. השחקנים שלנו בספורט הקבוצתי, השחקנים שלנו בקולנוע הבינלאומי, זמרות פופ עם גב של חיים סבן וסופרים חיוורים, מדענים והייטקיסטים, מעצבי אופנה ושפים – כולם שותפים לאמביציה המטורפת להצליח מחוץ לביצה הישראלית הקטנה ולהראות לכל העולם מה זה.
איך מנהלים משא ומתן מדיני ומתמודדים עם משברים עולמיים? מהי "שפה דיפלומטית"? כמה מותר לשתות במסיבת קוקטייל בבית השגריר? שגריר בריטניה בישראל דיוויד קווריידבר על דיפלומטיה, על החיים הדיפלומטיים ועל תדמיתה של ישראל בעולם. ננוצ'קה, לילינבלום 30 תל אביב, 20:00, כניסה חופשית
פרופ' חגי רםיספר את סיפורו של החשישבארץ מראשית שנות ה־20 עד מחצית שנות ה־60 של המאה הקודמת. ההרצאה מתבוננת בחשיש כסחורה (שמבריחים וצורכים אותה) וכמטפורה (לתהליכים חברתיים ותרבותיים), בפרספקטיבות מקומית וגלובלית. אנה לולו, הפנינים 1 יפו, 19:45, 10 ש"ח
דאבל פיצ'ר בבוקסא
חשש אמיתי (סינת' פופ בעברית) ופוטומט (אינדי פופ אלקטרוני) בדאבל פיצ'ר מפואר וחינמיהערב בבוקסא. אחרי ההופעות יתקלט רם אוריון. בוקסא, רוטשילד 31, 22:00, כניסה חופשית
עם הילדים: "מזוודות ומציאות"
מאירופה של פעם עד לרכבת ישראל היום – לישראלים אין יותר מדי חוויות טובות הקשורות ברכבת, ודווקא מדובר בלוקיישן קלאסי להתחלה של סיפור מסע, בדיוק כמו העלילה של "מזוודות ומציאות" שמתאר את חייה של פקידה אפורה במחלקת אבדות ומציאות בסניף רכבת נידח שיוצאת להרפתקה בעקבות המזוודות. מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 תל אביב, 11:00, 65 ש"ח, לגיל 6־10
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חובבי אופנה, התרגשו ומיד – COS, המותג הנקי והמדויק לנשים ולגברים מבית H&M, מגיע לראשונה לישראל – כך הוכרז היום (22.6) ממטה המותג בלונדון דרך הזכיינית בארץ. ההודעה שמה קץ לשמועות שרחשו בעולם האופנה המקומי בתקופה האחרונה, ובכנות – אנחנו לגמרי בעד. החנות הראשונה של המותג, שמציע עדכניות שלא לוקה בקורבנות־אופנתית, עתידה להיפתח בקניון TLV Fashion Mall המפונפן של גינדי לקראת אביב 2017.
רשת COS, שהוקמה בשנת 2007, נחשבה במשך שנים לסוד האופנתי הכמוס של אירופאים ושל תיירים יודעי דבר, כאשר סיפקה בגדים נצחיים בעיצוב מעודן ללא־חת ובתמחור נוח לכל הכיסים. בלתי נשכחים הפרגונים החמים שזכה להם המותג מכיוון ווג, שהצהיר עליו פעמים מספר שאיכות הבגדים שהוא מציע גבוהה משל מותגים מקבילים דוגמת זארה (וגם H&M), ושהקווים שלהם קלאסיים יותר ולא נופלים אף משל פריטי מעצבים דומים (סטלה מקרטני, מישהו?). אם הגעתם לגיל, הביולוגי או המנטלי, בו Top Shop כבר לא מספקים את הסחורה – המתינו איתנו לאביב 2017.
COS, מתוך קמפיין קיץ 2016COS, מתוך קמפיין קיץ 2016חנות הדגל של המותג COS בקובנט גארדן, לונדוןחנות הדגל של המותג COS בקובנט גארדן, לונדון
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![לא היה מגיע כל כך רחוק בלי האמביציה. שמעון פרס הצעיר ב"Never Stop Dreaming"](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/07/Never-Stop-Dreaming-Life-Legacy-Shimon-Peres-750x500.jpg "לא היה מגיע כל כך רחוק בלי האמביציה. שמעון פרס הצעיר ב"Never Stop Dreaming"")
![ובכן, הלכת לריאליטי. דנדן ב"הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/02/15-1000x562.jpg "ובכן, הלכת לריאליטי. דנדן ב"הישרדות" (צילום מסך: רשת 13)")
!["היהודים באים" (צילום: ארזביט – Visual Stortyeller)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/05/2b7c9910-5940-4770-b0de-3e4cffb65b6f-1000x971.jpg ""היהודים באים" (צילום: ארזביט – Visual Stortyeller)")
![סליחה אבל תזכירו לנו. הגשש החיוור (צילום: משה מילנר/לע"מ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/01/09174159/%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%A9-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%9E-1000x667.jpg "סליחה אבל תזכירו לנו. הגשש החיוור (צילום: משה מילנר/לע"מ)")
טוב שיש אותה. הכנרת (בתמונה: מלון רימונים גלי כנרת; צילום: יחסי ציבור)
![חדר האוכל בקיבוץ גדות (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)](https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/47/PikiWiki_Israel_34401_Dining_house_in_Kibbutz_Gadot.JPG/800px-PikiWiki_Israel_34401_Dining_house_in_Kibbutz_Gadot.JPG "חדר האוכל בקיבוץ גדות (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי)")
