608 ימים חלפו מאז שבעה באוקטובר, שנה ושני שליש בדיוק, ובמשך כל הזמן הזה משפחתו של יונתן "יונתי" סמראנו אינה יודעת בוודאות מה עלה בגורלו. מבחינת הרשויות בישראל הוא נרצח וגופתו נחטפה במהלך הטבח בפסטיבל נובה, אולם כשביקשה המשפחה לראות על פי אילו ממצאים הוחלט שכך קרה, התברר כי אין כל הוכחה חותכת לכך שהוא אינו בין החיים. מתוך המצוקה הזאת, בוחרת משפחת סמרנו לציין היום את יום הולדתו ה-23 של יונתי בדיוק בדרך שבה הוא היה רוצה לחגוג אותה: ליינאפ אדיר של די.ג'ייאים וריקודים אל תוך הלילה.

>> הטוויסט של הסדרה הזאת הוא שלחץ צבאי פוגע בחטופים // ביקורת
>> התקווה חשובה מתמיד: תערוכת "לחם ושושנים" לא נכנעת לייאוש

החל מהשעה 18:00 הערב (חמישי, 5.6) תעלה ותבוא בכיכר החטופים נבחרת תקליטנים מפוארת בהובלתם של רד אקסס, מגית קקון, ג'ניה טרסול, פרידום פייטרז, נויה, עומרי, עבריש, ג'ורג ואפילו דוד ד'אור, וידאגו לפסקול מרקיד ומקפיץ לציון יום הולדתו של סמרנו, שעל אף גילו הצעיר כבר התבלט בסצנת המסיבות והמוזיקה האלקטרונית בתל אביב בעידן שלפני שבעה באוקטובר והיה לבורג מרכזי במכונה של מועדון השאלטר (הלוא הוא המועדון שירש את מקומו של הברקפסט קלאב ברוטשילד). הכניסה כמובן חופשית לקהל ומשפחתו של סמרנו תשמח שתבואו לרקוד איתה.

לא שוכחים את יונתי. עבודה של האמן אורי קולמן שתלויה במועדון השאלטר (צילום: אורי קולמן)

"היום יונתן אמור לחגוג את יום הולדתו ה-23. שנה ו-8 חודשים מאז שיונתי שלנו נורה ונחטף. שנה ו-8 חודשים שגורלו לוט בערפל", כך מסרה משפחתו של סמרנו באמצעות מטה משפחות החטופים. "אנחנו לא מוותרים ומציינים היום את יום הולדתו ה-23. אנחנו בוחרים לציין את היום הזה כפי שיונתן היה רוצה – בהפצת אהבה, בריקודים ובתקווה משותפת. אנחנו רוצים שיונתן, לא משנה איפה הוא נמצא, יידע שאנחנו איתו ושהוא לא נשכח מליבנו לרגע. בימים בהם התחושה כבדה, כי נראה ששכחנו מה קדם לארועי ה-7 באוקטובר – אנחנו מבקשים להתמקד באחדות העם כולו סביב מטרת העל היחידה: השבת 58 חטופים וחטופות שעדיין נמצאים בעזה. צריך להחזיר אותם. את כולם. כדי שנוכל כולנו לקום להתחזק ולחיות שוב בביטחון, וכדי שנוכל לחזור לרקוד ולשמוח".

ההזמנה לאירוע בכיכר החטופים (באדיבות מטה משפחות החטופים)

גם בשנה שעברה צוין יום הולדתו של סמרנו באופן דומה, וחבריו בסצנה התל אביבית הבטיחו להפוך את המאורע למסורת שנתית. "במוצ"ש של שבעה באוקטובר היה אמור להיותלבנג'יולי אירוע, שכמובן לא קרה בסוף", סיפר לנו המוזיקאי והדי.ג'יי רינה, "והייתה חסרה לנו קופאית. אמרתי לבנג'י שיבדוק שנייה עם יונתי, הוא ימצא לנו ברגע. שלחנו לו הודעה בזמן שהיה במסיבה בנובה, בשתיים בלילה, ותוך כדי המסיבה הוא מצא לנו קופאית. הוא תמיד היה מפוקס, תמיד ענה מהר. זה היה משהו אחר. יונתי עשה דברים אחרת, הייתה לו זווית אחרת. המון חוצפה חיובית. קיבלנו החלטה, חברים של יונתי, לציין את יום ההולדת הזאת מעכשיו והלאה".

• שבעה באוקטובר
• כיכר החטופים
• מטה החטופים והנעדרים
• חיי לילה
• מועדונים בתל אביב

אומרים שחיי הלילה של תל אביב במשבר. אומרים את זה תמיד. הארכיון של "טיים אאוט" מלא בכתבות הספד קורעות לב על מותם של חיי הלילה המקומיים, לעיתים בגלל סגירתם של ברים ומועדונים אהובים, לפרקים סתם כי חברי המערכת הזדקנו וחשו עצמם קשישים על רחבת הריקודים, אבל זה מה שצריך להבין על חיי הלילה של תל אביב: הם תמיד במשבר ותמיד מתים.

>> מתערבבים: הקוקטייל-ברים הכי טובים בתל אביב
>> אחרי עשור של חיי לילה סוערים: הספוטניק נסגר

ובכל זאת, מספיק לשוטט בעיר בחמישי-שישי כדי להבין שהמלחמה הכתה בלילה התל אביבי בעוצמה חסרת תקדים, וזו בעיקר שמחת החיים הצוהלת שנעלמה בהיעדר סיבות טובות לקיומה, כשהלב עם החטופים והעקורים ומשפחות השכול. זה מה שקצת מת. השמחה הזאת, קרחניסטית והדוניסטית, היא מאבני היסוד של חיי הלילה העירוניים ומה שהפך אותם לייחודיים גם בעיניי העולם הרוקד ונתן לתל אביב את הרפיוטיישן הבינלאומי שלה כעיר שבה המסיבה לא נגמרת. ואם אין שמחה ואין עולם שיראה אותה – יש לנו בעיה.

מאז שעזבת הרבה השתנה כאן. הבלוק (צילום: TheBlockTLV)

אל הבעיה הזאת אפשר להוסיף גם בעלי ברים אומרים לנו לאחרונה ש"תל אביב נהייתה עיר של הייטקיסטים" ולכן הולכת לישון בחצות, אבל אין סיבה להיכנע למסר התבוסתני הזה. כי אם רוצים תירוצים טובים לכיבוי אורות וללכת לישון מוקדם – יש המון. ואם רוצים להשאיר את הלילה בחיים – יש לא מעט דברים שאפשר לעשות כדי להרים לו ולהרים אותו. זה ממש עניין של בחירה עירונית. אז בחרנו כמה דברים שממש חסרים לנו בחיי הלילה של תל אביב-יפו, אפשר מבחינתנו להתחיל עם הרשימה הזאת.

1. מקומות שפתוחים 24 שעות

לא צריך הרבה מקומות כאלה. אבל לא נותרו כאלה בכלל. זה עניין של רישוי ושכנים, זה עניין של כוח אדם, זה עניין של ביקוש. פרט לאמ:פמים ופיצוציות, העיר סגורה ומסוגרת בשלוש בבוקר. אין מקום לשתות קפה טוב, אין מקום לאכול משהו נורמלי, אין בר להישבר בו. הסלוגן "עיר ללא הפסקה" יצא משימוש ואין שום בעיה מבחינתנו שתפסיק מתי שבא לה, אבל שתהיה לפחות אופציה כלשהי שתאפשר תשתית לקיומם של עכברי לילה ועטלפי מועדונים, איזה דיינר חביב, איזה בית קפה נחמד, איזשהו מקום שלא הולכים לישון בו. אנחנו לא בררנים.

עוד ב-2018 התבכיינו על זה. שער גיליון 841//"טיים אאוט"

2. די.ג'ייאים מחו"ל

היה נחמד מאוד, במשך כמה חודשים, לתת את מרכז הבמה לטאלנטים המקומיים של המוזיקה האלקטרונית ולראות אותם תופסים נפח וביטחון, אחרי שנים של דחיקה לשוליים בידי השמות הגדולים שנהרו לכאן מכל העולם, אבל העצירה המוחלטת של ביקורי די.ג'ייאים מחו"ל בישראל בעקבות המלחמה מובילה בהכרח גם לסטגנציה ולניתוק תרבותי. זה לא יכול להיות דבר טוב. ברור שהשמות הגדולים יסרבו בנימוס בשלב זה של המלחמה, אבל זאת הזדמנות למצוא דווקא את מי שיהיו השמות הגדולים הבאים, כמו שמארגני מסיבות בארץ היו עושים בעבר. אין ברירה אלא לנסות ולשבור את המצור. זאת משימה לאומית.

מתגעגעים. די.ג'יי סולומון בפארק הירקון (צילום: אלברט ללמייב)

3. ברים בלי אוכל

כולם יודעים שלצאת לשתות בבר זה כיף. כולם יודעים שלנשנש משהו ליד השתייה בבר זה כיף. אבל עם השנים התפתח סעיף הנשנוש וכבר לא תמצאו כמעט ברים שיגישו לכם זיתים או בוטנים או בייגלה מצמיא רק כדי שתזמינו עוד חצי. עכשיו אפשר לאכול טוב בברים רבים, ולשלם טוב לא פחות. אבל בר ה"פקק" שנפתח לאחרונה ביפו הזכיר לנו כמה חסרים ברים מהסוג הראשון בנוף הנוכחי של יוקר המחייה. עזבו אותנו מנשנושים, אכלנו בבית, תנו לנו כוסיות נדיבות של וויסקי או ג'ין, תנו לסגור בילוי על אלכוהול ודי לגרות אותנו עם הקולינריה הזאת שלכם, נדפוק אחר כך טוסט בפינה.

המחיר הוא כל העניין. פקק (צילום: יעל שטוקמן)

4. אוכל רחוב זול

אה כן, אמרנו לדפוק טוסט בפינה? יופי. כי יש מעט מדי אופציות מוצלחות של אוכל רחוב זול בשעות הלילה המאוחרות, אפילו בסוף השבוע. חוץ מכמה טאבוניות שיאפשרו לכם לסגור פינה על סמבוסק גרוע ב-20 שקל, לא תמצאו דוכן צ'יפס ולא לייט-נייט פלאפל ולא שום פתרון מטוגן או אפוי אחר למצוקת הרעב פוסט-בילוי, בטח שלא בפחות מ-50 שקל עם שתייה. האמת היא שגם אם תסכימו לשלם יותר תתקשו למצוא אוכל רחוב ראוי אחרי אחת בלילה. התור של ג'סמינו אמנם מפתה תמיד ואנחנו מוכנים לשלם רק בשביל לעמוד בו ולהריח, אבל ג'סמינו יש רק אחד ומגיע לעיר הזאת יותר.

והריח בחינם. שאול טבת ופופי סינג, ג'סמינו (צילום: איליה מלניקוב)

5. רחוב ברים

לכל עיר רצינית בעולם יש רחוב ברים. לפעמים יותר מאחד. לפעמים הוא מאוד תיירותי. לפעמים הוא מאוד טרנדי ואז גולש לרחובות נוספים ואז הופך מאוד תיירותי ואז דועך. זה פחות או יותר מה שקרה לאזור לילינבלום, שבתחילת האלף הפך לבירת הבילויים של המזרח התיכון. אבל מאז דעיכתו של לילינבלום, לא החליף אותו אף רחוב כזירת בילוי לילית מרכזית (ואין מה להשוות בין הסצנה המפונפנת של נחלת בנימין שנרדמת בחצות למה שהלך אז בין השסק לאברקסס). כן, זה מפריע לשכנים, כן, יש שיכורים, אבל חיי לילה של עיר צריכים מקום כזה. הוא יכול להיות מבודד יחסית. נגיד בקריית המלאכה?

היו זמנים בתחילת האלפייםז. אברקסס (צילום: אריאל עפרון)

6. סיבוב ברים / סיבוב מסיבות

יוקר המחייה הפך את חוויית סבב הברים, ממאפייני הבילוי המרכזיים של העשורים הקודמים, לכמעט בלתי אפשרית. השיטוט בין בר לבר והקפיצה ממסיבה למסיבה הפכו לתופעות נדירות ומרבית הבליינים מתבצרים לילה שלם באותו מקום, לזוועתם של בליינים וותיקים שלא שוכחים את הלילות הדינמיים שהיו כאן עד לעשור הקודם. כתוצאה מההתבצרות הזאת הרחובות המרכזיים מתרוקנים מאדם, עסקי הלילה ברחוב סובלים, וכולם עצובים. אנחנו חוזים ומקווים שכמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן יתחילו לפרוח סיורי סבב-ברים וסיורי סבב-מועדונים לקבוצות חברים קטנות שימלאו את הוואקום. שמשהו ימלא אותו.

אחי, בניינטיז היינו אוכלים שבע מסיבות בלילה. קולאבו (צילום: אנה מיילס)

7. גיי קלאב

אם באמת רוצים להרים פה קצת את הלילה, מה יותר טבעי מלתת את העבודה למי שמתמחים ומתמחות בהרמות. קהילת הלהט"ב היא מהגורמים המרכזיים לפריחת חיי הלילה של תל אביב ב-30 השנים האחרונות, והעובדה שאין בעיר גיי קלאב מרכזי ומשמעותי כעוגן דומיננטי בחיי הלילה היא עלבון מכוער שהמציאות מטיחה בנו. צריך להיות. לא ליין שבועי, לא מסיבת עופרה בפארק פעמיים בשנה, לא בר שעושים בו מסיבות לפעמים – מועדון של ממש שנמצא שם תמיד ומוביל את הדרך. קדימה תל אביב, אנחנו יודעים שאת מסוגלת.

תנו להם מועדון, נו. מסיבה סולידית בהמרץ 2, כרגיל (צילום: מתוך האינסטגרם של המרץ2/ hameretz2)

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• מועדונים בתל אביב
• ברים בתל אביב
• מסיבות בתל אביב

בתחנה המרכזית הישנה, בסביבות 5 לפנות בוקר בלאונג' של ה"קווסט" החדש, רינה ובנג'י ניגנו על עמדת הדי.ג'יי מוזיקה אוריינטלית עם מילים בערבית. בימים כתיקונם זה היה עוד סט טוב ומרים של הצמד, אחד מיני רבים, אבל הימים הם כל דבר מלבד כתיקונם. הימים הם ארבעה חודשים לספירה, כלומר לשבעה באוקטובר. מוזיקה ערבית זה ממש לא משהו שמובן מאליו לנגן עכשיו. יש סיכוי שזה יטרגר את הרוקדים על הרחבה. אבל איכשהו זה בא טוב ממש. זה היה שיא המסיבה, וזה הרגיש לרגע כאילו הכל שוב רגיל, לא משנה מה המשמעות של "רגיל" פה.

>> זה ממש ומאוד לא הבלוק. אבל קלאב כזה מזמן לא היה כאן

"זו פעם ראשונה מאז תחילת המלחמה שהרגשתי נוח לנגן את הקטע הזה, שנקרא בתרגום מערבית 'הכל אותו מקום'", מודה רינה (אסף שנצר). "הרעיון שהטראק הזה ממש שוחר שלום ושאין באמת הבדלה של גבולות". הטראק הוא חלק מפרויקט בערבית עליו רינה עובד עם הראפר הערבי סאז ועם ראמזי, סלקטור של מוזיקה ערבית. "אני לא יודע כרגע מה לעשות איתו פה בארץ" הוא מוסיף. "התחלנו לעבוד עליו לפני השבעה באוקטובר ואיכשהו מאז המלחמה התקדמנו איתו כי היה פתאום זמן לעבוד. יש בקטלוג הגדול של בנג'י ושלי הרבה מוזיקה עם השפעות אוריינטליות. זה דבר שאנחנו מאוד אוהבים וגם הקהל הישראלי מאוד אוהב".

הקהל הישראלי אוהב מוזיקה ערבית. בנג'י ורינה (צילום: יוסי מויאל)

זאת אמירה שבוודאות הייתה נכונה לפני המלחמה, אבל דברים עכשיו נראים ומרגישים קצת אחרת. אולי לא ברורים בהכרח כמו קודם. לנגן מוזיקה ערבית או אוריינטלית במסיבה, מאז המלחמה, זה מעשה אמיץ."אנשים היו מאוד רספונסיביים, החמיאו ודיברו איתנו אחרי הסט הזה", מספר בנג'י. "היה גם אפקט לזה שכולם חוזרים למקום שהיה פעם הבלוק. אני חושב שהרבה אנשים התגעגעו גם למקום עצמו. יש לחלל הזה קסם. הייתה אנרגיה של געגוע ושל מקום ביתי".

ורינה מוסיף: "אני שמח לראות שזה עבד ושאני יכול לחזור לנגן מוזיקה שאני עושה, שהיא עם מילים בערבית. אני מקווה שלא הסרטתי מדי אנשים שם. זו פעם ראשונה שאני מנגן מילים בערבית וזה היה קצת קשה בהתחלה. אבל בסופו של דבר זו מוזיקה, ואנחנו אומרים את זה הרבה: מה אנחנו באים? לחבר בין אנשים. כולם בעולם המוזיקה שווים וכולם מביאים את הטוב שבהם. אני לא הולך להיות מושפע מאיזה ז'אנר בעקבות דברים פוליטיים. אני עושה מה שמרגיש לי נכון".

חמים אש: העיר התעוררה לבנג'י ורינה

מאז שחיי הלילה התחילו לחזור בהדרגה מתחילת המלחמה, הדי.ג'ייז בנג'י (לנפנט) ורינה (אסף שנצר) הם מהצמדים העסוקים ביותר בסביבה. זה לא שלפני הייתה להם תקופה רגועה, אבל מאז שהעיר התעוררה ללילה, אין וויקאנד שהם לא מתקלטים בקלאבים ברחבי העיר, ביחד, לחוד או בפרויקטים נוספים, למעט אולי כשכל אחד מהם מנגן מעבר לים.

כבר איזה תשע מאות שנה בערך שהם שזורים בפסקול של מסיבות העיר; בנג'י הוא אחד מאושיות הלילה הבולטות של העשור ומשהו האחרונים, בעבר היה בעלים שותף ב"דלי", ממקימי פסטיבל גראונדד ואקטיביסט עירוני במסגרות כמו "תרבות של סולידריות" אובמאבק אנשי חיי הלילה נגד גירוש העובדים זרים. מלבד עם רינה הוא גם חלק מהצמד "ליקוויד לוז" יחד עם עידית פרנקל, שהרימו אתליקוויד מיקסשם הם מוציאים סטים מעולים ביותר שלהם ושל מוזיקאים אורחים מהארץ ומהעולם.

רינה הוא אחד המפיקים והדי.ג'ייז הכי עסוקים, מעניינים ומגוונים בסביבה. כשהוא לא עם בנג'י, אפשר למצוא אותו מנגן במסיבות לבד או עם ההרכב "תל אביב אסיד האוס". ביתר הזמן הוא עובד על פרויקט משותף עם סאז וראמזי. יחדיו מפיקים רינה ובנג'י מסיבות, מתקלטים ועובדים על חומרי אולפן יחד, כשזכור לטובה "אני חם!" אותו הוציאו יחד עם המגפונים לפני כשלוש שנים. הזוגיות המוזיקלית שלהם פועלת גם כחלק מקולקטיב עם הצמד סימפל סימטרי, אותם אפשר יהיה לתפוס תחת הליין "שמש" בלוקיישנים משתנים בעיר.

"התחלנו לעשות מוזיקה ביחד לפני ארבע או חמש שנים", מספר רינה. "היה לנו רעיון לפרויקט שהיה מושפע מדי.ג'יי קוצה. רצינו לעשות ביטים מאוד פשוטים שמורכבים מסמפלים, כפרויקט צדדי של בנג'י וכפרויקט צד של רינה, וזה הפך לחברות. פשוט היינו יושבים הרבה בסלון של בנג'י ועושים מלא מוזיקה וביטים ומקליטים אנשים וככה הקטלוג צמח. כשהגיעה הקורונה עשינו את 'אני חם!' והכל התחיל לקרות מבחינת הצמד. ראינו שיש פה משהו ופשוט ממשיכים לעשות מאז, סטודיו, הופעות, גיגים ומסיבות משותפות".

מאז התחייה המחודשת של המסיבות, אחרי העצירה של המלחמה, אתם כל הזמן עובדים.
בנג'י:"כן, החיים בעצם התחילו להתרחש בקו מקביל של נורמליות, בזמן שהמלחמה עוד מתקיימת ויש עוד חטופים בעזה, ואנשים מפונים ובכלל לא חיים בבית שלהם. במקביל לכל הסיטואציה המשוגעת הזאת הכל התחיל לחזור, כי כולם צריכים לחזור וכולם צריכים במקביל גם איזושהי חוויה שמנתקת אותם מהמציאות. אנחנו מתקלטים בכל מקום שמזמין אותנו, בגדול".
רינה:"עשינו גם המון תקלוטים בהתנדבות בהתחלה".

בנג'י ורינה (צילום: Cityboyzak)

איך היה לחזור לנגן?
בנג'י:"לי אישית היה מאוד קשה. בגלל הסיטואציה, החשק ושאלות כמו האם זה מתאים או לא. לא היה לי את הדחף לחזור לעמדה כל כך מהר, זה היה תהליך. בהתחלה בכלל לא יכולתי, אחרי זה זה היה קצת קשה לי. והיום אני יכול להתמודד עם זה. אני חושב שזה חשוב".

מה הייתה המסיבה הראשונה שניגנתם בה מאז תחילת המלחמה?
בנג'י:"זו הייתה מסיבה בשאלטר לחבר שלנו, יונתן סמרנו. די ג'יי שהיה אחד החטופים, ואחרי 56 ימים בשבי גילו שנרצח. עוד לפני שידעו מה עלה בגורלו, זו הייתה מסיבה בשבילו. אז זה גם היה קשור למצב. עברי, חבר טוב ושותף שלו שהוא גם די.ג'יי, הרים לכבודו. אנחנו וסימפל סימטרי ניגנו, כי היינו מנגנים במסיבות שלהם והם אנשים שאנחנו מאוד אוהבים".
רינה:"חזרתי לנגן ממש מהר, יותר מהר מבנג'י, וזה הרגיש לי מאוד מוזר כל הזמן. גם בתקופה האחרונה, אחרי סטים תמיד בא איזה מישהו ואומר 'רק עכשיו יצאתי מעזה'. או 'רק עכשיו חזרתי ממילואים', 'זו פעם ראשונה שאני שומע מוזיקה', שזה מסריט! אבל זה אמיתי. ואז אני אומר – 'אוקיי, באמת יש לי פה איזו שליחות'. אנחנו צריכים שפה יהיו חיים נורמליים. אין שום סיבה לכל המלחמות בכלל בעולם אם אנחנו בסופו של דבר, כבני אדם, לא יכולים לחיות חיים נורמליים".

תל אביב בוערת: הכל ג'ננה עכשיו

אין בכלל שאלה: הלילה של תל אביב התעורר לחיים. אבל ממש. מועדונים חדשים נפתחו, לוקיישנים היסטוריים של מסיבות הושמשו מחדש, והכל מתרחש הרחק מעמודי האיוונטים בפייסבוק. בשבועות הראשונים שאחרי השבעה באוקטובר היה ספק אם הסצנה תתאושש אי פעם מהטבח בפסטיבל נובה, אבל הסצנה חזרה חזקה, מגוונת ונחושה מתמיד לרקוד בפרצופה של הסערה. בנג'י ורינה נמצאים בפוזיציה מצוינת לשפוט את האבולוציה הזאת של המועדונים בזמן אמת.

גם לכם מרגיש כאילו הכל חזר ביתר שאת? נפתחו המון מקומות בילוי, זה לא מובן מאליו בכלל.
רינה:"הסצנה פה די מבעבעת. מבחינת כמות בטוח. זה מאוד מרשים ומפתיע אותי כל סוף שבוע מחדש, מבחינת ההיצע והכמות של המקומות. זה קצת לא ייאמן".
בנג'י:"יש שוב איזה שיפט דרומה בעיר. קורים דברים סופר נייס. הרבה פעמים שואלים 'מה קרה לעיר' ולפעמים גם אני נופל לזה. הייתי במפגש של העירייה לפני שבעה באוקטובר. הזמינו אותי לדבר על מה שקורה בחיי הלילה והייתה לי בטן מלאה, תחושה שהכמות אולי גדולה אבל האיכות לא בהכרח שם. עכשיו אני לא בטוח שזה המצב. אני מרגיש שיש תנועה לכיוון טוב יחסית, מהחודש-חודשיים האחרונים. קיבלנו ביטחון סביב כמה קלאבים שניגנו בהם והיה לנו כיף. אני מקווה שזה ימשיך. אבל אני בעיקר מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים ושהחטופים יחזרו. שכל החרא הזה ייגמר כבר".

בנג'י ורינה (צילום: Cityboyzak)

כשהוא מהרהר על זה יותר לעומק הוא מוסיף: "יכול להיות גם שיש איזושהי השפעה של טירוף מסוים. כי אנחנו במדינה מטורפת עכשיו. הכל ג'ננה וזה נותן אנרגיה אחרת, שהיא ייחודית לסיטואציות של כאוס. פתאום נוצרים כל מיני דברים פשוט מתןף סיטואציה שהיא כל כך אבסורדית ומוגזמת. אנשים באמוציות שהם לא יגיעו אליהן ביום רגיל כנראה, בטח לא ברמה הקולקטיבית. זה משפיע מאוד על האנרגיה, נוצרים דברים באמת מיוחדים בתקופה הזאת".
רינה:"ועדיין יש למלחמה השפעה מאוד גדולה. אם יש איזה אירוע רציני וטראגי, יש מקומות שמחליטים מהרגע להרגע לא לפתוח. או שמתבטלים דברים. או שכבר יודעים שיגיעו פחות אנשים. אנחנו מאוד מחוברים למה שקורה. יכול להיות שחלק מהעניין זה שיש הרבה מפונים פה במרכז, אנשים פחות יוצאים למסיבות בצפון ובדרום. זה גם נותן איזה מרכוז על תל אביב שהיא יחסית עכשיו מקום בטוח".

אם שאלנו לפני ארבעה חודשים איך נחזור לרקוד אי פעם – המציאות עכשיו היא שיש לנו כבר תשובה.
בנג'י:"השגרה של מלחמות, פיגועים, מבצעים – זה הכל אותה שפה שאנחנו מכירים לצערי. ברור שעכשיו הכל קורה בעוצמה רבה יותר מכל מה שחווינו בעבר והטראומה באמת גדולה. אבל אם מסתכלים על שאר המלחמות שלא היו כל כך טראומטיות, כל העימותים והמבצעים – הכל קרה כל הזמן במקביל, חיי הלילה אף פעם לא הפסיקו.

"אני זוכר את מלחמת לבנון השנייה, ביום עוד הייתי טייס בקבע ובלילה הייתי יוצא ל'ברקפסט'. בצוק איתן שהיה מבצע ארוך של משהו כמו חודשיים, אור סוקר (מנהל ושותף לשעבר של לנפנט ב"דלי", ע"ש) הוקפץ למילואים כמו עכשיו, ואני נשארתי לבד עם ה'דלי'. ביום הייתי טס במילואים ובלילה חוזר. זה תמיד היה ככה, פשוט במלחמה הזאת הייתה מכה כל כך קשה בהתחלה, שזה גמר את כולם".

התקופה הזאת תשנה את תל אביב של הלילה?
בנג'י: "זו שאלה איך זה יראה ביום רגיל. מה יקרה אחרי זה, כשנצטרך ללקק את הפצעים, כשהמדינה כביכול תהיה במצב נורמלי. אני לא יודע בכלל מתי זה יקרה. אבל יהיה מעניין לראות אם אנחנו יודעים לעשות דברים גם כשהמצב נורמלי ולא רק כשיש מלחמות".

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• די.ג'יי
• מועדונים בתל אביב

"חיי לילה" הוא מיצב המכיל שלושה פסלים המוצגים בימים אלו בתערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר ת"א-יפו, שהוקם ע"י עיריית ת"א-יפו, באוצרות גלית גאון והדסה כהן. כל פסל מדמה רמקול ועליו מונח חולם שנרדם עליו. כל רמקול מושפע בפיסולו ממועדון מיתולוגי אחר מעברה של העיר תל אביב, הפינגווין ההיסטורי משנות השמונים, הבלוק והאלפאבית משנות האלפיים.

>> שובר.ת שוויון: מגדר זה מורכב. הגיע הזמן להציג את זה. ואת זו

החולמים שמונחים בפוזיציות שונות על הרמקולים הם שלושה אנשים הקרובים אלי ומהם לקחתי השראה ביצירת הפסלים. הפסלים, בשונה ממה שהיינו מצפים ממועדון חשוך ואפל, צבועים בצבע לבן וכך החולמים מתאחדים עם הרמקולים והופכים לגוף אחד. הם נראים כאילו קפאו בזמן וברגע, קצת כמו הדמויות מהעיר ההיסטורית פומפיי.

ליהי נידיץ, מוזיאון העיר. צילום: זוהר שטרית

תמיד נמשכתי לשעות הליליות, אל המיסתורין, השקט, הדברים החבויים מן העין, ומנגד האור שהופך למעיין ספוט ממקד ומאפשר הצצה, והאפשרות להמציא באופן שונה את דמותך הלילית בשונה מדמותך המוארת ביום. בתל אביב, הניגודיות שבין שעות היום לשעות הלילה מאפיינת מאוד את ההיפוך הזה בין המועדונים הליליים אליהם הולכים אנשים לרקוד, להשתחרר ולהתפרק, לבין החנויות, בעלי המלאכה או אזורי התעשייה הנמצאים ממש בסמוך למועדונים אלו. בחרתי בשלושת המועדונים האלה מכיוון שכל אחד מהם מסמן בשבילי אלמנט וסיפור אישי אחר של חיי הלילה.

הבחירה ברמקול ממועדון הפינגווין המיתולוגי מייצגת את שנות השמונים ומוזיקת ה-New Wave. לאורך השנים תמיד האזנתי למוזיקה זו, הקהל של המסיבות היה עקבי ואדוק, כמעין מתפללים בטקס דתי. בנעוריי הלכתי למועדונים שונים, מוכרים יותר וממש פחות, המנסים להתחקות אחר הסיפורים והמוזיקה מהמסיבות בפינגווין המקורי, רק שהגיל השלי היה הגיל בו הקהל במועדון היה בשנות השמונים, מה שהאדיר את המשג "לא מתקופתי".

ליהי נידיץ, מוזיאון העיר. צילום: זוהר שטרית

מועדון ה"אלפאבית" היה אחד מהמועדנים האהובים עלי בעיר. הרמקולים במקום היו מיוחדים, בולטים ברחבה ושונים גם בצבעם מאלו הנראים ביתר המועדונים בעיר. הארועים הפרפורמטיבים שהיו מתקיימים תוך כדי המסיבה היו משמעותיים לחווייה של השחרור הפיזי והתודעתי, דבר שאיפשר את ההתמסרות הטוטאלית ואיבוד הזמן. חברתי הטובה, מיכלי, תמיד נהגה להירדם בגמא, החלל הקטן של המועדון, דבר שסיקרן והפליא אותי עוד אז. בעוד שאנחנו התמסרנו לשחרור הפיזי, מיכלי התמסרה לשיחרור התודעתי.

הבלוק האגדי, ששינה את מיקומו מספר פעמים עד שהגיע לנחלתו בתחנה המרכזית והפך למועדון הגדול והמשמעותי בעיר, גם הוא היה ידוע ברמקולים האייקונים שסבבו את הרחבה המרכזית ואת עמדת הדי.ג'יי ואף עיטרו את הזמנות המסיבה. הבלוק סיקרן אותי בשל האדריכלות המסיבתית שהוא הציע, החל מהכניסה למועדון, הרחבות והמעברים וכלה ביציאה לתחבורה הציבורית.

הכניסה אופיינה בשני מישורים, הראשון בסאונד החזק שבקע מתוך המועדון והשני בתור המגודר, שם נאלצנו לא פעם להמתין עד שנציג מטעם המועדון הגיע לתדרך אותנו כיצד יש לנהוג במקום. בין רחבה לרחבה היו מעברים שהרגישו, בשונה מתפקידם כחלל ביניים, יותר כמאחורי הקלעים של הרחבות דבר שנתן תחושה של אינטימיות. ברחבה עצמה, הייתה שמירה שתמיד עטפה על ידי מאבטחים גדולים ורחבים. המישטור של הקהל ברחבי המועדון ומחוצה לו היתה מרתקת.

ליהי נידיץ, מוזיאון העיר (צילום: זוהר שטרית)

רציתי לטשטש ולערער את הגבול בין מלאכה לבטלה, לכן בחרתי לעסוק בחיי הלילה של תל אביב, בשינה ובחלימה במועדוני הלילה – צירוף תחומים פרדוקסלי. העבודה עוסקת במועדוני לילה, מרחבים אפופי עשן וחשיכה המאפשרים למאוויים הגלויים והנסתרים להתגשם, וכן כך גם חלימה ושינה עמוקה שם התת-מודע לוקח פיקוד על ההגיון, הנורמות והחוקים.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון העיר
• מועדונים בתל אביב

בדרום תל אביב, על דרך בן צבי, יש מבנה מסקרן ששימש הרבה מאוד שנים עיר מקלט למסיבות מזדמנות, ובשנים האחרונות הפך למקום המוכר יותר ויותר בשם קולאבו. מאז ימי הקורונה המבלבלים ועד ימינו אנו, בשלבים ובהתמדה, הפך הקולאבו לאחד המוקדים האלטרנטיבים היותר מעניינים של חיי הלילה בעיר, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. עוד נגיע לזה.

בשישי-שבת הקרובים יתרחש בקולאבו הפסטיבל בעל השם המופלא ה"קולאבוס", מסיבת יום הולדת של הבוס והבעלים של הקולאבו, אדיר דן אור. למרות השם המושלם שנושק לבדיחות אבא על הפה, דן אור מוחה בתוקף על הקופי שניתן לאירוע. "זה הצוות שלי שאוהב להביך אותי, הם יודעים שאני מבקש לא לקרוא לי בוס". ובמקום בו הצוות מרגיש בנוח לפדח את הבוס בכל רחבי תל אביב, מתבקש לכל הפחות להחליף איתו כמה מילים. זה שהקולאבו הוא אחד המועדונים הכי מעניינים ואולי גם חשובים בעיר כרגע – בונוס נחמד מאוד.

>> כמעט עשור לבר/מועדון הכי לוהט בתל אביב. וכמה שהוא גדל

מזל טוב ולילה טוב. אדיר דן-אור, הבוס של הקולאבו (צילום: רן שיטרית)

השבת ששינתה הכל: הקולאבו הפך למקום רוחני

בחודשים האחרונים התבלט הקולאבו בנוף הלילי המקומי בעיקר בזכות העובדה שהחל מהיום השלישי למלחמה נפתחו שערי המקום במתכונת סלון, או כמו שקוראים לו שם, "Living Room". ברגעים שבהם אנשים עדיין לא הצליחו לעבד את מה שקרה בשבעה באוקטובר, בטח שלא לשמוע מוזיקה, ברגעים שבהם הקשר למוזיקה ולמסיבות נפגע באופן עמוק ביותר – בקולאבו החליטו שיש ערך ללהיות יחד, לעבד את מה שקרה יחד, לשמוע מוזיקה ביחד.

"בתור הבעלים של המקום הראש שלי היום רחוק מ'מי מנגן', או 'מה הליינאפ', אלא עסוק יותר ב'איך מייצרים ריפוי עמוק לכולנו'"

איך הבנתם שצריך למלא את הואקום הזה?
"בצורה הכי אינטואיטיבית, אמרנו שאנחנו צריכים מקום להתמודד עם הכאב. אחרי 48 שעות במיטה, אשתי בעטה אותי ואמרה לי 'לך תעשה טוב לאנשים'. נפגשנו הצוות המצומצם של קולאבו באולפן של ארי (מילר, המנהל האמנותי והטכני, ע"ש) ואמרנו שצריכים לעכל יחד. שמענו מוזיקה ובכינו יחד והתחבקנו וזה איפשר לעבד את מה שעברנו. ואז אמרנו 'בואו נפגש גם מחר'. ולא הפסקנו. כל יום נוספו עוד חמישה אנשים, והגענו למצב שמחמישה אנשים שיושבים באולפן, אנחנו כל יום מארחים 200 איש. פשוט היינו שם בשבילנו ובשביל אנשים. שם בעצם נוצרה הקהילה של קולאבו. בחרנו לקרוא לזה "ליבניג רום" כי זה הפך להיות מאוד סלוני, אבל גם 'החדר של החיים'. הרגשנו שניתן להחיות אנשים באמצעות החדר הזה".

תסביר.
"היה למשל די.ג'יי מהקהילה ששבוע לתוך המלחמה אמרתי לו – תגיע, אני מרגיש שאתה צריך את זה. הוא הגיע חיוור ורועד ואמר 'אדיר, אני לא אחזור להיות הבן אדם שהייתי'. הוא היה בחרדה עצומה, היה מדמיין שמחבל רודף אחריו, מכל הסרטונים שראה. אמרתי לו – 'אל תדאג. כשהשמש תעלה אתה תחזור להיות אתה'. ראינו יחד את הזריחה, ובבוקר הוא אמר – 'אדיר, זה אחד לאחד מה שאמרת לי'. וזה סיפור אחד מבין מאה".

קולאבו (צילום: אנה מיילס)

דן אור מתאר את השינוי שחל בו ובמועדון במלחמה במונחים רוחניים, לא פחות. "עד למלחמה ההתייחסות בקולאבו הייתה מאוד בדגש על רגש ועל קהילתיות. המלחמה הפכה את הקולאבו למקום רוחני. מה שעברנו במלחמה, כצוות ועם הקהל, בנה את הכל מחדש סביב לעשות טוב ולרפא אנשים. זה לקח את זה מרמה של מקום איכותי, טוב וקהילתי לרעיון של לייצר מקדש של ריפוי ואור. זה שינה את כל הכוונה של המקום. היום אנשים שמגיעים לפה אומרים שהאנרגיה השתנתה. הכוונה השתנתה".

באיזה אופן?
"הרבה תכנים בקולאבו היום, סביב מדיטציית תדרים או אקסטטיק דאנס, שמים פוקוס על הכאב של אנשים ואיך מרפאים אותו. אני בונה תוכנית, בשאיפה לעבוד מול עיריית תל אביב, ולשתף אותם בכל הידע שצברנו לגבי איך נוגעים לאנשים בכאב ממקום מאוד עמוק. אנחנו עובדים גם על ריטריט לניצולי הנובה, בשילוב ההוסטלים שבבעלותי, בהם יתקיימו לצד תכנים בקולאבו גם תוכניות של ריפוי".

קלאב שיש לו קהילה. וקרן ערבות הדדית

כשמדברים עםדן אורעל הקולאבו, כמעט ואפשר לשכוח שבסופו של דבר יש כאן מועדון ויש כאן מסיבות ורוקדים כל הלילה ולשם כך התכנסנו. ויש לו יום הולדת, כאמור."באופן אישי אני לא מת על מינופי יום הולדת, זה מרגיש לי מאוד מסחרי", אומר דן אור, שיחגוג 42. "הפעם אמרתי, רק שנייה, הכל זה שאלה של לאיזה מטרה אתה עושה את זה. איפה שאני שם את השם שלי, אני רוצה להשאיר איזשהו אימפקט של עשיית טוב. זה אחד הדברים הכי חשובים לי. ברגע שהחלטתי שחלק מהרווחים של האירוע יועברו לתרומה – אמרתי יאללה".

תרומה למי?
"הקרן לערבות הדדית של קהילת הקולאבו. זאת בעצם קרן שהקמנו שדואגת לחברי הקהילה. בדומה למה שקיים בחברה החרדית או בחברה הקיבוצית, שדואגת לערבות הדדית של החברים בה, כאשר פעם אתה בצד הנותן ולפעמים אתה גם בצד המקבל. זה אומר שכל מי שנמצא כרגע בתקופה מאתגרת יכול לפנות למנהלת הקהילה שלנו ולהגיש בקשה לתמיכה".

השקיעו בסאונד, השקיעו בתאורה, עכשיו משקיעים בקהילה. קולאבו (צילום: רן שיטרית)

כדי להבין מה המשמעות של המונח "קהילה" עבור דן אור צריך ללכת קצת אחורה. עד לפני כמה שנים, שימש דן אור בתפקיד בכיר בחברות ציבוריות ומדי כמה חודשים היה נותן גיחה לסבב קלאבינג בברלין. אפשר היה למצוא אותו מבליין להנאתו בעיקר בסיזיפוס ובקאטר בלאו, מועדונים שהיוו עבורו השראה לקולאבו של היום. לפני כחמש שנים עזב את המסלול המהיר לקריירה מבטיחה באפרוריות מזהרת, והחליט לנוע בעקבות הלב והתשוקה שלו. זה התחיל כשפתח אכסניות תרמילאים. הקולאבו היה אחת מהן. ואז הגיעה הקורונה.

"מה שקרה כאן מאז המלחמה מתחבר לנושא של קהילה, שזה משהו שתמיד זרם לי בדם. פתאום נפגשתי עם הנושא מהמקום הכי לא צפוי וקורה פה משהו גדול. כל החלומות שלי נפגשים בנקודה אחת"

בתקופת המגפה, הבין דן אור שאין מה להחזיק את הבניין כעוד אכסניה, ובגלגולו הבא הקולאבו הפך להיות בית לאמנים, כשאירח סטודיו לאמנות ולתרבות בדגש על יצירה פלסטית ומוזיקלית."כשנגמרה הקורונה נגמרו גם ההנחות בארנונה, והשותפים ואני חשבנו מה עושים עם המבנה המטורף הזה", הוא מספר. "השותפים שלי באו עם ניסיון של עשר שנים בהפקות אירועים אלטרנטיביים מקהילת מיקו, אז פשוט אמרנו – 'יש חצר, בואו נזמין אנשים ונביא קצת רמקולים'. לאירוע הראשון הגיעו 600 איש. אחרי כמה הפקות שאירחנו, החלטנו לקחת את זה לשלב הבא, השקענו סכום אסטרונומי בקלאב באנדרגראונד שלנו, ועשינו פתיחה מחודשת במרץ 22'".

ירון טראקס צדק. צריך להילחם על הלילה

אחד ההיבטים שמייחדים את הקולאבו הוא המודל הכלכלי שלו. בניגוד לחברה בע"מ, המועדון פועל כעמותה,והסיבה לכך היא שזה מאפשר למקום להיות מוכר כגוף תרבות ואמנות, פרקטיקה לא מאוד רווחת בחיי הלילה בתל אביב, לדברי דן אור. היתרון במודל הזה הוא האופציה לייצר שיתופי פעולה עם העירייה ועם משרד התרבות, לרבות סבסודים ותמיכה רשמית.

"החזון שלנו הוא להיות בית לתרבות ואמנות מעבר לתרבות לילה, כולל הופעות ומופעי תיאטרון עליהם אני עובד בימים אלה", אומר דן אור. "זה יהיה מרכז תרבות שהמנוע הכלכלי שלו זה המוזיקה והלילה. אחד מהאבות הרוחניים שלי זה ברלין, ואני שואב השראה מהחווייה הברלינאית, שם נפוץ שגופי תרבות ואמנות מקומיים פועלים בתרבות הלילה. מבחינתי זאת אג'נדה, לבוא ולשים זרקור על התחום. אני נפגש עם קולגות ומלמדעל המודל הזה, על מנת שביחד נייצר איזשהו כוח מול משרד התרבות, כדילגרום להיפוך תקליט ולומר שגם הלילה זאת תרבות, גם אם לא במובן הקונסרבטיבי. זאת תרבות שצריך לתמוך בה ולשמר".

קולאבו (צילום: אנה מיילס)

זה בדיוק מה שבלייני העיר זעקו כשהבלוק נסגר, שהעירייה לא משמרת את אחד מהנכסים התרבותיים המשמעותיים של תל אביב.
"נכון. ואגב, מהפגישה הבודדת שלי עם ירון (טרקס, הבעלים המיתולוגי של הבלוק, ע"ש) הבנתי שהוא מסתכל על העסק שלו בצורה רוחנית. כאב לי לשמוע אותו מדבר ככה אז, לא הצלחתי להבין את זה. היום אני מבין שמקדש הסאונד שירון בנה לא היה אמירה חלולה. הוא התייחס לבלוק כמו מקדש, וההתייחסות שלו הייתה בצורה של קדוּשה".

דן אורשואב השראה מהבלוק גם בהקשר של הסאונד שהבליין הישראלי מורגל אליו. לרגל הפסטי-בוס יחנוך המועדון את ה"funktion One", מערכת סאונד חדשה שהותקנה בחלל ואפשר למצוא במיטב הקלאבז בברלין, איביזה וניו יורק. מדובר במערכת המאופיינת בסאונד מדוייק שלא מתעוות גם בעוצמות גבוהות וחדי האוזן עשויים להבחין בכך שזאת מערכת סאונד הדומה לזו שהייתה בבלוק, בניכוי העובדה שאת זאת של הבלוק טראקס שיפץ, שיפצר, שדרג והתאים לאוזניו ולאוזני הבליין המקומי. "היום אני יכול להגיד שאני פועל ממקום דומה לזה של ירון", מסביר דן אור את השדרוג, "עם אחריות מאוד גדולה כלפי האנשים שבאים לקולאבו".

מאז המלחמה זה הייעוד: לאפשר ריפוי. עכשיו. אדירדן אורוצוות הקולאבו (צילום: רן שיטרית)

מה זה אומר מבחינתך?
"בלילה אנשים עוברים חוויות שיכולות לשנות ולהציל חיים. כשאתה מבין את האחריות, את היכולת שלך להציל באמת, יש בלילה המון הזדמנויות להפוך חיים של אנשים. אני לוקח את זה במלוא כובד הראש והקדושה של המפתחות שקיבלתי לידיים. זה מורגש במיוחד משבעה באוקטובר.בתור הבעלים של המקום הראש שלי היום רחוק מ'מי מנגן', או 'מה הליינאפ', אלא עסוק יותר ב'איך מייצרים ריפוי עמוק לכולנו'. כל מי שסבב סביב הקולאבו בתקופה האחרונה קיבל מתנה מאוד משמעותית. אנחנו מתמודדים עם פוסט טראומה ואם לא נתמודד עכשיו, ככל שנתרחק מהטראומה הבטון יתקשה. חשוב לי להיות במקום שאני מאפשר תוכן של ריפוי בתקופה הזאת, עכשיו, לא עוד שנה".

זאת אמירה משמעותית.
"אני קם בבוקר והולך לישון בידיעה שאני צריך לפתור את הנושא הזה. אי פעם חשבתי שאתעסק בזה? לא. אבל מאז המלחמה זה הייעוד שלי. יש מקומות יותר מושקעים מהקולאבו, אבל האנשים שמגיעים לפה מגיעים בגלל המטרה שלנו מעבר. כולם מבינים מה אנחנו מנסים לעשות ומתחברים לזה. זה מתחבר לנושא של קהילה, שזה משהו שתמיד זרם לי בדם ואחד מהדברים שמניעים אותי היום. פתאום נפגשתי עם נושא הקהילה מהמקום הכי לא צפוי וקורה פה משהו גדול. כל החלומות שלי נפגשים בנקודה אחת".
>> קולאבוס פסטיבל, שישי-שבת 27.1-26.1,ליינאפ ופרטים כאן

• חיי לילה
• ❤ תרבות
• מועדונים בתל אביב
• מסיבות בתל אביב
• מסיבות מומלצות
• קולאבו