רן ברודר, נשוי+2, בן 35, שימש כמנכל פיוצ'ר מוביליטי שקידמה תחבורה חכמה בישראל והיום מנכ"ל בירד ישראל, חברת הקורקינטים השיתופיים, ורוכב לכל הפגישות שלו בעיר על קורקינט. הוא גם "רגיל שאנשים מסתובבים בפלורנטין ואומרים לי שהם ראו אותי למרות שזה לא אני"

>> כיכר גאונית ולחמניה בצורת דובי // העיר של דנה ברלב
>> גן קסום נסתר וחנות לאבד בה זמן // העיר של מורן קליגר

1. הקורקינטים

לא מקום, אבל בכל מקום. תל אביב היא העיר הראשונה שבה פעלו קורקינטים שיתופיים מחוץ לארה"ב, החל מהשקת בירד בעיר בקיץ 2018, ואפשר להגיד בבירור שהקורקינטים השיתופיים אוהבים את תל אביב והעיר מחזירה להם אהבה. אני ער לביקורת החשובה וגאה להתמודד איתה, כי אני יודע שבכל יום אנחנו ממשיכים לעשות היסטוריה בתחום התחבורה. הקורקינטים בטוחים מאי פעם, מסודרים מאי פעם, ובעיריה ובחברות הקורקינט עושים הכל, אבל הכל, כדי לדאוג לכולם – לרוכבים, להולכי הרגל, לנהגים, לבעלי העסקים ולכל תושב שמעוניין או לא מעוניין בשירות.

2. יד אליהו/בלומפילד

אני פוקד את היציעים של מכבי וחבר בארגוני האוהדים כמעט 20 שנים. מבחינתי האיצטדיון הוא בית, אני מכיר כל פינה בו וכל רחוב סמוך. גדלתי בו, התעצבתי, הכרתי, צמחתי, ואני היום מי שאני הרבה בזכות החברים ליציע והקבוצה. אין מרגש יותר מאיצטדיון מלא ואין יותר כיף מניצחון. בעיני הרגעים בהם עשרות אלפי אנשים מכוונים את תשומת הלב שלם והרצונות לדבר אחד פשוט ויחיד – כדור בסל או כדור ברשת, הם על סף חוויה רוחנית. כתל אביבי ואורבניסט חובב, העובדה שהאיצטדיונים נמצאים בתוך העיר כחלק מהשכונה מרגשת אותי. זו עוצמה של עיר ושל התושבים בה.

3. טמבוריות

פריק של להכין ולתקן דברים בעצמי. לא משנה כמה אהיה עסוק, אני לא מצליח להחליף את הרכישה של המוצר התורן בטמבוריה עם איזה משפט מפתח של המוכר. קרובים ללב הםמושון(פרישמן 42),כלי וחומר(פרישמן 45),גרינבוים צבעים(קינג ג׳ורג׳ 86),דקל נוי(קינג ג׳ורג׳ 47),הבית שלי(ארלוזרוב 76) ובא לבית(דיזנגוף 234).

4. דרך התחפושות

כל פורים מביא התרגשות חדשה – ואחרי חודשים של רקיחת רעיון מתחיל שלב הביצוע. תחנה ראשונה תמיד תהיה שוק בצלאל, להכין את התשתית של הבגדים. מיד אחרי השוק, עצירה בדוכן הראשון בשוק הכרמל לטייץ התורן, ואז צלילה לחנויות הבדים והכפתורים בנחלת בנימין. חזרה דרך שוק הכרמל לאקססוריז מתאימים או פיתה להשתקת הרעב. אם התחפושת עדין לא שלמה, מקנח בדרך חזור בחנויות הפופ-אפ של קינג ג'ורג' או ברוריה בסנטר. יומיים של גזירה, תפירה והדבקה יחד עם אשתי היקרה ליאת, ואנחנו על הגל.

5. חוף הים. פרישמן אם צריך לבחור

בכל פעם שאני נכנס למים, מסתובב וממסתכל על קו החוף, מיפו עד הרצליה, אני מודה על הזכות לגור בעיר הכי טובה בעולם. אני ישר מדמיין את השכבות שמתקפלות מהים – החול, הטיילת, שביל האופניים, המסעדות, הברים, המועדונים, התרבות, אזורי העסקים והשכונות. אין עוד עיר כזאת בעולם.

6. הבתים הישנים

אני יודע, זה לכאורה הסיוט של כולנו. הזרם הבעייתי, החשמל בשכבות על גבי שכבות, הביוב, החוטים, הקירות המתפוררים. כשמסתכלים בין הבניינים או בחצר האחורית, קשה לחשוב איך אפשר לקרוא לה העיר הטובה בעולם. אבל כל בית בא עם סיפור, ומספיק ללכת ברחוב דב הוז ולקרוא בית אחר בית את השמות שגרו בבניינים כדי להבין שאנחנו חלק מהיסטוריה שהתחילה הרבה לפנינו. והיי, יש גם בונוס – התקרות גבוהות, החדרים עצומים, ודלתות ההזזה מגניבות.

מקום לא אהוב בעיר

צומת השלום. שירתתי ועבדתי סביב צומת השלום עשור שלם – בקריה, בעזריאלי, בנח מוזס, בתוצרת הארץ. אני תמיד נחרד מהמחשבה לחצות את הצומת, לא משנה באיזו צורה. ברכב פקוק, באוטובוס לא זזים (חל שיפור עם הנת"צים לאחרונה), כהולך רגל אין צל ובקורקינט השביל נגמר באמצע הדרך. כולי תקווה שבסוף התוכנית, עם נת"צים טובים, שבילים ואפילו הצללה, הצומת המרכזית של המדינה תראה אחרת. מגיע לנו יותר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"קלאסה" של ציפורלה. האנסמבל מוכשר וזה ידוע, אבל להגיע למוזיאון תל אביב דרך כיכר החטופים, למופע אינטילגנטי ומלא ביקורת, זו חוויה ייחודית לתקופתנו. הלוואי שנוכל לצחוק ולהציג דברים פשוטים יותר בעתיד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ב-10 באוקטובר התחלתי לקרוא את״מדינת ישראל תעשה הכל״של רונן ברגמן שמגולל את סיפורם של החטופים והנעדרים מאז הקמת המדינה. הסיפורים תמיד מורכבים וקשים, עם המון זויות בטחוניות ופוליטיות. כולי תקווה שבכל הערפל עדין ישנם אנשים אמיתיים, ערכיים וחכמים שידעו לפעול בכיוונים הנכונים עבור אלה שנפגעו כל כך קשה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון, כל מטרה. אין מטרה פחות חשובה כרגע, בתקופה ביטחונית וכלכלית קשה כולם נפגעים, גם אלה שהיו צריכים סיוע לפניה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שנלחמים בכל החזיתות – בעלי העסקים שגם משרתים פעילים וצריכים להחזיק משפחה לצד השירות המשמעותי. אפשר למצוא אותם דרך"מחבקים מילואימניקים"של חנוך דאום.

מה יהיה?
תקופה לא פשוטה. אני מקווה שהתקופה תגרום לאנשים להתקרב לעצמם ולפשטות שבחיים, ולהתרחק מהאגו שמנהל אותנו וגורם לכל כך הרבה סבל בעולם. אני יודע שזה לא נראה הכיוון בשלב זה, אבל שינויים יכולים להיות מפתיעים.

• העיר שלי
• קורקינטים
• חוף פרישמן
• טמבורייה
• מכבי תל אביב
• בלומפילד
• יד אליהו

1. בית הכנסת הספרדי רש"י

נולדתי בתל אביב, ועד גיל שנתיים גרתי ברחוב יהודה הלוי. ממש עם הולדת אחי אייל עברנו לרחוב רש"י, בין אחד העם למלצ'ט, בבניין הסמוך לבית הכנסת. גרתי שם כעשרים שנה, אמי שתבדל לחיים ארוכים עדיין גרה שם.

רוקנרול ותפילות היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי. אני זוכר אפילו שאייל הקליט בחדר ההורים שלנו תופים לאיזה להקת טראש מטאל שהוא הפיק, וזה התערבב עם תפילת ערבית. מקדימה היתה רחבה מגודרת שהיוותה את המגרש הפרטי שלנו. שיחקנו שם הרבה שעות בכדור, ובסוכות ראינו איך הרחבה הופכת לסוכה אחת גדולה. בשנות השבעים והשמונים במרכז תל אביב, שכונת הבימה היתה מעורבת לגמרי במובן של דתיים וחילונים. כולם חיו יחד, גם באותו הבניין, אנשי רוח ורבנים בהרמוניה וכבוד הדדי. כמי שגדל בסביבה כזאת, כל כך עצוב לי להרגיש שהלכנו אחורה בקבלת והכלת האחר, באופי הדיאלוג בין חילוניות ודת. בית הכנסת רש"י תמיד יזכיר לי שזה אפשרי!
רש"י 63

2. כלי זמר דיזנגוף סנטר

החנות של אבא שלי. ככה הרגשתי שהיינו ילדים. אבא שלי, שמעון אבן צור זכרו לברכה, התחיל לעבוד באמצע שנות השמונים במחלקת התופים של כלי זמר. במהרה המחלקה הפכה לקומה שלמה, ובעצם לגן עדן לאוהבי תופים מרחבי הארץ. אבי שחי ונשם תופים, חי ונשם מפגשים ואנשים, גידל וטיפח דורות של מוזיקאים מתופפים, בהכוונה מקצועית, באהבה רבה. אייל ואני ממש גדלנו בכלי זמר. בילינו שם הרבה שעות כילדים, כבנים של, וגם כמוזיקאים בוגרים. תמיד תהיה לנו פינה חמה בלב לכלי זמר, למקום ולתקופה. מעבר לזה אני חייב לספר ששמעון אבן צור ז"ל היה מתופף מדהים, ואני כל כך מתגעגע לסווינג, לבוסה שלו, ואליו.

3. מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

בני משפחתי ואני, בהנהגת שלי, אישתי היקרה שאת התואר השני שלה עשתה בזואולוגיה, היינו מבקרים קבועים נלהבים וסקרנים במוזיאון הטבע עוד הרבה לפני ש"אגדה חיה", האלבום הזואולוגי העברי הראשון, הגיח לעולם. "אגדה חיה", אלבום מוזיקלי זואולוגי שיצרתי בשיתוף מוזיאון הטבע על שם שטינהרדט, מכיל עשרה שירים על עשר חיות בר ישראליות שאנשים פחות מכירים, והוא התחיל ממש מתוך הבית שלנו – הבן שלי מאור קיבל משימה להציג בגן תחום שמעניין אותו. הוא בחר להציג את משפחת החתוליים. מאור נעזר בשלי והכין פלקט שמציג את כל המשפחה, וביקש ממני לכתוב לו שיר על חתולים. נענתי למשימה, עשיתי תחקיר קצר, וכתבתי לו את "שיר החתולים". השיר הפך ללהיט בביתנו ובגן של ליבי, אז בגנים הסמוכים, ומשם הדרך לאזני אנשי מוזיאון הטבע היתה קצרה.

ד"ר ערן לוין, חבר שלנו וזואולוג גאון, הציע לחבר אותנו למוזיאון. עד אותו הרגע הייתי רק מבקר במקום הקסום הזה ופתאום, המעלית עולה עד הקומה החמישית לפגישה עם אלון ספן המנכ"ל. החיבור היה מידי, ויחד הגדרנו שנתעסק בחיות בר ארצישראליות, חלקן אגב ממש בסכנת הכחדה. בכל פעם ביקור במוזיאון אני לומד משהו חדש. אם עוד לא הייתםן קחו את הילדים קחו את עצמכםן ולכו לחוות את המגוון הביולוגי האדיר הקיים בעולם ובארצנו הקטנה, בדרך הכי מרתקת מעשירה וחווייתית שיש. זה המוזיאון האהוב עלי בישראל, כבר אמרתי? תודו לי בהזדמנות.
קלאוזנר 12

4. מגרש הכדורסל של מכבי תל אביב, ברחוב מכבי

למי שלא יודע, איפה שעומדים היום המגדלים החדשים בצמוד לשוק בצלאל ברחוב מכבי, היה פעם מתחם של טניס וכדורסל – עשרה (אם לא יותר) מגרשי טניס, ומגרש כדורסל אחד אגדי. אני גדלתי באגודת מכבי תל אביב הרבה לפני התעניינתי בנגן. מה שעניין אותה היה כדורסל. שיחקתי תשע שנים באגודה, ארבעה אימונים בשבוע על המגרש הזה. אבל הסיבה האמיתית שבגללה המגרש הזה ייזכר היא שהרבה מגדולי הכדורסל של אותה התקופה, האלילים שלי, כמו מיקי ברקוביץ׳ ומוטי ארואסטי גדלו ושיחקו פה. בכלל, הרעיון שבאמצע עיר יש מגרש כדורסל פתוח עם יציע, ממש בין הבניינים, ומתקיימים בו משחקים שאפשר לראות מהמרפסות, מדהים בעיני. חוץ מזה אני משחק טניס כבר עשור ואני ממש לא רע. לפעמים אני תוהה מה היה קורה עם הייתי הולך לחוג הטניס שהיה ממש מעבר לגדר.

הסנדוויצ'יה של איציק ורותי

איציק ורותי זו סנדוויצ'יה מהטובות שארץ ישראל ידעה, לא פחות. בכוך קטן ברחוב שנקין 53 היו איציק ורותי מכינים את הסנדוויצ׳ים ואת הממרחים הכי פשוטים והכי טעימים שיש. כמובן שהיה גם גזוז בטעמים עם ברז סודה ישן כזה וכפית ארוכה לערבוב. לימים שאיציק ורותי נפטרו עליהם השלום, בנם דודי ואשתו שולי החליפו אותם. אני זוכר לילות שהיו נגמרים באור יום חדש אצל דודי בדרכי הביתה עוצר לסנדוויץ', לשיחה, לצחקוק על אקטואליה. אני מאד אוהב את דודי, הוא אדם מקסיםוכשהם סגרו את המקום בתחילת הקורונההיתה לי צביטה בלב, כי באמת שאיציק ורותי, דודי, שולי, המקום עצמו, מסמלים עבורי את התל אביביות האסלית שגדלתי בה. את האנשים והריחות של רחוב שנקין והטעם של השקשוקה עם סלט הקישואים והגזר החריף שאין שני לו. זר לא יבין. למה אין איציק ורותי בוולט?!

שחר אבן צור יעלה את המופע "אגדה חיה" בשלישי (11.4) 14:00 באודיטוריום של מרכז תרבות מנדל, התחייה 2, יפו במסגרת פסטיבל "מקומות שמורים" ה-5, הפסטיבל היחיד מסוגו בעולם להצגות ומופעים המונגשים לילדים על הרצף האוטיסטי

• העיר שלי
• רש"י
• איציק ורותי
• מכבי תל אביב
• דיזנגוף סנטר

זה אף פעם לא קל לעזוב מקום שהיה לך סוג של בית מקצועי. ורדיו תל אביב היה ממש כזה בחמש השנים האחרונות, בשבילי כמנחה מהדורת הכדורגל שלהפודקאסט "מכביבול". מאות פרקים, מאות אלפי האזנות. שעות של הקלטות אחרי משחקים. אבל כשאתה מרגיש שהבית שלך מתרסק מוסרית סביבך, שדברים שקראת עליהם בשעורי היסטוריה, פתאום הופכים בעיינים שלך למציאות, אתה לא מרגיש סתם צורך לעזוב. אתה מרגיש חובה.

ההחלטה של רדיו תל אביב להוריד את תוכניתן של עינב גלילי ואור ישראלי מסריחה מפוליטיזציה וסתימת פיות. בתחנה מיהרו, כמובן, להכחיש שיש קשר בין ההתבטאויות של גלילי ב"פגוש את העיתונות" נגד ההפיכה המשטרית להחלטה להיפרד, אבל השתלשלות העניינים, ובעיקר העובדה שמספר ימים לפני כן סוכם עם גלילי על הארכת חוזה (עובדה שהמנכ"לית החדשה של התחנה לא טרחה לציין) מורידה מאוד את היכולת, לפחות שלי, לקבל אותה.

בימים כאלה, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ

אין לי מושג מה היו השיקולים של מנכ"לית התחנה, אבל האופן, ובעיקר התזמון, גורמים לי לחשוד שמישהו קיבל החלטה להשתיק קולות שהוא לא אוהב. ובכלל לא משנה אם זה הדרג הניהולי, הבעלים או פוליטיקאים מסוימים שמחזיקים אותם קצר. כי בכל דרך, מול סתימת פיות כזאת, הו אירוניה, אסור אף פעם לעבור בשתיקה.

על פי ההחלטה המשותפת של כל משתתפי פודקאסט הכדורגל – גיל שלי, עודד שלו ואני – אנחנו עוצרים מידית את כל שיתוף הפעולה שלנו עם הרדיו. ברור לנו ששם לא יתרגשו, ושאנחנו קטנים ולא חשובים בעליל. גם אין לנו מושג מה יקרה עכשיו, איפה נמצא בית חדש ואיך נסתדר. אבל כל זה חסר משמעות. כי מדובר בעיקרון.

יש רגעים בחיים ש"מה כן" הוא הרבה פחות חשוב מאשר ה"מה לא". ובעיניי לפחות, מקום שסותם פיות ומפטר אנשים רק בגלל שהם הביעו דעהבמקום אחר, הוא מקום שכל מי שמשתף איתו פעולה כאילו סתם יחד איתו את הפה. בימים כאלו, כשהדמוקרטיה הישראלית על כרעי תרנגולת, מי שרואה סתימת פיות ולא קם ותופס עמדה – הוא לא רק חסר עמוד שדרה. הוא משת"פ.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• רדיו תל אביב
• פודקאסט
• מכבי תל אביב

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

ה-7 לאפריל, 1977. טל ברודי שם את תל אביב על המפה עם זכייתה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. המוני אדם גודשים את כיכר רבין וקובעים מסורת עירונית חדשה: קפיצה למי המזרקה בכיכר, שאז עוד נקראה כיכר מלכי ישראל. ההשפעה של החגיגות הייתה אדירה ויצרה רף חדש לשמחה בעיר – כשזה משמעותי חוגגים את זה בכיכר רבין, אבל כשזה אייקוני קופצים למזרקה.

המזרקה, שנוספה לכיכר בשנות השישים, ידעה לא מעט רגעים מרגשים, אך למרות שמדובר בבירור בתחנת חיים שכל תל אביבי שמכבד את עצמו חייב לעבור, העיריה לא ששה לשתף פעולה. למעשה, לאורך השנים העירייה הקשתה על החוגגים עד כדי ריקון מוקדם של המזרקה ממים לפני אירועים מרגשים. כפי שנכתב במקורות: "וירוקן מזרקתו ויאמר התל אביבי אוקי בומר"

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>להתחבר עם הומלס

לאחר הפיכתה של המזרקה לבריכה אקולוגית ב-2011 עברו נסיונות החגיגה למזרקה הנוספת בכיכר, זו הצמודה לבית העיריה עצמו, ואכן, לאחר זכייה נוספת באליפות אירופה בכדורסל ב-2014, הצליחו אוהדי מכבי הנחושים (וכמה טרמפיסטים שהבינו שמדובר בהזדמנות שאולי לא תחזור) לחגוג בקפיצות למזרקה שהפעם, משום מה, לא רוקנה מבעוד מועד. אותה גמישות הפגינה העיריה גם ב-2018 לאחר הזכייה של נטע ברזילי באירווויזיון.

ביוני 2021 פנתה עדי דובסון לעיריה בבקשה למלא את המזרקה – שכבר רוקנה לקראת עבודות הרכבת הקלה – לכבוד השבעת ממשלת השינוי. לשם כך אורגנו עצומה וגם איוונט פייסבוק בעל השם הזכיר ״קופצים למזרקה כשביבי עוזב״, וגם אנחנו כאן תרמנו למאמץ עם כמה הצעות למזרקות גיבוי. המחאה, בכל אופן, לא עבדה, והעיר החליפה את החגיגות המסורתיות בדגלי ישראל ותותח קצף בלתי נשכח. עבודות הרכבת הקלה טרם הסתיימו, וכעת המזרקה היא רק עוד אתר עירוני בשיפוצים, אבל אל תוותרו על הסעיף הזה ברשימה. היא עד כדי כך אייקונית, והיא עוד תחזור.

• ❤ תל אביב
• כיכר רבין
• מכבי תל אביב
• מזרקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות

הביקורת פורסמה במקורבאתר הספוילר, אתר המסכים החדש שלנו. תראו תראו

בחודש הקרוב יציין כל חובב ספורט שנתיים לאירוע חד פעמי שבאופן משונה, בכלל לא התרחש על המגרש. זו היתה סדרה דוקומנטרית, "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", שעלתה בנטפליקס בעיצומה של הקורונה שגזלה מאיתנו ברשעות את הספורט, והיתה הסדרה שכל אוהד חלם עליה. ההצלחה המסחררת של הסדרה, שגם החזירה לתודעה את MJ עצמו, מיד גררה אחריה שאלה בלתי נמנעת: האם יקומו בעקבותיה סדרות נוספות?

"האגרוף: סדרת הגמר", בבימויו של אבידע ליבני הנהדר ("חייב לזוז" ו-"שיר אהבה סטנדרטי" עם יואב קוטנר על אריק איינשטיין ז"ל) היא ניסיון מעניין. בעוד "הריקוד" ניסתה, על פניו, לספר סיפור של עונה, "האגרוף" מתפקסת יותר וחוזרת לקיץ התל אביבי המהביל של 1992, אז התקיימה סדרת גמר יוצאת דופן בין "האלופה הנצחית" מכבי תל אביב, ושנואת נפשה, הטוענת לכתר, הפועל תל אביב.

למה דווקא 1992? מאחר וזו היתה הפעם הראשונה מאז 1969 (עונה שהסתיימה עם דאבל אדום), וככל הנראה גם האחרונה, בה הפועל הסתכלה למכבי בלבן של העיניים. השנה בה כל האנרגיות של הפועל ת"א היו יכולות להסתיים בקליימקס המושלם – וגם אז, זה נגמר באכזבה. על המגרש, המשחק ערבב לתוכו פוליטיקות ישנות ומתחים גזעיים, ויכוחים אידיאולוגיים וגם גישות לחיים ולספורט (האם באמת "הניצחון מעל הכל"?). מי שאוהב ספורט, ובוודאי מי שאוהב כדורסל, יתאהב בסדרה הזאת. אבל גם מי שלא מתעניין בספורט בכלל יוכל למצוא בה משל מרהיב על החיים.

הפרק הראשון של "האגרוף" צולל לשורשי היריבות התל אביבית, וכאן יש לשבח את העיתונאי עדי רובינשטיין, שמוסיף לא נדבכים רבים על המאבק בין שתי הקבוצות – וכמה הוא נוגע לפער בתוך הציונות עצמה בין מכבי של הליברלים והעובדים במקצועות חופשיים (למשל, סתם ניגיד, איזה עורך דין צעיר בשם שמעון מזרחי) לבין הסוציאליזם הצרוף מהצד של הפועל. בפרקים הבאים – לצד סיקור הסדרה האינטנסיבית, משחק אחרי משחק, מהלך אחר מהלך – מגיעים גם הסיפורים האישיים והקטנים, שעושים את הסדרה למה שהיא.

הפעם בה מכבי ת"א "הלשינה" על שחקן הפועל בארי לייבוביץ' ופסלה אותו מלשחק במשך שנתיים וחצי; האגרופים בין מייק לארגי ומוטי ארואסטי; הסוף הרע של רלף קליין במכבי, שהוביל את אולי גדול המכביסטים (פרט לשמעון מזרחי) לאמן דווקא בהפועל; וכמובן, הסיפור המכונן, זה שנתן לסדרה את שמה – אותו אגרוף של לבאן מרסר לתומר שטיינהאור.

ליבני והצוות שלו בהחלט יודעים לספר סיפורים מרתקים, ובסדרה הזו – גם הסדרה הטלוויזיונית וגם סדרת הגמר – כמעט כל שחקן הביא עימו סיפור מרתק. כמו ב"ריקוד האחרון", גם כאן מחוגי השעון זזים תכופות קדימה ואחורה, מחברים את ההווה אל העבר (מילדותו של דב חנין בשומר הצעיר, שחיברה אותו לצד האדום, ועד היום שבו שמעון מזרחי, מכביסט בן מכביסט, התחיל להתעניין בכדורסל). מנהג נוסף שאומץ מהסדרה של ESPN הוא הטלפונים הניידים – אלה שבאמצעותם המעורבים חוזרים לרגע הנכון, ומספרים את סיפורם, כל אחד מהזווית שלו.

כאן גם אפשר להיזכר ברפרנס נוסף, הסדרה "סלטיק – לייקרס: האויבים הכי טובים" שהפיקה ESPN על יריבות גדולה אחרת, זו שהגדירה את הכדורסל האמריקני. היכולת לראות את הסיפור משתי הזוויות השונות, כשכל המעורבים (מאמנים, שחקנים, אוהדים ואפסנאים) מדברים מול המצלמה, אקט שמעורר את הדיון מחדש, ואכן הוא התלהט ברשתות החברתיות מיד עם שידור הסדרה.

לצד כל אלה, היו עוד שני יתרונות גדולים ל-"אגרוף": הראשון הוא מיצוי מרשים של חומרי הארכיון למציאת רגעים מדהימים – למשל עימות רווי עקיצות בין יו"ר הפועל דאז אברהם פלדה לשמעון מזרחי בשידור חי. והשני הוא היכולת, כמו ב"ריקוד", להביא את כולם אל השולחן: ממייק לארגי ו-ווילי סימס, דרך צביקה שרף או מוטי דניאל ועד (שומו שמיים!) בארי לייבוביץ' או לבאן מרסר בכבודם ובעצמם. אז האם מדובר בתשובה הישראלית ל"ריקוד"? כנראה שלא, כי קשה להשתוות לטיימינג, לעוצמת הסיפור ולגיבורים של הסדרה האמריקאית. ובכל זאת, לכל מי שאוהב כדורסל, ספורט או סתם סיפור טוב – זו היא סדרה יוצאת מן הכלל על סדרה יוצאת מן הכלל.

האגרוף, yes דוקו וב-VOD

• המסך
• דוקומנטרי
• ספורט
• כדורסל
• מכבי תל אביב
• הפועל תל אביב
• הדרבי התל אביבי
• yes