• Facebook
• Twitter
• Email

אואזיס | 4.5 כוכבים

יצירתיות סוערת, התמדה והתעקשות על הטוב ביותר הן אבני היסוד שעליהן בונה השפית רימה אולברה מסעדה צנועה אך נהדרת.

דבר המבקר, דניאל שק:"גם אחרי כל השנים האלה ולמרות התהילה (פחות ממה שהיא ראויה לה), ושלא כמו רבים מעמיתיה, רימה אולברה עומדת ערב ערב במטבח ואשכרה מבשלת".

מה אוכלים:"המנה מהשראה מקסיקנית הייתה פילה פלמידה לבנה שבשרה המוצק ספג היטב לתוכו מרינדה של אצ'יוטה, עם חלפניו, שלוט, כוסברה וליים טרי. בין יער של גבעולי כוסברה תמצאו תוספת מדהימה בכל מובן – קרוקטים לוהטים של פולנטה".

מונטיפיורי 17 תל אביב, 03-6206022

אייבי | 4.5 כוכבים

כולם חיכו למסעדה של הדוקטור שלא איכזב. הפעם הוא משחק באש פתוחה וממשיך את הרומן עם חומרי גלם מקומיים.

דבר המבקר, דניאל שק:"אני שומע הרבה קיטורים על כך שאין בתל אביב מסעדת דגים ממש טובה. אם אחרי שבועות ספורים של פעילות אייבי מציעה רמה כזאת גבוהה, אז נראה לי שאפשר להירגע, עכשיו יש".

מה אוכלים:"אל תחמיצו את פילה הפלמידה הלבנה ברוטב חמאה, שום ולימון עם קרם תפו"א. היא פשוטה כפי שהיא נשמעת וזו בוודאות מנת הדג הכי טובה שאכלתי בתל אביב כבר הרבה מאד זמן. כאן תרגישו את הבישול על עצים בוערים (שלא תעזו לקלף את עור הדג, כי הוא פריך וספוג בטעם נעים של עץ) והרוטב קליל ודיסקרטי, עם לא יותר מהד של שום. מנה פשוט נהדרת".

לינקולן 16 תל אביב, 03-7775161

>>25 מסעדות בתל אביב: הכי טובות שיש

4 כוכבים | OPA

השפית שיראל ברגר, שכבשה אותנו עם נקניקיית גזר במיס קפלן חוזרת במסעדה משלה, סטודיו מינימליסטי שמעיף למבקרים את הפוני

דבר המבקר, אלון הדר:"רגע לפני סיום השנה הופה מסומנת כפתיחה הטובה ביותר של מסעדה בישראל ב-2018."

מה אוכלים:"מנת הפטריות (לכאורה אחת הקלישאות של המטבח הטבעוני החדש) הוכיחה שלברגר יש יד מעולה, שהלוואי והשפים הבשרניים היו מתברכים בה. פטריות ארינג׳י מושלמות שלוו בקרם שיטאקי ומרווה ומעל הכל קרקר טפיוקה אדיר".

החלוצים 8 תל אביב, 052-5838245

ברבוניה | 4 כוכבים

עזרא ז"ל כבר לא יושב על הבר אווירת הנו-בולשיט, הבירה והדגים עדיין ממשיכים את מורשתו

דבר המבקר, אלון הדר:"במכוון או במקרה, בבר-בוניה ידעו לצרף את כל האלמנטים הנכונים שבונים מקום אמיתי, מוסד: חוש הומור נכון שלא הופך בדיחות פרטיות ("רחוב עזרא") למאולצות, תפאורת עץ בגבולות הסביר ותפריט קבוע ומשתנה בהתאם לדיג ולעבודה מול ספקים מצוינים (בהם בנו של מרמלשטיין)".

מה אוכלים:"הפלמידה הכבושה כבר קפצה כיתה. חומר גלם אדיר, שזכה למכת מלח מהירה ולאחריה להצפה בשמן זית, בצל ופלפל ירוק חריף. בלי קישוטים ובלי כנפיים. בול. ממש כאילו אכלתם אותה על ספינת דייגים עם שרי אנסקי".

בן יהודה 163 תל אביב, 03-5240961

ג'וז ולוז | 4 כוכבים

חילופי מיקום, בעלים ושפים יכול למוטט מסעדה. בג'וז ולוז כולם עברו לא רק בשלום אלא בהצלחה, והמוסד הקולינארי ממשיך לנווט את דרכו בבטחה.

דבר המבקר, דניאל שק:"ג'וז ולוז היא מקרה קלאסי של שלם שגדול מסך חלקיו. החותם האישי החזק שלה מורגש מן הכניסה ועד המטבח ומספק חוויית בילוי ייחודית".

מה אוכלים:"לברק שהותקן ללא דופי, כלומר עורו פריך ובשרו עסיסי, לצדו פקעות פקצ'וי חלוטות ושניהם טובלים בביסק דגים וסרטנים בצבע כתום זוהר".

גבולות 5, תל אביב, 03-5606385

גרקו | 4 כוכבים

סיבוב שני במסעדה היוונית באזורי ח"ן מבהיר לדניאל את סוד ההצלחה – אירוח שמרגיש כמו קפיצה קטנה לחו"ל.

דבר המבקר, דניאל שק:"התכנסנו לחווית טברנה יוונית שמחה ונגישה ולכן תפריט של הרבה קלאסיקות ותוספת של כמה מנות מוכרות פחות מהמטבח הנהדר הזה הוא כל מה שנדרש".

מה אוכלים:"סלט חוריאטיקי (המכונה במקומותינו סלט יווני) פשוט, לא מתחכם, צבעוני ומותקן למופת: ירקות מצוינים, ניחוח אורגנו, המון בצל ירוק, שפע רוטב שבא לך לשתות ממנו שוט ופרוסה נדיבה של פטה קרמית וטעימה".

א.צ. גרינברג 25 (אזורי ח"ן) תל אביב, 072-3929858

דוניא | 4 כוכבים

כשהשף מאיר אדוני החליט לפתוח מזללת שווארמה, הבראנז'ה הרימה גבה. במבחן התוצאה הספקנים אכלו את הכובע והקהל מצביע ברגליים.

דבר המבקר, דניאל שק:"בתור אוכל רחוב זה לא המקום הכי זול שתפגשו (גם לא הכי יקר), אבל התמורה לכסף היא מהטובות בעיר".

מה אוכלים:"שני חצאי הפיתה מגיעים גדושים בתוכן ועם הביס הראשון יש התפוצצות נעימה של טעמים מגוונים והרמוניים".

הברזל 4 (רמת החייל) תל אביב, 03-9224488

הקובייה | 4 כוכבים

מסעדת שוק שהפכה לדיבור החם של הפודיז מאז פתיחתה, עם אווירה לא מעונבת ואוכל מורכב באופן מפתיע.

דבר המבקר, דניאל שק:"הביקור בקובייה הוא מתקפה חושית חזקה, חזקה מאד אפילו. כמו המוזיקה, גם האוכל רועש, תובעני ולא מרפה, מין סופת הוריקן של טעמים חזקים שדורשים את מלוא תשומת הלב".

מה אוכלים:"מנת בוריקה מעורב מקפלת בתוכה את מלוא חוויית הקובייה: הרעיון המקורי למלא בוריקה בתערובת של חלקי פנים, ההצדעה למסורת על ידי הוספת ביצה פנימה, הביצוע המיומן של עלה הבוריקה וטיגונו, ההגשה המצודדת (הבוריקה מעט פתוחה למעלה, כך שאפשר להציץ פנימה) וכלה בתעוזה להגיש לצדה סלט שמורכב אך ורק מבצל סגול מוחמץ בסומק".

הודיה 22 (שוק התקווה), 03-9747333

התאילנדית בסמטת הר סיני | 4 כוכבים

מקום שמצליח לשלב וייב תוסס שמאפיין את תל אביב בכלל ואת מתחם הר סיני בפרט, עם אוכל תאילנדי אותנטי ולא מתפשר.

דבר המבקר, דניאל שק:"זו מסעדה תאילנדית מהזן האותנטי, שגם שנתיים וחצי לאחר שנפתחה שווה ביקור".

מה אוכלים:"המרק עשיר, עם עוף ושלל עשבים, פטריות, גבעולים ושורשים וכיון שהוא מוגש בסיר מתכת עם חימום מתחתיו והוא מבעבע, הוא נראה כמו שיקוי של מכשפות".

הר סיני 1 תל אביב, 054-2017132

טאיזו | 4 כוכבים

העבודה הקשה שהשף יובל בן-נריה משקיע בשמירת הרמה, באוכל יצירתי ובשירות מופתי זיכו את טאיזו במיקום גבוה – ובצדק.

דבר המבקר, דניאל שק:"מסעדה זה לא 'שגר ושכח' ואת הכוריאוגרפיה המורכבת הזאת של עשרות עובדים ומאות סועדים ומנות בכל יום, מישהו צריך לקחת על כתפיו גם אחרי חמש שנים".

מה אוכלים:"יש מסעדות שביס אחד יכול לבטא את כל המהות שלהן. בטאיזו זה יכול להיות דאמפלינג שנחיניזי (לחי עגל, מרק בשר, פיסטוק מסאללה, ציר רימונים)".

מנחם בגין 23 תל אביב, 03-5225005

מלכה | 4 כוכבים

כשאייל שני עושה מסעדה כשרה גם אוכלי לא-כשר מתלהבים

דבר המבקר, אלון הדר:"אחד היתרונות שמתבהרים מיד במלכה הוא שסוף סוף אפשר לאכול אצל שני כמו בן אדם, בלי שאיזה היפסטר ישפוך עליך ערק בדרך למדרגות של בית הכנסת הגדול ובלי שחלקים בגוף שלך ייקרעו (עור התוף במזנון, הכיס בסלון)".

מה אוכלים:"ה׳משולש׳ – פול ירוק, גרגירי חומוס בולגרי ושעועית פנדה על טחינה, שמן זית ורגו טלה. זו הייתה אחת המנות החדשות הכי טובות שאכלתי השנה – עמוקה, אדמתית, מנה שבוצעה על ידי ידיים שיודעות לייצר באלנס מושלם בין חומרי גלם מעולים".

דפנה 2 תל אביב, 03-6091331

קפה נורדוי | 4 כוכבים

גם לתל אביב מגיע ביסטרו אירופאי מוקפד ואלגנטי, והשף עינב אזגורי מביא אותו בצורה מדויקת

דבר המבקר, אלון הדר:"קפה נורדוי, עם אחת הארוחות הכי טעימות שאכלנו השנה בעיר, העלה את אזגורי לליגת העל של השפים בישראל. נותר לנו רק לדמיין מה היה קורה לו לקח את הכישרון והידיים המצוינות שלו למטבח המקומי"

מה אוכלים:"מוס פרמזן וכתם סלמורחו – הייתה מופע מרהיב. ענן של קרם, מושלם בטעמו האוממי, צחור כנוצות טווס לבן. הסלמורחו היה ארצי ואדמתי. השילוב בין טעמי הקיץ לחורף סחף את המנה לריחוף אחר, פירואט מושלם של טורו".

נחלת בנימין 27 תל אביב, 050-3388833

• אוכלים שותים
• מסעדות בתל אביב
• מסכמים את 2018
• הכי טובים

• Facebook
• Twitter
• Email

• תרבות
• אנימציה
• קומדיה
• קומדיה רומנטית
• מסכמים את 2018
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

העודף בשבילך

קומדיה רומנטית ניו יורקית על אהבתם של שני אוטיסטים יהודים שבאופן חסר תקדים מגולמים על ידי אוטיסטים. רייצ'ל ישראל כתבה וביימה סרט מצחיק, מעציב ושובה לב שמתברך בכנות כובשת.

>> שכחו מכל מה שידעתם על קומדיה רומנטית

ג'ולייט, הגרסה העירומה

ספרו של ניק הורנבי הפך בידיו של ג'סי פרץ לדרמה קומית רומנטית בוגרת ונעימה, המשתבחת בזכות ליהוק מושלם. רוז בירן הנהדרת תמיד היא הגיבורה המתוסכלת שבן זוגה כריס או'דאוד מעוניין יותר ברוקיסט לשעבר מאשר בה, מה שמוביל למפגש עתיר כימיה בינה ובין איתן הוק באחד מתפקידיו היותר טובים מחוץ לסרט של ריצ'רד לינקלייטר.

>> "בנות", ברקזיט ואיתן הוק: ריאיון עם ג'סי פרץ

פרויקט סיכום שנה חגיגי:הסרטים הכי טובים של 2018//הדברים הכי מסקרנים שקרו במוזיקה//הסדרות הכי טובות של 2018//7 סדרות מעולות שפספסתם//נקמת הטלוויזיה בטראמפ//התופעות שצריכות להסתיים יחד עם 2018

הג'נטלמן והאקדח

דיוויד לאורי הרים מחווה מלבבת לרוברט רדפורד בתפקידו הקולנועי האחרון. זה נראה כמו סיפורו של הסנדנס קיד אילו שרד את בוליביה ודילג למאה העשרים, עם קריצות לסרטים נוספים. רדפורד נינוח וכובש כשודד בנקים אדיב וסיסי ספייסק נהדרת כאישה שגורמת לו לחשוב על שינוי מסלול.

דרייבר

סרטו ההומניסטי, החם והמרגש של יהונתן אינדרוסקי ("שטיסל") על נהג חרדי מבני ברק שמסיע שנוררים בין נדבנים ומנחה אותם כיצד לסחוט את המיץ מסיפוריהם העצובים. לא פחות משהסרט מגולל סיפור כואב על רקע עולמם של מאכערים חרדים, הוא עוסק במלאכת הסיפור.

>> מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט מעולה על מלאכת הסיפור?

120 פעימות בדקה

סרטו של רובין קמפילו משחזר בפרוטרוט את פעילותו של ארגון אקט אפ בפריז של שנות התשעים, שחבריו נאבקים לעורר את המודעות לאיידס. כשהפוקוס עובר לסיפורים האישים של האקטיביסטים, דמותו החצופה והכובשת של חולה האיידס שון (נהואל פרז ביסקיארט הנפלא) שוברת את הלב.

הפרעה בקצב הלב

סרטו של בוריס חלבניקוב עוקב אחר עבודתו של פרמדיק מסור והמחיר הנפשי הכבד שהיא דורשת ממנו ומנישואיו לאשתו הרופאה, שאותה הוא מתקשה לשתף במה שעובר עליו. דרמה רוסית לחוצה ומלחיצה אך מלאה אמפתיה לשני גיבוריה.

משמורת

דרמה עזה שהולכת ונעשית יותר ויותר מותחת ומהפכת קרביים. בסצנה הראשונה אצל השופטת מוקרא מכתב של בן 11 שאינו רוצה לראות את אביו ואנחנו לא יודעים למי להאמין – לאמא או לאבא. בהדרגה נטווית תמונה קשה וחדורת איום שמסמנת את הבמאי קסביה לגראן ככישרון גדול.

• תרבות
• מסכמים את 2018
• הכי טובים
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

צורת המים

סרטו זוכה האוסקר של גיירמו דל טורו טווה יחדיו מוטיבים עלילתיים וסגנוניים שנשאלו ממקורות שלא אמורים להתחבר – סרטי מפלצות מעידן הפרנויה של המלחמה הקרה, סרטי ריגול, קומיקס, מלודרמה, המיתולוגיה היוונית ומיוזיקלס. הכל מתגבש לאגדה אפלה ועתירת יופי על כמיהותיהם הכמוסות של אנשים שנאלצים להסתתר. כמוהיצור שבמרכזו, הסרט הוא מפלצת מופלאה בעולם אכזר, והוא עוטף את הצופים בבדידות וכאב, וגם באהבה ואמפתיה גדולה.

האחים סיסטרז

ז'אק אודיאר יצר "מערבון יחסים" על צמד אחים רצחנים שסוחבים על גבם את הזיכרון הרעיל של אביהם האלים, וצריכים להתגבר עליו ועל גרורותיו (גם באמצעות שיחות נפש) כדי להגיע למנוחה ולנחלה. העלילה המערבונית רצופת המהפכים ועתירת ההומור מתגבשת סביב דרמה פסיכולוגית מורכבת ופוצעת. זה המערבון למאה ה-21.

>> "האחים סיסטרז" הוא מערבון מעולה שמגדיר מחדש את הז'אנר

פרויקט סיכום שנה חגיגי:7 סרטים מעולים שכנראה פספסתם//הדברים הכי טובים שקרו במוזיקה//הסדרות הכי טובות של 2018//7 סדרות מעולות שפספסתם//נקמת הטלוויזיה בטראמפ//התופעות שצריכות להסתיים יחד עם 2018

אני, טוניה

החלום האמריקאי משתקף במראה מעוותת דרך סיפורה של המחליקה האולימפית טוניה הארדינג (מרגו רובי הנהדרת) בסרט טראשי ומחורפן שמצליב עדויות מתנגשות של אנשים שרוטים. מתחת לחזות הוולגרית סרטו של קרייג גילספי מאתר את האנושיות הפגועה של הצעירה בעלת הקליפה הגסה שנחבטה מכל עבר, וזה מה שמכניס אותו לעשיריה.

>> "אני, טוניה" מצליח איפה ש"חי בסרט" נכשל

המשפחה שלי

משפחה של גנבים קטנים גונבת ילדה זנוחה ומצרפת אותה להרכב המשפחתי. מתחת לחזות הריאליסטית של סרטו של הירוקזו קורה-אדה מבצבץ תסריט בנוי לתלפיות, שגדולתו מתבהרת במלואה רק במערכה האחרונה. הסרט המתעתע הזה בוחן מה מגדיר משפחה ומספק תשובות מורכבות ומרגשות מאוד בהומניזם העמוק שלהן.

>> "המשפחה שלי" מתעתע בצופים בכזאת חוכמה, שצריך לבחון הכל מחדש

רומא

בהשראת זכרונות ילדותו, אלפונסו קוארון יצר את האפוס של עוזרת הבית. השילוב בין המבט האינטימי והאוהב על הגיבורה הצנועה לבין רוחב היריעה ההיסטורי והמבע הקולנועי הווירטואוזי הופך את "רומא" להישג קולנועי ייחודי ומרהיב ביופיו.

>> אל תתפשרו על נטפליקס: את "רומא" חייבים לראות בקולנוע

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

פרנסס מקדורמנד מגישה הופעה אירונית ומסעירה כאמא זאבה שמטלטלת את העיירה בדרישתה לגלות מי אנס ורצח את בתה. מרטין מקדונה יצר סרט על תשוקת נקמה שורפת ומכלה, אך גם משחררת, שעם היותו חדור בזעם ומררה, יש בו חמלה ומחילה. הסרט נע בטבעיות בין טרגדיה מצמררת, לאלגיה מהורהרת לקומדיה שחורה משחור והתוצאה היא פצצה רגשית.

>> הסרט שזכה באוסקר כמעט נדפק לגמרי

הרוכב

סיפור פשוט על כוכב רודיאו שחולם לחזור לזירה אחרי תאונת רכיבה קשה שריסקה את גולגולתו ובינתיים מאמן סוסים סרבנים, הופך בידיה של קלואי ז'אן לבלדה מרגשת להפליא על הקיום האנושי. בריידי ג'אנדרו מגלם את עצמו במערבון אלגי המבוסס על חייו. זאת הגרסה הכי לא הוליוודית של הסיפור הכי אמריקאי־שורשי – על גברים שמאמינים שיש להם ייעוד גברי והם מסרבים לוותר עליו.

>> נשים עושות סרטים על גברים טוב יותר מגברים

סטלין מת!

סרטו של ארמנדו יאנוצ'י על קרבות הירושה אחרי מותו של סטאלין ב-1953 הוא קומדיה שחורה ומזהירה המבוססת על התובנה שהמציאות אבסורדית יותר מכל דמיון של סטיריקן מושחז. לפעמים הצחוקים נתקעים בגרון למול האימה, וזה בדיוק מה שסאטירה טובה צריכה לעשות. בעידן של התעצמות שליטים "בעלי סממנים דיקטטוריים", הדיוקן הזה של שחיתות וחוסר תפקוד של השלטון אקטואלי מתמיד.

ליידי בירד

כשהגיבורה בת העשרה מגלה את החבר המקסים שלה מתנשק עם נער בשירותי הבנים היא פגועה וכועסת, ואנחנו מאוכזבות איתה. כשהוא סוף סוף מגיע למקום עבודתה כדי לדבר על מה שראתה, הסצנה פונה לכיוון רגשי מסוים ואז מתהפכת. הרגע היפה ועתיר התובנה הזה מעיד על תבונתה הרבה שלגרטה גרוויג, שיצרה סרט התבגרות שובה לב המתמקד ביחסי אהבה לא קלים בין בת לאמה, והוא כל כולו אמיתי ולא מתחנחן.

ראלף שובר את האינטרנט

אולפני דיסני מפתיעים עם סרט עתיר גיבורות מגניבות ובלי אף דמות של נבל מנוול. המרחב המואנש של האינטרנט מניב המון בדיחות הורסות מצחוק (וגם מנה נדיבה של ביקורת עצמית), ובלב הסיפור הלא טיפוסי, דרמה של ממש הבוחנת ברצינות מהי חברות אמיתית. וכן, זה אומר גם ויתורים קשים באמת.

>> "ראלף" מפוצץ בפרסומות, אבל עושה דבר נדיר בסרטי ילדים

חוטים נסתרים

פול תומס אנדרסון בוחן את הפוטנציאל הערפדי של מערכת היחסים בין האמן למודל שלו ולוקח אותו למחוזות חדשים ומאתגרים. כמו גיבורו, המבע הקולנועי של הסרט מרהיב ועם זאת יש בקפדנות שלו נוקשות מכוונת והצבעוניות שלו מאופקת, כמעט נזירית. זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק.

>> "חוטים נסתרים" רחוק מלהיות סרט אוסקרים גנרי

• תרבות
• מסכמים את 2018
• הכי טובים
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

אלבומים
מריאן פיית'פול – "Negative Capability"

מניפסט נדיר על זקנה ומוות

"תתרחק ממני בלוז, תתרחק ממני
אני שונאת לאבד חברים ותיקים"

אם היה זה לאונרד כהן ששר את המילים הללו, האינטרנט היה מתפייט. משתפך. מתהפך על גבו. אבל זאת רק מריאן פיית'פול בת ה-71 שעבדה עם וורן אליס מהבאד סידס (ניק קייב) ורוב אליס (פי ג'יי הארווי) על אלבומה ה-21 – ולה, מה לעשות, אין הילה של כהנים. זה מצער בעיקר כי "Negative Capability" הוא מניפסט נדיר על זקנה ועל מוות. "אני יודעת שאני לא צעירה, שאני פגומה / אבל אני עדיין יפה, טובת לב ומצחיקה", היא שרה ב"In My Own Particular Way", מתארת בחדות את הבדידות כמנת חלקה אבל לא שוקעת בדיכאון. להיפך, היא רוצה להפר אותה. היא עובדת בשביל להפר אותה.

לפיית'פול יש קול עם נוכחות כבירה. נוכחות של ותק, זקנה, ניסיון. כשהיא שרה "הייתי צריכה לשרוף כל כך הרבה אשפה / הייתי צריכה לעבור כל כך הרבה", ניתן לחוש בפיזיות של ה"הרבה". מה זה ה"הרבה"? היא ממעטת לפרט. אפשר לקרוא ברצף קטוע לא מעט פרטים על חייה בוויקיפדיה: גירושים, התמכרות להירואין, הבן המשותף עם מיק ג'אגר עליו איבדה משמורת, מגורים ברחובות סוהו של לונדון, אנורקסיה, גמילות שנכשלו ולאחרונה גם סרטן השד. כל אלה ידועים בזכות האוטוביוגרפיה שלה, אבל הסיכום של פיית'פול ב"Negative Capability" נשאר זהיר ומציע בעיקר תובנות. בשיר "Born to Die", למשל, היא מבקשת: "תתפלל למוות טוב. אחד לך, אחד לי". אלה לא מילים שמתפוגגות בקלות.

פרויקט סיכום שנה חגיגי:הסרטים הכי טובים של 2018//7 סרטים מעוליםשפספסתם//הסדרות הכי טובות של 2018//7 סדרות מעולות שכדאי להכיר //נקמת הטלוויזיה בטראמפ//התופעות שצריכות להסתיים יחד עם 2018

לאלבום יש עוד כמה מהלכים, בהם הדואט היפהפה "The Gypsy Faerie Queen feat" עם ניק קייב, שנכתב בהשראת "חלום ליל קיץ" של שייקספיר; והקלטה מחודשת ל"As Tears Go By", הלהיט שכתבו לה מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ואנדרו לוג אולדהם ב-1964. ממרום השנים והגיל זה נשמע כמו שיר אחר לגמרי. הקצב איטי בהרבה, הקול סדוק, למילים יש משקל חדש. פיית'פול מנמקת היטב את הסיבה שבגינה הקליטה אותו שוב בביצוע הזה, רק צריך להקשיב לה. מאוחר יותר היא נוגעת בטרגדיות חיצונית, כפי שעשתה ב"Broken English" שיצא ב-1979, כשהיא כותבת יחד עם מארק לאנגן את "They Come at Night" שעוסק בפיגועי נובמבר 2015 בפריז. המוות מחכה לה בפינות, מאיים מכל כיוון. אבל פיית'פול לא נסה על נפשה. היא עומדת בחזית, אפילו מחייכת. היא יודעת שבאמתחתה אחד האלבומים הכנים והטובים בחייה, ובכלל.

"Idles – "Joy as an Act of Resistance

זעם וצחוק שמתריסים כנגד הפוליטיקה

שוב שלום לפאנקיסטים הכי כיפים שיצאו מבריסטול. "אני מחזיק את האבטיח / אני רוצה להיות פגיע", שר ג'ו טלבוט ב"Love Song". זאת לא הפעם היחידה שהאיש החמוד הזה מרפרר ל"ריקוד מושחת" באלבום "Joy as an Act of Resistance". גם "Cry to Me" הוא קאבר לשיר של סולומון בורק, שיצא בפסקול של הסרט מ-1987. טלבוט, האיש שבתוכו יש מארק אי סמית' (The Fall) ובייבי (פרנסיס האוזמן), עשה את זה כבר בשנה שעברה עם אלבום הבכורה המצוין "Brutalism" שהגיע לצמרת של כל סיכומי השנה שעברה במוזיקה (גם שלTime Out).

האלבום הנוכחי, השני בלבד בתולדות הלהקה (להוציא את ה-EP’s), מטפל בהומור בריטי בנושאים כמו הגירה, הומופוביה ושוויון. לאיידלז יש מגע שחור של סטנדאפיסטים. ב"Danny Nedelko" למשל, טלבוט שר על חברו המהגר: "אחי בדם הוא מהגר / מהגר יפה / אחי בדם פרדי מרקורי", ובפרה-פזמון הוא צועק: "הוא עשוי מבשר / הוא עשוי מאהבה / הוא עשוי ממך / הוא עשוי ממני / אחדות!". ב"Colossus" הוא כועס: "אני כמו סטון קולד סטיבן אוסטין / אני שם הומופובים בארונות מתים", ויש אפילו שיר מדהים שנקרא “Never Fight a Man With a Perm", שם שאומר הכל.

"Joy as an Act of Resistance" שזור ציטוטים של זעם וצחוק, וכשמוציאים את האוויר מהפוליטיקה באופן כל כך מתריס וכיפי הכל נעשה אופטימי יותר. זה מה שאיידלז מצטיינים בו וזאת הסיבה שהם כבר צריכים לעבוד על אלבום שלישי.

"Noname – "Room 25

מזל שהמשוררת המעולה הזאת היא גם ראפרית

ברוכים הבאים לפתיחה הטובה ביותר של אלבום, ויש בה ואגינה. "הכוס שלי מלמד אנגלית של כיתה ט' / הכוס שלי כתב תזה על קולוניאליזם" – ככה מתחיל "Room 25", החדר של נוניים, או בשמה המלא של הראפרית משיקגו – פטימה וורנר. שם, בחדר, היא מממשת את חירותה כמשוררת. שם יש מקום לאסוציאציות גם כשאין הגיון. שם הגזע, המגדר והמיניות מעטרים את הקירות, ואין ארבע כאלה. יש עשרות, או מאות. אולי אלפים.

"Room 25" הוא מופת של היפ הופ. הוא נשען על קומפוזיציות של ג'אז, על נימה חלקלקה, על טון נונשלנטי, על תמלולים קדחתניים מראשה של וורנר ועל השפעות של אריקה באדו ודאנג'לו. בפזמון של "Don’t Forget About Me", אחד השיאים באלבום, היא חוזרת שוב ושוב על המילים "אני יודעת שכולם הולכים יום אחד / אני יודעת שגופי שברירי, שהוא עשוי מחומר / אבל אם אני צריכה ללכת, אני מתפללת שנשמתי היא נצחית / אני מתפללת שאמא שלי לא תשכח אותי / אני מתפללת שסבתא שלי לא תשכח אותי". הבסים העמוקים בשיר לא רק מאפשרים לה מרחב ביצוע, אלא מקרבים אותה – שבדרך כלל שומרת על ריחוק – לגאולה מהחרדה.

נוניים היא הוגה. היא מתבוננת, חוקרת ומעלה את הכל על הכתב. ההקלטות הן רק בונוס וצריך להודות על כך שהמשוררת היא גם ראפרית, ואחת הטובות ביותר שקיימות.

"Nils Frahm – "All Melody

היפנוזה שמענגת את השכל

הפסנתרן והמפיק הגרמני נילס פרהאם תמיד האמין בארעיות; כאשר הצליל מגיע לקצו, מחליף אותו אחר וכן הלאה. ההגבלות של הזמן והמרחב יוצרים דוחק שמאלץ חיוּת ודינאמיות. הפילוסופיה המוזיקלית של פרהאם, שכבר הייתה בתוקף בעשור הקודם, הביאה אותו לחקור התחלות וסופים, למצות עד תום את החלל שנוצר ביניהם, לפלרטט עם מינימליזם – אבל גם ליצור טקסטורות. "All Melody" הוא אלבום שנמשך 74 דקות ארוכות, ואמנם אין לו כוונה מוצהרת להיות מדיטטיבי, אבל הזרימה שלו היא כזאת. "My Friend the Forest" למשל הוא בכלל קטע ג'אז מיניאטורי על פסנתר, שאפשר לשמוע בו לא רק את התווים המנוגנים אלא גם את הנקישה של האצבעות על הקלידים. זה טראק יוצא דופן ביחס למרבית האחרים, אבל היציאה ממנו לקטע הבא, "Human Range", היא היפנוטית.

המשיכה של פרהאם לג'אז וההבנה העמוקה של הדופק האל-סי-די סאונדסיסטמי הם אלה שהופכים את "All Melody" לאלבום שמענג את השכל. גולת הכותרת היא שיר הנושא שמתפרש על פני 9:30 דקות של תודעה עמוקה, כזאת שרק פרהאם יכול להעניק למאזינים שלו.

שירים

"Julia Holter – "Words I Heard

השיר הזה נבנה לאט עד שהוא מגיע לקיצו, אחרי 6:44 דקות. זה לא אומר שהוא זוחל או מייגע. להיפך, הוא פרוגרסיבי. בכל שנייה שחולפת קורה משהו – פעם זה פסנתר, פעם זה קולה של הולטר, פעם אלה כלי המיתר. לכל אלמנט יש את זמן הכניסה המדויק שלו. האלבום שממנו לקוח השיר, "Aviary", נכתב כולו בהשראתה של המשוררת הלבנונית האמריקאית המתגוררת בפריז, אתל עדנאן. הכתיבה של עדנאן בספר "Journey to Mount Tamalpais" על "עצים גבוהים מסוגים רבים" שמהווים את "הסיכוי האחרון של כדור הארץ", הם הסיבה לכך שהקליפ של "Words I Heard" (שביים דיקי בהטו) הוא קולאז' של סרטי טבע, דימויים של עצים והולטר עצמה כחלק בלתי נפרד מהם. זה קליפ שפיצח את השיר, וזה שיר שמפצח את הקליפ, ושניהם מרהיבים.

לירון עמרם – "לאן"

בקצרה: עמרם סינתז את דיקנס והוציא את השיר הכי יפה בעברית בשנים האחרונות. באריכות: ממשכאן.

ז'אנל מונה – "Make Me Feel"

"Dirty Computer", האלבום השלישי של מונה, ממוקם בצמרת הרשימות של כל המגזינים והבלוגים בעולם. הקונצנזוס התגבש בזכות העובדה שלמונה יש לא מעט אחוזים מהגרוב שהיה לפרינס, שעבד איתה על חומרים לפני שמת. "Make Me Feel" הוא רק דוגמה אחת ליכולות הווקאליות, לאנרגיה המינית ולמוזיקליות של מונה, שמשתמשת ב"Kiss" ומצדיקה את ההייפ. בקיצור, השיר הכי פיל-גוד שיצא השנה (שגם הוכתר כאןכהמנון הביסקסואלי של 2018).

צ'ארלס בראדלי – "I Feel a Change"

בספטמבר 2017 מת צ'ארלס בראדלי בן ה-68 ממחלת הסרטן. הוא היה זמר סול שהתגלה רק בתחילת שנות ה-2000, הוציא את אלבום הבכורה שלו ב-2011 וכונה בעשור האחרון "הזמר החי שנשמע הכי דומה לג'יימס בראון". בראדלי הוא הקול שמאחורי שיר הנושא של "Big Mouth", סדרת האינמציה של נטפליקס – והמוזיקאי שהוציא את שיר הסול המושלם של השנה, "I Feel a Change". שינוי ושינויים לפני שמתים:

חוה אלברשטיין – "ערב אחר"

המצטרף המפתיע והזריז ביותר ברשימה יצא רק לפני כשבועיים. המילים של עמירה הגני, הלחן של ערן ויץ והביצוע המופתי והאקספרסיבי כתמיד של חוה אלברשטיין לא איפשרו בחירה אחרת.

קורטני בארנט – "Need A Little Time"

זה שיר מאוד קורטני בארנטי, במובן הטוב. מדובר באחת מכותבות האינדי רוק המעניינות ביותר שפועלות היום, אולי אפילו המעניינת מכולן. “Need A Little Time" הוא זיקוק נוסף של הכישרון שלה להרהר בדברים רגילים ולהפוך אותם להמנונים צנועים ונוגעים ללב. בארנט משתכללת כמלחינה וככותבת, וכאן זה ממש ניכר.

הילה רוח – "מוזיקה לפרסומות"

איך אמר צ'רלי מגירה? רוק בעברית זה פשוט דינמיט? אז הרוקנרול שלהילה רוחזה כל הדינמיטים בתולדות צה"ל. כשהיא שרה "כולם עייפים מאוד / מוזיקה לפרסומת", היא מדברת על תרבות מתנוונת ונלאית, על אדישות ("יש גופה בדרום העיר / אלוהים כואב הלב") ועל הקיום הקטן של האינדיבידואל. "מוזיקה לפרסומות" צריך להיות המנון הרוק של הישראלים המפוכחים.

"Daughters – "The Reason They Hate Me

הרכב הנויז רוק מרוד איילנד הוציא את אחד האלבומים הכי מעוררים ואינטנסיביים של השנה, וזה כנראה קרה בזכות העובדה שהאלבום האחרון יצא לפני שמונה (!) שנים. "The Reason They Hate Me" הוא בדיוק גסות הרוח שמצפים לה מלהקת נויז שחזרה לעניינים. איזה שיר!

"Car Seat Headrest – "Nervous Young Inhumans

וויל טולדו (קאר סיט הדרסט) נהג להקליט אלבומי לואו פיי לארוחות הבוקר. ב-2011, כשהיה בן 18 בלבד, הוא שחרר את האלבום השישי שלו, "Twin Fantasy", לבנדקאמפ. השנה טולדו הוציא את האלבום מחדש וקרא לו "(Twin Fantasy (Face to Face". הרעיון היה להפוך אלבום אימפולסיבי של נער מתבגר לאלבום שאמנם יש בו כאוס רגשי, אבל גם בגרות וסדר. זה היה עשוי להיות מעשה אנכרוניסטי מצדו אלמלא התוצאה הייתה טובה כל כך. “Nervous Young Inhumans" הוא אחד השירים מתוכו, שבגרסתו החדשה הפך את ריף הגיטרה האנמי מ-2011 לריף חזק וגלאמי שמפיץ אנרגיות שמסובבות כדורי דיסקו. יש יתרונות בהתבגרות.

רונה קינן – "מות התפוז"

התפוז מת. "יש אומרים נולד בחטא / מוטב שייפול", והתפוז מת. הפואטיקה שלרונה קינןלא מתחכמת או מסתתרת, אבל הניוון התרבותי שהילה רוח מדברת עליו ב"מוזיקה לפרסומות" יכול להסביר היטב למה השיר הזה עבר מתחת לרדאר ולא העלה עשן באוזניהם של הישראלים (או לפחות באוזני חלקם הגדול). אי אפשר לטעות בתפוז המת, פרי ההדר הכי ארצישראלי. ההפקה המתוחה של השיר (מתוך אלבום שיושק במרץ), שמבוצע ברוך של שיר ערש, הופכת אותו לשיר על ערש דווי. קינן שרה כמו אם לתפוז המת, וזה אולי הקטע העצוב ביותר שהוציאה מעודה. מזל שהוא גם אחד היפים בהם.

"Ravyn Lenae – "Sticky

רווין לנה היא זמרת ארנ'בי צעירה משיקגו שהוציאה השנה את השיר המצוין "Sticky", שהפיק לה – איך לא – סטיב לייסי (The Internet). ניאו סול פסיכדלי שניזון מקייט בוש, בבקשה:

"Loma – "Black Willow

אמילי קרוס ודן דוזינסקי (שהם למעשה הדואו קרוס רקורד) עברו לטקסס הכפרית כדי לברוח מהעיר ולטפח הרכב חדש בשם Loma, הכולל גם את ג'ונתן מייבורג. "Black Willow" הוא הקטע המרגש ביותר באלבום של הטריו.

דיוויד ברן – "Everybody's Coming To My House"

מנהיג הטוקינג הדס הוציא אלבום סולו ראשון מזה 14 שנה, שבו הקטע הפאנקי המטמטם הזה.

עטר מיינר – "פרפר"

אומרים שזהאלבום בהפקה של הקב"ה. אם זה המצב, אז "פרפר" הוא שיתוף הפעולה המוצלח ביותר של הקב"ה עם המלאכים דור3 ועדן דרסו.

"Fucked Up – "Normal People

זאת הייתה שנה טובה מאוד להרכב הפאנק הקנדי. השיר "Normel People", מתוך האלבום "Dose Your Dreams", הוא חגיגה של אנשים נורמליים שמנסים לעבור את החיים ולמצוא סיבות להיות אופטימיים. בקליפ שביים הגיטריסט מייק הליצ'וק משחקים חברי הלהקה: הליצ'וק הוא ליצן עצוב שמסתובב ברכבות ובסופרמרקטים, הזמר דמיאן אברהם הולך לטיפול, המתופף ג'ונה פאלקו הוא איש עסקים לחוץ וטרוד. פאקד אפ הם האנשים הנורמליים, או שהאנשים הנורמליים פאקד אפ?

למיטיבי לכת: פלייליסט 50 השירים הכי טובים של 2018

התגלית מספרד: רוזליה

האמריקאים אוהבים אקזוטיקה, ורוזליה הספרדייה עונה בקלות על מאווייו של הקולוניאליסט. היא משלבת פלמנקו Nuevo עם סימפולים אלקטרוניים ופופ מערבי, מה שהופך אותהלתגלית הכי משמעותית בעיתונות המוזיקה של 2018. האלבום ההיברידי "El Mal Querer", שיצא בנובמבר האחרון, עומד על כך שהיא בת כלאיים בלי גבולות; כזאת שיכולה לסמפל את ג'סטין טימברלייק, את ארתור ראסל ואת לה פאקרה דה ג'רז וזה ישמע טבעי לחלוטין. כאילו שהאלקטרו פופ הצועני תמיד היה כאן.

בונוס: עטיפת האלבום הכי יפה

את העטיפה של "Skiptracing", האלבום של ההרכב Mild High Club משיקגו, יצר אדם בשם זאק גולי שאין עליו אף פרט ברשת. ככה היא נראית:

• תרבות
• מוזיקה
• מסכמים את 2018
• הכי טובים