חכמים ממני כבר אמרו שתזמון זה עניין של טיימינג. ובעיתוי די אירוני – דווקא בתקופה שבה ארצות הברית נמצאת בעיצומה של כאוס מתפתח – מגיעה סדרת דוקו שהיא אמריקה במיטבה, ובמירעה. "מג'יק סיטי: פנטזיה אמריקנית" (תרגום חופשי, משודרת בארה"ב ברשת STARZ), עלתה לפני כחודש, כאשר השבוע שודר הפרק האחרון שלה – והיא עוסקת ב"מג'יק סיטי", מועדון חשפנות יוקרתי שהוקם באטלנטה ב-1985, והפך לבית לא קטן לתרבות השחורה של העיר, שמשם כבשה את העולם.
>>מה ראינו בלילה: 7 סדרות, סרטים ודוקו שהחזיקו אותנו ערות השבוע

עבור ישראלים מועדון חשפנות הוא לא בדיוק מקום נוצץ, אבל באמריקה (ובאטלנטה במיוחד) תרבות מועדוני החשפנות היא המקום בו כולם נפגשים – מפוליטיקאים מקומיים, דרך כדורסלנים ידועים וראפרים גדולים – מטופאק וביגי ועד שאקיל אוניל ומייקל ג'ורדן. "מגיק סיטי" הוא מקום אפילו גדול מזה, שפיתח גם קריירות של לא מעט אמני היפ הופ מצליחים, ביניהם מיגוס ופיוצ'ר. חמשת פרקי הסדרה מלווים את ההיסטוריה המורכבת של המועדון דרך הסיפור של העיר אטלנטה. מראש עיר אחד שהחליט לפתוח את הכלכלה בעיר באמצע האייטיז על רקע עליית הקפיטליזם הרייגני, ושחרר את השסתומים כדי לאפשר לאיש עסקים מייקל "מג'יק" בארנס לבנות את המועדון שלו כבית לקהילה השחורה, שלא מצאה שום מקום אחר.

בדרך, קרה לה מה שקרה לאטלנטה ולהיפהופ – הצלחה אדירה וחדירה למיינסטרים, ראוותנות וזריקת כספים בלתי נתפסת, עבריינות שהטילה צל כבד על הרעיון, והתעוררות מחדש בשנים האחרונות, כשאטלנטה הפכה לבית של יצירה מקורית וחדשנית, עם השמות שהולידו את הטראפ והחזירו את המוזיקה לשנות הזוהר שלה – כשהיום, היא הפכה למיינסטרים האמריקני החדש. בסוף, לצד הראפרים ושחקני הכדורסל שמעטרים את הסדרה (כולל כמה מונולוגים מאוד משעשעים), במרכז עומדות החשפניות. והן מצליחות לאתגר לא מעט את הנחות היסוד של התרבות המערבית כלפי החשפנית – מי שנתפסת פעמים רבות בתור קורבן, מישהי שהיתה פאסיבית בתוך עולם גברי שהשתמש בה לצרכיה.

הגרסה של "מג'יק סיטי" שונה – רוב החשפניות שמופיעות בסרט מתעקשות שלא ליפול לתוך התדמית הזאת. הן, מבחינתן, נשים שעשו את הדבר הפמיניסטי ביותר – הצליחו בכוחות עצמן, בגלל מה שיש להן, עבדו קשה מאוד והרוויחו הררים של כסף. ואם אישה יכולה לעשות כל דבר, הרי שהיא יכולה לבחור גם במסלול החיים של חשפנית – אם זה רצונה. האמת היא כמובן יותר מורכבת – וצריך לשאול מה זה אומר על החברה שלנו (ועל אטלנטה ספציפית), כשנשים צריכות לבחור דווקא במסלול הזה כדי להצליח לעשות קופה אמיתית. השאלה הזאת נדחקת הצידה, ונדמה שלמעט רגעים ספורים, אף אחד בסדרה לא שואל את עצמו אותה. הם כמעט מקבלים את המצב כמו שהוא, כי זאת אמריקה. זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד כלכלית ולשגשג, אלה הקלפים שניתנו לנו – ואיתם אנחנו משחקות.

ובכל זאת, היה רגע אחד בסדרה שבו הדילמה כן צפה. זה קרה בפרק החמישי, במונולוג של אחת החשפניות (המכונה "סטרוברי") – שהתוודתה כי בתקופה אחרת בחייה, היא עבדה בניקוי יבש. שם, היא סיפרה, סטרוברי הרוויחה 168 דולר בשבוע. במועדון החשפנות, היא הרוויחה של סכומים של 3,000 ו-4,000 דולר ליום אחד. מבלי משים, זה כמעט שם את הדילמה הזאת מול עיניך בצורה הברורה ביותר – למעט החשפנות, עם כל הבעיות המוסריות שיש בה, אין הרבה אפשרויות לאישה שחורה לקדם את עצמה במהירות שכזו.

עם זאת צריך להודות – "מג'יק סיטי" היא סדרה כיפית למדי. לצד רגעים יותר רציניים, היא מכילה בתוכה לא מעט הומור, סיפורים משעשעים, מרואיינים מדהימים וקצב גבוה. בדרכה, היא חוגגת את הקהילה השחורה של אטלנטה בג'ורג'יה על כל החלקים שלה; ראפרים מפעם ומהיום, כוכבי NBA מכל התקופות, וגם חשפניות מדורות שונים – מכאלה שבאות לעשות את הכסף וגמרנו, לאלה שניסו גם לשלב אמירה אמנותית. וגם אם הסאבטקסט הוא לפעמים בעייתי, בסוף כשאתה בתוך העולם הזה – אתה מצליח ליהנות.

וזו אולי הסיבה שהסדרה נקראת "פנטזיה אמריקנית" – היא משקפת בצורה מדהימה את החלום האמריקני, גרסת 2025. בעיקר, את העובדה שהבושה לגמרי נעלמה. אם תרצו, זו המשך לריאקציה של סידני סוויני – תגובת נגד לפוריטניות המסוימת שעטפה את ארה"ב בשנים האחרונות (מסיבות מוצדקות), לצד גאווה במיניות וביכולת לדבר על זה. כסף ואיך משיגים אותו הוא הערך העליון, מעל הכל – ואף אחד לא מרגיש צורך להחביא אותו. הוא מתגלה לעיני כל, בזריקה המונית של שטרות, בהפגנת עושר גדול מהחיים. גם זה חלק מהכיף של הסדרה.

זו האירוניה האמיתית. כנראה שאף אחד מהמרואיינים השחורים לא הצביע לדונלד טראמפ בבחירות האחרונות (למרות שליל ויין, אחד הלקוחות הקבועים של "מג'יק סיטי" שלא התראיין לסדרה, כן הזדהה כתומך של הנשיא המכהן), אבל הם אימצו כמעט לחלוטין את עולם המושגים שלו. על משקל פוליטיקאי עלוב אחר – כסף, כוח וכבוד. ואם אפשר, גם סקס. העכבות המוסריות זזות הצידה, לטובת עולם שבו החזק והדומיננטי יוצא עם ידו על העליונה. וככל שאתה עשיר יותר, כך כוחך עולה.

"מג'יק סיטי" לא מתיימרת לשנות את החברה האמריקנית – היא מקבלת את כללי המשחק, בין אם בהכנעה ובין אם בסיפוק. וכמו ברחובות של אטלנטה, היא מציעה בריחה נהדרת מהמצב לתוך עולם ראוותני שבו הכל אפשרי. כשיוצאים מהמועדון אל החיים האמיתיים, מתגלות הבעיות – אבל כל עוד אתה בפנים, המסיבה נמשכת. וומפ, דר איט איז.
"מג'יק סיטי: פנטזיה אמריקאית", 5 פרקים, עכשיו ב-Starz

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• מועדון חשפנות
• אטלנטה

כבר היו שנים טובות בהם היינו מוכנים להרוג מישהו בשביל סרט הייסט טוב. אתם יודעים, שוד מתוכנן יפה כזה, עם מלא דמויות ואולי איזה ג'ורג' קלוני לארוז את הכל יפה. פושעים מנסים לשתף פעולה, והכל מצליח או משתבש. איזה ז'אנר כיף יא אלוהים. לשמחתנו, מאז אושן 11 כן קיבלנו לא מעט סרטי הייסט, אבל מיני סדרה כמו "Fight Night: The Million Dollar Heist" לא ראינו עדיין – 8 פרקים, לפחות 5 מגדולי השחקנים האפרו-אמריקאים של דורנו, 1,000,000 דולר על הסף.

>>כובע הפוך ושטריימל: "אנדרגראונד מאה שערים" היא שק סטריאוטיפים

אולי צריך, כמו שנהוג בסיפורים מן הסוג הזה, להתחיל בכך שמדובר ב"שיט שקרה באמת", כדברי הטריילר. הסיפור מאחורי הסדרה די משוגע בפני עצמו: בשנת 1970 מוחמד עלי הגיע לאטלנטה לצורך קרב אגרוף שהיה הכל חוץ מרגיל – הוא התקיים לאחר שעלי נאלץ להימנע מהשתתפות בספורט בעקבות מחאתו נגד מלחמת וייטנאם, עד שבעיר אטלנטה (שניסו להציב את עצמם כמרכז האפרו-אמריקאי הארצי) הסכימו לתת לו רישיון עירוני להתאגרף. הקרב הזה משך את כל הסלתה והשמנה של השחורים המפורסמים לאותה תקופה, שחוץ מאתלטיים, היו גם מוזיקאים וגם ראשי המאפיה השחורה, שהתאספו לאפטר-פארטי חגיגי באחוזה של סוחר סמים מקומי עם הכינוי "איש התרנגולות". ואז, במסיבה הזו, כולם נשדדו.

כסף, פוליטיקה, פשע, סקס, גזענות, מוחמד עלי – מה אין בסיפור הזה? לא יודעים, אבל הנה מה שהוסיפו לו מטעם פיקוק – קווין הארט, סמואל ל. ג'קסון, דון צ'ידל, טרנס האוורד וטראג'י פ. הנסון, כל אחד מהם ראוי לתפקיד ראשי בסדרת דרמה גדולה, אבל כולם ביחד זה כבר הישג באמת נדיר. הסיפור נוגע בלב הקהילה אפרו-אמריקאית, מה שמסביר את הליהוק הפופולרי, ונראה שהצבעים, האופנה והסאונד של הסבנטיז הולכים להוביל לדרמת פשע מהנה וצבעונית במיוחד. שלושת הפרקים הראשונים כבר עלו לשירות הסטרימינג של פיקוק, כאשר פרק חדש עולה מדי יום חמישי.
"Fight Night: The Million Dollar Heist", פרקים 1-3, שירות פיקוק. טרם ידוע על שידור בארץ, אבל כנראה שיגיע

• המסך
• מה רואים הלילה
• פיקוק
• אפרו-אמריקאים
• אטלנטה

אלוהי הראפ יודע שאנחנו התעסקנו לא מעט במהלך השנה האחרונה בדונלד גלובר, ובסדרה הנהדרת (גם אם מעוררת מחלוקת) "אטלנטה". אבל היא כבר הסתיימה, ועוד לפני שהתאוששנו, היוצר המקורי הזה מגיע עם סדרה חדשה שכהגדרתו, היא "אחות של אטלנטה". ולא בכדי – גם היא עוסקת בעולם המוזיקה והסלבריטאיות ממקום ביקורתי, וגם היא (איך לא) עוסקת בתרבות האפרו-אמריקאית, גם אם מזווית שונה לחלוטין. אבל יותר מהכל, היא עוסקת בביונסה. בערך.

"נחיל" (Swarm), היא מותחן אימה על מעריצה אובססיבית שלוקחת את אהבתה לכוכבת הפופ הפקטיבית נייג'ה רחוק מדי. ממש ממש רחוק מדי. באופן טבעי, הסדרה עוסקת בתרבות ההערצה, ובאופן ספציפי יותר, בהעצה סביב ביונסה. למרות שזה בשום שלב לא נאמר בבוטות בסדרה, זה ברור כשמש – זמרת הארנ'בי נייג'ה דומה לקווין בי בלוקים, בסאונד, בבעלה הראפר המצליח, בשמות השירים וכמובן, בסאונד השירים עצמם. גלובר השתתף ביצירת הפסקול, שבאמת נשמע כאילו מישהו הכניס ל-AI את הפקודה "תעשה לי שיר של ביונסה על ידי צ'יילדיש גמבינו", אבל אשכרה טוב.

המיני סדרה, שכל 7 פרקיה זמינים כעת באמזון פריים, באמת מרגישה בטון שלה קצת כמו האחות הקטנה של אטלנטה, רק שהעולם הרבה יותר מדמם, הסיפור יותר ממוקד נרטיב והפעם תצליחו להבין מה קורה שם (ברוב הזמן) גם בלי הריקאפ שלנו. חוץ מזה, גלובר והיוצרת השניה, ג'נין נאברס (מבוגרות חדר הכתיבה של אטלנטה), דאגו להביא כמה אנשים שמבינים דבר או שניים בתרבות הסלבז – חוץ מהופעות משחק מרשימות מאת בילי אייליש ופריס ג'סון (כן, הבת של מייקל), בחדר הכותבים היתה גם שם אחד שאולי יצלצל לכם מוכר: מליה אובמה. יאפ, ביתו של הנשיא לשעבר.

"Swarm", העונה זמינה במלואהבאמזון פריים

• מה רואים הלילה
• דונלד גלובר
• אטלנטה
• אמזון

עונה 4

פרק 1: The Most Atlanta ("הכי אטלנטה")

הסדרה המפלגת של דונלד גלובר התגאתה בעונה שלישית ביזארית, מסתורית ומבלבלת כמו MF Doom, אבל אם הפרק הראשון של העונה הרביעית והאחרונה מעיד על הכוונות – זו הולך להיות סיום הרבה יותר כיפי. חוץ מזה, איזה ראפר מפורסם שיחק דמות ללא שום קרדיט?
לריקאפ המלא

לא הספקנו להתגעגע וכבר אתם פה. נו בסדר, התגעגענו. "אטלנטה", צילום: יח"צ

פרק 2: The Homeliest Little Horse("הסוסה הכי פשוטת מראה")

לרוב אנחנו לא מתים על פרקי פואנטה, אבל גאד דאמן כמה שדונלד גלובר הצליח להפתיע אותנו. פרק הטיפול של ארן הצליח בו זמנית לגעת בנושאים קשים וגם ולספק פאנץ אחד נפלא בסיום. הנקמה מוגשת קרה, וגם היא בסך הכל דרך לעשות דווקא
לריקאפ המלא

ארן נשבר, ואז שובר. אטלנטה. צילום מסך FX

פרק 3: Born 2 Die ("נולד למות")

הפרק השלישי של אטלנטה צולל תוך הפרקטיקות הגרועות ביותר של עולם המוזיקה, והמחיר שאומנים צריכים לשלם כדי לשרוד. על הדרך הם הורגים ראפר לבן אחד ומוצאים אגדה חיה, או לפחות את הנוכחות שלו.
לריקאפ המלא

דיאנג'לו? איפה אתה, אתה פה? "אטלנטה". "אטלנטה". צילום מסך/ FX

פרק 4: Light Skinned-ed ("בהירימים")

בפרק קטן ומדויק של אטלנטה, דונלד גלובר מזכיר לנו שאתה לא בוחר משפחה, מתמקד בדינמיקה משפחתית בקהילה האפרו-אמריקאית ומשאיר אותנו עם מחשבות על דמיון בין דורי. ריקאפ אטלנטה יודע שהכול נשאר במשפחה
לריקאפ המלא

כמו כולנו בחגים, גם לארן ופייפר בוי אין כח לדודות. אטלנטה. צילום מסך/ FX

פרק 5: Work Ethic! ("מוסר עבודה!")

בפרק ביקורתי במיוחד, "אטלנטה" מספקת ביקורת חדה ואכזרית על אחד האנשים השחורים הכי חזקים בעולם הבידור, טיילר פרי. ולמרות שהוא חוטף שם חזק, הוא לא לבד, כי על הדרך דונלד גלובר מבקר גם את עצמו. ריקאפ אטלנטה מחמם גריטס.
לריקאפ המלא

נלחמים באיש החזק בהוליווד. "אטלנטה". צילום: Guy D'Alema/FX

פרק 6: Crank Dat Killer ("רוצח הקראנק ד'את")

בפרק השישי של אטלנטה, הסדרה המופרעת של דונלד גלובר חוזרת ללהיט מ-2007 עם רוצח סדרתי מסתורי, הראפר הגרוע בעולם (אבל עם שם מדהים) ועם המחיר הכי מוזר לזוג נעליים. הריקאפ רץ לחטט לעצמו ביוטיוב
לריקאפ המלא

בכל פינה שתפנה, הסכנה מחכה. "אטלנטה" צילום: יח"צ/ FX

פרק 7: Snipe Hunt ("ציד סנייפ")

באחד הפרקים הקטנים והעדינים בתולדות הסדרה, סיפור יחסיהם של ארן, ונסה ולוטי מגיע לרתיחה, ואנחנו סוף סוף מקבלים את התשובות שחיכינו להם מאז הפרק הראשון. ריקאפ אטלנטה מרגיש רומנטי, אז שימו שיר של שאדיי
לריקאפ המלא

באריזה משפחתית. "אטלנטה". צילום: יח"צ/ FX

פרק 8: The Goof Who Sat by the Door ("הגוף שישב ליד הדלת")

באחד הפרקים הטובים והעמוסים בתולדות הסדרה, "אטלנטה" מציגה מוקומנטרי שמגולל את סיפורו הפקטיבי של האדם האפרו-אמריקאי הראשון לעמוד בראשות דיסני – ובכך, הפך את סרט הקולנוע על גופי ליצירה החתרנית שהיא. מה, לא ידעתם שגופי הוא בעצם בחור שחור? מה חשבתם שהוא, כלב?
לריקאפ המלא

שחור בחלום לבן. צילום: מתוך "אטלנטה"/FX

פרק 9: Andrew Wyeth. Alfred's World. ("אנדרו וייאת'. עולמו של אלפרד")

הראפר שבמרכזה של אטלנטה זוכה לפרק אחד אחרון בכיכובו, ומנסה להתמודד עם הסביבה שהוא הכי חשש ממנה, במטרה לחיות חיים שקטים. חיים שקטים אמרנו? סליחה, התכוונו לחיות את הסיוט שלו. ריקאפ אטלנטה מתחיל לארוז לקראת סיום
לריקאפ המלא

לדוד פייפר בוי היתה חווה. "אטלנטה". צילום: יח"צ/ FX

פרק 10: It Was All a Dream ("זה הכל היה חלום")

זה רק ראוי שסדרה הזויה כמו אטלנטה תסתיים עם הזיה מוחלטת שכוללת עוף מטוגן ומזראטי ורודה. הסדרה הכי מיוחדת ויצירתית על המסך מסיימת ארבע עונות של סוריאליזם שחור, והריקאפ נפרד מדונלד גלובר וחבריו, עד ההזיה הבאה
לריקאפ המלא

סוף טוב הכל טוב. "אטלנטה". צילום מסך

עונה 3

פרק 1: "Three Slaps" ("שלוש סטירות")

אחד הפרקים הכי מבריקים של אטלנטה מציג יפור על ילד שחור שנופל לידי המשפחה הלבנה הכי איומה שאתם יכולים לדמיין. והחלק הגרוע ביותר הוא בכלל שמדובר על סיפור אמיתי לגמרי, עם סוף טראגי במיוחד. אטלנטה פותחת עונה עם כל מה שיש לה, חוץ מהקאסט הראשי.
לריקאפ המלא

פרק 2: "Sinterklaas is Coming to Town" ("סינטרקלאס מגיע העירה")

הפרק השני של העונה מחזיר אותנו לדמויות המוכרות בעיצומו של סיבוב הופעות אירופאי מצליח ומערבב בין בלאקפייס מודרני, אסאפ רוקי, נימוס אירופאי והקונספירציה הכי גדולה בהיפ הופ.
לריקאפ המלא

פרק 3: "The Old Man and the Tree" ("הזקן והעץ")

הפרק השלישי מוצא את פייפר בוי וחבורתו במסיבה לעשירים בלבד בלונדון, ומפגיש אותם עם צעיר שחור שקוטף כמה שיותר מעץ הכסף, מיליארדר תמהוני שמאמין ברוחות ואיך לא, לבנים שמתאמצים יותר מדי.
לריקאפ המלא

פרק 4: "The Big Payback" ("ההחזר הגדול"/"הנקמה הגדולה")

אם לשניה הרגשתם נח מדי בעלילה הכיפית של כוכבי אטלנטה באירופה, הפרק הרביעי מחזיר אותנו לעיר שנתנה לסדרה את שמה ולאירוע בדיוני שמשנה את יחסי הכוחות בין השחורים לבנים באמריקה לעד.
לריקאפ המלא

פרק 5:"Cancer Attack" ("התקפת סרטן")

הפרק החמישי מלווה את החבורה למועדון הופעות רדוף רוחות בבודפשט, שם הם פוגשים ילד חולה סרטן, חוקרים מעריץ תמהוני שיודע יותר מדי ונאלצים להתמודד עם הצרות שמבפנים.
לריקאפ המלא

פרק 6: "White Fashion" ("אופנה לבנה")

אטלנטה צוללת עם הסכינים קדימה לתוך עולם האופנה ומפרקת את הגזענות הפנימית של התחום, ועל הדרך גם שוברת את הלב שלנו עם סיפור קטן ועצוב על ג'נטרפיקציה.
לריקאפ המלא

פרק 7: "Trini 2 De Bone" ("טריני עד העצם")

בפרק נוסף, שלישי במספר, שיוצא מחוץ לעולם הסדרה אנחנו מצטרפים למשפחה לבנה ואמידה שמגלה שהילד ספג יותר מדי מהתרבות של האומנת שלו, ומצטרפים לטקס לוויה מימי העבדות.
לריקאפ המלא

פרק 8: New Jazz ("ג'אז חדש")

זה רק מתבקש שאטלנטה תעצור לטיול הזייתי קצר באמסטרדם, אבל בין חליפות דלמטיים, מועדוני ביטול ואמהות מתות, אין סיכוי שפייפר בוי היה מוכן לטריפ הזה. וגם לא אתם, אבל אנחנו פה לעזור.
לריקאפ המלא

פרק 9: Rich Wigga, Poor Wigga ("וויגה עשיר, וויגה עני")

רגע לפני סיום העונה, אטלנטה מספקת לנו פרק נוסף שמנותק מהעלילה, והפעם עוסק בנער שתקוע בין הגזעים, בפרופורמנס גזעי ואיך בכלל מחליטים מי מספיק שחור
לריקאפ המלא

פרק 10: Tarrare ("טררה")

פרק סיום העונה של אטלנטה היה מוזר כמו כל העונה, וכלל גרסה מסיוטת של "אמלי", עוד הופעת אורח מפתיעה, קניבליזם תרבותי ופיתרון לתעלומת ונסה. גם אם נשארו לנו לא מעט שאלות, ריקאפ אטלנטה סוף סוף מפענח מה דונלד גלובר רצה להגיד בעונה המשוגעת הזו
לריקאפ המלא

• אטלנטה
• המסך
• סדרות
• אפרו-אמריקאים
• דונלד גלובר
• צ'יילדיש גמבינו

פרק10:It Was All a Dream("זה הכל היה חלום")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק העשירי והאחרון מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לכל הפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם לכו תצפו כבר בפאקינג סוף העונה של אטלנטה, ואז תבואו לפה להתנחם*

ראפרים לא זוכים לסוף טוב. או שהם מתים, או שהם מסיימים בכלא, או שבמקרה הטוב – הם זוכים להזדקן לתוך חוסר רלוונטיות. לאורך כל העונה האחרונה של אטלנטה, שעדיין איכשהו עוסקת בקריירה של הראפר פייפר בוי, עלו סימני שאלה גדולים בנוגע לאיך תסתיים הסדרה ומה יעלה בגורלם של ארנסט, אלפרד, ונסה ודריוס. בנוגע לשלושת הראשונים, הערפל התבהר בפרקים האחרונים של העונה, כשכל אחד מהם זוכה לסוף טוב משלו – ובאופן מעניין, דווקא מחוץ לאטלטנה, ביערות. אבל נשאר עוד חוט משוחרר אחד – למעשה החוט הכי משוחרר שהיה בסדרה – מה בעצם הסיפור של דריוס?

מהרגע הראשון שהופיע על המסך, דריוס היה דמות אניגמטית בהגדרה. הוא עשה דברים מוזרים, אמר דברים מוזרים, חשב דברים מוזרים והיה דברים מוזרים. בסדרה שעוסקת בכמה מוזר זה מרגיש להיות אפרו-אמריקאי באמריקה של היום, דריוס היה חלק משמעותי, גם אם צדדי, מהעולם הזה. כמה מהרגעים הזכירים ביותר בסדרה – למשל סצינת ה"האם אנחנו בסימולציה" או טדי פרקינס – נשענו על הריחוף שלו בעולם, על נקודת המבט הפילוסופית שלו ועל איך הוא סופג את המוזר, ומפלטר אותו החוצה לעוד יותר מוזר. בקיצור, דריוס היה נציג הסוריאליזם של אטלנטה, מגולם באדם.

לכן רק ראוי שהפרק האחרון בסדרה יתמקד, סוף סוף, בסיפור של דריוס. הפרק לא טורח לסגור קוי עלילה מהותיים או לארוז לנו את הסדרה יפה יפה, כי את זה כבר קיבלנו בפרקים הקודמים, אלא עושה את שני הדברים הכי "אטלנטה" שניתן – נותן לנו לבלות קצת עם החבר'ה, ומטשטש בין המציאות לחלום. הסדרה, הרי, תמיד פעלה בשני מימדים מקבילים: מצד אחד היא היתה הכי ריאליסטית בתיאור של העיר עצמה וחיי היום יום בה, ומצד שני השתמשה בסוריאליזם כדי לבטא את המוזרות הבסיסית שבחיים האלה. אומרים שבמחזמר הדמויות פורצות בשיר כשהן לא יכולות להכיל את הרגשות. באטלנטה, הסדרה פורצת במוזרות כשהיא לא יכולה להכיל את האבסורד של המציאות. במילים אחרות, ראפרים תמיד אומרים שחשוב להשאיר את זה אמיתי, ואטלנטה שמרה את זה הכי אמיתי דווקא בעזרת כל מה שלא אמיתי.

הקו הזה, בין הדמיון למציאות, נרמז כבר בשם הפרק, שנלקח משורות הפתיחה של "Juicy" של נוטוריוס ב.י.ג(A– רפרנסים בסוף ה… נו, אתם כבר יודעים איפה הם), וקורץ לרעיון שאולי כל אווירת החלום הזו של אטלנטה באמת היתה חלום. ולא סתם חלום, אלא חלום של דריוס. או בעצם, הזיה? לא יודע, איך קוראים למה שחווים במיכל ציפה? כן, זה השם העברית ל-Sensory Deprivation Tank שדריוס הולך אליו. כך או כך, זה חתיכת טריפ, ואם במקרה שאלתם את עצמכם, אז כן – זה דבר אמיתי. וכן – יש בישראל כזה. מדובר במתקן אטום לאור ורעש, בו צפים במים בטמפרטורת גוף, לבד עם המחשבות. ואכן, רבים מתארים את החוויה כמעוררת הזיות.

הפרק נפתח עם דימוי ויזואלי מעניין, שמוצג מנקודת המבט של דריוס, שמאזין באוזניות למוזיקה בעודו בוהה בתוכנית הטלוויזיה של השופטת ג'ודי, עוקב במבטו אחרי ארן ואלפרד, ואז מחזיר את עיניו למסך, שם הוא צופה בפרסומת לכריך העוף המפורסם של רשת "פופאייז"(B), בה רואים כמה אפרו-אמריקאים שעובדים ברשת רוקדים, כי הם בפרסומת לרשת פאסט-פוד. מעבר לזה שג'ודי ופופאייז הם שני האלמנטים שיובילו את המשך הפרק, הפסקול עושה דבר מעניין, וממקסס בין צמד שירים מאוד שונים: "Skyscrapers" של מלחין הסרטים האיטלקי ברונו ניקולאי, ו-"Liberty" של להקת אמנסטי (אולי מוכר לכםמהסימפול הזה של קניה ווסט). הראשון נעימה חולמנית שנולדה עבור סרט אימה מ-1970, השני שיר גאווה שחורה של הרכב פ'אנק נשכח מ-1973. שניהם, ביחד, מגלמים את שני הצדדים של אטלנטה.

https://www.youtube.com/watch?v=d-xOyfvHgAY

הקשת אצבעות של ארן מעירה את דריוס מממצבו החולמני, והוא מבקש מהם שיזוזו לאן שהם לא זזים בלעדיו, כי יש לו "דפ-דייט". אל וארן מנחישים כל אחד מה זה יכול להיות (ארן, שמנחש שזה סרט מחתרתי של ג'וני דפ שנערך מסרטים ישנים שלו, היה קרוב יותר), ודריוס מסביר לשניים מה זה מיכל ציפה. "זה מטהר את המוח והנשמה", הוא אומר, ומפציר בהם לנסות. ארן מנפנף אותו עם "אעשה את זה כשיהיה לי זמן", אבל דריוס יודע ש"זה כמעט תמיד בהחלט אומר לא". מצחיק, בפרק הראשון של הסדרה, כשדריוס פוגש את אביו של ארן, הוא שואל אותו אם הוא יכול למדוד לו את העץ, ומקבל בתגובה "לא, לא עכשיו". דריוס הצעיר התבאס, וסינן "לא עכשיו? זה בעיקרון אומר לא".

דריוס יוצא לדרכו אחרי שהוא מקבל אזהרה מארן לא להגיע למפגש שלהם על בטן מלאה, ועם סיום הסצינה אנחנו מקבלים עוד מהדינמיקה הנפלאה שבין שני בני הדודים, כשארן צוחק על תקרית הטרקטור של אלפרד בחווה באמצעות גרסה מצחיקה משלו לשיר "דוד משה". חוץ מזה, אלפרד לבוש קצת כמו חוואי מהגטו. "יכלנו לסיים את זה חזק יותר", אומר ארן על השיר, אבל בעצם קורץ לתגובות פוטנציאליות לסיום הסדרה. השיר "For The Good Times (Straight From The Dec)" של ההרכב גטו מאפיה, קלאסיקת היפ הופ מקומית באטלנטה, נשמע בזמן שנראה מגזין המציג על שערו את שמותיהם של 13 אומני והרכבי ראפ מאטלנטה. שילוב בין השיר (שמדבר על ראפר שיצא מאטלנטה והצליח) והשמות על המגזין מזכיר שהסדרה "אטלנטה" באה, בסופו של דבר, לספר סיפור מאוד פשוט – התחלנו מלמטה עכשיו אנחנו כאן – וזה העולם שסביבה שהסתבך.

מהנקודה הזו, הפרק מתפצל לשני ענפים – בעוד שדריוס יוצא למסע פנימה לתוך הדמיון שלו, ארן, ונסה ואל יוצאים החוצה לבלות. או בעצם, לסבל. ארן ואל מתלוננים עוד לפני שהגיעו למסעדה, כבר בשלב של שירות החניה. להגנתם, שירות החניה של המסעדה הוא בדיחה. אתה מחנה לעצמך את הרכב, ואז נותן את המפתחות שלך לבחור שבכניסה – בדיוק מסוג הדברים שעושים בחניונים בשכונות עניות, רק שהפעם זה בתחפושת של שירות לעשירים. בפועל, זה בדיוק אותו סוג של "שירות חניה" שארן השתמש בו בפרק השלישי של העונה הראשונה, כשהוא לקח את ונסה לדייט של קמצנים.

המרמור על שירות החניה המצ'וקמק מתחלף מהר במבט הרעב של אל, שמבחין בסניף של פופאייז שממוקם ממש מול המסעדה. הפרסום, כך מסתבר, עובד. "אני יודע בדיוק לאן אני הולך אחרי זה", הוא אומר, אבל ארן לא משועשע. הסיבה שהם הגיעו ללוקיישן המוזר הזה היא כדי לתמוך בעסק בבעלות שחורה. זוכרים את קמפיין "Reinvest In Your Hood"? אז ככה משקיעים – הולכים למסעדת הסושי הראשונה באטלנטה שבבעלות אדם שחור, מסעדת "דמרקוס", שקרויה על שם הבעלים, שלמד אצל סושי שף מקצועי ביפן. במעמד של אלפרד, מספיק שהוא יצולם במסעדה מקומית כדי לתת להם בוסט לעסקים, ונראה שהם בהחלט צריכים את הבוסט.

עוד מבחוץ המסעדה של דמרקוס נראית קצת מוזר. ראשית, המסעדה נמצאת בלוקיישן שבעבר היה בלוקבאסטר – עדיין אפשר לראות את מסגרת הלוגו הישן של רשת השכרת הסרטים תלויה מעל המסעדה. שנית, משהו בתוך המסעדה פשוט לא נראה בסדר. כן, העיצוב בהחלט מזכיר מסעדות סושי יפניות, כולל המושבים הנמוכים, מנורות הנייר התלויות והלבוש המסורתי שעובדי המקום לובשים, אבל במבט שני אפשר לראות את אריחי התקרה הזולים, הפיזור המוזר של הצמחיה ואת כל הסדקים בעמדת הפנים השל מסעדת דמרקוס. אחד העובדים מגיש להם מגבות חמות, אבל המגבות כולן בעיצוב שונה, בגדלים שונים, כאילו נאספו מכל בא ליד. זה נראה כמו ארון המגבות של סבתא שלכם. כלומר, לעזאזל, ארן קיבל מגבת עם הדפס של גארפילד.

אלפרד עדיין לוטש עיניים לעבר פופאייז, ומסתבר שגם ואן חולמת על כריף העוף שלהם ובונה על לסיים את הארוחה במסעדת הפאסט-פוד שממול, אבל השף קני בדיוק מגיע לברך אותם לשלום. וקשה לומר שהשף קני משרה ביטחון להמשך הארוחה. יש לו מבטא מוזר, כאילו הוא מנסה לחקות את היעדר הצליל R של המבטא היפני, ומסביר להם שהם הולכים לסעוד ארוחת אומקסה (מילולית: "אשאיר את זה לך". כלומר, הסועד משאיר את בחירת המנות לשף), ומסיים את ההכרזה שלו עם צעקת "סאפ!", לה עונים שאר העובדים ב-"What’s Up" – בדיוק באותו האופן בו יצעקו עליכם בסושיה יפנית את ברכת קבלת הפנים Irasshaimase. פה צועקים את הברכה האפרו-אמריקאית הנפוצה, Sup – דרך קטנה, מטופשת וחכמה כאחד לרמוז על מה מהות המסעדה הזו: ערבוב שנולד בחטא בין תרבות שחורה לתרבות יפנית.

מרגע ששמים לב לשעטנז המוזר הזה, קשה לפספס אותו. כמו למשל במוזיקה שמנוגנת במסעדה – שיר הראפ "Tried by 12" של ההרכב East Flatbush Project, שמסמפל כלים יפנים מסורתיים. באופן מעניין, גם מקור הסימפול ה"יפני" שבשיר הזה הוא חיקוי אפרו-אמריקאי לתרבות יפנית – מהשיר "Sakura" של זמרת הפולק אודטה – רק כדי להראות לכם עד כמה עמוקה והיסטורית האובססיה של האפרו-אמריקאים לתרבות אסייתית(C). וזה כמובן נוגע גם באוכל, שמערבב סלט אסייתי עם עור עוף מטוגן. היי! עור עוף מטוגן זה בדיוק מה שאכל "דיאנג'לו" בפרק השלישי של העונה. אלפרד פחות מתלהב מהמנה, שמצליחה להיות מלוחה מדי, אבל לא מלוחה מספיק. ונסה נגעלת מהאורז הצהוב, שהוא בעצם אורז מעורבב עם תירס.

התלונות לא מפסיקות להגיע מהשניים. השף מגלגל את הסושי בידיים, ללא כפפות, והדג הנא מוגש בטמפרטורת חדר, אבל ארן מתעקש לתת הזדמנות למסעדת הפיוז'ן המוזרה הזו. "הולכים להיות כמה רעיונות חדשים שנזרקים עליכם, אוקי? אפשר בבקשה לשמור על ראש פתוח?", הוא שואל, וקשה שלא לחשוב שהוא מדבר על אטלנטה – סדרת פיוז'ן אפרו-אמריקאית שזורקת המון רעיונות מוזרים לאוויר, וזכתה לתגובות מעורבות מקרב הקהילה השחורה. זה קצת מוזר לבקש את זה מהצופים בפרק האחרון, אבל זה בעצם מעיד שכל עלילת המסעדה והרצון של ונסה ואלפרד לרוץ לפופאייז – לזול, המהיר והבטוח – היא הערה על הבחירה של אפרו-אמריקאים לצרוך בידור פאסט-פוד על פני יצירה אפרו-אמריקאית הרפתקנית. לאלפרד זה לא מספיק, וכשהמלצר מציע הנסי חם (הנסי מגישים קר, אבל סאקי מגישים חם), הוא נשבר ומתחמק לשירותים.

אל בפרצוף האהוב עלינו – לא מרוצה. "אטלנטה". צילום מסך

בזמן שאלפרד עושה את הדרך הארוכה לשירותים, בואו נקפוץ חזרה לצד השני של הפרק. בדומה למסעדה, גם הקו העלילתי של דריוס עוסק באלמנט מסוים של אטלנטה, אבל בצורה אחרת לגמרי. אם המסעדה מהווה דימוי ליחס החשדני של חלקי מהקהילה השחורה לסדרה, הסצינות של דריוס מושכות אותנו הצופים לשקוע לתוך תחושת הכמו-חלום שאטלנטה התאפיינה בה מהרגע הראשון. כאמור, דריוס תמיד היה סוכן אבסורד, אבל הפעם אנחנו מטיילים איתו בתוך תודעתו, לא יודעים מה אמיתי ומה יציר מוחו, תקועים איתו בלופ הזיות בלתי בסגנון "התחלה" של נולן(D).

אחרי שדריוס יוצא מהבית של אל, הוא מתחיל בבית המרקחת, ממשיך בפגישה עם לונדון (הבחורה מהעבר) ומסיים אותה כשהוא מתעורר במיכל ציפה. מכיוון שאנחנו לא רואים אותו מגיע בכלל למיכל הציפה, גם הביקור שלו בבית המרקחת מוטל בספק, כך שלמעשה אנחנו לא באמת יודעים מתי בדיוק החל לופ החלום. האם לונדון חוטפת את האקדח מהשוטר היה החלום הראשון, או שאולי גם המפגש עם האישה בבית המרקחת היה פרי הזיות הציפה שלו? אטלנטה מעולם לא אהבה לתת תשובות קלות וחותכות.

https://www.youtube.com/watch?v=O38UMUgD-l4

החלום והמציאות מרגישים די דומים במסגרת העולם שיצרו באטלנטה, אבל אני חושב שהסצינה הזו בהחלט מתקיימת בראשו של דריוס מכמה סיבות מוזרות שמתחבאות. ראשית, דריוס מבקש את המרשם של אזיי ("זה מאויית אי.זי.אי. כמו איזי. כלומר לא כמו איזי-אי, אבל אי.זי.אי") שלא מופיע אצל הרוקחת, אבל כשהיא בודקת מאחור היא פתאום מוצאת את המרשם. זה היתה יכולה להיות טעות סתמית, אילולא היינו מגלים מאוחר יותר בפרק שהמרשם הזה רשום על אחיו המת של דריוס (אותו הוא פוגש במעמקי הטריפ), כך שאיך בדיוק בית מרקחת שולח לדריוס הודעה שהמרשם של אחיו המת מוכן? שנית, וזה פרט נפלא שקיים ברקע – יש משהו מוזר בבית המרקחת הזה. ראיתם פעם בית מרקחת עם השלט "משרד" על אחד המעברים, שבכלל מכיל תוספי תזונה? ולמה המעבר שמתוייג "מטבח" מציג תחבושות, מעבר "היגיינה" מחזיק כלי מטבח ומוצרי ההיגיינה נמצאים בכלל במעבר שכתוב עליו "צינון".

ועכשיו כשביססנו שגם ההתרחשות בבית המרקחת היא חלום (ולמעשה, כל קו העלילה של דריוס בפרק היא סדרת חלומות) אפשר לצלול לשיחה המקסימה של דריוס עם האישה שפגש שם, שאני מאמין שההסבר למקומה בסצינה נמצא דווקא בשחקנית שמגלמת אותה – קרי סאמר, שחקנית אפרו-אמריקאית ותיקה שדיבבה מאות דמויות מצוירות, לרוב ילדות קטנת (ולפעמים שחורות) עם קול מחוספס קלות. תוכלו לשמוע את קולה, למשל, בתפקיד הילדה פני ב"חוש חש הבלש", בסדרה "דובי אכפת לי" מהאייטיז, ב"טייני טונז" מהניינטיז, "ראגרטס", "באטמן", "ספיידרמן", "ריק ומורטי" ויותר מ-400 דמויות שונות. בין היתר, היא דיבבה גם בכמה יצירות שקשורות בעונה הזו – כמו סרט ההמשך ל-"גופי: הסרט" או הסדרה המצוירת של מדיאה, הדמות של טיילר פרי. היא גם דיבבה את שני הילדים בפרסומת הקורנפלקס המחרידה בפרק B.A.N מהעונה הראשונה של אטלנטה. אתם אולי לא מזהים אותה, אבל אתם מכירים את הקול שלה, אני מבטיח.

אבל את ההופעה באטלנטה אני מייחס לתפקיד המוכר ביותר שלה כשחקנית, בסיטקום האפרו-אמריקאי מראשית הניינטיז, A Different World ("עולם אחר" בישראל,E). הסדרה ההיא, ספין-אוף של "משפחת קוסבי", הציגה את עולמם (האחר) של סטודנטים שחורים בקולג' האפרו-אמריקאי הילמן. סאמר גילמה במשך חמש עונות את פרדי ברוקס, דמות קצת היפית, מה שבאמריקה קוראים לו Free Spirit, קצת מרחפת ובעלת דמיון מאוד דומיננתי שלפעמים מנתק אותה מהמציאות, אבל היא תמיד שם עבור החברים שלה, שמה אותם לפני הצרכים שלה. נשמע לכם מוכר? המילים האלו כאילו לקוחות מדף הדמות של דריוס, ובגלל ש"עולם אחר" הציגה דמויות של אפרו-אמריקאים שלא הייתם רגילים לראות על המסך, לא אתפלא אם פרדי היתה ההשראה לדמותו של דריוס.

ראיתי כמה אנשים כותבים אונליין שבעיניהם, הדמות של קרי סאמר היא במובן מסוים, התגלמות אימו של דריוס בחלום/הזיה. זה בהחלט תיאוריה לגיטימית, בעיקר כי היא משדרת משהו אימהי, אבל בהתחשב ברקע המעניין שלה, אני מאמין שהיא מייצגת את דריוס עצמו. סוג של שיקוף של הדמות שלו. בשיחה שמתפתחת בינהם הם מוצאים נקודות דמיון מעבר לחיבה לסשני ציפה מעוררי הזיה. גם לה היה עבר פרוע (כמו שבסצינה הבאה, נגלה שגם לדריוס היה), וגם היא נוטה לפעמים לצוף לתוך מחשבותיה, ולאבד קשר עם המציאות. דרך השיחה הזו אנחנו גם לומדים את התרגיל בו משתמש דריוס כדי להבדיל בין חלום למציאות, הטוטם שלו, אם נשתמש בשפה של "התחלה".

עבור הטוטם של דריוס, אטלנטה שוב לוקחת מם אינטרנטי ומוציאה אותו מהקשר – והפעם זה מם דבילי במיוחד: ב-2018 החלה להסתובב בטוויטר תמונה של השופטת ג'ודי עם פוטושופ ששינה את גזרת האישה-לבנה-בת-80 לגזרה מקומרת במיוחד, או בעגה אפרו-אמריקאית, Thick. הבדיחה במם היא שלאורך 26 שנות תכנית הריאליטי שלה, ג'ודי יושבת מאחורי דוכן השופטת, כך שלעולם לא רואים את גופה. האימיג' הזה כל כך ביזארי, עד שהוא עוזר לדריוס להבין שבכל פעם שהוא רואה את קימוריה של השופטת, הוא יכול "לעגן" את עצמו, כדבריו. אגב, פרט לא בהכרח קשור אבל בהחלט מעניין – לקרי סאמר יש קעקוע של עוגן על גב ידה הימנית, שניתן לראות רגע אחרי שדריוס מספר לה על השופטת ג'ודי. זה קעקוע אמתי של סאמר, כך שלא בטוח שזה מכוון, אבל אטלנטה תמיד היתה ברת מזל בכל הנוגע לצירופי מקרים.

אם כן, דריוס שאל את קרי (פשוט יותר נח לקרוא לה כך) אם היא שם עבור תרופות לחרדה, כשהאופן בו הוא שואל אותה על כך מעיד שהוא מחפש פתרון עבור עצמו, והתשובה של קרי, פשוטה וחכמה, מעבירה את דריוס מסע רגשות שמועבר בתצוגת משחק קטנה ויפה של לקית' סטנפילד. "אני חושבת שאומנתי במשך הרבה זמן להסתכל על העולם כמו קרב. ובדרכים מסוימות, זה מה שהוא", היא אומרת, ודריוס מגיב במבט מזדהה. "אבל… טוב, גם אני חלק מהעולם הזה, הדבר הגדול הזה. ואני יכולה לרקוד בתוכו איך שאני רוצה. למעשה, אני דורשת שאעשה זאת". ואם זה לא דריוס נותן תזכורת לעצמו, ומגדיר למעשה את ההתנהגות והמוזרות של הדמות שלו, אני לא יודע מה זה עוד. הרוקחת קוראת לדריוס, מוציאה אותו מההיפנוט העצמי, אבל הוא לוקח את הרגע הנוסף כדי להגיד לקרי שיש לה "רוח יפיפיה". אני רואה את זה כרגע יפה של אהבה עצמית.

https://www.youtube.com/watch?v=54NDuhan6EQ

משם דריוס צועד, לדבריו, לעבר סשן מיכל הציפה כשאת השקט הפסטורלי קוטע רכב עם חלונות כהים שמנגן את השיר "F.N.F. (Let's Go)" של הראפרית גלורילה – שיר גטו שכל מה שאתם צריכים לדעת עליו הוא שבקליפ יש בחורה בהיריון שעושה טווירק תוך כדי שהיא תלויה על דלת של רכב. במילים אחרות, השיר הזה הוא כמו דגל אדום ווקאלי. וברכב הזה נמצאת לונדון, בחורה שדריוס הכיר "בימי האנדרגראונד" – אז כן, גם לדריוס היתה תקופה פרועה שהוא השאיר מאחוריו. חרף התנגדותו של דריוס, היא משכנעת (וכמעט מכריחה) את דריוס להיכנס, וזה כמעט מיד מתגלה כטעות.

גם כאן יש כמה רמזים מוזרים מאוד שמדובר בהזיה: לונדון שמה שיר ארנ'בי מצועצע ומכריזה שהיא מתה על השיר הזה, וש"יש בו כל כך הרבה נשמה". באמת? מי לעזאזל מתלהב ככה משיר ארנ'בי שמבוצע על ידי ילד ברזילאי בן 9? כן, זה מה שהיא שמעה, את השיר "Perai" של שחקן הטלנובלות הברזילאי ז'אן פאולו קמפוס, שיצא כשהוא היה בן 9. ומהאישה הזו אתה לוקח שאכטה? לא מתאים לך. היא מחזיקה בקבוק מים מלא כולו בוודקה ליד מושב הנהג, ועושה "מאקרו-דוסינג" (לא מיקרו, מאקרו) כל היום. אז ברור שדווקא ברגע הזה, בעודם נוהגים מסטולים עם בקבוק אלכוהול לצידם, יצוץ שוטר שיאותת להם לעצור.

האמת, היה לי לרגע חשש שגלובר רצה לעשות לדריוס את מה שטום וושינגטון רצה לעשות לגופי, אבל במקום זה קיבלנו סצינה ממש מצחיקה. לונדון פותחת חלון כדי לאוורר את ריח הוויד, שמה משקפי שמש ומתאפסת על עצמה עם איזה "את פיכחת" למראה. היא משקרת לשוטר שעצר אותם על החלונות הכהים שהאוטו של אמא שלה, ואז משקרת לו שבבקבוק יש מים, ומחסלת את הכל בלגימה כדי להוכיח לו, מבלי להניד עפעף. ואחרי כל זה היא גם צריכה לצאת מהאוטו ולעבור מבחן פיכחות. והיא, הבחורה המשוגעת הזו, עוברת בקלות. ואז אטלנטה מתחה את הקו בין הדמיון למציאות כשהשוטר שואל אותה כמה עונות יש לסדרה "הומבו'ז בחלל החיצון", סדרה אמתית, איזוטרית לגמרי וביזארית לחלוטין(F).

בגלל שהכרתי את הסדרה הזו (יש לי אובססיה איזוטריה של תרבות שחורה), זה היה ברור לי שהרגע הזה מוזר גם בסטנדרטים של אטלנטה. ואכן, מיד אחרי שהשוטר משחרר אותה אחרי שענתה נכון, היא חוטפת לו את האקדח, נכנס לרכב, מתחילה להימלט, פוגעת בילדה קטנה ולבנה על אופניים, משאירה את דריוס ובורחת ברגל תוך כדי צעקות "זה הכל באשמתך". דריוס המסכן עוד לא מבין מה קרה, וכבר מוצא את עצמו עם אקדח ביד – דרך בטוחה למצוא את עצמה מת או בכלא כגבר שחור. ואז הוא מתעורר בבהלה במיכל הציפה הרטוב והחשוך.

https://www.youtube.com/watch?v=pG8myLivSsU

בדומה ליערות, גם למים היה תפקיד סמלי לאורך שנות אטלנטה. אפשר למשל להיזכר בחלום החוזר של ארן על הידיים מהמים, שגם הוצג בפתיחת העונה השלישית. וכאן הם מסמלים את המעבר של דריוס מהחלום למציאות. מעניין שאצל ארן המים הם בחלום, בעוד שאצל דריוס המים אמורים לייצג את היציאה למציאות. רק שאנחנו כבר יודעים שזה לא בהכרח נכון, שכן דריוס נשאר תקוע בחלום. בכל מקרה, לפני שנחזור לחדר התה המוזר, שווה לעצור ולשאול מה היה תפקיד החלום עם לונדון. וזה בדיוק הקרב הזה שקרי סאמר תיארה, והחרדות שדריוס צריך להתמודד איתם בתור גבר שחור – שכל טעות שהוא עושה עשויה להסתיים בקצה של אקדח. אם סאמר היתה מפגש עם עצמו, אז לונדון היתה מפגש עם סך כל הפחדים שלו.

האח שפותח את צוהר התא של דריוס מאוד אדיב. הוא מרגיע את דריוס שזה קורה, ומציע לו לנוח בנתיים בחדר התה. "אכין לך קצת תה בחדר התה בזמן שאתה הולך להירגע בחדר התה", הוא אומר. זה טיפה יותר מדי "תה" במשפט אחד, והמבט המבולבל של דריוס משאיר אותנו מעורערים טיפה. בחדר התה דריוס פוגש שלוש נשים מבוגרות ובעיקר לבנות שממש מתלהבות מחדר התה. כשדריוס מנסה להבין למה כולם כל הזמן אומרים חדר פאקינג תה, הנשים מתחילות לצחוק, ולמרות שדריוס צועק על אחת מהן להתעורר – כשבעצם הוא צועק על עצמו – החלום הנוכחי עדיין נמשך, ודריוס נזרק מהבניין.

https://www.youtube.com/watch?v=MEcG6SjaBi4

מי שלא מבין שדריוס התעורר לתוך חלום כנראה שלא ראה אטלנטה מימיו. ובכל זאת, זה היה קצת מוזר לראות את הסצינה הבאה, או לפחות את תחילתה. מי בכלל חולם על ביקור חולים סתמי כזה, שמרגישה יותר ריאליסטית מאשר כל סצינה בה הופיע דריוס בסדרה? לוקח יותר מכמה רגעים כדי להבין למה הסצינה הזו מתרחשת, וכשזה קורה, זה מכה כמו טון של לבנים בלב. ללוקיישן האחרון שלו דריוס מגיע אחרי שהוא מטפס על חומה, כאילו נכנס לגן סגור. הוא עוצר כדי להציץ בהודעה מארן, שבודק אם הוא בא, עונה בזריזות וממשיך לדירה שהוא חיפש. חריץ הדלת נפתח, והחיוך הקטן שמתפרש על פניו של דריוס מרמז שכאן הולך להיות המפגש המרגש ביותר של דריוס בטריפ הזה.

אין שום דבר שנאמר בבוטות, אלא הכל מובן רק מהקשר – דריוס מביא לו את המרשם שאסף, כך שאנחנו לומדי שזה אזיי (מאויית אי.זי.אי), ומההתנהגות שלהם, כמו גם התמונה שדריוס מביט בה, אנחנו מבינים שזה אחיו. זה נגמר גם בכך שהוא מציע לו אורז ג'ולוף – מנה בלתי נשכחת שכיכבה בפרק השישי של העונה הקודמת, "White Fashion". וכמו בפרק ההוא, גם הפעם היא מייצגת בית. היחסים בין דריוס לאזיי מתוחים טיפה, ולדריוס מאוד לא נעים לסרב להצעת הג'ולוף המפתה שלו. אזיי מעמיד פני נעלב, אבל ממהר להבהיר שהוא צוחק. "אני לא רוצה אותך כאן. אני רוצה אותך שם בחוץ. תעשה כיף. לך לראות את האנשים שלך". ההפצרה הזו נראית סתמית, אבל אני חושב שהיא לב השיחה בגלל מה שקורה מיד אחרי.

https://www.youtube.com/watch?v=UrGJaSaKs5I

בזמן שברקע מופיעה השופטת ג'ודי, דריוס נכנע ומסכים לקחת חצי קערת ג'ולוף, ובזמן שאזיי הולך להביא לו קערה מלאה (כי ככה אחים עושים) דריוס מסתובב ברחבי הדירה הקטנה. זה מרגיש כאילו הוא מתחמק מלהביט על המסך ולגלות אם זה חלום או מציאות. ברחבי הבית אנחנו מוצאים רמזים לרקע הניגרי של דריוס ומשפחתו – פריט אומנות מקש תלוי על הקיר, בצד השני פוסטר של שחקן נבחרת ניגריה בכדורגל, וליד הטלוויזיה מונחת חולצה של ג'יי ג'יי אוקוצ'ה, אגדת כדורגל ניגרי, מימיו בקבוצת פריז סן ג'רמן. אבל דריוס נמשך לשולחן עם התמונות. "אני מתגעגע אליך, בן אדם" הוא אומר בעצב רב בעודו מרים תמונה עם אזיי, בו דריוס נראה צעיר במיוחד ואחיו נראה הממ… בדיוק כמו שהוא נראה בדירה. אזיי נעלם ברקע, מה שהזכיר לי את סצינת הפתיחה של "Woods", אז אימו של אלפרד נעלמה לו ברקע כדימוי למותה.

אין שום דבר שנאמר בבוטות, אבל כשדריוס שואל את אחיו בקול חנוק "איך אמא?", מגיב כאילו שמע את תשובתו, ואז ממשיך לשאול גם על אחיו היתה הרגע שבו מבינים שאזיי לא שם. כלומר, גם דריוס לא שם, כי ברור שגם זו הזיה, אבל האופן בו הניגרי-אמריקאי האהוב עלינו מביט בתמונה מראה שהוא שם כי הוא התגעגע לאדם הזה, לאחיו, וכאן זו הדרך היחידה לבקר אותו. מי יודע, אולי זה המקום אליו הוא הולך בכל סשן ציפה. רק אחרי שהוא קיבל את הרגע הקטן הזה איתו, דריוס מוכן להביט לעבר המסך, בדיוק בזמן לראות את השופטת ג'ודי קמה ממושבה, ומציגה חתיכת בוטי. "דאמן", אומר דריוס, מבואס ומתרשם כאחד. אזיי מופיע לפתע בדרך קסם לצידו, ושני האחים בוהים במרכז הבית בתחת המרשים של השופטת ג'ודי. "דאמן", הם אומרים יחדיו.

לעזאזל. דריוס ואחיו ב"אטלנטה". צילום מסך

דריוס פוגש שלושה אנשים לאורך הטריפ רבוי השכבות שלו: הראשונה, קרי סאמר, מתפקדת כמפגש עם עצמו, ומפצירה בו "לרקוד" בעולם איך שהוא רוצה; השניה, לונדון, היא מפגש עם העבר שלו, שמזכיר לו להיזהר מלטעות ולכסות את הכאב שלו עם אלכוהול, סמים ואמצעי בריחה אחרים, כי הסיכון בכל טעות גדול מדי; השלישי והאחרון, אזיי, הוא מפגש עם הכאב שלו. אבל גם מתוך הגעגוע, התת מודע של דריוס מזכיר לו שהוא צריך לחזור למציאות – "אני לא רוצה אותך כאן. אני רוצה אותך שם בחוץ". שלושת החלקים האלה מסבירים סוף סוף את הדמות של דריוס בתור אדם עם עבר טראומטי ופרוע כאחד שמתמודד עם הכאב שלו בשקט, באמצעות ריקוד מיוחד שרק הוא רוקד וריחוף מיוחד שרק הוא יודע את מקורו.

ההתעוררות הנוכחית של דריוס אלימה יותר. הוא קם ממצב של שכיבה הפוכה, עם הפנים בתוך המים. הוא משתעל ומנסה לנשום, והאח האחראי על מתקן הציפה אומר לו שהוא לא ידע שבכלל אפשר להתהפך במיכל. הפעם החלום לא מתעכב מלחשוף את עצמו ככזה, והאח אומר שהוא נמצא במיכל 30 "דוקות" (Minoots). דריוס עוד מנסה להבין מה בדיוק הוא אמר לפני שהאח נתקע באמצע המילה, מרחף אחורה לתוך החדר החשוך, ודריוס מתעורר שוב, תקוע בתוך לופ מסויט של חלומות, צועק את תסכולו לתוך התא האטום לצלילים. אנחנו לא באמת רואים את זה נפתר, איך ואם בכלל דריוס הצליח לצאת מהלופ שלו, והשאלה האם דריוס עדיין חולם (וכנגזרת, כל אטלנטה היא חלום של דריוס) נשארת פתוחה במכוון. אבל למרות שסצנת הסיום לא עונה על השאלה באופן חד משמעי, אני חושב שכן יש תשובה מוחלטת. אבל רגע, עוד לא הגענו לשם.

לאן שהגענו זה בחזרה למסעדת דמרקוס, שם אלפרד חוזר עצבני במיוחד מהשירותים, כי הם "על קשת מעבר לרחוב". כלומר, אחושרמוטה רחוקים. זהו, נגמר לו. הוא הולך לפופאייז. הוא צריך להספיק לשם לפני 3 בצהריים, אז הסניף יהיה מפוצץ בתלמידי תיכון. וכבר ראינו עם עם אבא של ארן כמה נוראים יכולים להיות תלמידי תיכון. טיימינג רע, כי המלצר בדיוק הגיע עם מנת הספיישל של השף – לחי של אבו נפחא. או כמו שהוא ידוע יותר ביפן, פוגו: דג הנחשב למעדן ביפן שמוכן רק על ידי השפים הכי מיומנים, כי הדג רעיל במיוחד וכל טעות שהשף יעשה עלולה לעלות בחיי הסועדים. למעשה, ביפן צריך רישיון כדי להגיש פוגו, וכדי להשיג אותו צריך לעבור התמחות בת כשנתיים, וגם אז רק 30% עוברים. מעניין, גם את העונה השלישית אטלנטה סיימה עם סעודה יוקרתית של מעדן שנוי במחלוקת.

אבל היי, אפשר להירגע כי המלצר אומר שהשף קני למד אצל הטובים ביותר, ושדמרקוס פיקח על החיתוך בעצמו. ואז הוא סיים עם איטדקימאס (Itadakimasu), מילת הודיה יפנית שנוהגים להגיד לפני ארוחה, רק שמי שאמור לומר אותה היא הסועדים (כאות תודה למי שהכין את האוכל, ולמזון עצמו) ולא מי שמגיש או מכין. לא בדיוק מעורר ביטחון, כמו פחות או יותר כל מה שהחבר'ה ראו עד כה במסעדה. ועם מנה כזו, כבר אי אפשר לשקר שהם נהנים מהארוחה, כי עכשיו הם שמים את חייהם בידיו של השף. אלפרד לא שרד מתקפת חזיר בר כדי למות מדג. הוא ממהר לשקר שיש לו איזה עניין ראפ, ולא נראה שארן או ונסה ששים להישאר בעצמם. כולם רוצים ללכת לפופאייז, ואם אפשר – גם להישאר בחיים.

הכניסה הדרמטית של דמרקוס, הבעלים של המקום, עוצרת אותם במקומם. "אתם הולכים לפופאייז, לא?" שואל הבחור בחליפה ועניבת הפרפר. בפרק השמיני לעונה, עניבות הפרפר היו סימן לאנשי "אומת איסלם", תנועה שחורה-לאומנית, מה שתואם לנאום שדמרקוס עומד להפיל על החבורה. הוא גם די דומה לאחמד ווייט, הבחור שניסה לתת לארן כריך נוטלה באוטובוס, מה שתואם לכך שדמרקוס מגיש לאלפרד אוכל שהוא מסרב לאכול. בכל אופן, הוא מספר על כך שיש אולם קולנוע בקרבת המסעדה, וביום הבכורה של הסרט "קווין וסלים", סרט אפרו-אמריקאי על דייט של זוג שחור שמקבל תפנית אחרי מפגש עם שוטר גזעני, הם היו מלאים. "אנשים שחורים, דלוקים על לאומנות, באים לתמוך באחד משלהם", הוא אומר, ואז מרקין ראש וממשיך עם האמת הכואבת. תוך 15 דקות הם כבר היו ריקים, כי אף אחד מהלקוחות לא היה מוכן לנסות את הפוגו. ובכל זאת באתר הביקורות Yelp מלא כתבו שהוא מגיש דג מורעל.

לפני אל מצליח להכניס מילה, דמרקוס עונה לתלונות הקטנוניות שהחבורה סיינה מבין השיניים במהלך הארוחה – כן, אמורים להכין סושי בידיים חשופות, וכן, סושי אמור להיות מוגש בטמפרטורת החדר. "כל מסעדת סושי יפנית ששווה את רוטב הסויה שלה עושה את זה כך, ואף אחד לא שם לב". אבל כשהוא מכין את האוכל כך, כולם חושדים ביכולותיו. והכולם אליו מתייחס דמרקוס זה לא כולם, אלא ספציפית אחיו השחורים. הוא מוסיף ומספר שביפן יש מסעדת סושי יוקרתית שממוקמת בתחנת רכבת תחתית. זה כמובן נכון – "סוקיאבאשי ג'ירו" היא מסעדת הסושי היחידה בעולם שזכתה לשלושה כוכבי מישלן. השף שלה, ג'ירו אונו, הפך למפורסם ברחבי העולם כשב-2012 הסרט הדוקומנטרי המצוין "ג'ירו חלם על סושי" הציג את סיפורו. שם, מסתבר, למד המאסטר של דמרקוס.

אבל כל זה לא משנה, כי עבור הקהל שהוא רוצה בסושיה השחורה שלו, הוא עדיין "מגיש דג מורעל". דמרקוס נוזף בהם על שלאורך כל הארוחה הם לטשו עיניים ב"מסעדת קון-צ'יקן מודרנית, מוגש לכם על ידי דודה ג'מיימה, שמשקרת לכם שוב ושוב, מספרת לכם שזה המתכון שלה ושהיא מרוויחה ממנו. זה לא המתכון שלה. יודע של מי המתכון? גבר איטלקי ומשפחתו. שמעתי שחלק מהם אפילו עברו מניו אורלינס לניו ג'רזי". חוץ מזה שמעבר כזה הוא בערך הדבר הכי לא שחור שאפשר לעשות, כדי להביט את הנאום של דמרקוס צריך להכיר כמה מהמושגים שהוא זרק לאוויר, וגם להכיר את הקמפיין הפירסומי הפופולרי של פופאייז. רגע, אסביר.

התפריט של Coon Chicken Inn

נתחיל עם "קון צ'יקן מודרנית": Coon Chicken Inn היתה רשת מסעדות מצליחה שהוקמה בפרבר של סולק לייט סיטי (אזור לבן במיוחד), ופעלה בין שנות ה-20 לשנות ה-50. קון, למי שלא זוכר מהעונה הקודמת, זו קללה גזענית לאדם שחור, ה"ניגר" של לפני מאה שנה. הלוגו של המסעדה היה קריקטורה גזענית לאללה של גבר שחור קירח וחייכן. הוא הוצג על תפריטים, פרסומים וגם היה כניסת המסעדה – האורחים היו נכנסים בין שיניו הקדמיות. ובנוגע ל"דודה ג'מיימה" –מותג של מוצרי ארוחת בוקר בהכנה ביתית (למשל, תערובת פנקייק או סירופ) שהוקמה ב-1889. החברה שיצרה את המוצר רצתה לספק לה תחושה "ביתית", ולכן הצמידה כקמפיין שיווקי למוצר את דודה ג'מיימה, דמות שמבוססת על ארכיטיפ המטפלת השחורה המלאה שטיפלה בילדי הלבנים.

הארכיטיפ הזה, בדומה ללוגו של קון צ'יקן אין, מבוסס על ימי העבדות, ואכן האישה שגילמה את הדודה ג'מיימה בירידים, בפרסומות ועל עטיפות המוצר – ננסי גרין – נולדה בעבדות לבעלי חוות טבק. השם דודה ג'מייקה נלקח ממופעי המינסטרל, שהיו מופע הלעגה לאפרו-אמריקאים. בקיצור, שני המותגים שהוא מזכיר היו חברות לבנות שהשתמשו בדמויות שחורות כדי לדחוף את המוצר שלהם, מה שמחזיר אותנו לפופאייז. במשך שנים החברה השתמשה באפרו-אמריקאים בפרסומות שלהם כדי לספק לעוף המטוגן שלהם אפילו יותר "אותנטי", אבל מאז 2019 הדמות המובילה בפרסומות היא "גברת עוף הפופאייז", או אנני – אישה שחורה שרק חולמת עוד ועוד מתכוני עוף עסיסיים שתרוצו לקנות. היא, כמובן, בסך הכל שחקנית, וכמו שדמרקוס אומר המסעדה בכלל בבעלות איטלקי ראוותן(B), אבל זה לא מפריע לאנשים לחשוב שפופאייז זו רשת מסעדות אפרו-אמריקאית. כמו בימי הדודה ג'מיימה. הם, אגב, נגמרו רק בשנה שעברה, כשחברת פפסיקו שמחזיקה במותג החליטה סוף סוף לשנות את שמו הגזעני.

אלפרד נכנע. כלומר, כמעט נכנע, כי הוא אולי הבין מה דמרקוס הסביר, אבל עדיין לא מוכן לסכן את חייו ולאכול את הדג הרעיל. "תן לי לנחש, אתה רוצה קצת רוטב חריף עם זה?" דמרקוס לועג לו. הוא מפנה את מבטם של החבורה לעבר סניף הפופאייז, ממנו יוצאים שלושה נערים שחורים, מתפרעים כמו שרק נערים שקיבלו כריך עוף מטוגן יכולים. "זה העתיד שלנו, מומלח ומרוח בחמאה. נמכר חזרה אלינו בעזרת דמותנו". ואז הוא מגיע לפואנטה. בעיני דמרקוס, הבעיה של האוכלוסיה האפרו-אמריקאית היא שהם לא סומכים אחד על השני. שמלמדים אותם לסמוך רק על עצמם, להילחם על מקומם. אל בולע רוק. הוא מבין שדמרקוס צודק, אבל עדיין לא רוצה לסכן את חייו. דמרקוס מורה למלצר לנעול את הדלת, ואזעקה רחוקה מתחילה להישמע, כאילו התחילה המלחמה. אבל אז מגיע החולם להציל את היום.

דריוס פורץ למסעדה כאחוז בשד, רגע לפני שנועלים את הדלתות. הוא נותן אגרוף לדמרקוס, וצועק "כנסו למזראטי הורודה שלי". ברקע נשמעת הפתיחה הסינמטית הקסומה לשיר "Dream of a Lifetime" של מארווין גי – שיר על גבר שחור שלמרות כל הקשיים, מעדיף לראות את חייו כחלום ולא כסיוט – ואחת הסצינת המשמחות ביותר בסדרה נגללת לצלילי קולו המלאכי של גיי. הרבעייה של אטלנטה שוב ביחד, עושים חרקות במזארטי ורודה, נוסעים לעבר האופק ואוכלים את העוף של פופאייז כאילו זו היתה פרסומת. דריוס אפילו מבקש מהם לבדוק מתחת למושב שלהם כאילו הוא אופרה ווינפרי, והם שמחים כאילו הם זכו כרגע במכונית. איזה רגע קסום. כמעט קסום מדי מכדי להיות אמיתי.

תחושת הכמו-חלום הזו, כמובן, מכוונת לשאלה שבסוף הפרק – אבל זו גם אטלנטה. הסוריאליזם מגיע במגוון צורות, ואיך בדיוק מזראטי ורודה עם עוף מטוגן שצצה משום מקום שונה ממכונית בלתי נראית שדורסת אנשים? מבחינה מסוימת, הסיום הדאוס אקס מאכינה הזה הוא כמעט פארודיה עצמית. אני פשוט יכול לדמיין את חדר הכותבים מתגלגל מצחוק תוך כדי שהם צועקים "ואז הם שולפים פופאייז ממתחת למושב!". כי עם כל הרצינות שאטלנטה לוקחת את עצמה – והעונה השלישית תעיד על כך – היא עדיין אוהבת להתפלש בדביליות, והעונה האחרונה בהחלט נהנתה מהפיצ'ר הזה עד הסוף. נוח על משכבך בשלום, יודל קיד.

ובכל זאת, נדרש איזה קלואוז'ר, מה שמוביל אותנו לסצינה האחרונה בסדרה – הארבעה יושבים ביחד בדירתו של אלפרד, נקרעים מצחוק על ההזיה שעברו. "אוכל טעים יותר כשאתה עומד למות", אומר ארן, סוג של קריצה לנטייה של אטלנטה להעמיד את חיי הדמויות בסכנה שוב ושוב. אלפרד תוהה איפה דריוס השיג את המכונית, ודריוס אומר שהוא גנב אותה. הוא פשוט ניגש לבחור המפוקפק שהציע שירות חניה בכניסה למסעדה, ולקח את המכונית הכי ראוותנית שמצא. אבל הוא לא מודאג, כי מבחינתו, הוא עדיין בתוך החלום שלו. החברים מתנגדים לרעיון, אבל דריוס מתעקש עם המשפט המעצבן "אולי זה פשוט החלום שלי, ואתם פשוט בתוכו. תמיד הייתם".

החברים של דריוס מנפנפים את ההצעה הזו כרק עוד אחד מהדברים ההזויים שדריוס נוטה להגיד, אבל אנחנו הצופים, שבילינו כל הפרק במעמקי התודעה שלו, לא יכולים לנפנף את ההצהרה הזו סתם ככה. הרי אם זה הכל חלום של דריוס, זה מסביר למה הסדרה כל כך הזויה. את טדי פרקינס, ג'סטין ביבר השחור, המכונית הבלתי נראית, המוות של טופאק, ארוחת הידיים, דיאנג'לו, יודל קיד, מר שוקולד וכל פיסות הפאזל המוזרות שהרכיבו את אטלנטה. זה גם יהיה ממש מבאס, בכנות. סדרה שמבטלת את עצמה כחלום היא פרקטיקה שעצבנה צופים פחות או יותר מאז שנולדה(G).אבל ככל שאני מעמיק בזה, אני לא חושב שזה בדיוק מה שאטלנטה עשתה.

https://www.youtube.com/watch?v=plmKsAUdJ-Q

בסיום הסצינה, דריוס יושב לבדו על הספה, מביט לעבר חבריו בחצר, צוחקים ונהנים. הוא לוקח נשימה עמוקה ומסתובב לעבר הטלוויזיה, שם כמו תמיד, משודרת התכנית של השופטת ג'ודי. ברקע ניתן לשמוע סירנות משטרה מתקרבות, ומבטו של דריוס ננעל על המסך. אנחנו לא רואים את המסך, נשארים באפלה ונאלצים לפענח אם זה חלום או מציאות רק על פי מבטו של דריוס. השופטת ג'ודי קמה, הבנה מתפשטת על פניו של דריוס. צפיתי ברגע הזה אולי עשרים פעם כדי להיות בטוח. הוא סודק חיוך קטנטן, ואז מיד עינו קופצת, ודאגה משתלטת על פניו. אני חושב שזה מצביע על כך שדריוס הבין שהוא במציאות, וזה אינו חלום. בואו נפרק לרגע את המבט הזה על בסיס מה שראינו בפרק עד כה.

לאורך כל הפרק, דריוס ניסה לצאת מהחלום שלו, בין אם באופן אקטיבי (לצעוק על האישה להתעורר) ובין אם באופן פאסיבי (פשוט להתעורר, שוב ושוב ושוב). זה הגיע למצב שהוא צועק מרוב תסכול על כך שהוא נמצא בלופ האינסופי הזה. בשלב הזה של הפרק, דיורס כבר ויתר. הוא אומר לחבריו שהם בחלום בנונשלנטיות כזו של אדם שלא רוצה להילחם יותר, אז פשוט זורם עם הגלים. אבל אם היה מגלה שהוא צודק, וזה באמת חלום, הוא היה מתבאס, ומיד. אבל זה לא המבט שלו. הוא קודם כל שמח, להבזק של רגע. זה קורה אחרי שהוא מביט בארן, ונסה ואלפרד מאושרים בחוץ, חבריו הטובים שהוא בבירור אוהב. הוא רוצה שזה יהיה אמיתי, וברגע שהוא מגלה שזה אמיתי, הוא שמח. הוא כבר לא תקוע בלופ החלום. אבל הדאגה שמשתלטת על פני מזכירה אמת אחרת – הוא גבר שחור שכרגע גנב מכונית, והמשטרה בדרך. כבר עדיף היה להיות בחלום.

המבט האחרון. דריוס ב"אטלנטה". צילום מסך

זו היתה אטלנטה. נעה על הציר בין האבסורדיות היפה למציאות המפחידה. היא הציגה את היצירתיות, הצבעוניות, חוש ההומור, המוזיקה והאמנות שיוצרים האפרו-אמריקאים – מיעוט קטן שאחראי על נתח משמעותי מאוד מהתרבות שלנו, של כולנו, גם אם לא ידענו – אבל גם את הכאב, הפוסט-טארומה, הגזענות, העצב, ההדחקה והפחד שהם חיים איתו בכל יום, בכל רגע. כל אחת מארבעת הדמויות הראשיות חיה עם כאב נפשי כזה או אחר, ואת כולם ראינו ברגעי השבר שלהם: ארן מתמודד עם פגיעה מינית בילדותו, אלפרד בחרדה מתמדת, ונסה בדיכאון ודריוס באבל. ובכל זאת הם נשארים הכי שמחים, יצירתיים וחזקים, במיוחד כשהם ביחד. הם צריכים להתמודד עם המציאות הקשה הזו בין אם הם עניים או עשירים, באטלנטה או באירופה, במציאות או בחלום.

אם ניקח את כל הסדרה ונצמצם אותה למשפט אחד, הוא כנראה יהיה משפט פשוט: זה מוזר להיות שחור. הסיבות לכך אינסופיות, ורק חלקן פורט בסדרה מלאת הרבדים הזו: הציפיות מהסביבה, הדינמיקה המשפחתית, היחס הדואלי שנהנה מהבידור שלהם אבל זורק אותם לקרשים, תחושת הכח לצד חוסר האונים ועוד ועוד. זה בלתי נגמר, וגם אם אטלנטה נגמרה, העולם היחודי שהיא יצרה עדיין מתקיים כל יום באמריקה, וגם בארצות אחרות בהן העור השחור גורם לאנשים להתנהג שונה, לכאן או לכאן. דונלד גלובר, בחור שחור שתמיד הרגיש מוזר, רק רצה לגרום לכם להרגיש טיפה איך זה לחיות בעור שלו. אם היה לכם כיף, מפחיד, מלחיץ, משמח, מרגש, שובר לב ובעיקר מוזר – אז הוא בהחלט הצליח. זו אטלנטה, אגדה שהיתה באמת.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר:על למה אטלנטה כל כך מוזרה.

שיר הסיום:"The Song Is Familiar" של הפאנקדליק, 1975. כמה נכון, וראוי, שאטלנטה מסתיימת עם שיר של להקה שחגגה את המוזרות השחורה, בראשות האדם השחור הכי מוזר שאי פעם נולד, ג'ורג' קלינטון. להקת הפ'אנק-רוק הקסומה שלו אולי לא המציאה את הסוריאליזם השחור, אבל היא בהחלט סיפקה את הסאונד המגדיר שלה. חוץ מזה, זה לא סוד שגלובר מת על פאנקדליק – כל מה שצריך זה לתת שמיעה אחת לאלבומו "Awaken, My Love!" כדי לזהות את ההשפעות הישירות של ההזיה של קלינטון על היוצר.

"ישנו שיר שאני שר בכל פעם שאני עצוב, מרגיש רע/ ישנו מקום בתוך הראש שלי שאני הולך אליו כשאני מרגיש נמוך", מכריזות מילות הפתיחה של השיר, בעוד דריוס חווה את ההארה שלו. המילים של השיר משחקות עם הרעיון שאולי הכל נמצא בראשו של דריוס, המקום אליו הוא הולך כשהוא עצוב, כשהוא מנסה להתחמק מהכאב של המציאות.

וזה מדבר על פרקטיקה אפרו-אמריקאית ותיקה – במקום לסבול, מדחיקים בעזרת שיר (הרי ככה נולדה שירת העבדים), בעזרת סמים (בהמשך ממליץ קלינטון, שנודע על השימוש האינטנסיבי שלו באסיד, "לרחף"), בעזרת בידור ושעשועים. ומה זה אם לא המהות של אטלנטה? התכנית שברחה כל הזמן לסוריאליזם מנחם על פני מציאות קודרת. חוזרת שוב ושוב לאותו שיר, שם הדברים מרגישים פחות עצובים ורעים. שם יש רק שיר מוכר.

רפרנסים

(A)."Juicy" של ביגי:אם תבקשו מחובב היפ הופ להגדיר באמצעות שיר אחד מה זה היפ הופ, כנראה שזה יהיה השיר שהרוב יבחרו. "ג'וסי", הסינגל הראשון מאלבום הבכורה המופתי של נוטוריוס ב.י.ג, הפך לאחד משירי ההיפ הופ הגדולים בכל הזמנים כמעט בן לילה, כשיצא ב-9 לאוגוסט 1994. הוא מגלם את כל האתוס של ההיפ הופ, מבטא את ההתרגשות של ביגי מהמעבר מחיי העוני לחיי העושר, מהרחובות ליאכטות, מדירת חדר עלובה בלי מתנות בחג המולד, ללקנות בית לאמא שלו ולשחק בסגה ג'נסיס (בניינטיז, לפחות בשכונות, זה נחשב ליוקרתי).

שורות הפתיחה האייקוניות שנתנו את שם הפרק, "It Was All a Dream", נחקקו בספרי ההיסטוריה של הז'אנר וצוטטו אינספור פעמים. זה רק הולם שהפרק האחרון בסדרה על עלייתו של ראפר יסתיים עם החלום הזה. זה כמובן עובד נהדר עם השאלה שבבסיס הפרק – האם מדובר בחלום או מציאות – אבל מדבר גם על התחושה ההזויה שמתלווה לאדם שגדל בעוני מחפיר, וזינק במהירות מוגזמת לעושר מופרז. זה אולי שיר ניצחון, אבל ככל שחושבים על זה, יש בו אמירה קצת עצובה – גם כשאדם שחור עולה למעלה, הוא לעולם לא שוכח איך זה הרגיש כשהוא היה שם למטה.

(B).פופאייז:רשת ג'אנקפוד פופולרית שמתמחה בעוף מטוגן חריף בסגנון לואיזיאנה, המדינה בה הוקם הסניף הראשון ב-1972 על ידי אל קופלנד, יזם איטלקי אמריקאי שרצה להתחרות בעוף של KFC. העוף של פופאייז שואב השראה קולינרית מהמטבח המקומי, שילוב בין אוכל בסגנון קייג'ן למאכלים דרומיים אפרו-אמריקאים. המייסד שלה הוא טיפוס די צבעוני וראוותן. הוא היה חובב סירות מנוע ואהב לנפנף בכסף שלו, בין היתר באמצעות מסורת שנתית של קישוט האחוזה שלו בניו ארלינס באינספור קישוטי חג מולד – מה שהפך את הבית שלו למוקד תיירות בתקופה החיגיגת של השנה

לאורך שנותיה, הרשת נהנתה ואף ניצלה לא פעם מיסקונספציות של הציבור בנוגע לרשת. השם שלה, למשל, בכלל מגיע משם דמותו של ג'ין הקמן בסרט "הקשר הצרפתי", מה שלא מנע מהמסעדה לקנות את הזכויות להשתמש בדמותו של פופאיי, המלח אוכל התרד, בפרסומות שלה. אבל החלק המעניין יותר הוא שבמשך השנים נוצרה תפיסה שגויה שרשת המסעדות היא בכלל אפרו-אמריקאית – בין היתר בשל העובדה שקהל הלקוחות שלה היה אפרו-אמריקאי בעיקרו. הרשת, שוב, ניצלה את התפיסה הציבורית השגויה, והכניסה אפרו-אמריקאים רבים לפרסומות שלהם, כולל את "גברת עוף הפופאיי" – אישה שחורה שגילמה בפרסומות את המתכונאית של המותג. זה השקר שדמרקוס מדבר עליו.

בשלוש השנים האחרונות פופאייז זכתה לפופולריות יוצאת דופן עם כריך העוף המטוגן החדש שהשיקו. הכריך עשה רעש עם השקתו לא רק בשל קמפיין ויראלי חכם, אלא גם בזכות הייפ יוצא דופן שהוביל לתורים בני שעה מחוץ לסניפים, ועם השקתו נמכרו בחודשים הראשונים כ-2.5 מיליון כריכים, בכל יום. בכל. פאקינג. יום. הביקוש לכריך הפך לכל כך מופרע עד שהוביל לקטטות בתורים ועם עובדי הרשת, ובאחד המקרים לקוח שלף אקדח על קופאית שאמרה לו שהכריכים נגמרו. במקרה אחר, לקוח נדקר למוות אחרי שעקף מישהו אחר בתור. לא פלא שחברינו מאטלנטה כל כך שמחים למצוא כריכי עוף מתחת למושב שלהם.

(C).אפרו-אמריקאים ותרבות אסייתית:הקשר בין הקהילה האפרו-אמריקאית לתרבויות אסייתיות, בעיקר סיניות ויפניות, מושרש מבחינה היסטורית בקשר שבין השחורים של אמריקה למהגרים אסייתית, ולסולידריות ארוכת שנים במאבקים נגד גזענות. אבל התופעה התרבותית הזו, שהיא אמנם לא נפוצה אבל בהחלט קיימת, כבר הרבה יותר פשוטה. הקהילות גרו באזורים קרובים, לעיתים מעורבבים, ולא מעט פריטים מהתרבות האסייתית טפטפו לתוך התרבות האפרו-אמריקאית.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא חיבתם של אפרו-אמריקאים רבים לסרטי קונג פו, שנולדה בעיקר מכך שהסרטים האלה הוקרנו והופצו באולמות של סרטי בי מוביז, שהיו זולים וגם הציגו קולנוע שחור. במהרה, סרטי בלאקספלויטיישן שנוצרו בהשראתם, וילדים שחורים רבים גדלו על ברכי ברוס לי וחקייניו. אחר כך הגיעו הוו טאנג קלאן – הרכב היפ הופ שהושפע באופן ניכר מסרטי קונג פו ושילב אותם ואת המושגים שלהם בשיריו – ותערובת התרבויות המעניינת הזו לא פסק עד היום.

(D)."התחלה":טוב, אני מניח שרובכם מכירים את הסרט "Inception" של כריסטופר נולן מ-2010 כי פה לא מדובר בפריט תרבות אפרו-אמריקאי שלא מוכר לישראלים, אבל ליתר ביטחון למי שפספס – מדובר בסרט אקשן מד"בי העוסק בקבוצה של אנשים שמנסה "לשתול" במוחו של איש עסקים רעיון. הדרך לעשות זאת היא להיכנס לחלומות שלו, ואז לחלומות של הדמויות בחלומות שלו, ולשתול שם את הרעיון. בתוך כל זה יש את קוב (לאונרדו דיקפריו), שמוביל את המשימה, אבל נלחם בעולם חלומות מודחק משל עצמו.

הסרט כמובן מהווה השראה למצב החלום בתוך חלום של דריוס, אבל החלק היותר רלוונטי לאטלנטה הוא הטוטם – כלי אשר בעזרתו החולם יוכל תמיד לדעת אם הוא במציאות או עדיין בחלום. אצל קוב, למשל, הטוטם הוא סביבון פשוט. אם הסביבון נופל, סימן שקוב במציאות. אבל אם הסביבון ממשיך להסתובב, קוב עוד בחלום. אצל דריוס הטוטם הוא התחת של השופטת ג'ודי, אבל הרעיון בעיקרון אותו הדבר.

(E)."עולם אחר":סיטקום אפרו-אמריקאי מצליח במיוחד שרץ במשך שש עונות, בין 1987 ל-1993. "עולם אחר" החל כספין-אוף לסיקטום פופולרי אחר, וסליחה מראש – "משפחת קוסבי". אבל רגע, אל תברחו. בעונתה הראשונה, הסיטקום ליווה את ביתו הפיקטיבית של ביל קוסבי, דניס האקסטבל, בשנתה הראשונה בקולג' השחור הפקטיבי הילמן. מה זה קולג' שחור אתם שואלים? פשוט מאוד – קולג' שהוקם עבור אפרו-אמריקאים בימים בהם הם לא היו רצויים באקדמיה. הקולג'ים האלה, כמה עשרות ברחבי ארה"ב, עדיין פעילים, ועדיין מלמדים בעיקר תלמידים אפרו-אמריקאים.

בכל אופן, העונה הראשונה אולי זכתה להצלחה ברייטינג (הסדרה שובצה בין שני סיטקומים פופלרים במיוחד, "משפחת קוסבי" ו-"חופשי על הבר"), אבל זכתה לביקורות פושרות בעיקר מקרב קהל אפרו-אמריקאי, שהרגיש שהיא לא מייצגת נאמנה את אורח החיים בקולג' אפרו-אמריקאי. בעונה השניה הכוכבת הראשית של הסדרה ליסה בונה נכנסה להיריון מבעלה לני קרביץ, ופוטרה מהתכנית כי לפי ביל קוסבי, הקהל לא היה מוכן לקבל את הילדה הטובה דניס בהיריון. לצד זה, גייסו מפיקי התכנית את השחקנית דבי אלן, שהיתה מוכרת מתפקידה כמורה לריקוד לידיה גרנט ב"תהילה", לתפקיד המנהלת האמנותית של "עולם אחר".

אלן, שלמדה בעצמה בקולג' השחור הווארד בוושינגטון די.סי, שאבה מחויותיה והפכה את התכנית לחיה אחרת לגמרי שהצליחה לשקף את אורח החיים הסטודנטיאלי השחור, וגם שילבה נושאים של עסקו בהם באף סיטקום שחור אחר, ולרוב באף תכנית טלוויזיה – גזענות, הבדלי מעמדות, תקיפות מיניות ועוד – והם אפילו היו אחת מהתכניות הראשונות שעסקו במגיפת האיידס. בכך "עולם אחר" הצליחה להציג מנעד רחב של דמויות אפרו-אמריקאיות שלא נראו עד אז על המסך, ולהפוך מבחינה מסוימת לאם רוחנית של סדרות כמו אטלנטה.

(F)."הומבוי'ז בחלל החיצון":אולי אחד הרפרנסים האהובים עלי בסדרה כולה. "הומבוי'ז בחלל החיצון" היתה יצירה ביזארית מראש – סיטקום סיי-פיי פארודי על שני אפרו-אמריקאים מהשכונת, שמסתבר שעדיין קיימות במאה ה-23, שמרחפים בחלל במכונית/חללית שלהם, שנראה ממש דומה לרכב שהייתם רואים ב"פימפ מיי רייד". זה ביזארי, זה מגוחך, זה די גזעני וזה ממש גרוע.

היצירה הזו, מ-1996, שרדה כאמור רק עונה אחת בשל ביקורות גרועות, וגם מחאות מגופי זכויות אדם שחורים, ויש לומר – בצדק. היא התבססה על סטריאוטיפים אפרו-אמריקאים שהיו מבזים גם ביחס לעולם הסיטקום של הניינטיז, ונשכחה בספרי ההיסטוריה הרעה של הסיטקום, יחד עם הסיטקום "הייל מותק, אני בבית" (אמיתי לגמרי,נשבע לכם). אה, ועוד פרט מינורי מעניין – אחד מצמד ההומבויז שכיכב שם, דריל מ. בול, כיכב גם ב"עולם אחר". קטע.

(G).“הכל היה חלום”:תרגיל תסריטאי שכבר הפך לקלישאה, במסגרתו קוי עלילה שלמים נמחקים ברגע כשדמות אחת מתעוררת לפתע מחלום, ומגלה שכל הדברים המטורפים שקרו בסדרה – בין אם במהלך פרק, עונה או תקופה שלמה – היו למעשה חלום. התרגיל שומש לראשונה בעונת הסיום של הסדרה "אני חולם על ג'יני", כאשר באחד הפרקים סודה של ג'יני נחשף. מפיקי הסדרה צילמו את הפרק, אבל החליטו מאוחר יותר שזה סוף מאכזב, ולכן הוסיפו סצינה בה בן זוגה טוני מתעורר, ומגלה שהכל בסדר והוא רק חלם.

לקלישאה הזו היו אינספור וריאציות לאורך השנים: עונתה התשיעית של דאלאס מוסגרה כחלום כדי להחזיר את דמותו של בובי יואינג; הסיטקום ניוהארט, שבפרק הסיום הציג את אירועי כל הסדרה כחלום של דמות מסדרה מוקדמת יותר של אותו שחקן, בוב ניוהארט; ההיריון של פג באנדי ומארסי דארסי בעונה השישית של "נשואים פלוס", שהסתיים כשאל באנדי מתעורר ומגלה שהכל היה סיוט; ואפילו הסדרה רוזאן, שהציגה גרסה מאוד מדכאת לקלישאה – במהלך העונה התשיעית (והאחרונה בסבב המקורי של הסדרה) רוזאן זכתה ב-100 מיליון דולר בלוטו, מה ששינה משמעותית את אופי הסדרה על אנשי צווארון לבן. בפרק האחרון מתגלה שכל העונה האחרונה היא בכלל רומן פקטיבי שרוזאן כתבה על משפחתה, אחרי שבעלה דן נפטר מהתקף לב, והיא שקעה באבל. יאייקס.

אבל המקרה הבוטה, המכעיס והמוזר ביותר של התרגיל הזה (וגם זה שמזכיר יותר מהכל את הפרק האחרון של אטלנטה) קרה במסגרת הדרמה הרפואית מהאייטיז "St. Elsewhere". בפרק הסיום של הסדרה נחשף הגילוי שמסביר שכל עלילת הסדרה, בית החולים והדמויות שהצופים למדו לאהוב במהלך ששת עונותיה התרחשו בדמיונו של ילד אוטיסט בשם טומי ווסטפול. בדומה ל"קוסם מארץ עוץ" – כנראה היצירה הראשונה שהשתמשה ב"זה הכל היה חלום" – גם ווסטפול משך דמויות מחייו לתוך החלום שלו. הקהל, מיותר לציין, לא אהב את הסיום המגוחך הזה, בין היתר כי הטוויסט הגיע משום מקום. אבל בסדרה כמו אטלנטה, שהחלום והמציאות גם ככה מעורבבים בה, זה רק הגיוני שנישאר לפחות עם שאלה קטנה בנוגע למה אמיתי, ומה פשוט מתקיים בראשו של דריוס.

תודה שקראתם את הריקאפ הארוך בעולם והצטרפתם אלי לטריפ שהוא אטלנטה.לקריאת כל הריקאפים.
העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. העונה השלישית זמינה בדיסני+

• אטלנטה
• אפרו-אמריקאים
• המסך
• טלוויזיה
• סדרות
• דונלד גלובר