בחורף 2024 יצאתי למסע גילוי עצמי בברלין הקריר, אך בגלל שאני מי שאני, המסע כלל פחות בילויים במועדוני סקס ונטילת סמים ניסיוניים, ויותר הופעות סטנדאפ באנגלית וקורס אימפרוב. אבל התקופה הזאת של יום-יום בעיר שונה גרמה לי להעריך את תל אביב, העיר בה נולדתי וביליתי את מרבית חיי, בצורה חדשה. "רחוק מהעין, רחוק מהלב"? לא תמיד, כי בחודשיים וקצת שביליתי בבירה האירופאית הזאת למדתי להעריך את המטרופולין הקטן שלנו הרבה יותר.

>>מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

ברלין היא עיר מודרנית יותר, נוחה יותר ובואו נגיד את האמת – גם מתפקדת יותר מתל אביב. היא גדולה בהרבה, אבל המעבר בין שכונה לשכונה קל יותר בזכות תחבורה ציבורית יעילה, תדירה ואמינה. בתור סטנדאפיסט שאוהב לבכות על מצב הסטנדאפ התל אביבי, נהניתי מכמות ערבי הסטנדאפ באנגלית בעיר, בהם אפשר לעלות, לנסות בדיחות חדשות ולעבוד על כישורי שפה. אפילו פיסת הנוחות הכי אייקונית של תל אביב – הפיצוצייה שפתוחה 24 שעות – קיימת גם בברלין. בזכות חנויות ה-Späti שאפשר למצוא בכל רחוב. ממש גן עדן אירופאי לחובבי נוחות, קומדיה וחטיפים זולים, כל עוד הם יכולים להתמודד עם קצת קור.

אבל זה באמת הקור הזה הוא שמפריע, ואני לא מתכוון לזה מבחינת טמפרטורה – אלוהים יודע שאני מעדיף חורף פה על פני עוד קיץ מזיע ודביק בתל-אביב – אבל החום האנושי, אותה תכונה ישראלית שמוכרים לנו כסגולה, באמת חסרה מעט בברלין. כן, גם עבור קומיקאי ציני כמותי. אולי זה כי בחרתי במדינה הידועה בהתנהגות קרה, אולי זה כי ביליתי את מירב זמני פה לבד – אבל התגעגעתי לתחושת ה"ביחד" של תל-אביב, התחושה של "כולנו תקועים פה, אז בואו ננסה להנות מזה".

מהתחושה הזאת נולדו עשרות ערבי סטנדאפ תל-אביביים, ולמרות שהם לא שורדים הרבה זמן, יש בהם משהו מיוחד שאפשר לחוש רק בעיר הזאת. מהתחושה הזאת נולדים מעגלי ראפ, במות ספוקן-וורד, חוגי כתיבה, מועדוני קריאה ועוד ועוד ועוד. בין כל הטירוף שקורה במדינה שלנו, חייבים למצוא דרכים לשמור על שפיות מסוימת, ואנחנו התל-אביביים הפכנו מומחים לזה. יש שיחשיבו את זה כחלק מההתנשאות המובנית שלנו, אותם לוגמי אספרסו המדברים על אמנות בזמן שהמדינה בלהבות, אבל אני אוהב להתייחס לזה דווקא בתור חום אנושי מיוחד הקיים בעיר תל-אביב.

"החום התל-אביבי האנושי" מתבטא בדרכים רבות, ולא צפויות: מהמוכר בפיצוצייה, להומלס שיש לכם מערכת יחסים חברית איתו, לכל המכרים שאתם פוגשים כל יום בשכונה שלכם, כי העיר כל-כך קטנה, יחסית. קשה להשוות חיים שלמים בעיר לחופשה של חודשיים, אבל אני מרגיש שאם הייתי מבלה פה יותר זמן אז הייתי נהנה מהרבה יתרונות, אבל גם עדיין מתגעגע לאיזושהי תחושה קשה-להגדרה שקיימת רק בתל-אביב.

לשלם מחיר מופקע על נקניקייה בלחמניה, לעמוד בתור שעות בשביל גלידה חדשה, לנהל שיחת נפש עם מחוסר-בית בשעות הקטנות של הלילה, לראות ריב לא ברור בין שני אנשים מעורערים בנפשם בבית קפה, אלו דברים שאפשר לעשות רק בתל-אביב ואלו גם דברים שעד השנה לא הייתי מחשיב כ"דברים טובים" ובטח ובטח שלא הייתי מתגעגע אליהם, אבל כמו שאומר השיר "You don't know what you got ’till it's gone". או כמו שאומר השיר האחר "You only miss the sun when it's starts to snow" ואת שני השירים האלה אתם כנראה תוכלו לשמוע, חזק מדי, ברמקולים של בר תל-אביבי בזמן שאתם מחכים לקוקטייל במחיר מופקע כבר רבע שעה. איך אני מתגעגע.

• דברים טובים
• ❤ תל אביב
• ברלין
• טור אישי

עם קריאות לחרם בחו״ל ואיומי שלילת תקציבים וצנזורה בתוך ישראל, 2024 לא הייתה שנה מעוררת אופטימיות עבור הקולנוע הישראלי. נקודת האור בכל הסיפור היא, ובכן – הקולנוע. מבט על הסרטים שהגיעו לבתי הקולנוע השנה מגלה מקבץ שהוא לא רק איכותי אלא גם מגוון – מסחרי לצד מאתגר ומורכב, תיעודי לצד עלילתי ומאת יוצרים בעלי רקעים וסיפורי חיים שונים. אפילו הצורך להוסיף אמירה מרוח ״דווקא עכשיו״ לכל עיסוק בתרבות לא באמת פוגמת בהצלחה, כי פעם אחר פעם הסתכלנו השנה על המסך וראינו את עצמנו בחזרה.

>> מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

עוד לפני האסון, הסטרס של החיים במדינה הזו בנקודת הזמן הזו השאיר סימנים על היצירה המקומית. הרי בניכוי קולנוע דוקומנטרי שהגיב למצב בזריזות יחסית, הסרטים שראינו השנה צולמו ונכתבו הרבה קודם – ועדיין הצליחו לשקף חוויות ותחושות מהתקופה. זה נכון במיוחד במקרה של ״החייל הנעלם״, שהוגדר בדיעבד כמה וכמה פעמים כסרט נבואי. מאוד מפתה לזהות דווקא את המקומות שבהם הסרט לא מדייק (אנשים משתטחים על הרצפה באזעקה ברחוב תל אביב הומה? באמת?) – אבל ברגעים אחרים ההקבלה למציאות מרגישה בלתי נתפסת. ספק שסרט שהיה נוצר אחרי ה-7.10 היה יכול לתפוס את הרגע הזה בצורה כזאת, בלי לחשוש לדרוך על אף טריגר או טראומה.

אותו חייל נעלם מהכותרת הוא שלומי, גולנציק שאחרי לילה קשה ברצועת עזה נמלט בספונטניות הביתה ומשם לתל אביב. לבריחה יש סיבות עמוקות אבל גם אחת קונקרטית ודחופה – אהובתו עומדת לעזוב את הארץ ויש לו זמן מוגבל לשנות את דעתה. הסרט בנוי מסדרה של מפגשים ואפיזודות, רובן מתרחשות ברחבי תל אביב: מפגש עם זוג צרפתים פטריוטים בהגזמה, לאנץ׳ מפונפן במסעדה יקרה, שיחות מוזרות עם סבתא, שיחה פוליטית נפיצה על הבר ועוד. שלומי מחביא את הרובה בסמטה ונודד על אופניים מנחלת בנימין, לדירה הישנה של סבתו, למגדלי עזריאלי, לוילה בצפון העיר, והלוך ושוב לבית הוריו בדרום – רודף כאחוז דיבוק אחר האשליה של חיים נורמליים.

אבל אם שוט שבו שלומי צולל לתוך הים כדי להתחמק מאזעקה מזכיר כמה הכל נשאר זהה, כל סטייה קלה מההווה מזכירה שהרבה – המון – השתנה. נניח, כל צילום של אזור עזריאלי והקריה, ללא שמות חטופים כתובים על הכביש או פנים מוכרות מדי שנראות על שלטים וסטיקרים. בשלב מסוים בסרט, הצבא משתכנע ששלומי נחטף – קו עלילה שהוא שיח של ה-6 באוקטובר, במובן החיובי של המילה. כמו בהצצה לחיים אחרים, האימה מפני חטיפת חייל מטריפה לגמרי את המערכת הביטחונית והצבאית. אף אחד לא עולה לשידור כדי לדבר על עסקאות ״מופקרות״. אפילו יש הכרה, גם אם לרגע קצר, בנפגעים מהצד הפלסטיני.

כשהעלילה הזו נכתבה, האסוציאציה שעלתה הייתה השם ניב אסרף (שזייף את חטיפתו), ולא אינספור הפגנות, מחאות ומסקינגטייפ עם מספר ימים על חולצה. כנראה בגלל זה הנושא הטעון הזה זוכה כאן לפירוק וירטואוזי שלא היה מבייש את יחידת יהל״ם. סצנה שבה אמא של שלומי פוגשת קציני נפגעים הופכת לאחת הסצנות המצחיקות בסרט, פשוט כי היא מתרחשת רגע אחרי שאותה אם כמעט הוריד בוקס לבן החצוף שלה, בניסיון לגרום לו לחזור לבסיס. או לפחות לקפוץ לקצין העיר. ״תגיד להם שאיבדת את הנשק״, היא אומרת, והוא עונה ״אסור לאבד נשק״, רק כדי לקבל את התשובה ״אסור לאבד אנשים״.

כמו קפסולה זמן של ישראליות מבוהלת, יש בסרט הזה את כל היופי והכאב שמפריעים להמונים בישראל להירדם בלילה. את הפער המטורף בין האלימות וההרס במקום אחד והנורמליות של מקום אחר, לא מאוד רחוק. את הפחד לעזוב את הבית ואת הפחד להישאר מאחור בחברה מתפרקת. תאוות חיים חזירית ופחד מוות שאוכל מבפנים. פנטזיות על רגע גבורה ומולן מעשים נואשים, אנוכיים ופחדניים. הדחקה של סבל של האחר ושל סבל שלך ושל הצורך להתמודד עם השלכות מעשים. וגם אהבה – של בת זוג, של אמא ואבא או של אנשים זרים שמזהים בך משהו שהוא בכלל לא אתה. כל זה לא נשמע מאוד אופטימי, וזה כנראה באמת לא. אבל כשמשהו על מסך גורם לעולם להראות טיפה יותר ברור זה בהכרח גם הישג, כזה שראוי גם לחגוג.

• דברים טובים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי

לאורך כל שנת 2024 כתבנו על המתרחש בתל אביב, ובסביבה שלנו בכלל, ובכנות – זה היה לא מי יודע מה כיף. מה לעשות, המציאות מכתיבה לנו את העבודה. לקראת סיומה של השנה הארורה הזו החלטנו לנסות ולחפש את נקודות האור בתוך כל האופל הזה. תל אביב תמיד היתה עיר של אופטימיות. מצאנו 42 דברים טובים, כי החיים, היקום וכל השאר צריכים סיבה להמשיך לנוע קדימה.

>>טוב טעם: 17 דברים טובים שבכל זאת קרו השנה בקולינריה התל אביבית

1. תל אביב לא הושמדה

בסטנדרטים של המזרח התיכון כיום מדובר בדבר טוב מאוד.

2. הבארבי ביפו נפתח

אם שאול שמח,אנחנו שמחים. או לכל הפחות רגועים.

3. "קרוב אלי" התל אביבי כובש את העולם

וברור שידענו.השלב הבא – סרט ב-DC. מארוול כבר אאוט.

4. קסטה שינתה את מה שאנחנו יודעים על גלידה

סורי מכל הגלידריות אחרות, אבל עד שתשיגוגלידת אורז קלוי או מרשמלו מדורהאין לכם מה לדבר איתנו.

5. "הדונם של סבתא" הטריל ימנים

אם לא נצחק אז נבכה, אבל משמח שהגאונות של ירמי שיק בלום מתגלה עכשיו ברבים.

6. השעשועון שהזכיר לנו שיכול להיות פה כיף

"לא רק פודקאסט. זו הצהרת כוונות, אמנות פרפורמנס, חומר למחקרים. זה כל הכיף של קריאת רכילות וחיטוט בחייהם של מפורסמים, אבל בלי קורבנות ורגשות אשם. אה, וזה גם בחרוזים, אז זו גם שירה פוסט מודרנית".
לטקסט ההרחבה המלא

7. הסינבון חוזר

ההיפך המוחלט מהסעיף הקודם, פצצת מתיקות ופחמימות שכבר עשתה הייפ לפני יותר מעשור וכעת חוזרת עם אותו טעם וניחוח ממכר. כדי לטעום את הסינבון המקורי עם הקינמון והפרוסטינג הלבן, תצטרכו לנסוע לקניון עזריאלי ולהתייבש בתור.התמורה מתגמלת כראויכי טראש תמיד מנצח, אבל 45 דקות על הרגליים בחברת מכורים כמונו היו קצת יותר מדי. אפשרות אחרת היא לעקוב אחרי האינסטגרם של מאפיות וקונדיטוריות בעיר, למשל נולה, בוטיק סנטרל, נורדיניו וגרציאני, ולגלות מתי אופים שם את השבלולים הנחשקים.

8. פריחתה של כיכר ביאליק

עיריית תל אביב יפו השקיע רבות לחדש את הכיכר ולהפוך את הבתים שסביבו למוזיאון חי, לצד ריכוז עסקים מלהיבים – כולםמדברים על עמיתהובצדק, אבל אל תפספסו אתאלג'יר– ויש לנו מרכז עירוני שנולד מחדש. כמה שיותר כאלה בבקשה.

9. המסעדות נסגרות לטובת מחאת חצי המיליון

מחאות החטופים היא אחת החשובות בתולדות המדינה, ולמרות שראשי המשק לא ראו לנכון להשבית לטובת יצירת לחץ לעסקת חטופים (שאלו את עצמכם למה), המסעדותנרתמו כדי לחזק את המחאהבערב שבו קראו המשפחות להשבית את המשק. לפחות למישהו אכפת כאן.

10. קולנוע מובילנד נפתח בתל אביב

הבטיחו לנו חוויית קולנוע חדשה, עם ספות ובר אלכוהול וסיבה לצאת מהבית לקולנוע – וגם אם זהעדיין לא מושלם, וואלה קיימו.

11. האירוע התרבותי המרגש של השנה

שותפות אמתית דרך המוזיקה, אל תגידו שזה לא מרגש אתכם.
לטקסט ההרחבה המלא

12. תרבות של סולידריות

התרבות שאנחנו צריכותבשביל עתיד יותר טוב כאן.

13. כוכבי מישלן כחול לבן

עד לשבעה באוקטובר האמנו שמדריך מישלן יגיע לישראל. היו אמנם ענייני תקציב שכרגיל עיכבו את המו"מ עם הארגון העולמי, אך משאלה נפתרו נראה היה שהדרך סלולה ואו טו טו הכוכבים נוחתים בתל אביב. ואז קרה מה שקרה והתכנית כמובן נגנזה. מי שלא נפגעו הן מסעדות שף ישראליות בחו"ל – "שמונה" של אייל שני, "שבור" של אסף גרניט ואורי נבון, "פריזם" של גל בן משה (פאסטל) בברלין, La Bottega del Buon Caffe של שף ארז אוחיון באיטליה ו-NHome של שף מתן בן זקן בפריז. גלעד פלד, שף מסעדת קולונאד בלוצרן ובעברו הרחוק שף מסעדת פושקין היוקרתית, שפעלה ברחוב מונטיפיורי, זכה בשני כוכבי מישלן, הישג שעד כה היה שמור רק לשף מושיק רוט עבור MOSHIK& באמסטרדם. בלי להתקטנן בענייני גיאוגרפיה, כשמחברים את כל הכוכבים השמיים נעשים קצת יותר בהירים, וזה הרי מה שחשוב עכשיו.

14. הנאומים של ליאור אשכנזי בכיכר החטופים

אה, אז ככה מרגישה תקווה.

15. מרכז הספורט הימי הקהילתי החדש

הסוד הלא באמת סודי של השנה: מרכז הספורט הימי החדש בחוף הדולפינריום הוא הראשון בעולם שמופעל כמרכז קהילתי בבעלות עירונית מלאה, ובמחירים שווים לכל נפש, עם מטרה אחת – להוביל תרבות ימית, ולהתחיל לחבר מחדש את העיר לים.קפצו ראש.

16. לוחות רישוי לכלים חשמליים

עוד תירוץ לאי אכיפה יורד עםהחוק שמחייב לוחית רישוי בכל כלי רכב חשמליים. עכשיו רק נותר לראות אם יצליחו להציל את הולכי הרכב מהסכנה של טייסים על שתיים.

17. "מלך החגיגת" גילה לנו את הסודות של העיר

חגיגה לעינייםוזכרונות מעורפלים מהריף רף.

18. הצלנו את קפה שפירא

אם המקום הקסום הזה היה נסגר, היינו מאבדים חתיכה מהלב התל אביבי שלנו. אחרישבחודש נובמבר ביקשו עזרה, שמחנו לראות שבית הקפה האהוב הצליח לגייס לא פחות מ-262 אלף ש"ח(!), שיעזרו לו לשרוד את התקופה. אנחנו חייבים לגלות מי האדם שקנה את הטבת ה"קפה בלי תחתית" למשך שנה ב-3000 ש"ח.

19. צדפות ב-12 שקל

כאילו היינו פריז, בקיץ האחרון תל אביב התאבססה על צדפות. הרכיכה הנחשקת נצפתה בכל בר ומסעדה שמחזיקים מעצמם, ולא רק בבסטה, לפופ אפים של The Oyster Society אי אפשר היה להשיג מקום, והאויסטר קלאב בנחלת בנימין רכב על הטרנד והוסיף שמפנייה (גם ורודה). אבל אף אחד לא הצליח לעשות מה שעשה שף גיא גמזו, ששבר את השוק בהלנה למשך שבוע עם אויסטרים ב-12 ש"ח – שליש ממחירם בשוק. איך קרתה קומבינה כזו אין לדעת, אך נשמח אם היא תחזור על עצמה.

20. בית המכולות של יפו

דווקא בתקופה הקשה ביותר על יפו, הפינה המושקעת והחכמה הזו מציעה הרבה סיבות להגיע דרומה.בית הקפה המתוק הזההוא רק סיבה אחת.

21. יצאנו ממעגל הוולט

זה היה קשה, אבל מרגע שהפחתנו את המשלוחים פתאום הבנוכמה וולט זו הוצאה לא משתלמת. בסדר, נו – לפעמים אנחנו עוד חוטאים מעצלנות. אבל זה התהליך, לא היעד.

22. למדנו "איך לעשות דברים"

זו לא רק הזדמנות להודות על הפודקאסט המצויין של שיר ראובן בתאגיד – שלימד אותנו איך לשמור סוד (עם אורנה בנאי), איך לעבור גמילה (עם ליאור דיין) או איך להיות נער גבעות (עם דוב מורל) – אלא גם הזדמנות להזכיר שהוא בכלל נולד בטורממש כאן בטיים אאוט. גאים בך שיר.

23. קפה עוטף

תמיר ברלקו, יזם ומייסד רשת ארקפה, הוביל לאחר השבעה באוקטובר את הקמת "קפה עוטף" – רשת בתי קפה שמנוהלת ומתופעלת על ידי תושבי עוטף שפונו מביתם, כאשר כל ההכנסות מופנות לקהילות, לטובת שיקומן. מלבד זאת, ולא פחות חשוב, בתי הקפה מספקים לעובדים שנתלשו משגרת חייהם תעסוקה וסוג של שגרה שחיונית לשיקום הנפש. פופ אפ "קפה עוטף נתיב העשרה" בשרונה כבר נסגר, אך ב"קפה עוטף רעים" בפלורנטין אפשר עדיין לקנות קפה ומאפה ופריט מעוטר בכלנית, לנחם ולהתנחם.

24. מייקל רפפורט

שמחנו לגלותשהוא באמת מצחיק, ולא רק כי הוא לטובתנו.

25. מצאנו "מטמון"

זה לא חדש לאף אחד שאנשי בית רומנו הם המנוע התרבותי האמתי של העיר, אבל ההפתעה שהיא "מטמון" – ספרייה, חנות ספרים, סלון קריאה וחלל לאירועים קטנים – תפסה גם אותנו נרגשים סביב המילה הכתובה,ואפילו AI.

26. בית רדיקל

בתקופה של הרס כזה גדול מסביבנו, טוב לראות שיש גופים שמנסים לבנות מחדש – ובשנה האחרונה בית רדיקל עבדו בקדחנות כדי להציע אלטרנטיבה, מרחב ליברלי ולא במקרה –פסטיבל של תקווהותרבות נגד היאוש.היינו זקוקים לזה.

27. הפיתות של חמודי אבולעפיה

צוחקים עלינו שאנחנו מזכירים את חמודי אבולעפיה בכל הזדמנות אז כאן המקום לומר שנכון, ושכולם יקפצו. אנחנו אוהבים את האיש עם הלב הנדיב והידיים הטובות ונלך אחריו לאן שהוא והפיתות המושלמות שלו ילכו. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו (המעדנייה, כמובן).

28. 3426

על שטח של 1500 מ"ר, היכן שפעם היה שוק הדגים העירוני,נפתח באפרילמרחב תרבות חדש שמבטיח לשלב בין יצירתיות, חינוך וקיימות. בינתיים תמצאו שם את בית רדיקל, את הסטודיו של מרים כבסה, את העיתונאית והחוקרת רונית ורד, קבוצת שפים וסומליירים וסטודיו לייצור דיגיטלי ורובוטי

29. האלבום "הביתה" של מיכאל כהן

הראפר התל אביבי המקורי חוזר עם אלבום סולו שני שעוסק לא מעט בבית של כהן – שהוא גם תל אביב, אבל גם ישראל. כמה טוב שיש אותולבטא מה שכולנו פה חווים.

30. ובכלל, הראפרים והראפריות עושים קאמבק

עם ההצלחה מתעורר הרעב, והמוני ראפרים שהקדימו את זמנם חוזרים כדי לתת ניסיון נוסף,הפעם כשהקהל מוכן לז'אנר.

31. בית חנה ברודצקי

אח קטן-גדול מצטרף למשפחת בית חנה, הפעם ברחוב ברודצקי ברמת אביב הירוקה. כמו בתי חנה הקודמים, גם הוא עושה כבוד למסורת של המבנה שבו נפתח (במקרה הזה, קולנוע), ויציע לתושבי השכונות הקרובות רגע של שפיות ושלומות (המונח העברי ל-well being. תודו שהפתענו).

32. MOSHIK&

הדבר הכי קרוב למישלן בישראל כרגע זו המסעדה החדשה של מושיק רוט, חלל מעוצב במבנה לשימור שבו סועדים בכל ערב 40 בני מזל שהצליחו להשיג מקום, 20 איש בכל סרוויס. חדר יין שקוף ובו 400 לייבלים, כולל יינות גרנד קרו מכרמים מצטיינים בעולם, כלים מאוסף פרטי שרוט אצר במשך שנים, מלצר לכל אורח כמעט ותג מחיר של 800 ש"ח לאדם לפני אלכוהול מציבים את גלגולה התל אביבי של המסעדה מאמסטרדם בצמרת הפיין דיינינג בארץ. כשמדריך מישלן ישוב לישראל ושאלת הכוכבים ל-MOSHIK& תעלה על הפרק, נראה עד כמה מסוגל הארגון להיות אובייקטיבי ולהעניק לרוט את שני הכוכבים שמגיעים לו.

33. ענן נפתח בפלורנטין

חנות תקליטים, חדר מוזיקה, חלל האזנה ובר שכונתי – ומאז גם בית קפה בשם "קשת" –והכל במקום אינטימי אחד.

34. המרכז הגאה החדש האיר לנו מקום בלב

עם השקעה של 30 מיליון שקלים וחזון ליצור מקום לאנשים שנאבקים על אהבתם, על זהותם ועל החירות שלהם במדינה שהולכת ומקצינה – המרכז הגאה פתח את שעריו בחודש מרץ. לאור קיצוץ של 40 אחוז בתקציב האגף ללהט"ב במשרד לשוויון חברתי מטעם הממשלה הקיצונית הזו, זהקרן אור צבעונית ומשמחת.

35. עוד רגע מצילים גם את השאפה בר

בדומה לקפה שפירא, גם הבנות שמפעילות את הבר המצליח מיפו הבינו שאם לא ינקטו בצעד דראסטי, מפעל חייהןיקרוס אל מול השקט של רחובות יפו. למרבה השמחה, ההדסטארט שלהם גם רץ היטב, כי נשארו עוד 17 יום ורק 8% נותרו, כך שזה חדשות טובות – אבל אל תהיו שאננים,וסגרו להם את הפער.

36. החייל הנעלם

"כמו קפסולת זמן של ישראליות מבוהלת, יש בסרט הזה את כל היופי והכאב שמפריעים להמונים בישראל להירדם בלילה. את הפער המטורף בין האלימות וההרס במקום אחד והנורמליות של מקום אחר, לא מאוד רחוק. את הפחד לעזוב את הבית ואת הפחד להישאר מאחור בחברה מתפרקת. תאוות חיים חזירית ופחד מוות שאוכל מבפנים".
הטקסט המלא

37. JMT אוכל רחוב קוריאני

אחרי שנים של הגמוניה תאילנדית ויפנית מתובלת בקמצוץ וייטנאמי, סוף סוף נפתח בעיר ספוט אוכל קוריאני צבעוני ושמח. הכי כיף להציף את השולחן במנות בטוקבוקי וקימצ'י חריפים־חמוצים, לדפוק בקבוק סוג'ו ולזמזם בלב APT APT, כמו בכל עיר נורמלית בעולם. ועכשיו כשהתיאבון נפתח – הבו לנו מסעדות קוריאניות וטייוואניות, מלזיות ובורמזיות וגם את המטבח הסיני מהאייטיז, כי עוף באננס אף פעם לא יוצא מהאופנה. תשאלו את אהרוני.

38. אריק שגב קובר את הסדרה שלו באופן חגיגי

אווירת המוות של המלחמה הגיעה גם מחוץ לעזה, מה שגרם לתאגיד להרוג את הסדרה "אנשים מתים", אחת הקומדיות הכי שחורות שלא ראינו על המסך הישראלי, מאת התסריטאי האהוב עלינו אריק שגב. זה, כשלעצמו, לא דבר שמח – אבל האופן בו שגב בחר להיפרד מסדרה על מוותפשוט קבר אותנו, בקטע טוב.

39. יש כ-30 פסלים חדשים בעיר

אתם בכלל קלטתם שכל כך הרבה יצירות אמנות פוזרו במרחב הציבורי במהלך השנה? כי אנחנו כן, וגם הכנו מדריךלאיך למצוא אותם.

40. משק עפאים הגיעו לתל אביב

לא פחות מ-380 מוצרי מעדניה ארטיזנלים, מגוון לחמים טריים מקמחים עתיקים, ויטרינת מאפים שתרגש גם תתרן, כריכים טריים, תבשילים, והאם אמרנו כבר משהו על המאפים? אחדמפינות האיכות החדשות של העיר.נו בסדר, אז הסניף השנילא שרד את התקופה, אבל עדיין יש את הראשון.

41. מדרחוב פלורנטין

פייר, אנחנו לא לגמרי סגורים שזה דבר טוב, אבלמעדיפים להישאר אופטימיים.

42. אנחנו תמיד יכולים לעזוב לברלין

נו,צריך תוכנית מילוט, לא?

• דברים טובים
• מייקל רפפורט
• מישלן

לאורך התקופה האחרונה – ועוד לפני המלחמה, למען האמת – אנחנו מסקרים את המכות החוזרות ונשנות שחוטפים עסקי האוכל של העיר, החל מאתגרים מול ההפגנות, דרך חוסרי כוח אדם ויציאה למילואים וכמובן, בהתאם למלחמה, לא מעט סגירות. אבל לבטן התל אביבית יש כוח יותר גדול ממה שניתן לחשוב, ואף על פי כן, סצינת האוכל המקומית נוע תנוע. לקראת סיום השנה האזרחית הארורה הזו, מצאנו 17 דברים מאוד טובים שקרו השנה, למרות הכל.

>>

1. תל אביב תומכת בצפון ובעוטף

קשה לדבר על השבעה באוקטובר בהקשר משמח. ובכל זאת, אפילו הזו הצמיחה יוזמות שמחממות את הלב. בשעה שהמסעדות עצמן במשבר קיומי, התגייסה הקולינריה התל אביבית לתמוך בעוטף ובצפון, כשאנשי האוכל בעיר נרתמו לעזור למפונים, לחיילים, לנפגעים, לקולגות, לחקלאים ולכל מי שזקוק לכך. ראשונים להתעשת היו יותם ואסף דוקטור, בעלי "האחים", שהקימו במסעדה חמ"ל ענק להכנת ושינוע אוכל לחזית עוד ביום הראשון למלחמה. מכאן נפתח הסכר לאינספור מיזמי תמיכה קטנים כגדולים: מסעדת טאיזו שהכשירה את המטבח כדי לבשל לחיילים ומלפונים; החמ"ל במרכז הקולינרי "אסיף"; מיזם הכנת כריכים באוזריה והכנת אוכל לחיילים ומפונים טבעונים במסעדת J17 ועוד ועוד.

ההירתמות המרשימה הזו נמשכה עמוק לתוך 2024, כאשר ברחבי העיר נערכו ירידי תוצרת חקלאית מהצפון והעוטף, ובתי עסק רבים תרמו חלק מהכנסותיהם לטובת תמיכה בנפגעי המלחמה ואירחו מסעדות שנסגרו. די להזכיר על קצה המזלג את מאפיית לחמים שאימצה את האופה יקי שגיא מבארי, את חיים כהן שאירח את המבורגריית כביש 90 בדיקסי ואת קאלו באבא מקרית שמונה, שערבי האוכל ההודי שלו הביאו קהל רב לקסבה (שנסגרה מאז). ענף האלכוהול תרם גם כן את תרומתו לחיבוק ולזיכרון. זכורות במיוחד היוזמות למען החטופות כרמל גת ז"ל ורומי לשם גונן תיבדל לחיים ארוכים, שבימי ההולדת שלהן הוגשו בברים ובמסעדות בכל רחבי העיר קוקטיילים שהן אהבו במיוחד. לכולם מגיע להשיא משואה ביום העצמאות הבא ולזכות בשוך הקרבות להתחשבות מצד העירייה ומשרדי הממשלה.

2. המטבח הצרפתי חוזר

תנו לנו קצת חורף ודכדוך ואנחנו חוזרים אחורה, להתרפק על כמה טוב היה פעם. אולי זו הסיבה לכך שברשתות החברתיות עפים על כל מה שמריח צרפת – מרק בצל, גראטן, ביסק וכל השאר שבו להיות הבון טון, עד שכאשר השף של הוטל מונטיפיורי הוציא את הקרפ סוזט מהתפריט, רותי ברודו התקשרה לצעוק. טרנד האויסטרים וברי היין, האוכל שרושפלד מבשל בבריקס ופריחת הפטיסרי – כולם תומכים ברטרו ומוכיחים שלקלאסיקה אין תאריך תפוגה.

3. הסינבון חוזר

ההיפך המוחלט מהסעיף הקודם, פצצת מתיקות ופחמימות שכבר עשתה הייפ לפני יותר מעשור וכעת חוזרת עם אותו טעם וניחוח ממכר. כדי לטעום את הסינבון המקורי עם הקינמון והפרוסטינג הלבן, תצטרכו לנסוע לקניון עזריאלי ולהתייבש בתור.התמורה מתגמלת כראויכי טראש תמיד מנצח, אבל 45 דקות על הרגליים בחברת מכורים כמונו היו קצת יותר מדי. אפשרות אחרת היא לעקוב אחרי האינסטגרם של מאפיות וקונדיטוריות בעיר, למשל נולה, בוטיק סנטרל, נורדיניו וגרציאני, ולגלות מתי אופים שם את השבלולים הנחשקים.

4. אייל שני

גם אם הוא יודיע על פתיחת מסעדה בדמשק, שום דבר לא יפתיע אותנו לגבי אייל שני. השנה הוא פתח את דוכן הגלידה המצוין "קסטה", השיק את המועדון־מסעדה התיאטרלי "גילה וננסי" בשיתוף עם ליין הפאג, הכשיר את סניף המזנון ברמת החייל ושמר לשנה נוספת על כוכב המישלן של מסעדת "שמונה" בניו יורק. אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אבל אייל שני הוא חד משמעית תופעה ייחודית.

5. כוכבי מישלן כחול לבן

עד לשבעה באוקטובר האמנו שמדריך מישלן יגיע לישראל. היו אמנם ענייני תקציב שכרגיל עיכבו את המו"מ עם הארגון העולמי, אך משאלה נפתרו נראה היה שהדרך סלולה ואו טו טו הכוכבים נוחתים בתל אביב. ואז קרה מה שקרה והתכנית כמובן נגנזה. מי שלא נפגעו הן מסעדות שף ישראליות בחו"ל – "שמונה" של אייל שני, "שבור" של אסף גרניט ואורי נבון, "פריזם" של גל בן משה (פאסטל) בברלין, La Bottega del Buon Caffe של שף ארז אוחיון באיטליה ו-NHome של שף מתן בן זקן בפריז. גלעד פלד, שף מסעדת קולונאד בלוצרן ובעברו הרחוק שף מסעדת פושקין היוקרתית, שפעלה ברחוב מונטיפיורי, זכה בשני כוכבי מישלן, הישג שעד כה היה שמור רק לשף מושיק רוט עבור MOSHIK& באמסטרדם. בלי להתקטנן בענייני גיאוגרפיה, כשמחברים את כל הכוכבים השמיים נעשים קצת יותר בהירים, וזה הרי מה שחשוב עכשיו.

6. קלארו לונדון

בתקופה שבה האנטישמיות מרימה ראש והפגנות פרו פלסטיניות שוטפות את בירות אירופה, צריך קונטיינרים של אומץ כדי לפתוח מסעדה בלונדון, בלב המאפלייה. שף רן שמואלי החליט שהפרויקט ייצא לדרך ויהי מה, והשיק תוך כדי מלחמה את קלארו המקומית־לונדונית ברובע סנט ג'יימס היוקרתי, במבנה ששייך לבית המלוכה. בעינינו זהו לא פחות מאשר אקט של ציונות, ואולי כשהבריטים יטעמו את הברד פודינג המיתולוגי הם ישנאו אותנו קצת פחות.

7. צדפות ב-4 שקל

כאילו היינו פריז, בקיץ האחרון תל אביב התאבססה על צדפות. הרכיכה הנחשקת נצפתה בכל בר ומסעדה שמחזיקים מעצמם, ולא רק בבסטה, לפופ אפים של The Oyster Society אי אפשר היה להשיג מקום, והאויסטר קלאב בנחלת בנימין רכב על הטרנד והוסיף שמפנייה (גם ורודה). אבל אף אחד לא הצליח לעשות מה שעשה שף גיא גמזו, ששבר את השוק בהלנה למשך שבוע עם אויסטרים ב-4 ש"ח – שליש ממחירם בשוק. איך קרתה קומבינה כזו אין לדעת, אך נשמח אם היא תחזור על עצמה.

8. רושפלד חוזר למטבח

סייד אפקט של סעיף 3 ואחד הדברים שהכי שמחו אותנו השנה היה לגלות את רושפלד שוב במטבח. הרומן עם הבריקס התחיל בקטן, "זה פשוט מתחת לבית שלי ורציתי להנות מאוכל טעים ליד היין", הוא סיפר לנו. עד מהרה נכנס השף הוותיק להרפתקאות בראנצ'ים וערבי יין ואוכל על פי מחוזות באירופה והוכיח שמאומה לא השתנה בשליטה שלו באמנות הבישול הקלאסי. רושפלד עדיין גאון, והביסק והטרין שלו ראויים לכוכב מישלן.

9. הקונדיטוריה מתפוצצת

לאט לאט אך בצעד בוטח, הקונדיטוריה בעיר מדביקה את המסעדות בגיוון ובמקצוענות. סטודיו סניורה ופסיליטי, גבי גודיז וספוט הקינוחים של אלון שבו בג'אפה משקפים את השפיץ של ההייפ, במאפים מתוקים ומלוחים שלא היו מביישים אף פטיסרי בפריז. פאי הלימון המיתולוגי של מגזינו התמקם בחנות חדשה, וסניף עמיתה במוזיאון העיר הוא התגלמות הקונדיטוריה הישראלית החדשה בנראות ובתוכן. עוד כמה כאלה ושנת 2025 תהיה יותר מתוקה ונסבלת מקודמתה.

10. קפה עוטף

תמיר ברלקו, יזם ומייסד רשת ארקפה, הוביל לאחר השבעה באוקטובר את הקמת "קפה עוטף" – רשת בתי קפה שמנוהלת ומתופעלת על ידי תושבי עוטף שפונו מביתם, כאשר כל ההכנסות מופנות לקהילות, לטובת שיקומן. מלבד זאת, ולא פחות חשוב, בתי הקפה מספקים לעובדים שנתלשו משגרת חייהם תעסוקה וסוג של שגרה שחיונית לשיקום הנפש. פופ אפ "קפה עוטף נתיב העשרה" בשרונה כבר נסגר, אך ב"קפה עוטף רעים" בפלורנטין אפשר עדיין לקנות קפה ומאפה ופריט מעוטר בכלנית, לנחם ולהתנחם.

11. שינקין שב לגדולתו

קפה תמר כבר מזמן איננו, אבל בואכה 2025 שינקין משיב לעצמו את תהילת הניינטיז: מעדניית עילא של אפרת אנזל והמאצ'ה בר שנפתחו השנה מצטרפים לרשימה ארוכה של עסקי אוכל ארטיזנליים, שממפים את הקולינריה בעיר – הקצבייה של אהרוני ומעדניית הדגים, בוטיק השוקולד קרדינל ומקדש המתוקים של אלון שבו, חנות היין אל מאנו והבייגלים של סלין פרייטאג ועוד ועוד. חלום שלנו לקחת יום חופש ופשוט לעבור מחנות לחנות ומביס לביס, ואז לקרוס על ספסל בגינה לנמנום בשמש.

12. מיכל אפשטיין זוכה במאסטר שף

סוף סוף ישראל כולה מגלה את מה שבתל אביב כבר יודעים מזמן, שב-Eats יש אוכל נהדר ושעוגת הגזר של השפית מיכל אפשטיין היא הברקה מסחררת. ועכשיו שכולם גם ייהנו מהתור, אנחנו נישאר עם וולט ותן ביס.

13. ברי יין שכונתיים גם מחוץ למרכז

בפלורנטין ושוק לווינסקי אי אפשר לזרוק פקק שעם מבלי ליפול על בר יין. דרום ומרכז העיר סובלים (או נהנים, תלוי איך מסתכלים על זה) מהתפוצצות של ברי יין, תופעה שנראתה נחמדה בהתחלה אבל מתחילה למצות את עצמה, כמו כל דבר שיש ממנו יותר מדי. למרבה המזל, הטרנד זולג בעדינות לפריפריות הפנים עירונייות, ושם הוא כבר על תקן שירות לקהילה – לדוגמה בר היין החמוד ג'ודי בשדרות יהודית והמטבח של גרוני ברמת אביב. וכל מה שחותך את המרחק מהמרכז לפריפריה וחוסך עמידה בפקקים בדרך לבילוי – מבורך.

14. הפיתות של חמודי אבולעפיה

צוחקים עלינו שאנחנו מזכירים את חמודי אבולעפיה בכל הזדמנות אז כאן המקום לומר שנכון, ושכולם יקפצו. אנחנו אוהבים את האיש עם הלב הנדיב והידיים הטובות ונלך אחריו לאן שהוא והפיתות המושלמות שלו ילכו. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו (המעדנייה, כמובן).

15. הפופ אפים של אלעזר טמנו

במקום שבו המטבח האתיופי כמעט שלא הצליח להשתלב בזירת המסעדות, בא אלעזר טמנו יוצא הריאליטי "המסעדה הבאה" ומעיף את הפוני עם בישול אפריקני־אתיופי עילי. כאמן שהוא (ואל תפספסו אתהאינסטגרם שלו) משדרג טמנו את האוכל האתיופי, ומרים אותו ממקומו המסורתי במטבח הביתי אל מחוזות של טכניקות מתקדמות ושילובי טעמים מפתיעים. אנו מחכים לרגע שבו הוא יעזוב את הפופ אפים ויפתח מסעדה של ממש.

16. MOSHIK&

הדבר הכי קרוב למישלן בישראל כרגע זו המסעדה החדשה של מושיק רוט, חלל מעוצב במבנה לשימור שבו סועדים בכל ערב 40 בני מזל שהצליחו להשיג מקום, 20 איש בכל סרוויס. חדר יין שקוף ובו 400 לייבלים, כולל יינות גרנד קרו מכרמים מצטיינים בעולם, כלים מאוסף פרטי שרוט אצר במשך שנים, מלצר לכל אורח כמעט ותג מחיר של 800 ש"ח לאדם לפני אלכוהול מציבים את גלגולה התל אביבי של המסעדה מאמסטרדם בצמרת הפיין דיינינג בארץ. כשמדריך מישלן ישוב לישראל ושאלת הכוכבים ל-MOSHIK& תעלה על הפרק, נראה עד כמה מסוגל הארגון להיות אובייקטיבי ולהעניק לרוט את שני הכוכבים שמגיעים לו.

17. JMT אוכל רחוב קוריאני

אחרי שנים של הגמוניה תאילנדית ויפנית מתובלת בקמצוץ וייטנאמי, סוף סוף נפתח בעיר ספוט אוכל קוריאני צבעוני ושמח. הכי כיף להציף את השולחן במנות בטוקבוקי וקימצ'י חריפים־חמוצים, לדפוק בקבוק סוג'ו ולזמזם בלב APT APT, כמו בכל עיר נורמלית בעולם. ועכשיו כשהתיאבון נפתח – הבו לנו מסעדות קוריאניות וטייוואניות, מלזיות ובורמזיות וגם את המטבח הסיני מהאייטיז, כי עוף באננס אף פעם לא יוצא מהאופנה. תשאלו את אהרוני.

• אוכלים שותים
• תל אביב נרתמת
• קפה עוטף
• קוריאני
• מושיק רוט
• דברים טובים

רותי ברודו לא מזהה סלבס אחרים בהשקות וגם כשהם מזדהים בשמם אין לה מושג מי הם – כן, גם אם היא עוקבת אחריהם באינסטגרם; צדי צרפתי מתפנק בסוף יום קשה עם מנה של קוטג׳ עם צימוקים; נטע ברזילי חולה על ״דקסטר״ ו-״עספור״ אבל חושבת ש״כוכב נולד״ מזוויעה (כלומר, נכון לשנת 2010); אילנית לוי עשתה גוסטינג לאופציה של קריירה מוזיקלית, לטענתה בצדק; גורי אלפי לא תופס מעצמו נמוך כי במשפחה שלו ובמשפחה של אשתו הוא הכי גבוה, אבל מופיע במצעד הנמוכים הלוהטים של ערוץ הבידור הישראלי; אה, ועופר שכטר הפליץ פעם על עמליה דואק.

>>טוב טעם: 17 דברים טובים שבכל זאת קרו השנה בקולינריה התל אביבית

את כל פרטי המידע הללו ורבים אחרים – נניח, הקונספט של להיות ״שותפים לאוטו״ – גילינו השנה בזכות הפודקאסט ״השעשועון של גבע אהרון״. בעצם, זה הרבה יותר מרק פודקאסט – זו הצהרת כוונות, אמנות פרפורמנס, חומר למחקרים (בקרוב בהוצאת רסלינג: ״זהות וזיכרון בשעשועון: כינון העצמי הטריוויאלי בטריוויה״). זה כל הכיף של קריאת רכילות וחיטוט בחייהם של מפורסמים, אבל בלי קורבנות ורגשות אשם. זו מחווה אוהבת וגם נגעלת למוסד המופלא והמשוגע לגמרי שהוא עיתונות בידור ורכילות בישראל. מצהובונים שכבר מזמן הלכו לעולמם דרך מדורת השבט שהיא ראיון השער בשבעה לילות ועד לכותרות מרושעות וסקסיסטיות באדיבות ראשית שנות האלפיים המקוללות. אה, וזה גם בחרוזים, אז זו גם שירה פוסט מודרנית.

בכל פרק של השעשועון מוזמן סלב אחר לשעשועון על חייו או חייה, או לפחות על כל אספקט שלהם שתועד בתקשורת ההמונים או במדיה החברתית. גבע – יוצר קולנוע וטלוויזיה והעוקב הנאמן ביותר אחר פועלה של סמדר שיר – מוציא כל אורחת ואורח למסע בין תחנות החיים המהותיות יותר ובעיקר פחות. חלקם נשאלו על חלטורות שהגישו בטלוויזיה ופרויקטים שלא מומשו, אחרים על וידויים בראיונות או על יציאות בצילומי מאסטר שף וכולם על הניחוח של ארז טל. זה כמו לראות אדם מגשש דרך במבוך שמעוצב בדמותו. אך הפליאה הראשונית מתחלפת די מהר בהתפעלות מוחלטת מעומק התחקיר, מהחריזה שפועלת על פי חוקיות משלה ומהשאלות שרובן מאפילות על התשובות.

מדי פרק מציין גבע כי השעשועון הוקלט לפני סוף העולם – ואיזה מזל שהוא לא נשאר גנוז והגיע לאפליקציות הפודקאסטים בדיוק כשהמדינה הייתה נואשת לשמץ של בועתיות מתוקה. ברור שאי אפשר ליצור פרויקט כזה בלי כבוד עמוק לחומרי הגלם, על כל הטראשיות והשכונה המוחלטת שנובעת מהם. עם זאת, יש בו איזון בין קריאה בשקיקה לביקורת חדה. ובדרכו, הפודקאסט הוא לא רק בדיחה על משהו – הוא הדבר עצמו. ראיון שאף אחד אחר לא יכול לערוך, על אנשים שכנראה חשבו שכבר שאלו אותם הכל.

בפרקים הטובים ביותר, שבהם המרואיינ/ת נפתחים לגמרי בפניי גבע, אפשר לא רק ללמוד משהו חדש על אדם מוכר אלא להרגיש כאילו אנחנו מכירים אותו. המגדל שגבע בנה מערימות של מלל משיג את מה שהלבנים עצמן לרוב לא מסוגלות לעשות – לא רק ללמד אותנו משהו חדש על אדם מוכר, אלא לגרום לנו להרגיש כמעט כאילו אנחנו מכירים אותו. לא כדמות, אלא כאיש בעולם. במקרה זה, איש שלא זוכר כלום ושום דבר מחתונה שהוא פקד לפני 40 שנה.

האם נקבל עוד עונה של הדבר המדהים הזה או שזו הייתה הזיה חד פעמית, כמו חלום שחלמנו בהשפעת 40 מעלות חום? כי שעשועון שכזה הוא משהו שעושים באהבה או לא בכלל, ולכן נעמיד פני רוחניים, ונודה על מה שיש. ובאותה אווירה, נעשה גם מניפסטינג לפרקים נוספים, רצוי עם רוני דואני, שירי מימון, רן דנקר ואולי אפילו אנחל בונני, בעיקר כדי לשמוע מה גבע יחרוז עם בונני.

• דברים טובים
• ❤ תרבות
• פודקאסט
• שעשועונים