בשנים האחרונות קשה מאוד ללכת ברחובות תל אביב מבלי להיתקל בפרסומות לסוחרי סמים מפוזרות במרחב הציבורי. גם מאוד קשה שלא להיתקל בעננות קנאביס ברחוב, בתורים ארוכים באופן מחשיד לשירותים בקלאב או בכאלו שבבירור נמצאים בנזילה על סף הקיי-הול. ועם כל האמונה בצורך בליגליזציה, קשה להתכחש למציאות המורכבת שסמים מייצרים, ולעובדה שלא מעט מאבדים עצמם להתמכרויות.

>>צוואר בקבוק: 21 ברי היין הכי טובים בתל אביב

בתל אביב ישנן5 יחידות לטיפול בהתמכרויות– גם בפן של שימוש בחומרים, וגם התמכרויות התנהגותיות. אלו למעשה מרכזי התמכרויות הפועלים מטעם עיריית תל אביב-יפו, ונגישים לכל תושב שמרגיש, או אפילו חושד, שהגיע הזמן להסתכל לבעיה בעיניים. בדרך לביקור בשניים מהמרכזים הנ"ל, אני מודה שהגעתי ממקום של סטיגמה. הרי לכולנו יש תפיסות כאלה או אחרות, שעוצבו לא פעם על ידי מדיה מרחיקה וטלוויזיה דרמטית, על מפגשי מכורים.

אבל מפגש עם צמד מדריכים הכיר לי את המציאות היומיומית של מרכז לטיפול בהתמכרויות. כשביקשתי מהם להציג את עצמם, הם התחילו בדרך דומה שמוכרת לנו מאותם דימויים טלוויזיונים."קוראים לי דוד, ואני מכור נקי שמונה שנים ועשרה חודשים, אחרי שימוש של כמעט ארבעים שנה", אומר דוד אלבז (57)."אני שרה לוי (55). אספר קודם כל שאני נקייה 21 שנים, ועוד מעט חודשיים. מחר יהיה חודשיים".

למה לציין גם את החודשים? אתם לא מעגלים?
לוי: "סופרים כל יום, ורק להיום. לא מעגלים, כי אנחנו חיים רק את היום. למדתי לחיות את היום. מחר זה תעלומה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה עוד עשר דקות".

המרכז בו מדריכה לוי נמצא ברחוב יהושע התלמי 16, על הקצה המערבי של רוטשילד, כמעט בנווה צדק. חלפתי על פני המקום הזה כל כך הרבה פעמים מבלי שידעתי מה קורה בו. ומסתבר שמה שקורה בו זה ציור ענקי של ידיים האוחזות בלב אנושי, שמשורטט על הקיר במשרדה של לוי. "הרעיון שלי", היא מודה, "יש פה מטופלת שהיא מקעקעת, ואמרתי לה מה אני רוצה, והיא עשתה לי סקיצות. היה לי חשוב שהמטופלים יראו את הלב שלהם, ושהם אלה שתופסים אותו. אף אחד אחר לא תופס את הלב שלנו, רק אנחנו".

המרכז בו עובד אלבז ממוקם בצפון העיר, אי שם ברחוב הברזל 2. גם על פניו עברתי לא פעם, מי ידע? בסיור במרכז היה קשה להתעלם מתפילת השלווה ("אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם…"), שנתלתה בכניסה, ממש מול הפרצוף. לאחר מכן דוד לקח אותנו לסיור בין הכיתות, המטבחון ועד לפינת הישיבה בחוץ, עם היציאה לפארק. אלבז היה בין המטופלים הראשונים שהגיעו לכאן, לפני כעשר שנים. "הגעתי לתחתית שנקעה נפשי", מספר המדריך על האיך מצא את המקום. "הנפש לא יכלה להכיל את השימוש בסמים, אז ביקשתי עזרה והגעתי לכאן".

ואיך היה המפגש שלך עם המקום?
"החזקתי מעמד כמעט שנה. שמונה חודשים הייתי במרכז יום, אבל זה לא צלח. ושוב הייתי פה תקופה מסוימת, וזה לא צלח. כי היה לי קטע שמהר מאוד אני עומד על הרגליים ואומר 'אוקיי אני מוכן', אז אני הולך לעבוד. תמיד סיפרתי איזה סיפור שאני צריך לעזור עם הפרנסה של הבית, ואף פעם לא הבנתי שאתה צריך לתת את הזמן לעצמך, לבנות איזשהו משהו, בסיס חזק כדי להתמודד עם הבחוץ".

ואיך זה הרגיש כשבסוף הצלחת להתמודד ולהתנקות?
"הפעם הראשונה שאשתי ביקשה ממני ללכת לסופר הייתה חגיגה. זה אומר שהיא סומכת עליי שלא אעשה לה בושות. אשתי הייתה מאד מתביישת שאלך לסופר".

כאשר מטופל חדש מגיע ליחידה הוא עובר ראיון ראשוני עם המדריך, על מנת להבין אם הוא מתאים ליחידה, או אולי זקוק לטיפול מסוג אחר. אחריו הוא יצטרף לקבוצה טיפולית, שפתוחה באופן זמני להצטרפות של אנשים חדשים, ומספקת היכרות לאורך 6-7 שבועות, עד שהקבוצה נסגרת לאנשים חדשים. המטופלים עוברים, בין היתר, גם בדיקות שתן קבועות – משתתף שלא מביא בדיקה נקייה, לא יכול להיכנס לשלושה מפגשים בקבוצה. מסיבות מובנות, המילה הראשונה שקפצה לראשי כששמעתי בדיקות שתן, היתה משטרה. "אמרת יפה", עונה לי לוי. "אתה אומר משטרה, אני אומרת 'וואלה, יש לי שוטר עצמי'. אולי בדיקת השתן הזאת תעצור אותך בשימוש הבא. אנחנו שם בשבילם, אבל אנחנו לא יכולים להציל אותם. רק לתת את רשת הביטחון".

אני מודה שציפיתי למשהו אחר."מרכז לטיפול בהתמכרויות" נשמע יותר כמו מקום למשתמשים בהרואין.
לוי:"האוכלוסיה שונה היום. הצעירים שמטיילים ברוטשילד עם הג'וינט – זאת האוכלוסיה. אלה האנשים שאתה פוגש כאן. הסמים ההארדקור פחות נוכחים. יש היום סמים שמביאים אותך לתחלואה כפולה, שזה גם בעיות נפשיות וגם השימוש ביחד. והם מקבלים מענה פה, אפילו מענה טוב. יש קשרים חברתיים פה, קבוצת שווים. אנחנו עושים את החיבור בין עזרה עצמית, NA או AA, התמכרות למין – זה טיפול להתמכרויות מכל הסוגים. אבל הבסיס הוא סמים. זאת אומרת, אם מישהו מכור למין הוא לא יבוא לפה. ההתמכרות היא לסמים, אבל תמיד יש התמכרויות לוויניות כאלה שנלוות להתמכרות לסמים. יש גם שירות וליווי עבור בני המשפחה של המטופלים".
אלבז:"כאן אנשים מקבלים את התשובות, ואת העזרה. גם אם זאת התחלה של מזעור נזקים, 'בואו נתחיל למזער את הנזקים, ולא ניקיון טוטאלי'. הגישה היום היא שלמזער את הנזקים זה יותר טוב מכלום. אנחנו מחבקים אותך, ואוהבים אותך, גם כשאתה מנסה להפחית".

אתם מרגישים שיש יותר טולרנטיות תרבותית לסמים?
אלבז: "הרבה צעירים מספרים לעצמם שהם יכולים, ושזה משהו חברתי, ושהם נהנים מזה. מי שהגיע לפה, ומי שמקבל עזרה, זה מישהו שהבין על עצמו שהוא כבר לא יכול. שהוא לא מנהל את הסמים, אלא הסמים מנהלים אותו. פה הוא כבר בבקשת עזרה. להגיע לתחתית זה להיות בבקשת עזרה, להיות בכניעה. כי מי שלא בכניעה, מי שלא מגיע לאיזו תחתית מסוימת – אתה לא יכול להביא אותו לשוקת ולהכריח אותו לשתות".
אם אתם או מישהו שאתם מכירים מרגיש.ה שהוא יכול להיעזר במרכז לטיפול בהתמכרויות,כל הפרטים נגישים כאן

• הבועה
• התמכרויות
• התמכרות
• גמילה
• סמים

הפעם הראשונה ששמעתי על "אוקסי" – או בשמו המלא, אוקסיקונטין – הייתה אי שם בשלהי 2018, כאשר התכתבתי עם מישהי באחת האפליקציות. "אני יוצאת רק עם מי שיש לו אוקסי", כתבה, ובהתחלה חשבתי שזאת בדיחה. כשהבנתי שהיא התכוונה לכך ברצינות, חיפשתי רגע באינטרנט, והבנתי שזה משכך כאבים. ידעתי, כמובן, שאנשים צורכים משככי כאבים באופן הזה, אך לא ידעתי את השם של התרופות. מיותר לציין שהשיחה לא התקדמה יותר מדי. היא הסבירה לי שזה הסם היחיד שמצליח להרגיע אותה. לא שפטתי. קל לשפוט מכורים, קל להאשים אותם. במשך שנים חברות התרופות האשימו את האנשים שהתמכרו לתרופות שהם סיפקו, והמכורים הפכו לשק החבטות שלהם. רק בשני העשורים האחרונים נחשפו חלק מאותן חברות, שהונו את הציבור, שיקרו לו ומכרו הרואין בצורת כדור. עכשיו אנחנו בעיצומו של גל עיבודים לסיפור הזה.

ראינו את זה ב-"דופסיק", שעוקבת בחלקה אחר הסיפור של חברת פרדו פארמה, וחזינו בעלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס בסדרה "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" (תודה על התרגום הפשוט ל-"The Dropout"). כעת הסיפור של "פרדו פארמה" חוזר למסך בסדרה "אימפריית הכאב", שעלתה לנטפליקס בסופ"ש האחרון, ומגוללת את סיפור החקירה של החברה – החל מהמצאת הסם אוקסיקונטין ועד לסיפורם של המכורים, הסוחרים והספקים.

בעידן הטלוויזיה של היום לא תמיד מלהקים לתפקיד הפרוטגוניסט את הבחור הטוב, אבל כאן לוקחים את זה רחוק יותר – בניגוד מוחלט לציפיות הצופים, מתיו ברודריק מגלם אנטגוניסט מוחלט, ריצ'רד סקלר, חבר למשפחת סקלר השולטת בחברה הנבזית. הגיבורה שלנו היא אידי פלאוורס (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש"), עורכת דין שהפכה את פרדו פארמה למטרה העיקרית שלה, שהיא למעשה תערובת של דמויות שרדפו את ענקית התרופות. היא עורכת דין מפולפלת שמקדשת את הבירוקרטיה כערך עליון, שאולי נשמעת כמו אדם נוראי וחסר נשמה, אבל בתוך התפקיד המומצא שלה הצליחו להרכיב עולם פנימי שלם, גם אם מעט מאולץ. זה מרענן לראות את אודובה בתפקיד רציני,ולא בתור "המשוגעת מכתום", ויש רגעים שבהם יש חוסר אמינות וחוסר בהירות במניע המרכזי של הדמות קצת מסיחים את הדעת, אבל ברגעים שהיא מצליחה לשחק טוב ,היא מצליחה לגעת ברגש. זה קורה בעיקר בהמשך הסדרה.

https://www.youtube.com/watch?v=24-YonhNS0Y&pp=ygUScGFpbmtpbGxlciBuZXRmbGl4

באתר הדירוג של Rotten Tomatoes הסדרה עומדת על דירוג של 44% מצד המבקרים ו-61% מצד הצופים, אבל אני לא מסכים עם הדירוג הזה. אידי פלאוורס היא לא דמות הגיבור שרצינו בסדרה כזאת. אולי אם ריצ'רד סקלר היה עומד בתפקיד האנטי-גיבור הסדרה הייתה מצליחה לקבל דירוג גבוה יותר, אבל מה שמורגש יותר מכל לאורך הסדרה הוא הכבוד לקורבנות מגפת האופיואידים. ולהפוך את סאקלר לגיבור הסדרה, גם בתור אנטי-גיבור, מחטיא לגמרי את המטרה. לכן היינו צריכים את דמות המספרת, להלן אידי פלאוורס. את הכבוד לנפגעי מגפת האופיואידים אנחנו רואים בכל פתיח, בו קרובי משפחה של הקורבנות מספרים פרק אחר פרק שהסיפור עצמו מבוסס על סיפור אמיתי ושחלק מהשמות שונו מטעמי פרטיות ודרמטיזציה – אבל הסיפור של המשפחה שלהם הוא אמיתי ובכל פתיחה לראות את קרובי המשפחה האלה, שאינם שחקנים, שובר את הלב מחדש.

ברודריק מבצע את תפקיד הנבל באופן מושלם – לא מאד כריזמטי, בודד ומוזר, אך עם זאת גם רציונלי, ומעל הכל חושב על איך להציל את החברה מכל התסבוכות אליהן הוא הכניס אותה. הוא מצליח להיות מוזר מבלי להיות מוזר מדי ואפילו השיחות עם הדוד המנוח שבזכותו הוא הבעלים של חברת התרופות מצליחות להישאר אמינות. בכלל, הסגנון של הסדרה הוא מאד קופצני ומוזר – לפעמים יש דברים שלא עובדים כמו כמות הדרכים שבהם אדובה מתארת באמצעות צלילים רנדומלים כמה סאקלר קוקו, מונולוגים שפורטים על מיתרי הרגש או סצינות בנאליות של לחץ חברתי על אנשים שמעולם לא ניסו סמים "שכולם עושים", אבל ההפסקות הסאטיריות הקטנות והמוזרות שמוציאות את הסדרה מתבנית הריאליזם הופכות אותה למעניינת ואפילו ייחודית.יוצר הסדרה, מייקה פיצרמן-בלו לקח סיפורים ממאמרים, ספרים ותכניות דוקו שתיעדו את האירועים, והפך אותם לדרמה – לרוב בהצלחה רבה. יחד עם הבמאי פיטר ברג, שמצליח לשים את טביעת האצבע שלו, הם מספרים את הסיפור בדרך שלהם. אולי לא כולם יתחברו אל הסדרה הזו, סביר להניח שתהיה לכם ביקורת, וטוב שכך, כי יש בה פגמים.

אבל במקביל שווה לשים עין על התפתחות תת-ז'אנר חדש – "דרמות תרופתיות" אני קורא לו – בתחום שאין בו יותר מדי סיפורים, כי עדיין נחשפו מעט מאד עוולות בתחום התרופות. הסיפור של "אימפריית הכאב" הוא לא סיפור מהפנט שמגולל הונאה מטורפת, אלא פשוט סיפור בלי סוף טוב, בלי סגירת מעגל, ממש כמו סיפורי הקורבנות שהם מציגים בכל פרק. זה גם הסיפור הכי חשוב באמריקה כיום. "אימפריית הכאב" מביאה דרך מרעננת לספר סיפור, עם שבירות של ריאליזם, קאטים מהירים בין סצנות ויש בה פגמים, ולמרות שלא מדובר ב-"סמוך על סול" של הדרמות התרופתיות, זאת בהחלט סדרה שתעצב את תת הז'אנר בעתיד, במידה ולא תישכח בג'ונגל התוכן של נטפליקס.
עונה ראשונה של "אימפריית הכאב" זמינה עכשיו בנטפליקס

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• אלכוהול ותרופות
• התמכרויות

בואו לרגע נגיד ואתם, סתם ככה טפו טפו טפוחס וחלילה, נוקעים רגל כמו איזה חבר מערכת שלנו, שאולי כותב עכשיו את מילים אלה ממש. סתם ככה, תיאורטית. אם אתם נפצעים כך בישראל, סביר להניח שתסתפקו בביקור רופא וכמה אופטלגינים. אולי משהו קצת יותר קשוח. אבל אם דבר כזה היה קורה בארה"ב של עשרים השנים האחרונות, כנראה שהייתם נמצאים בפתחו של חור ארנב התמכרותי מסוכן. ככה זה שם, כל אחד יכול להתארגן על אופיואידים. ולא מעט מומחים מצביעים על משפחה אחת בתור האשמה.

"אימפריית הכאב", המיני סדרה של נטפליקס שעלתה היום, עוסקת בדיוק בזה – איך החל משבר האופיואידים המזעזע, מה עושים (או יותר נכון, מה לא עושים) כדי לטפל בו, ואיך משפחת סאקלר עשה מזה הון עתק ביודעם על הנזקים, דרך חברת פרדו פארמה, יצרנית אוקסיקודון, משכך כאבים פופולרי מדי. הסדרה מבוססת, בין היתר, על מאמר מניו יורקר בשם "המשפחה שבנתה אימפריה של כאב" – היי, בטח משם לקחו את השם! – והולך להציג את משפחת סאקלר במלוא נבזיותם.

https://www.youtube.com/watch?v=24-YonhNS0Y&pp=ygUScGFpbmtpbGxlciB0cmFpbGVy

אם הסיפור הזה נשמע לכם קצת מוכר, יכול מאוד להיות שכבר צפיתם בסדרה "דופסיק", עם מייקל קיטון ופיטר סארסגארד, שעסקה באותו הנושא, ואף הציגה חלק מחברי משפחת סאקלר – אבל להם אין את מתיו ברודריק בתפקיד ראש המשפחה ריצ'ארד, או את אוזו אדובה בתפקיד החוקרת שמנסה למצוא אשמים. בנטפליקס מבטיחים להתמקד יותר בתפקיד המשפחה, וגם להציג את החלק הבידורי – עד כמה שאפשר לקרוא לו כך – של עסקי משככי הכאבים. כן, הם מדברים על דוגמניות הכדורים היפות שנהגו לשכנע רופאים לרשום לחולים תרופות ממכרות ומסכנות חיים. נכון שכיף?
"אימפריית הכאב", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• התמכרויות
• פשע