כאן, תאגיד השידור הישראלי, עשה הרבה דברים יפים מאז שנכנס לחיינו אי שם ב-2017 (שמונה שנים כבר עברו!). הוא ייצר סדרות אייקוניות, הוא הפיק סדרות דוקו מרשימות, הוא בנה עולם שלם ומוצלח של תוכניות ילדים. רק דבר אחד היה חסר לו לאורך זמן: מדורות שבט – שידורים שימשכו את האזרחים כולם אל המסך בשידור חי, ויעניקו לו תחושה של מרכזיות.

>> צוחקות איתכם: 10 הנשים שהכי מצחיקות אותנו בכל העולם
>> תנו להן סיטקום: הישראליות המצחיקות שכבר מזמן היו צריכות לקבל סדרה

למעשה, לכאן 11 נותרו בדיוק אותן שתי מדורות שבט שהיתה לרשות השידור ז"ל שקדמה לו – מונדיאל ואירוויזיון. מכיוון שמשחקי גביע העולם בכדורגל קורים רק פעם בארבע שנים, האירוויזיון הוא המוצר החזק ביותר שיש לתאגיד להציע ברמה השנתית. ברור שמבחינתם מדובר באירוע שיא – זה היום שבו אזרחי ישראל עוזבים את הערוצים המסחריים, משאירים את הכל מאחור ורוצים לראות האם השיר הישראלי יביא את התואר הביתה.לא היה מפתיע לגלות שהתאגיד מחפש להיבנות עליו וסביב שיר של פחות משלוש דקות – בנו שם אתמול משדר בן שעה ורבע.

מי שהובילה את המשדר היתה הילה קורח, הטאלנטית שערקה מ-13 לתאגיד, ומגישה בו את השעשועון המצליח "המרדף". קורח מנוסה היטב בהגשת משדרים ארוכים ועמוסי מלל (בכל זאת, היא הגישה חדשות פעם), אבל אפילו פצצת הכישרון הנ"ל קצת התקשתה לעמוד באירוע המנופח של כאן. מה שכן, ייאמר לזכותה שהיא משמעותית יותר טובה מליאור סושרד, שהוביל את המשדר בשנה שעברה. בתאגיד ניצלו את ההזדמנות כדי לדחוף פנימה כל מוצר אפשרי שאפשר לקדם, מפרומו ארוך לשידורי עונת האביב, דרך קטע קצר של חברי תכנית הסאטירה "מה שתגידו" (שהיה די מיותר בעיניי), ועד הרגע שבו שנייה לפני השיר עוד בחרו לדחוף פרומו ל"נתתי לה חיי", סדרת הדוקו (המסקרנת) שתעלה בקרוב על להקת "כוורת". זה היה מנופח יתר על המידה, ובעיקר היתה תחושה שבכאן 11 משחקים על זמן.

המשדר החל עם סרט תיעודי בן 33 דקות בשם "ניצחת איתי הכל" שמספר את סיפורה של יובל רפאל, סיפור שנועד לקבע את הנראטיב, את מה שהיא תיקח לבמה מעבר לשיר. העדות הקשה (והכואבת באמת) ממסיבת הנובה, שם רפאל ניצלה בעור שיניה, הילדות שעברה בין ישראל לשווייץ (hint hint), המשימה שלקחה לעצמה לייצג את ישראל (כולל באו"ם מול כל האנטישמים), וכמובן המוזיקה שליוותה אותה לאורך כל הדרך למרות שלא שרה אף פעם באופן מקצועי. שילוב של וונדרוומן וסינדרלה שתעלה לבמה בתור "הקול של ישראל".

האם הטקטיקה שרואה באירוויזיון אירוע הסברתי בכלל עובדת? אני בספק. אני מגדולי המאמינים שבסוף, הכל תלוי בשיר עצמו – אם הוא טוב, אפשר יהיה לכתוב סיפורים יפים סביב הדבר עצמו. אם הוא לא טוב, נדע טוב מאוד לתרץ תירוצים ולמסגר למה זה לא קרה. הסיפור הפוליטי והאישי הוא טוב למסביב, אבל לא באמת יעלה או יוריד ביחס לשיר. בכל מקרה, המטרה כאן היא להפוך את רפאל לא רק לזמרת שעולה על הבמה ושרה שיר טוב – אלא מישהי שתספר את הסיפור שלנו, של המדינה שמאחוריה, ושל העצב שבו היא שרויה בשנה וחצי האחרונות. לא בטוח שזה לטובתה.

אחרי שזה נגמר, חזרנו לקורח באולפן המאולתר על הגג איפשהו, שבו היא נכנסה ללופ של ראיונות מאוד נרגשים ודי חסרי תוכן עם היוצרת של השיר, קרן פלס, עם הבמאי הוותיק של ישראל באירוויזיון יואב צפיר – וכמובן עם יובל רפאל עצמה. מה שטואטא מתחת לשטיח בראיונות האלה היתה הסאגה סביב בחירת השיר – אם בשנה שעברה הבלגן הגדול הגיע מבחוץ (מאיגוד השידור האירופי שחשש שהשיר הישראלי "פוליטי מדי"), הרי שהפעם היא הגיעה מבפנים, עם טענות של לא מעט יוצרים שהגישו שירים לוועדה, לפיהן קרן פלס הועדפה בשל היותה שופטת ב"כוכב הבא לאירוויזיון" ושתנאי המגרש לא היו שווים.

קורח לא הזכירה את זה בראיון עם פלס, גם לא אסף ליברמן ועקיבא נוביק שבאו אחריה. קצת צורם כשהתעלמות כזאת מגיעה מעיתונאים מוערכים. באופן אירוני, המקום היחיד שבו זה כן נרמז היה דווקא במערכון הקצר של "מה שתגידו", שם אסי ישראלוף שלף פאנץ' על איך בסוף הכל יילך לבג"ץ, ו"הם יחליטו ששוב שולחים שיר של קרן פלס". להתייחס לסאגת שינוי המילים, כשזה בא כתכתיב חיצוני זה קל; להודות שהיו חריקות בדרך של בחירת השיר, בטח כשזה נוגע לתאגיד עצמו, זה כנראה קצת יותר קשה.

בכל מקרה, אחרי כמעט שעה שהרגישה כמו הנצח – הגענו אל השיר עצמו. פלס, כאמור, כתבה את המילים והלחן – ואיך נאמר? גם אם נטיית הלב המקורית היא להתאכזב (ושהשיר יגדל עלינו בהאזנה השישית או השביעית), עדיין ההרגשה הבלתי נמנעת מעט חמוצה. "New Day Will Rise" הוא בלדת פופ אמוציונלית, מאוד רגשית, כמעט "צרפתית" ושאנסונית בהווייה שלה (לא סתם יש בית צרפתי בשיר), ובעיקר יש תחושה שאם "הוריקן" היה ברוחו מאוד אמריקאי, "ניודא" (כפי שקורח כינתה אותו) חותך חזק לאוזן האירופאית במטרה למצוא חן בעיניה.

הבעיה היא שההיסטוריה הישראלית, בוודאי ההיסטוריה של ההצלחות, מלמדת שישראל מגיעה רחוק באירוויזיון דווקא כשהיא מביאה את עצמה – את האותנטיות, את הסאונד המקורי שיש כאן, משהו מאוד ישראלי. במקרה של "יום חדש יפציע" יש תחושה שמחקו כמעט כל סממן של מוזיקה עברית, והלכו על שיר שאמור להשתלב בנוף של האירוויזיון – במקום להוביל ולחדש (שזו המהות גם שלנו וגם של התחרות בשנים האחרונות).הרגע היחיד שמזכיר ישראליות הוא דווקא רגע החולשה של השיר, שבו היא מצטטת את הפסוק משיר השירים. מאוד לא טבעי ומאוד לא זורם בשיר. קרן פלס מייצרת את מה שקרן פלס יודעת לייצר מאז שפרצה לחיינו – בלדות רגשניות שיעבירו את היום בגלגלצ. האם זה יכול להביא את הניצחון לישראל, בטח בתנאים האלה? ספק גדול, והלוואי ואתבדה.

יובל רפאל היא מבצעת מעולה. זמרת עם כריזמה אדירה, עם קול מצוין, עם סיפור חיים מרגש. לכאורה כל מה שדרוש לווינרית. אבל יש תחושה שהיא גדולה בכמה מספרים על השיר ששמו בידיים שלה. חוסר ההלימה בין יכולות הביצוע האדירות לתוצאה הבינונימית די זועק לשמיים. אבל מי יודע? יש לנו חודשיים ארוכים עד התחרות, ואולי כפי שרפאל שרדה כנגד כל הסיכויים – היא תצליח להתגבר אפילו על השיר של עצמה ולהיכנס ללב של אירופה.

• אירוויזיון
• ביקורת טלוויזיה
• ביקורת מוזיקה
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• כאן 11

אין שום סיבה שתתאכזבו מאלבום האמביינט-חלילים של אנדרה 3000, נשבע לכם. לא בטוח שכולכם תשרדו האזנה מלאה ל-87 הדקות של צלילי כלי נשיפה עדינים וגרגורים קלים, אבל אין שום סיבה שתתאכזבו שהראפר הכי גדול שעדיין חי כבר לא עושה ראפ. אז מה אם הוא משתמש באוויר שלו כדי לנשוף באיזה חליל פרואני במקום כדי לירוק טקסטים מבריקים? אין מה להתבאס. אני בהחלט לא התבאסתי, וזה למרות שאני צמא לכל מילת ראפ מהיוצר הנפלא הזה. ואלבום אינסטרומנטלי לא עונה על הצורך הזה.

ובכל זאת, שמחתי לשמוע ממנו קול, גם אם זה רק קול חליל. כבר השלמתי עם העובדה שלא אקבל לעולם אלבום ראפ נוסף מאנדרה 3000, אי שם באיחוד האחרון של אאוטקאסט ב-2014, כשעלה חסר חשק לבמת קואצ'לה. הלב שלו כבר לא היה שם, ולאמסי שהוא כולו לב אחד גדול, זה אמר הכל. מבחינתי, אנדרה כבר נתן את כל מה שהיה לו לתת לעולם בחמשת אלבומי המופת של אאטקאסט (בסדר, גם בקצת מ-Idlewild). ועצם העובדה שהוא עדיין קיים בעולם – צץ מדי פעם באיזה וורס אורח נדיר או סרטון מוזר שלו מנגן חליל ברחוב – עשתה לי טוב בנשמה.

לכן כששמעתי שאנדרה מוציא אלבום סולו, ושזה יהיה אלבום אמביינט אינסטרומנטלי – או כהגדרתו, "No Bars" – לא התבאסתי. כי מראש לא ציפיתי לכלום ושום דבר. אפילו לא לחליל. אני גם לא יכול לומר שהופתעתי, כי עקבתי בקוצר רוח אחר כל הופעה פתאומית ברחוב של החלילן מהמלין 3000, כפי שנתפסה במצלמתם של עוברי אורח. בעיקר צחקתי, למען האמת. לפני כארבע שנים, כשיצא "Come Home", שיתוף הפעולה שלו עם אנדרסון פאאק, כתבתי "יש בית חדש של אנדרה 3000 ואני שוקל לשמוע בכל יום מילה כדי שהוא יחזיק ליותר זמן". עכשיו מצאתי את עצמי מתלבט אם בכלל דחוף לי לשמוע שעה וחצי של חלילים מהראפר האהוב עלי.

ובכל זאת, בחצות ליל חמישי האחרון מצאתי את עצמי בוהה בספוטיפיי, לוטש את עיני מול אלבום חדש של אנדרה 3000, מחזה שלא חשבתי שאראה, גם אם הוא קצת מחולל. "New Blue Sun", הוא נקרא, ושמות 8 הקטעים שבו ארוכים מדי מכדי שאפרט, אבל הם כנראה שורות הראפ הלא סדורות שהוא היה חייב איכשהו להוציא ממנו. חוץ מזה, כולו בחלילית. לא (בהכרח) כלי הנגינה, אלא השפה. תופים עדינים, פעמוני רוח, והמון המון חלילים שונים. כלומר, זה לפחות מה שהצלחתי לקלוט משלושת הקטעים הראשונים, 36 הדקות הראשונות של האלבום. אחריו נרדמתי.

להגנתו של אנדרה, אני מודה שהאזנתי לאלבום בשעת לילה, בעיניים עצומות, במיטתי החמימה, ומתוך כוונה מלאה להירדם. לא יודע, לא היתה בי אנרגיה להקשיב בערנות מלאה לאלבום אמביינט רחפני, אז החלטתי לשים אותו ברקע לקראת שינה. זו היתה ההירדמות הכי טובה שהיתה לי בחודש וחצי האחרונים. נפלתי לשינה עמוקה ונינוחה, נטולת חלומות ורגועה במיוחד. למחרת כתבתי, חצי בצחוק, "ביקורת בזק על אלבום האמביינט של אנדרה 3000: השנצ הכי טוב שישנתי בחיי". אבל בצחוק הזה היה אמת. זה לא שאני זר לכוחו המרדים של האמביינט, אבל הופתעתי מכמה שזה היה מרגיע, והכניס אותי למוד שינה.

אני אוהב לישון, מפעם לפעם, עם אלבומים ברקע. לא פלייליסט, אלבומים. זה הרגל שאספתי בשנות נעורי עם אלבומי ראפ עמוסי מילים ושכללתי להרגל נעים יותר עם אלבומי סול בבגרותי. ולאורך השנים זה אפילו היה הרגל שעזר לי להבין יותר לעומק אלבומים שהכרתי – לפעמים הרגע הזה לפני שנופלים לשינה, כשזה רק אתם והמוזיקה, מגלה הפתעות גם במוזיקה שהכרתם מאז ומעולם. לכן הרגשתי שדווקא ההיכרות התת הכרתית שהיתה לי עם האלבום היא מה שהייתי צריך כדי ליהנות ממנו. גם למחרת, בליל שישי, שמתי אותו לפני השנה. הפעם החזקתי עד הטראק הרביעי, אז החליל מתחיל להיסדק למה שנשמע כמו רסיסי קול דיגיטליים. זו המחשבה האחרונה שהיתה לי לפני ששוב שקעתי לשינה עמוקה ונעימה.

קל מאוד לצחוק על אלבום האמביינט וחלילים של אנדרה 3000. אני אהיה הראשון להודות, והראשון לצחוק על זה. אבל תמיד היה קל לצחוק על אנדרה – לעד אזכר במערכות המופת של Key & Peel על למה אאוטקאסט התפרקו. והם אכן דייקו, אנדרה הוא סוג של שדון מהאגדות, איש חופשי לחלוטין שיכול להוציא אלבום חלילים אחרי היעדרות של 20 שנה, ועדיין להיות הדבר הכי מדובר בעולם הראפ. כזה הוא, קסם מוחלט, אנומליה הזויה, היפי מתוק וגאון. פשוט גאון.

אין לי מושג אם יותר מדי מהגאונות הזו מתבטאת באלבום החדש שלו. אין לי את היכולת לשפוט אמביינט בכלים מוזיקלים. ספק אם גם פיליפ גלאס יכול. אני גם בספק אם האלבום הזה ישאיר חותם משמעותי איפשהו בעולם, מעבר ללהיות מוזיקת רקע נעימה.

אבל אני כן יכול להגיד איך האלבום הזה מרגיש לי, וחרף הכל – הוא מרגיש טוב. הוא עוטף ואיטי וחלילי ועדין, ובעודי כותב את הטקסט באחר צהרי שבת, שמתי אותו ברקע כדי לשמוע אותו לראשונה מראשיתו ועד סופו. אני כרגע לקראת חלקו האחרון של הטראק השישי. יש חריקות חליל עמוקות ברקע, ומעליהן חליל קליל ומרחף שמודגש בעזרת מקל גשם. אני אחרי חומוס של צהריים, האוויר נעים, והמיטה קוראת. אין לי מה להתאכזב מאלבום שמרדים אותי לישון ככה. למעשה, בלי לדעת זאת, אנדרה 3000 סיפק לי בדיוק את מה שהייתי צריך כרגע. קצת מנוחה.

• ביקורת מוזיקה
• ❤ תרבות
• אמביינט
• שינה

מאז 2021 התווספה אל מסורת שירי הגאווה תת-מסורת חדשה: שירי הגאווה של נועה קירל. שיר הגאווה הראשון של קירל, הלוא הוא "טרילילי טרללה" עם אילן פלד, היה פורץ דרך בז׳אנר. השילוב בין קירל לפלד ובין הפופ לקומדיה, היווה חידוש משמעותי והשראה לשירים שבאו בעקבותיו דוגמת "שלושה בנות" של קירל עם גיתית פישר מהשנה שעברה, כמו גם שיתופי הפעולה של שפיטה עם שחר חסון וחן אהרוני עם עינת מהיח״צ מהשנה הנוכחית. "טרילילי טרללה" הפך לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר של קירל ולאחד מהלהיטים הגדולים שיצאו מאירועי הגאווה אי פעם. "שלושה בנות" הצליח לשחזר את ההצלחה באופן חלקי, בעיקר בזכות פישר. על אף שכונו "שירי גאווה", שני השירים לא העבירו מסר משמעותי שמתחבר לקהילת הלהטב"ק ושניהם כללו מסרים שטחיים בלבד. להרים ולחגוג.

>> שירי הגאווה הכי טובים (והכי גרועים) של בציר 2023
>> 1993. שינקין. מצעד הגאווה הראשון. שמעון שירזי נזכר
>> סופ"ש גאווה: המצעד, המסיבות, האירועים. המדריך

אבל השנה הנוכחית שונה באופן משמעותי מקודמותיה, גם עבור הקהילה וגם עבור נועה קירל. הקהילה נמצאת בנקודה מוחלשת והישרדותית אל מול ממשלה הומופובית ואקלים עוין. קירל מגיעה בנקודה החזקה ביותר שלה אי פעם, לאחר שנה מוצלחת ביותר שכללה מופע היסטורי בפארק הירקון והופעה אייקונית באירוויזיון. לאורך השנים האחרונות ניסתה קירל למקם עצמה בלב הקונצזוס, כל מילה שיצאה מפיה נשקלה היטב כך שלא תרגיז אף אחד והיא נמנעה מכל התבטאות פוליטית ומכל נושא שהוא מעט שנוי במחלוקת. אני, באופן אישי, הערכתי שנועה קירל תמנע מלהשתתף באירועי הגאווה הסוערים של השנה לטובת שמירה על מיקומה בלב הקונצנזוס. לשמחתי טעיתי.

השיר "פרובוקטיבית" (יחד עם הליין פוראבר תל אביב ובהפקת שגיא קריב) שיצא הבוקר מציג נועה אחרת. לפני שבועיים עקץ יו"ר דגל התורה, ח"כ משה גפני, את קירל על הופעתה באירוויזיון ואמר על בימת הכנסת "הייתי תורם לה קצת בגדים, שיהיה לה". נדמה שהתשובה של קירל מגיעה בשיר הזה כאשר היא שרה "בודק לי את הלוק, תגיד אתה דפוק? את מי אתה שופט, תיקח עוד שלוק". השיר כולו עוסק באהבה עצמית ונפנוף של שמרנות וחוסר קבלה: "לאט לאט זה יכנס לכם למוח, שכל אחד הוא מי שבא לו". מדובר בטקסט התקיף והלא מתנצל ביותר של קירל עד כה, וכזה שמזכיר מסרים של דיוות פופ גדולות כמו ביונסה ובריטני ספירס, שהפכו לדמויות מעוררות השראה עבור להטב"קים בדיוק מהסיבות הללו.

מוזיקלית השיר איננו פורץ דרך או חדשני במיוחד. ההפקה מזכירה את Cute Boy של נונו והחלק שמגיע לפני הדרופ ("כשמשתיקים אותי אני רוצה לצרוח…") דומה מדי למקבילו ב"טרילילי טרללה" וב"יהלומים". בניגוד לקליפים קודמים, בקליפ של "פרובוקטיבית" הגאווה היא לא רק תפאורה ולראשונה קירל עצמה עושה מחוות שקורצות לקהילה: תנועות ווגינג, ריפרור למיילי סיירוס ברכיבה על כדור דיסקו ולוק אחד בוצ'י במיוחד סטייל ג'ון טרבולטה ב"גריז". מדובר במחוות עדינות, אך מדובר בשיפור דרמטי לעומת שנים קודמות.

על פניו השיר מדבר קודם כל על נועה קירל, אך ניכר כי היא הבינה שהמאבק של הקהילה הגאה הוא עכשיו גם המאבק שלה. אותם הגופים השמרנים וההומופובים שקולם התחזק, מגיעים עכשיו גם לקירל ולנשים חזקות וחופשיות בכלל. בסיטואציה כזו לקירל כבר אין אפשרות להיות שווייץ, וכמו כל אדם במדינה הזאת – הגיע גם זמנה השלב לבחור צד: שמרנות או ליברליות. בשורה התחתונה, בשיר "פרובוקטיבית" קירל מצהירה בפני הקהילה: אני אתכם.

• שבוע הגאווה
• ביקורת מוזיקה
• נועה קירל
• פופ ישראלי
• להטב"ק

גשם. כולם פחדו מפאקינג גשם. בימים האחרונים, רגע לפני אחת מהופעות ההיפ הופ הגדולות בתולדות ישראל, תחזית מזג האוויר קצת הלחיצה את הקהל שציפה להגיע להופעתו של טראוויס סקוט, שלא לדבר על ההפקה שהביאה אותו. רק זה היה חסר, עוד אתגר בטיחותי ענק שיהפוך את ההפקה המשוגעת הזו לעוד יותר מאתגרת. גם ככה מד הלחץ נסק למעלה לקראת ההופעה – בסך הכל השלישית של האמן מאז אסון אסטרוורלד בנובמבר 2021 – בין היתר בשל המוניטין הפרוע שיצא לסקוט בתור פרופורמר משוגע שמשלהב את הקהל. בצעידה דרך פארק הירקון בדרך לשער, שמעתי מישהו צועק מרחוק "היום פורצים ת'גדר". ואז מוסיף מיד, כאילו בא להרגיע איזה הורה לחוץ, "סתם סתם".

החשש מכל תקלה שתבאס את המופע בהחלט עמד באוויר עוד לפני שטיפת גשם אחת הפכה את אדמת פארק הירקון לבוצית, אבל אני מודה – אני דווקא רציתי את הגשם. בדמיוני תפרתי תסריט הוליוודי בו לקראת סוף ההופעה, ברגע השיא של שני השירי האחרונים, שערי השמיים יפתחו והקהל ספוג הגשם יקפץ במהלך הביצוע של "Goosebumps", ויחווה צמרמורות של ממש. זה הרגיש כמו סיום ראוי לערב היסטורי שכזה. אבל החיים, כמו שיודע כל מי שמכיר את "90210", הם לא סרט הוליוודי. מצד שני, הם גם לא רעים כל כך בערב שבו אחד האמנים הגדולים בעולם נוחת בישראל בשיא הרלוונטיות שלו. לכאן או לכאן, היה ברור שזה אירוע פורץ דרך.

הייתי שמח לספר לכם איך היו מופעי החימום, אבל לצערי אני לא מסוגל. הסיבה לכך היא שבחרתי להגיע באיחור כדי להימנע מלצפות בהופעת החימום של עטר מיינר,בדיוק מאותה הסיבה שאמנע מללכת להופעה של אייל גולן. לצערי זה אומר שגם פספסתי את מופעי החימום של אמנים מוכשרים כמו אורי שוחט, די.ג'יי מושיק, עדן דרסו ונורוז, אבל זה מה שקורה כשמארגני המופע בוחרים לתת במה – באופן הכי מילולי שיש – לאדם שמעליו מרחפת עננת האשמות בפגיעה בנשים. לא כולם יהיו מרוצים, לא כולן ירגישו בנוח, ולא בא לי בכלל להתעסק בזה במסגרת אירוע חגיגי שכזה, אבל זו המציאות המבאסת שלנו.

אבל בחזרה למוזיקה ולטראוויס סקוט. כשהגעתי בשעה 20:00 לפארק, האווירה היתה מחשמלת. הקהל כבר התחיל להיאסף שעות לפני כן, והיה משולהב כמו שלא ראיתי קהל בהופעות חימום כל חיי. הדי.ג'יי של טראוויס, צ'ייס בי, עלה לבמה לתקלוט חימום קצר (ממש קצר, יעני, 15 דקות קצר), והקהל הגיב כמו משוגע, שר יחד עם התקלוט ומרעיד את הפארק עוד לפני שההופעה החלה.שלושה ימים לפני כן, בהופעה של טראוויס באבו דאבי, הקהל המקומי היה קצת מנומנם. היה לי ברור שהקהל הישראלי יהיה הרבה יותר מעורב, אבל לא הבנתי עד כמה.

בתור עיתונאי פריבילג, התמקמתי באזור נינוח יחסית בשטח הגולדן הצמוד לבמה, אבל לא הורדתי מבט מהמשוגעים האמיתיים שבאו להופעה – אלו שקנו כרטיס לדשא, ונדחסו עד למחסומים הקדמיים. חטאי הגולדן, עם כמה שהם חשובים כדי להפוך הופעות כאלו לכלכליות עבור מפיקים, אכן פוגעים בחוויית ההופעה. אלו בעלי הממון רואים את ההופעה מקרוב, והילדים המשוגעים נאלצים להתפרע מאחורה, רחוק מעין האמן. ולא שבגולדן לא היה אזור של פנאטים, אבל כשחלק מילדי הדשא החלו לשיר לפני ההופעה "כל הגולדן שרמוטות", לא יכלתי שלא להסכים.

"כל מי שעושה ריקודים במעגלים, נא לעצור את זה", נשמע אדם עלום ממערכת הכריזה אחרי שצ'ייס ירד. "כי אחרת, יעצרו לנו את ההופעה". אין ספק שמדובר בהוראת משטרה, אם כי אחת מוזרה במיוחד – מי שמע על הופעה שאסור בה פוגו? כנראה שגם הכוחות המתוגברים הרבים שהיו בשטח פחדו מהבלגן, ואולי גם מהגשם שבושש בשלב הזה לבוא. האווירה היתה קצת מתוחה, בין היתר בשל חימום הבזק שנקטע לפתע, וגם בזכות הבוז הגדול שההודעה הוציאה מהקהל. כל זה לא ממש שינה מרגע שנשמעה קריאת הציפור שרמזה שהנה, זה עומד להתחיל. בדיוק ב-20:35, מוקדם מהצפוי וממש מוקדם להופעת היפ הופ, טראוויס סקוט עולה לבמה.

כלומר, אני חושב שהוא עלה לבמה. היה קצת קשה לראות, ולא בגלל מרחק (בכל זאת, גולדן), אלא בגלל מבנה הבמה המוזר שטראוויס מסתובב איתו בהופעה הזו. גם בהופעה באבו דאבי ראיתי את הסט-אפ הזה, אבל בפארק הירקון הוא היה גדול ומרוחק יותר – על הבמה הוצבה במה נוספת, מתוחמת על ידי שתי פיסות בד עצומות מצדדיה, ממוקמת בחלקה האחורי של הבמה וסגורה במעקה פיגומים שגרם לה להרגיש כמו הופעה ממרפסת. באבו דאבי זו היתה במה בגובה מטר. כאן היא גדלה לבערך 8 מטר, אולי כדי שהקהל מאחורה יוכל לראות את טראוויס, ואולי כדי שטראוויס יוכל לראות מעבר לגולדן. כך או כך, הפתיח הזה יצר ריחוק מסוים בפתיחת ההופעה, ולמרות שהקהל זינק למשמע "Hold That Heat", לקח כמה רגעים עד שהכל התחיל להתרומם.

את החלק הראשון והמרוחק הזה בהופעה, טראוויס קצת זירז. בערך רבע שעה לתוך ההופעה, רק בסי פארט של השיר החמישי "Stargazing", הוא נטש את עמדתו הגבוה ביותר בחדר, וירד לעבר הקהל, חושף לראשונה את צלליתו מקרוב. ברקע ארט של אבק כוכבים, וטראוויס מסיים את השיר עם המשפט "כל המצלמות האלה צריכות לעוף", בעודו מתייחס לכמות טלפונים שתיעדו את הרגע. כל הגולדן שרמוטות, אה טראוויס? עם השיר "Mamacita", הקהל כבר באמת התחיל להיכנס לעניינים, ונראה שסוף סוף האמן התחיל לבטא את האנרגיה הפרועה שכל כך חיכינו לראות. זה קצת האט עם גרסת קאבר ל"Praise God" של קניה ווסט, לא בדיוק הבחירה הכי חכמה באקלים הנוכחי, אבל נראה שהוא קלט מהר את תגובת הקהל ומיהר לסיים את השיר. למעשה, נראה שהוא ממהר לסיים הרבה שירים.

בשלב הזה התחלתי להבין שההופעה הזו, למרבה הצער, היא לא מרגעי השיא של טראוויס סקוט. באבו דאבי הוא היה הרבה יותר אנרגטי (למרות שהקהל שם פחות הגיב מהקהל הישראלי המצוין), וכאן הוא הרגיש קצת נמהר. זה המשיך גם כשחזר לבמה האחורית לסקשן שירים מעט פסיכדלים יותר – הארט הציג צמחי ענק על רקע צמד השירים שלו עם מטרו בומין, "Raindrops" ו-"Trance", ולמרות שהקהל עוד היה איתו, משהו באנטנסיביות שהחלה להיבנות טיפה נשבר. הפרופורמר הענק לא לגמרי נחת בארץ, ולמרות שההפקה עשתה הכל כדי לגרום לערב הזה לעבור חלק (ובהחלט הצליחו), ולמרות שהקהל נתן לו את הכל, טראוויס עצמו לא החזיר את כל ההשקעה.

היו, כמובן, עוד כמה רגעים נהדרים. הביצוע של "90210" (אותו לא ביצע בצמד ההופעות הקודמות שלו) היה היילייט נפלא, והקהל חיבק את השיר האהוב הזה בענק, וכך גם היה עם "NO BYSTANDERS" שהרעיד את הפארק. הוא בהחלט הצליח להרים מסיבה שהרקידה את כולם בחצי השני של המופע, אבל זה לא היה הטירוף שחובבי סקוט ציפו לו. הר הגעש אמנם תסס, אבל לא הצליח להתפרץ, וחרף כל חלומותי, ברגע ששמעתי את "Antidote" כבר היה ברור שהשמיים לא יפתחו עלינו כאילו סקוט היה פרינס. למעשה, מזג האוויר היה נוח להפליא. אולי שתי טיפות גשם במהלך ההופעה, ורק טיפה בוץ שכל נעל סבירה יכולה להתמודד איתו.

סקוט, לעומת זאת, כבר הרגיש חסר אוויר בשלב הזה. עם הגעתו של "SICKO MODE" כבר היה לי ברור לאן זה הולך. ראיתי את זה קורה באבו דאבי – אחריו תגיע הצמרמורת, וזה כל המופע. היה ברור לי שהקהל יתמרמר על הופעה בת שעה ו-2 דקות (מדדתי במדויק, שלא תעזו להתווכח איתי), במהלכה סקוט רץ דרך חלק מהשירים. הוא לא נתן את כולו, ובכל זאת נגמר. מזלו ש"סיקו מוד" הוא שיר כזה מדהים עד שיכול להרים גם לוויה של פעוט, ומזלו שחצי מהשיר זה בכלל וורסים של דרייק, כך שהוא יכל לקחת נשימה עמוקה בזמן שהקהל צועק בחזרה אליו איך הוא נכבה כמו נורה. אירוני משהו.

ובכל זאת חשוב להגיד – גם עם הפגמים, זו היתה הופעה היסטורית. אירוע חלוצי וחשוב שלוואי ויגרור אחריו אירועי נוספים. הוא עדות לכח הקנייה של ההיפ הופ, ולמרות שאני לא יודע אם וכמה ההפקה הצליחה לכסות עלויות (הימור שלי עם כל אתגרי ההפקה, לא ממש), אני מקווה שהוא יתפס כניצחון, והשקעה לעתיד. כי יש במה להשקיע, ואין רגע שמגלם את זה יותר ממה שקרה בשיר האחרון. הרגע המצמרר שאמנם לא הצליח להביא לנו את הגשם, אבל כן הביא רגע בלתי נשכח – גם לקהל הישראלי, אבל בעיקר לראפר ישראלי אחד שהגשים חלום של מיליארדים ברחבי העולם.

עבור הקהל הרחוק, נראה טראויס בסך הכל ביקש לעצור רגע את ההופעה, ולהדליק את האורות מהבמה. קצת מוזר כשזה שניה לפני שיא ההופעה, אבל זה התחיל להתבהר כשעל במה המוגבהת שמאחור, עלה יחד עם סקוט מעריץ ישראלי מהקהל. בהתחלה חשבתי שראיתי לא נכון דרך המסכים בצד, אבל זה אכן היה מי שחשבתי – לא סתם מעריץ, אלא ראפר ישראלי בן 20 בשם גד סואד. אני מכיר את גד כבר כמה שנים, מסתובב במעגלי ראפ שונים, כישרון ענק, לב גדול, גוד קיד, מאד סיטי.

https://www.youtube.com/watch?v=JJ_0z0kYfIQ

מסתבר שסואד הגיע להופעה עם שלט עליו היה כתוב באותיות אדומות "LET ME ON STAGE ON GOOSBUMPS". הוא הגיע להופעה עם חבריו ב-1 בצהריים, חיכה 8 שעות ארוכות, ושלף את השלט ברגע הנכון. ואלוהים אדירים, איכשהו זה עבד לו. ועכשיו הוא עומד מול יותר מ-30 אלף איש, עם אחד הראפרים הגדולים בעולם, עומד לסגור איתו את ההופעה בשיר שהוא שיא. צמרמורת. טראוויס סקוט, שגם ככה היה בשלב הזה קצת נטול אוויר, חלק עם גד סואד את המיקרופון, נתן לו להתפרע באוטוטיון ולדייק בביצוע אנרגטי שרק הרים את סקוט בחזרה לאוויר.

הקהל התעופף יחד איתם, והרגע המרגש הפך לשיא הערב ביותר בכל דרך אפשרית. אז אולי לא קיבלנו הופעה מושלמת מצד סקוט, ומצד שני הערב כן עבר בשלום (שזה מצוין) – אבל מה שאני אזכור ממנו, זה הרגע שבו לפחות אדם אחד מהקהל, אמן ויוצר מוכשר בפני עצמו, ראפר עם חמישה שירים שלא חוצים את ה-40 אלף צפיות, היה על גג העולם. וזה עולם ומלואו. הלוואי ויהיו יותר.

• ביקורת מוזיקה
• הופעה
• ראפ
• היפ הופ
• פארק הירקון

אל אלבום הבכורה של סטטיק, "לירז", הגעתי עם הרבה ציפיות אך לצידן גם לא פחות חששות. סטטיק הוא האחראי העיקרי לרנסנס של הפופ הישראלי שהחל באיזור 2015-16 ונמשך עד היום. הוא הסתכל על תעשיית הפופ העולמית ועשה לה אדפטציה מדוייקת ומחושבת עבור הסצנה המקומית. עם זאת, בשנותיהם האחרונות של סטטיק ובן אל החלוצים של הפופ הישראלי מצאו עצמם יותר מובלים ממובילים. נועה קירל, אנה זק, אגם בוחבוט, נונו, מרגי ועוד הפכו לנועזים ומעיזים יותר בעוד סטטיק ובן אל העדיפו לשחק על בטוח.

>> הסרט של סטטיק ניסה להראות כמה הוא אנושי, ורק הוכיח שהוא מוצר

השאלה הגדולה שעליה חיפשתי תשובה באלבום היא – האם סטטיק יצליח (או בכלל ינסה) להמציא את עצמו חדש? במקרה של סטטיק זו שאלה גורלית. אם לא יצליח, לקריירת סולו לא תהיה הצדקה. אם יצליח, מה שזה לא יהיה שהוא יעשה כבר יחלחל אל כל התעשייה. אבל עוד לפני הלחיצה על הפליי כבר יש מה להעריך: העובדה שסטטיק בחר להוציא אלבום לפני הכל, ללא סינגלים מקדימים וללא קליפים בשלב הראשון, איננה מובנת מאליה בסצינת הפופ הישראלית. נועה קירל, אנה זק, מרגי, נטע ברזילי – לאף אחד מהם עדיין אין אלבום אולפן מלא, לסטטיק ובן אל היה אלבום אחד ויחיד, "שבעה ירחים", שגם הוא הגיע רק שש שנים אל תוך הקריירה שלהם.רקנונו הייתה צדיקה בסדום כאשר הוציאה אלבום בכורה מלא (ומצוין) כשנה אל תוך הקריירה שלה. והנה "לירז" מגיע עם 12 רצועות מלאות, ללא קטעי מעבר, מה שהופך אותו גם לאחד מאלבומי הפופ הבודדים בשנים האחרונות עם כמות כה מכובדת של חומרים חדשים.

האלבום נפתח עם שיר הנושא "לירז", מעין בלדת ראפ קודרת, בו לירז האותנטי והמתוסבך מנהל דיאלוג עם סטטיק – האלטר אגו השטני, מעין דינמיקת אמינם/סלים שיידי. מלבד שורה בודדת בפזמון ("גם בטוב וגם ברע, זה מחיר ההצלחה") שמרגישה קצת אוף, מדובר בפתיחה חזקה לאלבום: קונספט מעניין, הפקה מרשימה ובתים מצויינים. האלבום ממשיך עם שני באנגרים דאנס-פופים מעולים, "בלנסיאגה" ו"רונדלים", שעוברים בין ראפ לשירה ומוחזקים היטב על ידי סטטיק לבדו. משם מגיע השיר השלישי, "פשע מושלם" שהוא גם שיתוף הפעולה הראשון באלבום מתוך שלושה: כאן זו עדן בן זקן, כשבהמשך ב"טרנטולה" וב"לשטוף את העיניים" מתארחים אגם בוחבוט ואיתי לוי, בהתאמה. בן זקן בוחבוט נותנות ביצועים ראויים לשבח בשיתופי פעולה שנעשו בצורה אינטליגנטית ומחמיאה לכל הצדדים. "לשטוף את העיניים" לעומת זאת מרגיש כמו בי-סייד של סטטיק ובן אל כאשר איתי לוי בתפקיד ממלא מקום.

מועמד בולט לתואר השיר הטוב באלבום הוא "תחנונים" שנע באלגנטיות בין סאונד מזרחי מיושן אל טראפ-דריל ובין שירה מסולסלת ואוטוטיונית לראפ. "תחנונים" מציג צבעים חדשים ומחמיאים של סטטיק, כפי שעושה גם שיר הסיום "מחול". "מחול" הוא בלדת גיטרה שכוללת כמעט אך ורק שירה ומעט מאוד עיבוד קולי ביחס לשאר האלבום. סטטיק מחזיק את האתגר הקולי בצורה מכובדת ומראה שאף על פי שאינו הזמר הכי דגול, הוא יכול לזהור במלודיות שמתאימות למידותיו.

״לירז״ הוא ממש לא אלבום מושלם, אך הוא אלבום פופ מעולה. הוא נע סביב אותם הז׳אנרים שאנחנו רגילים לשמוע בפופ הישראלי – דאנס, טראפ, רגאטון ומזרחית, אך הוא מצליח לעניין באמצעות עירבוב וקפיצות ביניהם בצורה מעט יותר נועזת ממה שאנחנו מכירים במיינסטרים. האלבום נעשה בזמן קצר אך איננו נשמע כך. הוא נשמע עשיר, מהודק ומושקע. האלבום מרגיש כמו פרוייקט של ניסוי וטעייה, של חיפושי כיוונים וסגנונות שונים על מנת למצוא את נקודות המיקוד בהמשך קריירת הסולו. ניכר שבסטטיק טמונים עוד המון יכולת וכישרון שנותנים להאמין כי בעתידו צפויות יצירות עוד טובות בהרבה. הוא יכול וראוי לקריירת סולו מצליחה שיש לה סיכוי טוב מאוד להתעלות על כל מה שעשה עד עכשיו במסגרת הצמד.

• ❤ תרבות
• ביקורת מוזיקה
• מוזיקה
• סטטיק