בשנים האחרונות קשה מאוד ללכת ברחובות תל אביב מבלי להיתקל בפרסומות לסוחרי סמים מפוזרות במרחב הציבורי. גם מאוד קשה שלא להיתקל בעננות קנאביס ברחוב, בתורים ארוכים באופן מחשיד לשירותים בקלאב או בכאלו שבבירור נמצאים בנזילה על סף הקיי-הול. ועם כל האמונה בצורך בליגליזציה, קשה להתכחש למציאות המורכבת שסמים מייצרים, ולעובדה שלא מעט מאבדים עצמם להתמכרויות.

>>צוואר בקבוק: 21 ברי היין הכי טובים בתל אביב

בתל אביב ישנן5 יחידות לטיפול בהתמכרויות– גם בפן של שימוש בחומרים, וגם התמכרויות התנהגותיות. אלו למעשה מרכזי התמכרויות הפועלים מטעם עיריית תל אביב-יפו, ונגישים לכל תושב שמרגיש, או אפילו חושד, שהגיע הזמן להסתכל לבעיה בעיניים. בדרך לביקור בשניים מהמרכזים הנ"ל, אני מודה שהגעתי ממקום של סטיגמה. הרי לכולנו יש תפיסות כאלה או אחרות, שעוצבו לא פעם על ידי מדיה מרחיקה וטלוויזיה דרמטית, על מפגשי מכורים.

אבל מפגש עם צמד מדריכים הכיר לי את המציאות היומיומית של מרכז לטיפול בהתמכרויות. כשביקשתי מהם להציג את עצמם, הם התחילו בדרך דומה שמוכרת לנו מאותם דימויים טלוויזיונים."קוראים לי דוד, ואני מכור נקי שמונה שנים ועשרה חודשים, אחרי שימוש של כמעט ארבעים שנה", אומר דוד אלבז (57)."אני שרה לוי (55). אספר קודם כל שאני נקייה 21 שנים, ועוד מעט חודשיים. מחר יהיה חודשיים".

למה לציין גם את החודשים? אתם לא מעגלים?
לוי: "סופרים כל יום, ורק להיום. לא מעגלים, כי אנחנו חיים רק את היום. למדתי לחיות את היום. מחר זה תעלומה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה עוד עשר דקות".

המרכז בו מדריכה לוי נמצא ברחוב יהושע התלמי 16, על הקצה המערבי של רוטשילד, כמעט בנווה צדק. חלפתי על פני המקום הזה כל כך הרבה פעמים מבלי שידעתי מה קורה בו. ומסתבר שמה שקורה בו זה ציור ענקי של ידיים האוחזות בלב אנושי, שמשורטט על הקיר במשרדה של לוי. "הרעיון שלי", היא מודה, "יש פה מטופלת שהיא מקעקעת, ואמרתי לה מה אני רוצה, והיא עשתה לי סקיצות. היה לי חשוב שהמטופלים יראו את הלב שלהם, ושהם אלה שתופסים אותו. אף אחד אחר לא תופס את הלב שלנו, רק אנחנו".

המרכז בו עובד אלבז ממוקם בצפון העיר, אי שם ברחוב הברזל 2. גם על פניו עברתי לא פעם, מי ידע? בסיור במרכז היה קשה להתעלם מתפילת השלווה ("אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם…"), שנתלתה בכניסה, ממש מול הפרצוף. לאחר מכן דוד לקח אותנו לסיור בין הכיתות, המטבחון ועד לפינת הישיבה בחוץ, עם היציאה לפארק. אלבז היה בין המטופלים הראשונים שהגיעו לכאן, לפני כעשר שנים. "הגעתי לתחתית שנקעה נפשי", מספר המדריך על האיך מצא את המקום. "הנפש לא יכלה להכיל את השימוש בסמים, אז ביקשתי עזרה והגעתי לכאן".

ואיך היה המפגש שלך עם המקום?
"החזקתי מעמד כמעט שנה. שמונה חודשים הייתי במרכז יום, אבל זה לא צלח. ושוב הייתי פה תקופה מסוימת, וזה לא צלח. כי היה לי קטע שמהר מאוד אני עומד על הרגליים ואומר 'אוקיי אני מוכן', אז אני הולך לעבוד. תמיד סיפרתי איזה סיפור שאני צריך לעזור עם הפרנסה של הבית, ואף פעם לא הבנתי שאתה צריך לתת את הזמן לעצמך, לבנות איזשהו משהו, בסיס חזק כדי להתמודד עם הבחוץ".

ואיך זה הרגיש כשבסוף הצלחת להתמודד ולהתנקות?
"הפעם הראשונה שאשתי ביקשה ממני ללכת לסופר הייתה חגיגה. זה אומר שהיא סומכת עליי שלא אעשה לה בושות. אשתי הייתה מאד מתביישת שאלך לסופר".

כאשר מטופל חדש מגיע ליחידה הוא עובר ראיון ראשוני עם המדריך, על מנת להבין אם הוא מתאים ליחידה, או אולי זקוק לטיפול מסוג אחר. אחריו הוא יצטרף לקבוצה טיפולית, שפתוחה באופן זמני להצטרפות של אנשים חדשים, ומספקת היכרות לאורך 6-7 שבועות, עד שהקבוצה נסגרת לאנשים חדשים. המטופלים עוברים, בין היתר, גם בדיקות שתן קבועות – משתתף שלא מביא בדיקה נקייה, לא יכול להיכנס לשלושה מפגשים בקבוצה. מסיבות מובנות, המילה הראשונה שקפצה לראשי כששמעתי בדיקות שתן, היתה משטרה. "אמרת יפה", עונה לי לוי. "אתה אומר משטרה, אני אומרת 'וואלה, יש לי שוטר עצמי'. אולי בדיקת השתן הזאת תעצור אותך בשימוש הבא. אנחנו שם בשבילם, אבל אנחנו לא יכולים להציל אותם. רק לתת את רשת הביטחון".

אני מודה שציפיתי למשהו אחר."מרכז לטיפול בהתמכרויות" נשמע יותר כמו מקום למשתמשים בהרואין.
לוי:"האוכלוסיה שונה היום. הצעירים שמטיילים ברוטשילד עם הג'וינט – זאת האוכלוסיה. אלה האנשים שאתה פוגש כאן. הסמים ההארדקור פחות נוכחים. יש היום סמים שמביאים אותך לתחלואה כפולה, שזה גם בעיות נפשיות וגם השימוש ביחד. והם מקבלים מענה פה, אפילו מענה טוב. יש קשרים חברתיים פה, קבוצת שווים. אנחנו עושים את החיבור בין עזרה עצמית, NA או AA, התמכרות למין – זה טיפול להתמכרויות מכל הסוגים. אבל הבסיס הוא סמים. זאת אומרת, אם מישהו מכור למין הוא לא יבוא לפה. ההתמכרות היא לסמים, אבל תמיד יש התמכרויות לוויניות כאלה שנלוות להתמכרות לסמים. יש גם שירות וליווי עבור בני המשפחה של המטופלים".
אלבז:"כאן אנשים מקבלים את התשובות, ואת העזרה. גם אם זאת התחלה של מזעור נזקים, 'בואו נתחיל למזער את הנזקים, ולא ניקיון טוטאלי'. הגישה היום היא שלמזער את הנזקים זה יותר טוב מכלום. אנחנו מחבקים אותך, ואוהבים אותך, גם כשאתה מנסה להפחית".

אתם מרגישים שיש יותר טולרנטיות תרבותית לסמים?
אלבז: "הרבה צעירים מספרים לעצמם שהם יכולים, ושזה משהו חברתי, ושהם נהנים מזה. מי שהגיע לפה, ומי שמקבל עזרה, זה מישהו שהבין על עצמו שהוא כבר לא יכול. שהוא לא מנהל את הסמים, אלא הסמים מנהלים אותו. פה הוא כבר בבקשת עזרה. להגיע לתחתית זה להיות בבקשת עזרה, להיות בכניעה. כי מי שלא בכניעה, מי שלא מגיע לאיזו תחתית מסוימת – אתה לא יכול להביא אותו לשוקת ולהכריח אותו לשתות".
אם אתם או מישהו שאתם מכירים מרגיש.ה שהוא יכול להיעזר במרכז לטיפול בהתמכרויות,כל הפרטים נגישים כאן

• הבועה
• התמכרויות
• התמכרות
• גמילה
• סמים

3 פרפורמרים בחליפות ושמלות ערב יושבים סביב שולחן במרכז החלל, ומסביבם קהל. הם מדברים אך ורק בוידויים במשך שעתיים, והקהל – רק אם הוא מעוניין – מוזמן להתוודות גם הוא. נושא הוידויים הוא "התמכרות", נושא שיותר מדי מתושבי תל אביב מדחיקים עד כמה הם מכירים. הערב מעורר הסקרנות הזה יתרחש מחר (24.9) על גג עיריית תל אביב-יפו, ואתם יותר ממוזמנים לחוויה מנקה נפשות שתזכיר שגם אם קשה לכם, אתם לא לבד.

>>תופסים מחסה: "אברי" של אדר לוטן (שחקי שחקי) חולמת על אסקפיזם

הערב המיוחד הוא למעשה גרסה למופע הווידויים האוטוביוגרפיים של ג'ייסון דנינו-הולט, "לא מכניסה את זה הביתה", שיתקיים במסגרת ערב מיוחד בנושא התמכרויות מטעם מינהל השירותים החברתיים בעירייה, בין היתר במטרה לחשוף לקהל הרחב את העשייה המהותיים של המנהל, ואת היחידה בטיפול בהתמכרויות בעיר – יחידות עירוניות הנועדות לספק מענה מקצועי ונגיש לאנשים על רצף השימוש ההתמכרותי, וניתן ללא עלות לתושבי העיר.

מופע הוידויים של דנינו-הולט רץ ברחבי העיר כבר כמעט עשור, אך הפוקוס על נושא ההתמכרויות – על אחת כמה וכמה אחרי שנת מלחמה שמשכה אנשים רבים למיסוך עצמי – הופך את האירוע שיתקיים מחר על גג העירייה (20:00) ליוצא דופן, ואף חשוב לתושבי העיר. מעטים התושבים שיודעים על קיומם של חמישה מרכזים לטיפול בשימוש בחומרים והתמכרויות התנהגותיות, הפרוסים ברחבי העיר, ומספקים טיפול פרטני וקבוצתי לא.נשים על רצף השימוש, לצד הכוונה לבני משפחה וקרובים. המרכזים מספקים מעטפת נרחבת של מענים טיפוליים, הניתנים ללא עלות עבור תושבי תל אביב. ואם אתם צריכים עזרה, או רק רוצים לדעת יותר, ניתן להכיר את היחידהבאתר העירייה.
"לא מכניסה את זה הביתה", 24.9, 20:00. 30 ש"ח למחזיקי ומחזיקות דיגיתלבהרשמה מראש
גג בניין עיריית תל אביב-יפו, אבן גבירול 69

• ❤ תל אביב
• עירוני
• עיריית תל אביב
• התמכרויות

הפעם הראשונה ששמעתי על "אוקסי" – או בשמו המלא, אוקסיקונטין – הייתה אי שם בשלהי 2018, כאשר התכתבתי עם מישהי באחת האפליקציות. "אני יוצאת רק עם מי שיש לו אוקסי", כתבה, ובהתחלה חשבתי שזאת בדיחה. כשהבנתי שהיא התכוונה לכך ברצינות, חיפשתי רגע באינטרנט, והבנתי שזה משכך כאבים. ידעתי, כמובן, שאנשים צורכים משככי כאבים באופן הזה, אך לא ידעתי את השם של התרופות. מיותר לציין שהשיחה לא התקדמה יותר מדי. היא הסבירה לי שזה הסם היחיד שמצליח להרגיע אותה. לא שפטתי. קל לשפוט מכורים, קל להאשים אותם. במשך שנים חברות התרופות האשימו את האנשים שהתמכרו לתרופות שהם סיפקו, והמכורים הפכו לשק החבטות שלהם. רק בשני העשורים האחרונים נחשפו חלק מאותן חברות, שהונו את הציבור, שיקרו לו ומכרו הרואין בצורת כדור. עכשיו אנחנו בעיצומו של גל עיבודים לסיפור הזה.

ראינו את זה ב-"דופסיק", שעוקבת בחלקה אחר הסיפור של חברת פרדו פארמה, וחזינו בעלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס בסדרה "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" (תודה על התרגום הפשוט ל-"The Dropout"). כעת הסיפור של "פרדו פארמה" חוזר למסך בסדרה "אימפריית הכאב", שעלתה לנטפליקס בסופ"ש האחרון, ומגוללת את סיפור החקירה של החברה – החל מהמצאת הסם אוקסיקונטין ועד לסיפורם של המכורים, הסוחרים והספקים.

בעידן הטלוויזיה של היום לא תמיד מלהקים לתפקיד הפרוטגוניסט את הבחור הטוב, אבל כאן לוקחים את זה רחוק יותר – בניגוד מוחלט לציפיות הצופים, מתיו ברודריק מגלם אנטגוניסט מוחלט, ריצ'רד סקלר, חבר למשפחת סקלר השולטת בחברה הנבזית. הגיבורה שלנו היא אידי פלאוורס (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש"), עורכת דין שהפכה את פרדו פארמה למטרה העיקרית שלה, שהיא למעשה תערובת של דמויות שרדפו את ענקית התרופות. היא עורכת דין מפולפלת שמקדשת את הבירוקרטיה כערך עליון, שאולי נשמעת כמו אדם נוראי וחסר נשמה, אבל בתוך התפקיד המומצא שלה הצליחו להרכיב עולם פנימי שלם, גם אם מעט מאולץ. זה מרענן לראות את אודובה בתפקיד רציני,ולא בתור "המשוגעת מכתום", ויש רגעים שבהם יש חוסר אמינות וחוסר בהירות במניע המרכזי של הדמות קצת מסיחים את הדעת, אבל ברגעים שהיא מצליחה לשחק טוב ,היא מצליחה לגעת ברגש. זה קורה בעיקר בהמשך הסדרה.

https://www.youtube.com/watch?v=24-YonhNS0Y&pp=ygUScGFpbmtpbGxlciBuZXRmbGl4

באתר הדירוג של Rotten Tomatoes הסדרה עומדת על דירוג של 44% מצד המבקרים ו-61% מצד הצופים, אבל אני לא מסכים עם הדירוג הזה. אידי פלאוורס היא לא דמות הגיבור שרצינו בסדרה כזאת. אולי אם ריצ'רד סקלר היה עומד בתפקיד האנטי-גיבור הסדרה הייתה מצליחה לקבל דירוג גבוה יותר, אבל מה שמורגש יותר מכל לאורך הסדרה הוא הכבוד לקורבנות מגפת האופיואידים. ולהפוך את סאקלר לגיבור הסדרה, גם בתור אנטי-גיבור, מחטיא לגמרי את המטרה. לכן היינו צריכים את דמות המספרת, להלן אידי פלאוורס. את הכבוד לנפגעי מגפת האופיואידים אנחנו רואים בכל פתיח, בו קרובי משפחה של הקורבנות מספרים פרק אחר פרק שהסיפור עצמו מבוסס על סיפור אמיתי ושחלק מהשמות שונו מטעמי פרטיות ודרמטיזציה – אבל הסיפור של המשפחה שלהם הוא אמיתי ובכל פתיחה לראות את קרובי המשפחה האלה, שאינם שחקנים, שובר את הלב מחדש.

ברודריק מבצע את תפקיד הנבל באופן מושלם – לא מאד כריזמטי, בודד ומוזר, אך עם זאת גם רציונלי, ומעל הכל חושב על איך להציל את החברה מכל התסבוכות אליהן הוא הכניס אותה. הוא מצליח להיות מוזר מבלי להיות מוזר מדי ואפילו השיחות עם הדוד המנוח שבזכותו הוא הבעלים של חברת התרופות מצליחות להישאר אמינות. בכלל, הסגנון של הסדרה הוא מאד קופצני ומוזר – לפעמים יש דברים שלא עובדים כמו כמות הדרכים שבהם אדובה מתארת באמצעות צלילים רנדומלים כמה סאקלר קוקו, מונולוגים שפורטים על מיתרי הרגש או סצינות בנאליות של לחץ חברתי על אנשים שמעולם לא ניסו סמים "שכולם עושים", אבל ההפסקות הסאטיריות הקטנות והמוזרות שמוציאות את הסדרה מתבנית הריאליזם הופכות אותה למעניינת ואפילו ייחודית.יוצר הסדרה, מייקה פיצרמן-בלו לקח סיפורים ממאמרים, ספרים ותכניות דוקו שתיעדו את האירועים, והפך אותם לדרמה – לרוב בהצלחה רבה. יחד עם הבמאי פיטר ברג, שמצליח לשים את טביעת האצבע שלו, הם מספרים את הסיפור בדרך שלהם. אולי לא כולם יתחברו אל הסדרה הזו, סביר להניח שתהיה לכם ביקורת, וטוב שכך, כי יש בה פגמים.

אבל במקביל שווה לשים עין על התפתחות תת-ז'אנר חדש – "דרמות תרופתיות" אני קורא לו – בתחום שאין בו יותר מדי סיפורים, כי עדיין נחשפו מעט מאד עוולות בתחום התרופות. הסיפור של "אימפריית הכאב" הוא לא סיפור מהפנט שמגולל הונאה מטורפת, אלא פשוט סיפור בלי סוף טוב, בלי סגירת מעגל, ממש כמו סיפורי הקורבנות שהם מציגים בכל פרק. זה גם הסיפור הכי חשוב באמריקה כיום. "אימפריית הכאב" מביאה דרך מרעננת לספר סיפור, עם שבירות של ריאליזם, קאטים מהירים בין סצנות ויש בה פגמים, ולמרות שלא מדובר ב-"סמוך על סול" של הדרמות התרופתיות, זאת בהחלט סדרה שתעצב את תת הז'אנר בעתיד, במידה ולא תישכח בג'ונגל התוכן של נטפליקס.
עונה ראשונה של "אימפריית הכאב" זמינה עכשיו בנטפליקס

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• אלכוהול ותרופות
• התמכרויות

בואו לרגע נגיד ואתם, סתם ככה טפו טפו טפוחס וחלילה, נוקעים רגל כמו איזה חבר מערכת שלנו, שאולי כותב עכשיו את מילים אלה ממש. סתם ככה, תיאורטית. אם אתם נפצעים כך בישראל, סביר להניח שתסתפקו בביקור רופא וכמה אופטלגינים. אולי משהו קצת יותר קשוח. אבל אם דבר כזה היה קורה בארה"ב של עשרים השנים האחרונות, כנראה שהייתם נמצאים בפתחו של חור ארנב התמכרותי מסוכן. ככה זה שם, כל אחד יכול להתארגן על אופיואידים. ולא מעט מומחים מצביעים על משפחה אחת בתור האשמה.

"אימפריית הכאב", המיני סדרה של נטפליקס שעלתה היום, עוסקת בדיוק בזה – איך החל משבר האופיואידים המזעזע, מה עושים (או יותר נכון, מה לא עושים) כדי לטפל בו, ואיך משפחת סאקלר עשה מזה הון עתק ביודעם על הנזקים, דרך חברת פרדו פארמה, יצרנית אוקסיקודון, משכך כאבים פופולרי מדי. הסדרה מבוססת, בין היתר, על מאמר מניו יורקר בשם "המשפחה שבנתה אימפריה של כאב" – היי, בטח משם לקחו את השם! – והולך להציג את משפחת סאקלר במלוא נבזיותם.

https://www.youtube.com/watch?v=24-YonhNS0Y&pp=ygUScGFpbmtpbGxlciB0cmFpbGVy

אם הסיפור הזה נשמע לכם קצת מוכר, יכול מאוד להיות שכבר צפיתם בסדרה "דופסיק", עם מייקל קיטון ופיטר סארסגארד, שעסקה באותו הנושא, ואף הציגה חלק מחברי משפחת סאקלר – אבל להם אין את מתיו ברודריק בתפקיד ראש המשפחה ריצ'ארד, או את אוזו אדובה בתפקיד החוקרת שמנסה למצוא אשמים. בנטפליקס מבטיחים להתמקד יותר בתפקיד המשפחה, וגם להציג את החלק הבידורי – עד כמה שאפשר לקרוא לו כך – של עסקי משככי הכאבים. כן, הם מדברים על דוגמניות הכדורים היפות שנהגו לשכנע רופאים לרשום לחולים תרופות ממכרות ומסכנות חיים. נכון שכיף?
"אימפריית הכאב", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• התמכרויות
• פשע

במדור הזה אני עוסק הרבה במזעור נזקים וכבר הצגתי דוגמאותמפורטוגלועדקנדה, אבל מה קורה כאן בישראל? ישבתי לשיחה עם ד"ר חגית בוני-נח כדי קבל תמונת מצב על מדיניות מזעור הנזקים בארץ בעבר, בהווה, ובעתיד. ד"ר בוני-נח חוקרת בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל וחברת ועד אילסם, החברה הישראלית לרפואה וטיפול בהתמכרויות של ההסתדרות הרפואית.

סיפור על שתי אוכלוסיות
לפני שאנחנו צוללים לעולם מזעור הנזקים, היה לי חשוב להבין איך מישהי כמו חגית, שלא צורכת סמים משום סוג, הגיעה בכלל לעסוק בתחום הזה. "גדלתי עם תפיסת עולם דיכוטומית של טוב ורע, שבו 'ילדים טובים' ומוסריים לא משתמשים בסמים ו'ילדים רעים' ועבריינים משתמשים", מספרת ד"ר בוני-נח. תפיסת העולם הדיכוטומית שלה נסדקה לראשונה בטיול אחרי הצבא במזרח ב-1990, שם היא פגשה צעירים שפשוט לא נכנסו לחלוקה הזאת. מצד אחד הם היו "ילדים טובים" מבתים טובים, עם תכניות ללכת ללמוד באוניברסיטה ולקיים חיים נורמטיביים לחלוטין. מצד שני, לא רק שהם היו מעשנים ג'ראס – הם היו גם מבריחים אותו מהודו ליפן.

"הקבוצה הזאת של 'הילדים הטובים' שמשתמשים בסמים שוברת את המוסכמות שעליהן התחנכתי וזה מה שעשה אותה מעניינת ומסקרנת עבורי," מספרת ד"ר בוני-נח. "בתואר השני ב-1994 ניגשתי למי שרציתי שיהיה המנחה שלי לתזה ושיתפתי אותו שאני רוצה לעשות מחקר על תרמילאים שמשתמשים בסמים, אבל הוא לא האמין לי שזו תופעה מספיק משמעותית, וחשב שזה משהו שולי וזניח. באותה תקופה לא היה אינטרנט ולאנשים לא היה מושג מה קורה לתרמילאים במזרח, אבל חקרתי את הנושא בהמשך במסגרות אחרות. מאוחר יותר, כיועצת לרשות הלאומית למלחמה בסמים גם ייסדתי את פרויקט התרמילאים, שכלל מניעה, הסברה, הטיפול שכללו הרבה אלמנטים של מזעור נזקים, אף על פי שעוד לא קראנו לזה ככה בזמנו. כחלק מהפרויקט הזה קם גם 'הבית החם' בהודו אשר מנוהל כיום על ידי כפר איזון".

אמנם הרבה מהעבודה שלה עסקה באוכלוסיית "הילדים הטובים" שמשתמשים בסמים, בשלב מסוים היא החלה להכיר לעומק גם את הקבוצה השניה, אלו שכונו בילדותה "הילדים הרעים". המחקר שעורר את העניין באוכלוסיה הזאת וגם לה להבין את החשיבות של שינוי המדיניות לעבר מזעור הנזקים, היה מחקר אתנוגרפי שהיא עשתה יחד עם ד"ר שרון טויס, על האוכלוסייה באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מחקר שהתחיל במהלך 2010. "בתקופה הזאת הבנתי כמה שמזעור נזקים זה קריטי, וכמה אוכלוסיית צרכני הסמים, במיוחד אלו המצויים באזור התחנה המרכזית, זקוקים לעזרה בתחום הזה. זה השלב שבו הפכתי להיות קרימינולוגית רדיקלית ואנתרופולוגית ביקורתית, שמה שמעניין אותה זה קידום מזעור הנזקים בישראל'.

מי אתם, ילדים רעים?
בניגוד לאוכלוסיית "הילדים הטובים" שבדרך כלל משתייכת למעמד הביניים ומעלה, רוב האנשים באוכלוסיית "הילדים הרעים" מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. רבים מהם גם סובלים מתחלואה כפולה, כלומר שילוב של התמכרות לסמים על רקע של בעיות נפשיות אחרות. למרות זאת, היא גילתה ש"הילדים הרעים" בכלל לא היו כאלה רעים, אלא שמסלולי חיים קשים הובילו אותם לחיים ברחובות ולשימוש כבד בסמים. "אחד העקרונות במזעור נזקים הוא הפחתת הסטיגמה סביב השימוש בסמים, וזה מתחיל בטרמינולוגיה שאנו משתמשים בה. עקרונות נוספים הם שהגישה הזו מבוססת על חמלה, זכויות אדם, כבוד ושוויון", מסבירה ד"ר בוני-נח. "מדובר באוכלוסיה עם צרכים מיוחדים שעלינו לדאוג להם במסגרת מדיניות מסודרת שרואה אותם ואת הצרכים שלהם".

עוד בשנות ה-70, לפני שזה היה מקובל ברוב מדינות העולם והרבה לפני ש"מזעור נזקים" בכלל היה דבר, חלוקת מתאדון לאנשים עם התמכרות להרואין ואופיאטים אחרים הייתה דבר מקובל בישראל. מתאדון הוא אופיאט סינתטי שעושים בו שימוש כדי לסייע בגמילה מאופיאטים "חזקים" כדי למנוע את תסמיני הגמילה הקשים שיש למי שמפסיק לצרוך אופיאטים אחרים. משך ההשפעה שלו ארוך יותר מהרואין למשל, כך שמספיק לקחת אותו רק פעם אחת ביום, וגם אין לו היי כל כך חזק, מה שמאפשר לאנשים עם התמכרות לתפקד ביומיום תחת ההשפעה שלו. מתאדון גם נמצא בשימוש רפואי נרחב כמשכך כאבים.

עד תחילת שנות ה-90, אנשים עם התמכרות לאופיאטים יכלו לקבל מתאדון בבתי המרקחת, אבל היום כדי לקבל מרשם למתאדון הם צריכים לעמוד בתנאי סף שמקשים עליהם לעשות זאת. מי שמצליח לעבור את המשוכה הזאת, מגלה שהחלוקה של המתאדון עצמה לרוב מתקיימת באיזורים לא כל כך סימפטיים, כמו איזורי תעשייה או באיזורים מאוד נסתרים.

"אני חושבת שזה צריך להיות מחולק בצורה מסודרת בתוך בתי חולים ולא בשושו ובדיסקרטיות" אומרת ד"ר בוני-נח. "זה יעזור לשבור את הסטיגמה שיש סביב התמכרויות ולייצר את התחושה שאנשים עם התמכרות הם פשוט חולים שבאים לקבל את התרופות שלהם".כיום ישנם בשוק חומרים נוספים ויעילים יותר כגון בופרנורפין, כולל גם זריקה מיוחדת שמספיקה לחודש שלם, אך על אף האפקטיביות המוכחת שלהם בסיוע לאנשים עם התמכרות, הם עדיין לא נגישים בארץ למי שזקוק להם באמת.

אנשים רבים מרימים גבה למשמע הרעיון של חלוקה של סמים לאנשים עם התמכרות, אבל האמת היא שיש מאחורי זה הרבה יותר הגיון ממה שזה נשמע. כדי להבין למה הנגשה של חומרים כמו מתאדון היא קריטית עבור אנשים עם התמכרות, טבעו ד"ר בוני-נח ופרופ' נתי רונאל מאוניברסיטת בר אילן את המושג "ביטחון תרופתי". בעוד שעבור רובינו תחושת הביטחון הבסיסית מגיעה מדברים כגון ביטחון תזונתי, כלומר הנגישות שלנו למזון לו אנחנו זקוקים כדי לשרוד, עבור אנשים עם התמכרות קשה תחושת הביטחון מגיעה קודם כל מהנגישות לסמים אליהם הם מכורים.

"הסם עבורם הוא תרופה שהם זקוקים לה משום שהיא עוזרת לכאבים נפשיים, פיזיים, או מנטליים מהם הם סובלים", טוענת ד"ר בוני-נח. "במחקרים שלנו ראינו כי הם יכולים להתנהל כמה ימים בלי לישון ובלי לאכול, אבל לא יכולים לעבור יום אחד בלי סמים". כלומר, הסטרס שחווים אנשים עם התמכרות קשה כשהם לא יודעים מאיפה תגיע המנה הבאה שלהם לא שונה מהסטרס שאדם נורמטיבי יחווה בלי לדעת מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלו.

כשאנחנו מורידים את חוסר הוודאות שלהם לגבי המנה הבאה שלהם, זה יוצר תחושת ביטחון בסיסית ופותח עבורם עולם שלא היה זמין לפני כן.בפורטוגללמשל, חלוקה של סמים לאנשים עם התמכרות היא חלק מרכזי במדיניות, זאת לצד יוזמות שונות של שילוב מחדש שלהם בחברה.

מחלוקת מזרקים לחדרי הזרקה
פרקטיקת מזעור נזקים חשובה נוספת היא חלוקת מזרקים נקיים לאנשים המזריקים סמים, משום שהיא מונעת הדבקות במחלות מדבקות כגון איידס, צהבת, ומחלות זיהומיות אחרות. כיום יש 5 מרכזים של החלפת מזרקים בארץ שמופעלים על ידיעמותת יזהרופועלים יומיים בשבוע – יוזמה חשובה ומבורכת, אבל גם כאן יש מקום לשיפור.

במקומות אחרים בעולם, למשל, מחלקים לאנשים עם התמכרויות ערכות מזעור נזקים שמכילות גם קונדומים, פקק מתכת רב-פעמי שאפשר להשתמש כדי לחמם את החומר, ומים סטריליים, שהשימוש בהם יכול למנוע זיהומים וסיבוכים שונים שנגרמים במהלך הכנת החומר להזרקה. אחד הדברים החשובים ביותר שמחולקים כחלק מערכות מזעור הנזקים במקומות מסוימים בחו"ל הוא התרופה נלוקסון, שחוסמת את ההשפעה של אופיאטים ויכולה להציל את חייהם של אנשים שנטלו מנת יתר.

בישראל, נושא הטיפול ומזעור הנזקים מפוצל בין משרדים ובין אגפים שונים. בדומה לבעיה עםשירותי הטיפול בהתמכרות, גם כאן יש בעיה של פיצול השירותים – חלוקה של מתאדון במקום אחד, חלוקת מזרקים במקום אחר, וכל השירותים האחרים מפוזרים במקומות נוספים. חלק מהפתרון לבעיות האלה ואחרות שמציעה ד"ר בוני-נח הוא הקמה של חדר ההזרקה הראשון בישראל, גרסה מקומית של מה שישבוונאקוברבקנדהובמקומות רבים נוספים ברחבי העולם.

"חדר הזרקה צריך להיות מרכז שמכיל בו את כל סוגי התמיכה שהאנשים האלה זקוקים להם" היא אומרת, "תמיכה נפשית, פיקוח רפואי, חדר צ'יל-אאוט להירגע בו אחרי ההזרקה, מקום לקבל מידע וערכות מזעור נזקים, לעשות כביסה, ארוחות קלות. מעבר לכל זה, זה פשוט מקום שנותן לאנשים שמגיעים אליו תחושת ביטחון".

בעיה נוספת שחדר הזרקה בא לפתור היא מצבים כגון מה שקורה כעת באזור התחנה המרכזית בתל אביב שהפך ל"סצינת סמים פתוחה" – אזורשיש בו סחר ושימוש פתוח וגלוי בסמים, מה שתורם לעליה בפשיעה באזור. "מתחם המהווה 'סצינת סמים פתוחה' נותן לאנשים תחושה שזה אזור ללא פיקוח ולכן מותר לעשות בו הכל – להתנהג באלימות, לגנוב, לאנוס, ולרצוח" אומרת ד"ר בוני-נח.

"חדרי הזרקה מעבירים את הזרקת הסמים למרחב בטוח וסגור ובכך ממזערים הרבה מהפשיעה שנלווית לסצינות סמים פתוחות, כפי שראינו שמתרחש גם בערים אחרות בעולם". ישנם מודלים רבים של חדרי הזרקה ברחבי העולם והשירותים שהם מציעים משתנים ממקום למקום, והגיע הזמן לחדר הזרקה ראשון כחול-לבן, שעונה על הדרישות והצרכים של האנשים שזקוקים לו.

כמה מילים על מזעור נזקים ל"ילדים הטובים"
הפעם הקדשתי את הטור לצד היותר קשוח של עולם השימוש בסמים ומזעור הנזקים, אבל האמת היא ש"הילדים הטובים" כבר דואגים לעצמם די טוב דרך אינספור יוזמות פרטיות – ארגונים כמוחוף מבטחיםואנשים טוביםשמקימים מרחבים בטוחים במסיבות טבע, קבוצתהיוע"סים בטלגרם, קבוצות דיון על סמים בפייסבוק כגוןמדברים פסיכדליהבה אני לוקח חלק בצוות הניהול, ועוד. גםהמדור הזהשאתם קוראים בו הוא בפני עצמו יוזמה למזעור נזקים – היו לנו כאן מדריכי שימוש אחראי לחומרים ספציפיים כמוMDMAוקטאמין,מדריכי מזעור נזקים להסנפה,מדריך כללי למזעור נזקיםועוד.

אבל גם בתחום הזה יש לא מעט מקום לשיפור – להפוך את בדיקות הסמים לנגישות יותר במסיבות,להפוך את הטיפול בהתמכרויות לנגיש יותר גם ל"ילדים הטובים", להחליף את מסרי ההפחדה של הרשויות להפצת מידע נגיש ואחראי, ובכללי לשנות את המדיניות לכזאת שמכירה בכישלונה של המלחמה בסמים. יש לנו עוד דרך ארוכה לעולם שבו הדגש הוא על מזעור נזקי השימוש בסמים, ולא על מזעור השימוש על חשבון הפגיעה במשתמשים, אבל אנחנו מתקדמים לשם מהר משנראה לנו.

• בתודעה
• סמים
• תחנה מרכזית תל אביב
• התמכרויות
• התמכרות
• טיים אאוט סופ"ש