נגמרו הכוחות. כמה פעמים אפשר לחזור שוב ושוב על אותם טיעונים ברורים ואותן עובדות מוצקות מול העיוורון. כמה פעמים אפשר לצפות שוב ושוב באותה תוצאה שמתקבלת מאותן פעולות בלי להכיר בכך שמדובר באקט של טירוף. כמה פעמים אפשר לומר "אבל אמרנו לכם" כשזה כל מה שיהיה לומר גם בפעם הבאה. די. נמאס. יותר קל – וכנראה שגם יותר פרודוקטיבי – לדבר עם הקיר. אבל זו בכל זאת תופעה די מדהימה: אותם אנשים שלועגים לביביסטים על ההצבעה העיוורת שלהם, מתעוררים שוב ושוב בבוקר בהיר כדי לגלות שהקול הליברלי-דמוקרטי שלהם נחטף אל המחנה שמנגד – בגלל ההצבעה העיוורת שלהם.

>> ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")
>> איך להתמודד עם גל עליות המחירים? תפילו את הממשלה ונמשיך משם

עריקתו של עידן רול ממפלגת יש עתיד עוררה הבוקר גלים משתנים של זעם, לעג ונהי, אבל מצביעי יש עתיד יכולים להאשים רק את עצמם. נזכרתי היום בידיד גיי שהצביע יש עתיד באחת ממערכות הבחירות האחרונות, והסביר שאמנם מרצ מייצגת אותו יותר מבחינה פוליטית אך הוא מעוניין לחזק את מפלגת האופוזיציה הגדולה, ויש עתיד נותנת ייצוג נאה לקהילת הלהט"ב בדמותו של עידן רול. כששאלתי אותו מה הוא יודע על עידן רול, התשובה הייתה כמובן שהוא בזוגיות ארוכת שנים עם הראל סקעת ושהוא לארד לוהט. זה מה שידעו רוב מצביעי יש עתיד על עידן רול. זאת לא אשמתם.

עידן רול הוא רק סימפטום של תרבות פוליטית חולה. מדינה שלמה שמתנהלת עם אוריינות פוליטית ברמת כיתה ד'. מצביעים שבוחרים בקלפי בלי להבין את מי ואת מה הם מכניסים לכנסת. המון מפלגות של איש אחד, שמכניס לפרלמנט על גבו חבורה של טרמפיסטים אנונימיים, ממש "הפוליטיקאי במסכה" (מי זה במקום 13? מי זה? מי זה?), שאיכשהו בהזדמנות הראשונה בוגדים בו וחותרים תחתיו. תקשורת שמדווחת על כל זה כאילו זאת הנורמה, זאת הפוליטיקה, ולא עיוות פרברטי לחלוטין שלה. חמישה מנדטים נדדו בשבועות האחרונים מהאופוזיציה אל הקואליציה, זו שנהנית כרגע מתמיכה של 45 עד 50 מנדטים גג בכל הסקרים. אם זה נראה למישהו נורמלי יש לנו מפלגת מרכז חדשה בראשות נפתלי בנט למכור לו.

זה בעצם מאוד פשוט: המחנה הליברלי לא יכול להרשות לעצמו להכניס עוד סוסים טרויאנים לכנסת. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו מנהיגים פוליטיים שנכשלים כך בבחירת אנשיהם. הניסוי הזה, שבו ראשי מפלגות כמו בני גנץ ויאיר לפיד סוגרים את הרשימה עם כמה יועצים ואומרים לציבור הבוחרים שלהם, "תסמכו עלי, יש לנו אחלה נבחרת", והציבור פשוט מהנהן ומצביע – נכשל כישלון מר. התוצאות של הכישלון הזה הן עכשיו החיים של כולנו.

רק תרבות פוליטית חולה מאוד יכולה לנווט את הציבור – באמצעות התקשורת – להאמין שהוא מצביע למי שעומד בראש הרשימה ושמדובר בעצם בבחירה פרסונלית לראשות הממשלה, בזמן שבמציאות הציבור מצביע לרשימה שמתמודדת לכנסת והקול שלו מכניס את כל נציגיה, בלי כל קשר לממשלה ולראשותה. כך, למשל, הופתעו לגלות ב-2013 חילונים ימנים רבים שהצביעו לנפתלי בנט ואיילת שקד כי הם נראו להם סבבה כאלה, שמאחורי גבם מסתתרים שלל סמוטריצ'ים וסטרוקיות ושאר משיחיים וגזענים, כפי שהופתעו מצביעי המחנה הממלכתי בבחירות האחרונות לגלות לפני חודש שגדעון סער וזאב אלקין, שנכנסו בקולותיהם לכנסת וגם לממשלה, בעצם אינם חלק מהמחנה הליברלי. שוק, תדהמה והלם הלם הלם.

וכן, גם עידן-רולים כאלה, שהתחילו את הקריירה בליכודניקים החדשים וקפצו משם למטה הגאה של יש עתיד ומשם לספסלים האחוריים של הכנסת והופ סגן שר החוץ (מינוי מרהיב של יאיר לפיד) ומקום ריאלי ברשימה לכנסת, בלי שאיש שאל את עצמו מדוע קולו מכניס לכנסת את עידן רול, או כל עידן רול אחר. זה קל: כל עוד המפלגות של המחנה הליברלי נראות כמו הגרסה פוליטית של "הכוכב הבא", עם ליהוקים שבאים לסמן "וי" על ייצוג מגזרי וחברי רשימה שנבחרים באופן לא דמוקרטי, המצביעים שלהן יכולים לבוא בטענות רק לעצמם כשזה נגמר בבכי. הם יכולים כמובן גם לבוא בטענות לראשי הרשימה שהכניסו את הצלופחים הפוליטיים הנאלחים האלה לכנסת ולדרוש מהם לקחת אחריות על הכישלון, אבל קל יותר לכעוס על הכאפה שעידן רול הוריד להם מאשר להפנים שזאת כאפה שהם הורידו לעצמם.

בתרבות פוליטית בריאה, ראשי האופוזיציה היו מתפטרים השבוע ומפנים מקום למועמדים אחרים אחרי הכישלון המהדהד של השנתיים האחרונות, ועוד מול הממשלה הכי פחות פופולרית בכל הזמנים, ועוד עם רוח גבית של המחאה הגדולה בכל הזמנים. בתרבות פוליטית בריאה, התקשורת הייתה צולבת גנבי מנדטים כמו עידן רול וגדעון סער ומוקיעה אותם כך שלא יוכלו לצאת מהבית מרוב בושה. בתרבות פוליטית בריאה, האופוזיציה הייתה כופה בחירות חדשות כבר בנובמבר 2023 במקום לקפוץ מתחת לאלונקה של נתניהו. אבל למה לדרוש תרבות פוליטית בריאה מעצמנו כשאפשר לצחוק על ביביסטים. תמיד כיף.

• טור דעה
• פוליטיקה
• תקשורת
• יאיר לפיד
• בני גנץ

פחות משלושה שבועות לפני מועד סגירת הרשימות בבחירות המקומיות, וקדחת האיחודים בין שלל הרשימות הליברליות נכנסת להילוך גבוה. אחרי שהתבשרנו אתמול על השת"פ המבטיח בין מרצ, הירוקה ותנועת "חוזה חדש" המורכבת מפעילי מחאה בולטים נגד ההפיכה המשטרית, הכריזו הבוקר יש עתיד וישראל ביתנו על איחוד כוחות "למען הציבור הליברלי" במרוץ ללשכת ראש העיר ומועצת העירייה.

גורמים הבקיאים בפרטי האיחוד מספרים כי מטרתו היא, בין היתר, לבדל את ברביבאי ורשימתה מהרשימות האולטרה-ליברליות שמתמודדות בבחירות, ולקרוץ אל אלקטורט מצביעי ימין-מרכז המהווה בכל זאת כ-25 עד 30 אחוז מהמצביעים בתל אביב. בנוסף, שיתוף הפעולה יחזק את הקמפיין ברמה התקציבית. מוקדם יותר החודש, כזכור, הסיר עמוס שפירא את מועמדותו לראשות העיר וחבר אל ברביבאי.

משמעות האיחוד בפועל היא צירופם של נציגי מפלגת ישראל ביתנו בתל אביב-יפו וחברי תנועת "תל אביב חופשית", עו"ד גיא אבנר ומיכאלה לוין שמיר, לרשימת "יש עתיד" בעיר, בתמיכתו של יו"ר מפלגת ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן שיתייצב אף הוא מאחורי מועמדותה של ברביבאי, כי האיש שרץ לכנסת תחת הסלוגן "אין אזרחות בלי נאמנות" נחשב לליברל עכשיו. "הרשימה המאוחדת תפעל יחד על מנת לקדם את ערכיה הליברליים של העיר בדגש על חופש דת וחופש מדת, קידמה, והגברת תחושת הביטחון האישי והסדר הציבורי לתושבי ותושבות העיר", נמסר בהודעה לתקשורת.

"ההצטרפות של מפלגת ישראל ביתנו מייצרת מכפיל כוח בחומת הברזל שאנחנו מציבים לתל אביב -יפו הליברלית והחופשית, תוך הגנה נחושה על זכויות כלל התושבים, ללא הבדל דת, גזע ומין", אמרה ברביבאי. "אני מודה ליו"ר המפלגה, אביגדור ליברמן, על תמיכתו באיחוד הכוחות ומברכת על הצטרפות עו"ד גיא אבנר ומיכאלה לוין שמיר מתנועת תל אביב חופשית לרשימה בראשותי. יחד נפעל לקידומה ושגשוגה של העיר עבור תושביה".

• בחירות 2023
• אורנה ברביבאי
• אביגדור ליברמן
• יאיר לפיד
• יש עתיד
• ישראל ביתנו
• עיריית תל אביב

הבחירות לראשות העיר תל אביב-יפו ממשיכות להתחמם על אש קטנה, והבוקר הוסיף יאיר לפיד עוד קיסם למדורה כשאמר בריאיון לספי עובדיה ויניר קוזין בגלצ ש"מה שאני אומר על נתניהו אני אומר גם על חולדאי – יותר מדי שנים זה לא טוב, הוא איבד שליטה על העיר והגיע הזמן להעביר אותה לידיים ניהוליות וחזקות. העיר נראית כמו פומפיי אחרי התפרצות הר געש".

זה היה קצת משונה, כי ממה שזכור לנו דווקא הצד האסתטי של תל אביב קיבל חיזוק דרמטי לאורך שנות שלטון חולדאי, והעיר המרופטת של האייטיז והניינטיז נראית כיום במיטבה, למרות אינספור פרויקטי תשתיות קריטיים ומאות בניינים בבנייה. תל אביב הפכה למקום שיש בו את פארק המסילה ואת פארק המדרון ואת טיילת רדינג ואת כיכר הכנסת ואת השדירות המוריקות, אבל אם יו"ר האופוזיציה אומר – אנחנו צריכים לצאת מהמשרד ולבדוק. לקחנו איתנו תיק עם ציוד הישרדות וחליפות חסינות אש בדרך אל השטח הבוער וחזרנו עם התמונות הקשות. הלב נקרע.

1. נהר הירקון

אחרי האסון הפך הנהר המרכזי של תל אביב לאזור פסולת רעילה ומגמה מסוכנת ולוהטת. כלומר, מצבו רק השתפר. מחכים כבר לצאת לפיקניק לאור הזוהר האדמדם שהוא מפיץ בלילה. חם? כמו באוגוסט. תודה על הטיפ יאיר!

2. גן מאיר

הגן היפה שלנו בלב העיר אמנם עלה בלהבות, אבל לפחות זה אומר שלא נצטרך לסבול עוד הפעלת יום הולדת לילדים עם רמקול חזק מדי. בגינת הכלבים המקומית אמרו לנו: "ווף ווף".

3. אצטדיון בלומפילד

אוהדי מכבי והפועל בדיוק התלוננו שבשל שעות הרק"ל, אי אפשר באמת להגיע ולחזור ממשחק בעזרתה. החורבן שהומת על תל אביב פתר את הבעיה הזו, ועכשיו נשארנו עם אמפיתיאטרון חצי הרוס, שיארח בקרוב הופעה של אייל גולן. כן, אנחנו מצטערים, גם הוא שרד.

4. האוגנדה

כמו כל אסון טבע, גם הר הגעש הלפידי לא הצליח להזיז את מתנחלי האוגנדה ממושבם הלא נוח. ברור שהיפסטרים ישרדו הר געש, הוא לא מספיק מגניב בשביל להזיז להם. זה לא שהוא טורנדו קיי.

5. נמל תל אביב

לתדהמתנו גילינו שלפיד צודק, ופעילויות הנמל הופסקו ברגע שהנמל עצמו הופסק הפך לאי של עפר ואפר. למרות שאנחנו מתגעגעים קצת למגדלור היפה, נחמד סוף סוף לטייל בנמל בחודשי הקיץ ולא לראות אף ילד בסביבה.

6. קניון TLV

כמה שנים ניסו לגרום לקניון היוקרתי הזה לעבוד. הגענו לשטח וגילינו שלמרבה הטרגדיה, אחרי אסון פומפיי התל אביבי, הוא סיים את דרכו בדרך היחידה שיכול היה – כלומר, עם לוק של התחנה המרכזית החדשה וכמה בזארים.

7. התור של פורט סעיד

האומללים מכולם בזמן התפרצות הר הגעש היו הממתינים בתור לפורט סעיד. הם היו שם שעות, ולא היו מוכנים לברוח בעת ההתפרצות, כי אחרת הם יפספסו את קריאת שמם על ידי המארחת. מסכנים, הם רק רצו קצת מסבחה לימה לשבת.

8. פארק אריאל שרון

הייתם צריכים לדעת שברגע שתקראו לפארק על שם אריאל שרון, הוא יסיים עם לוק של אחרי מלחמה. אחרי הכל, זו המורשת.

9. חניות בתל אביב

חזון התחבורה של יש עתיד מתגשם: סוף סוף מצאנו יתרון לאסון הטבע שהכה בעיר – התפנו חניות בתל אביב! בין 14:00 ל-15:15, רק לרכבי אזור 3 ובהפעלת פנגו. היינו נוסעים ברכבת הקלה אבל היא נהר מאגמה עכשיו.

10. גשר השלום

לקראת סיום הסיור הפוסט-אפוקליפטי שלנו בתל אביב, הגענו אל גשר השלום וכיכר הדמוקרטיה, שננטשו בעקבות ההתפרצות. על פי עדויות של מספר אזרחים, האזור התמלא בפטריות חכמות שמשתלטות על בני אדם והופך אותם לזומבים. ידיעות ראשוניות מדווחות על ילדה מיוחדת שמענו שיש ילדה מיוחדת ודדי מסוקס אך טוב לב שבדיוק יצאו לבדוק מה אפשר לעשות שם. נעדכן.

• בחירות 2023
• עיריית תל אביב
• יאיר לפיד
• אורנה ברביבאי

בשעה 20:30 בערב במוצאי שבת זה כבר היה ברור: הקמפיין של בנימין נתניהו להרדמת המחאה נכשל. השקר של "עצירת החקיקה" (בזמן פגרת הכנסת) והונאת "ההידברות בבית הנשיא" (ללא שקיפות, במחשכים, עם נציגי פורום קהלת וללא נציגי תנועות המחאה) לא בלבל איש ממאות אלפי האזרחים שיוצאים כבר 18 שבועות מביתם בכל סופ"ש כדי להתנגד להפיכה המשטרית.

אנחנו יודעים שדבר לא השתנה. אנחנו יודעים שקואליציית העבריינים של נתניהו לא ויתרה על ניסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטי. אנחנו מבינים היטב שמדינת ישראל נמצאת במרחק של שש שעות מדיקטטורה. גם תומכי ההפיכה יודעים זאת ולא חדלו לרגע מהסתה אלימה והפצת שקרים חולניים במטרה לעצור את המחאה. היחידים שלא מבינים, לא יודעים ולא באירוע הם שוכני האולפנים במהדורת החדשות והאקטואליה.

בשבועות האחרונים דעך הסיקור התקשורתי של ניסיון ההפיכה באופן טבעי לכאורה, והיא עברה לרחף ברקע האירועים הקשים של ימי הזיכרון, ההידרדרות הביטחונית והקריסה הכלכלית. כל ילד בכיתה ד' היה יכול למתוח את הקווים בין מאורעות אפריל ובין יכולות הניהול האפסיות של הממשלה העסוקה כולה בניסיון החיסול של הרשות השופטת, אבל למרבה הצער בתקשורת אין ילדים בכיתה ד'.

מה שכן יש בתקשורת זה אנשי מקצוע טובים והגונים שטענו שארגוני ההתנגדות "התאהבו במחאה" (קרן מרציאנו), וגם ש"הציבור במרכז-שמאל מנסה לחסל את מנהיגיו" (נדב אייל, בגלל הביקורת של מובילי המחאה על גנץ ולפיד שמשמרים את בלוף ה"הידברות"), וכמובן ש"נתניהו חלש ולא באירוע" (פרשנים פוליטיים מכל קצוות הקשת הפוליטית סובלים מאמנזיה חריפה). נכון לעכשיו הנרטיב התקשורתי המרכזי, בכל הקשור למחאה הגדולה והנחושה ביותר בתולדות המדינה, הוא שמוביליה לוקים בשיכרון כוח בסירובם המוחלט לפשרה על הדמוקרטיה. המנטרה הנפוצה במיינסטרים-מדיה היא שאם צד אחד ינצח כולם יפסידו. בדיחה.

בשבועות הראשונים של ניסיון ההפיכה, אי שם לקראת סוף ינואר, נראה היה שבערוצים 12 ו-13 התעוררו והבינו שחרב הרודנות מתהפכת גם מעל לראשם, אבל תרגילי ההרדמה של נתניהו עבדו עליהם יפה ובאפריל הם חזרו לנמנם ולנרמל את סוכני הכאוס הממשלתיים, ממשיכים לטפח מוטאציות פוליטיות כמו טלי גוטליב ואלמוג כהן, כאילו לא נרמלו כבר במו שידוריהם ראש ממשלה נאשם בפלילים, עבריין סדרתי כשר פנים ותומך טרור משיחי כאחראי על ביטחון הפנים. רק חסר שיונית לוי תגנה את הקיצוניים משני הצדדים.

אסור לשכוח לרגע: לתקשורת המיינסטרים הישראלית יש תפקיד משמעותי במשבר החוקתי אליו נקלעה המדינה. היא נכנעה לחזון הקקיסטוקרטי של נתניהו שוב ושוב, עברה לסדר היום על מחדלים מטורפים (היי לך אסון מירון) ומינויים הזויים (שלום למפרגן המדינה מתניהו אנגלמן), הציפה את הציבור בפייק ניוז שהוזן דרך נבחרת השופרות של נתניהו אל המסך – ועם כל מה שקרה וקורה כאן בחודשים האחרונים היא עדיין ממשיכה לעשות זאת, גם אם במינונים פחותים ויותר ספייס לביקורת נגד חוסר תפקודה המוחלט של ממשלת החורבן והרקבון. בכל יום משודרות לפחות חמש ידיעות שהיו מצדיקות לבדן מחאת המונים, אבל בחדרי הקונטרול אין מי שיקח אחריות ויסביר לצופים מה לעזאזל קורה פה.

הסיבה לתרדמת הנרקולפטית שאופפת את אולפני הטלוויזיה היא שכמו רבים בציבור הישראלי, היא פשוט רוצה שהסיפור הזה של ההפיכה יסתיים ונחזור לשגרה של קיטוב, פילוג, שיסוי ושחיתות והניוז סייקל הרצחני הרגיל שאחריו אפשר לשדר "חתונמי" ו"האח הגדול". אחרי יום השיבוש הלא מפוקס בחמישי שעבר, מיהרו ברבות מתוכניות האקטואליה לשלוף את כיתובי המסך המבשרים שהמחאה בדעיכה, עם סימן שאלה או בלעדיו, מבטאים את כמיהתם להחזיר את הגלגל לאחור לדצמבר 2022 ולשכוח שכל זה קרה, כאילו היה זה משבר הקורונה.

זאת פנטזיה נחמדה ונעימה ואין לשפוט אנשים בוגרים על הקינק שלהם, אבל זה לא יקרה. מה שהיה לא יהיה. לא רק שישראל לא תהיה דיקטטורה, מיליוני דמוקרטים-ליברלים דורשים עכשיו חוזה חדש בין המדינה כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. הדרישה לחוקה, הפרדת דת ומדינה ושוויון מלא לכל אזרחי הארץ לא נשמעת בפאנלים מול המצלמות, אבל היא מהדהדת ברחובות. המלחמה על דמותה העתידית של המדינה רחוקה מאוד מסיום, זה הסיפור הגדול של הזמן הזה, ובאולפני האקטואליה פשוט רוצים לעבור לאייטם הבא לפני הפרסומות. כבו את הטלוויזיה, היא הלכה לישון.

• מחאת הדמוקרטיה
• תקשורת
• עיתונות
• ערוץ 12
• ערוץ 13
• בנימין נתניהו
• יאיר לפיד
• בני גנץ
• טור דעה

בשנת 2000, כשעדיין חשבנו שיש עתיד, עלתה לאוויר של ערוץ 2 התוכנית "יאיר לפיד". הגיש אותה "יאיר לפיד", אישיות טלוויזיונית פופולרית גם קודם לכן, ומרגע יריית הפתיחה הוא החל לשאול את האורח המרכזי בכל תוכנית "מה ישראלי בעיניך?"; הסאבטקסט שלו לא הפסיק לצעוק "אני" עד שהתיישב בכיסא ראש הממשלה. העיסוק השטחי לכאורה של "יאיר לפיד" בשאלה הזו, היה למעשה קמפיין לא מודע לעצמו (ואולי כן מודע לעצמו?) שהכתיר אותו כישראלי אולטימטיבי כלשהו עבור ישראלים אולטימטיבים כלשהם. כי זאת בעצם השאלה הכי חשובה שיש לנו.

בשנת 2023, וצריך מבחינתי לקרוא את זה שוב ושוב כדי להאמין, עשינו ריקליימינג לדגל ישראל. הוא מסמן עכשיו דברים שונים לחלוטין ממה שסימן ביום העצמאות שעבר. הוא עדיין מסמן גם את הדברים שבגללם ויתרנו עליו לתקופה, אבל יצקנו בו תוכן ומהות חדשים. ורק התחלנו. הגיע הזמן לקחת בחזרה גם את השאלה הזאת של יאיר לפיד, לשאול אותה בכנות ולהשיב עליה באופן ישיר ככל הניתן. זוהי עת ההכרעה בין ישראל ויהודה, ומיליוני המפגינים ברחובות מעצבים מחדש את הארץ ואת תקוותיה. כל אחד מהם צריך לשאול "מה ישראלי בעיניך?" את עצמו ואת סביבתו. כל אחד ואחת מהם אומרים "אני".

>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

גם אחרי 16 שבועות של התנגדות נחושה לניסיון ההפיכה מטעם קואליציה של עבריינים, ובמרכזו ריקליימינג רדיקלי ונועז של הישראליות, השאלה "מה ישראלי בעיניך?" עדיין מחלצת מאיתנו תשובות קשות. בבועה הקטנה שלנו הטראומה של הכיבוש רוטטת ומזמזמת וצרובה בתודעה. האלימות והמכות. השקרים וההדחקה. ההדרה והגזענות. התחמנות ותחושת העליונות. גסות הרוח. השנאה. כל תופעות הלוואי הקיצוניות של 56 שנות שליטה בעם אחר מכות בנו באופן יומיומי, ועכשיו כשנקרעו המסכות הן מכות בנו כולן בבת אחת. אנשים שלפני רגע עוד צעקו "מה קשור הכיבוש עכשיו" חזרו לחבר את הנקודות. זה מה שישראלים עושים עכשיו.

במקביל לכל התשובות הנכונות האלה, אנחנו צריכים עכשיו גם תשובות נכונות חדשות. הקישור הכמעט אוטומטי בין "מה ישראלי בעיניך?" ובין תופעות שליליות חייב להתבטל בפני חזון חדש, הרצליאני במימדיו, שיתווה ויעצב מחדש את הישראליות, וירחיק אותה מאזורי הפשרה-בין-שבטים-על-הרע-במיעוטו שהתעצבה פה ב-75 השנים האחרונות. את פוטנציאל הפגיעה בדמוקרטיה, בשוויון ובכל מה שיקר לכם אפשר לנטרל רק באמצעות חוקה דמוקרטית מבוצרת שמאחוריה גם הכרה בעוולות שבוצעו בשם הדמוקרטיה הישראלית הקלוקלת עד כה, מנגנוני תיקון ופיצוי, השקעה חסרת תקדים בחינוך דמוקרטי והפרדת הדת מהמדינה.

וזה הכי ישראלי בעיניי: אנשים שבתחילת חודש ינואר התבוססו בייאוש פוליטי מוחלט ובתחושת חורבן ודיכאון קשה, עומדים באפריל זקופים ודורשים את כל מה שכבר מזמן ויתרו עליו בגלל צווי פיוס למיניהם ובזכות הבנה כנה לכך שדמוקרטיה היא משחק של פשרות. מה שהיה לא יהיה. אנחנו לא יודעים מה כן יהיה, אבל לראשונה מאז ה-4.11.95 יש כאן מחנה גדול שיודע שוב לומר מה הוא רוצה שיהיה כאן. שוויון אמיתי, חופש דת אמיתי, ניקיון כפיים אמיתי, נכונות לשלום אמיתי. אלה דרישות הסף שבלעדיהן קשה יהיה להמשיך.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

מאות האלפים שזורמים מדי שבוע בקפלן ובכל רחבי הארץ, אנשים שבשבועות הראשונים של תנועת ההתנגדות לא ידעו אפילו מה צריך לצעוק, הם עכשיו ארץ ישנה-חדשה שמתעוררת מתרדמת פוליטית ארוכה, קצת אחרי הרגע האחרון. אנחנו עומדים שם כחולמים ודומעים מהתרגשות לא ברורה, התפרצות של אהבה למקום ויושביו, כמו פנטזיה עתיקה שמתגשמת. בתוך ההמון הזה, תל אביב שגילתה מחדש את ישראל, מסתתרת התשובה הנכונה החדשה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?", תשובה שמכילה נחישות ואומץ שמוציאות מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. כמה ישראלי.

יאיר לפיד צדק. מכל השאלות ששאל לאורך הקריירה העיתונאית שלו, זו הייתה השאלה הנכונה. הקרב שמתרחש עכשיו על דמותה של הארץ נסוב סביב השאלה הזאת, ויש לנו בשלוף מגוון אינסופי של דרכים להשיב עליה. התרבות הישראלית, התל אביבית במהותה, עונה לנו כבר שנים רבות. עכשיו יש יותר מי שיקשיבו. מה צריך להיות ישראלי בעינינו. מה יכול להיות ישראלי בעינינו. מה צריכה הישראליות להכיל ולהחיל. ורק התחלנו.

• מחאת הדמוקרטיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• ❤ תל אביב
• יאיר לפיד