Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סולן סאונדגארדן ואודיוסלייב, ומי שהיה אחד המנועים של סצנת הגראנג' בשנות ה-90, התאבד בתלייה בחדר המלון שבו שהה בתום הופעה בדטרויט. אשתו, ויקי קורנל, אמרה מאוחר יותר כי ייתכן שלתרופה נגד חרדה שנטל היה חלק בטרגדיה. קורנל תחזק גם קריירת סולו מצליחה מאד וטבע בזכרון הקולקטיבי יכולות ווקאליות עוצמתיות וייחודיות.
צ'סטר בנינגטון (41)
סולן לינקין פארק התאבד בתלייה בביתו שבלוס אנג'לס ביום הולדתו ה-53 של חברו הטוב כריס קורנל, ששם קץ לחייו חודשיים קודם לכן באותו אופן. בנינגטון התאבד בזמן מסע הופעות של הלהקה, אחרי שנים שבהן התמודד עם דיכאון ונאבק בהתמכרות לאלכוהול וסמים. לאחרונה פסל חברו ללהקה, מייק שינודה, את בקשת המעריצים ליצור הולוגרמה בדמותו בהופעות. "זה יהיה נורא", אמר וכינה את הרעיון "איום".
טום פטי (66)
אגדת הרוק מת כתוצאה מדום לב בעת ששהה בביתו במאליבו. שבוע לפני מותו עוד ניגן עם הלהקה שלו, Tom Petty and the Heartbreakers, במסגרת מסע הופעות שחגג 40 שנות פעילות. פטי עומד מאחורי כמה מההמנונים האמריקאיים הגדולים, בהם "Free Fallin" ו"Into The great Wide Open", וב-2002 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול.
יו הפנר (91)
מייסד "פלייבוי" מת בנסיבות טבעיות באחוזה שלו בלוס אנג'לס. הוא יוצא דופן ברשימה הזאת, מכיוון שלמרות שהשפיע רבות על עולם התרבות ונחשב לאחד ממובילי המהפכה המינית של שנות ה-60, הוא היה שנוי במחלוקת ומותו עורר מחדש את הדיונים סביב מורשת ניצול הנשים שהותיר אחריו. הפנר, שהיה מולטי מיליונר, נחשב לסמל מין אמריקאי.
יו הפנר והשפנפנות (צילום: Getty Images)
פרנק וינסנט (80)
השחקן האמריקאי, שהתפרסם בעיקר בשל תפקידו כפיל לאוטרדו בסדרה "הסופרנוס", מת בניו ג'רזי במהלך ניתוח לב פתוח שהסתבך. וינסנט שיחק בין היתר גם בכמה מסרטיו של הבמאי מרטין סקורזה, בהם "החבר'ה הטובים" ו"השור הזועם".
ג'רי לואיס (91)
הקומיקאי היהודי-אמריקאי האגדי, שנודע בזכות הומור הסלפסטיק שלו, מת בביתו בלאס וגאס לאחר שסבל מבעיות בריאות במשך שנים. לואיס היה גם שחקן, זמר ובמאי, וב-1962 יצר את "הפרופסור המטורף" – שעד היום נחשב לסרט שהכי מזוהה איתו.
פרודיג'י (42)
פרודיג'י (אלברט ג'ונסון), חצי מהרכב ההיפ הופ מוב דיפ, מת מחנק בזמן שאכל. זה קרה תוך כדי אשפוז בן כמה ימים בלאס וגאס לאחר הופעה של ההרכב, אליו הגיע לאחר שחלה הדרדרות במחלה שסבל ממנה מיום הולדתו – אנמיה חרמשית. מגזין רולינג סטון תאר את המוזיקה רבת ההשפעה של השניים כ"שופעת, זיקוק אכזרי של גנגסטה ראפ מהחוף המזרחי".
רוג'ר מור (89)
השחקן האנגלי, המוכר בעיקר בשל תפקידו כג'יימס בונד בשבעה מסרטי הסדרה (בשנים 1985-1973), מת בשווייץ לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן. מור כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים ואף מונה לשגריר של רצון טוב ביונצ"ף. ב-2003 קיבל מור תואר אבירות מהממלכה הבריטית.
מאיר בנאי (55)
הזמר ואחד היוצרים הוותיקים במוזיקה הישראלית מת בביתו שבמושב חמד לאחר מאבק במחלת הסרטן. במהלך 30 שנות הקריירה שלו יצר בנאי קלאסיקות שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, בהן "גשם", "שער הרחמים", "שירו של שפשף" ו"כמה אהבה". בחודש הבא יתאחדו משפחתו של בנאי וחבריו למופע לזכרו, במלאת שנה למותו.
אמיר פרישר גוטמן (41)
חבר להקת "היי פייב" לשעבר מת מטביעה בחוף עתלית, אליו הגיע עם בני משפחה וחברים כדי לחגוג שנה לעובדה שהוא אינו חולה סרטן, לאחר שאושפז ועבר טיפולים כימותרפיים. הוא כינה את האירוע "יום ההולדת החדש" שלו, ותיעד אותו במסגרת השתתפותו בתכנית "מחוברים". טרם מותו יצר השחקן והבמאי מחזמר שמבוסס על חייו, בשם "הוספיטל דה מיוזיקל".
מרי טיילר מור (80)
מור הייתה אחת מהאייקונים הנשיים הבולטים בטלוויזיה האמריקאית. בשנות ה-70 כיכבה בסדרה הקומית "המופע של מרי טיילר מור", שזיכתה אותה בשלושה פרסי אמי. מור כיכבה גם ב"מופע של דיק ואן דייק" – שהביא לפריצה שלה – ובסרט "אנשים פשוטים" של הבמאי רוברט רדפורד.
צ'אק ברי (90)
אחד מהאבות המייסדים של הרוקנרול והגיטריסטים המשפיעים מת בביתו שבמיזורי, זמן קצר לאחר שהחלים מדלקת ריאות. ברי נחשב למי שעיצב את הרוק לאורך יותר מ-60 שנות הקריירה המוזיקלית שלו, ובין להיטיו אפשר למנות את "Maybellene" וגם "Roll Over Beethoven" ו-"My Ding-a-Ling". ברי היה אחד המוזיקאים הראשונים שנכנסו להיכל התהילה של הרוקנרול. הוא גם הופיע בפני הנשיא ג'ימי קרטר בבית הלבן ונכנס למקום השישי ברשימת 100 הגיטריסטים הכי טובים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון.
רונית מטלון (58)
אחת הסופרות המוערכות בישראל נפטרה מסרטן יום לאחר שהוענק לה פרס ברנר לספרות, על ספרה "והכלה סגרה את הדלת". מטלון עסקה הרבה בנשים ובזהות המזרחים בישראל, ובין היצירות הבולטות שלה ניתן למנות את המחזה "הנערות ההולכות בשנתן", הרומנים "זה עם הפנים אלינו", "שרה שרה", "קול צעדנו" ועוד.
רונית מטלון (צילום: איריס נשר)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
התנודות בתרבות הפופ, האופן שבו השתרגו לתוכה שינויים חברתיים, גלי הנוסטלגיה ואחד בשם טראמפ: חיברנו את הנקודות בין כל הדברים שקרו השנה וגילינו כמה מגמות מעניינות
גם גדולי המצקצקים לא יכולים להתעלם מהפריצה האדירה של מי שנתפסה כאן כשחקנית בינונית במקרה הטוב, והפכה השנה למאמי של הוליווד. "וונדר וומן" בכיכובה הפך ללהיט ענק ול"ליגת הצדק" הקהל האמריקאי חיכה לא מעט בזכותה. השנה גדות הופיעה על שערי מגזינים, התארחה בכל תוכניות האירוח, קיבלה פרגונים מקולגות וכבשה אתפסגת רשימת החיפושים ב-IMDb. אמנם פרצי ה"גאווה ישראלית" לרוב מעוררים בנו אי נוחות מסוימת, שהרי אמן מייצג קודם כל את עצמו ולא את המדינה, והזקפה הלאומית לא פעם הגיעהלמקומות מוגזמים, אבל במקרה הזה קשה שלא לחייך כשרואים את גל גדות מצטלמת עם ילדה אמריקאית שקורנת מאושר בתחפושת וונדר וומן.
Metoo
הקמפיין המקוון נגד הטרדות מיניות פרץ לחיינו בסך הכל לפני חודשיים, עם חשיפת התלונות נגד המפיקהארווי ויינשטיין, אבל מאז הצליח לעורר מהומת גיהינום. עם התלונה הראשונה, הזמינה השחקנית אליסה מילאנו נשים שנפגעו לצייץ לה בחזרה בטוויטר "me too" (השטאג שנוצר עוד ב-2006 על ידי האקטיביסטית טראנה בורק). השצף שהגיע בעקבות כך יצא מהר מאד מגבולות הוליווד, עם עשרות נשים (וגם גברים) ששיתפו את הסיפור שלהם ברשתות החברתיות, או הסתפקו בהשטאג.
האפקט העוצמתי של הקמפיין לא הסתכם בחשיפת היקפו של החולי החברתי הזה. הוא הצליח להביא לתוצאה מוחשית בכך שפגע באופן ממשי בקריירות של הגברים הללו, בהם ותיקי התעשייה כמו ויינשטיין,קווין ספייסי,לואי סי. קיי,ג'פרי טמבורועוד. על אף שהביטוי "גם אני" כורך בתוכו חשיפה של הנפגעות עצמן, הפעם הופנה הזרקור אל המקום הנכון: התוקפים.
"Cat Person"
מתי בפעם האחרונה סיפור קצר עורר קשת כל כך רחבה של תגובות, מנשים וגברים, והדהד באופן כל כך חזק וברור ברחבי האינטרנט ו"העולם האמיתי"?הסיפור של קריסטן רופניאןשפורסם בדצמבר בניו יורקר הפך לאחת הכתבות הנקראות ביותר באתר הניו יורקר השנה. אין כמעט כלי תקשורת שלא הגיב בצורה כלשהי לסיפור אודות חוסר היכולת של גברים ונשים לתקשר זה עם זו, מה שמוביל במקרה הזה לסקס רע (או אונס, תלוי מאיזה מתרס של הקוראים אתם). מה שנשמע כמו עוד סיפור קצר על דור ה-Y הפך לתופעה הספרותית הוויראלית והמדוברת ביותר השנה, מכמה סיבות: הירידה לפרטים בהתכתבויות בין הבחור והבחורה, המחשבות של המספרת בדייט שמועברות בדיוק מצמרר עד בחילה, ובעיקר העובדה שהסיפור נוגע בעולם שאחרי metoo# – גם בלי הטרדות ואונס, סקס רע הוא דבר רע, וגם בלי ניצול ותקיפה, התקשורת הלקויה בין המינים מביאה לתוצאות עגומות. מנגד, היו לא מעטים שציינו שהסיפור לא מדהים כשלעצמו, בלשון המעטה, ושהעובדה שרופניאן קיבלה לאחריו חוזה בן שבע ספרות להוצאת שני ספרים מוכיחה שגם בעולם הספרות הרייטינג הוא המלך.
"משחקי הכס" גבוה מעל כולם
מה לא אמרו עלהעונה השביעיתשל "משחקי הכס": שהתסריט מגוחך, שהפתרונות העלילתיים חלשים, שהסדרה איבדה את הטאץ' שהיה לה בעונות הקודמות. ועדיין, בחודשים שבהם שודרה העונה הזאת אי אפשר היה להגיד את המילים "משחקי ה…" בלי שמישהו יצעק עליך: "שקט! עוד לא ראיתי את הפרק!". משטר הטרור שהשליטו צופי הסדרה אחד על השני כדי שלא ישמעו בטעות ספויילרים הוכיח שוב עד כמה הסדרה הזו גדולה על כל האחרות בכמה מידות. בסקר התל אביבי הגדול שערכנו כאן בחודש יולי התברר כמה "משחקי הכס" מובילה: אחד מכל שישה נשאלים בחר בה כסדרה האהובה עליו, הרבה מעל הסדרה במקום השני, "בנות".
"בנות" עונה 6 פרק 3
אגב "בנות", מעטים הפרקים בסדרות טלוויזיה שעשו רעש כמו הפרק "כלבה אמריקאית" בעונת הפרידה, ששם זרקור על התחום האפור של ההטרדות המיניות, והניע נשים רבות להתמודד עם הצ'אק פאלמר של חייהן. בדיעבד, לא בטוח שהשיח הער ויוצא הדופן לגבי הפרק הזה לא היה משק כנפי הפרפר שהביא לטורנדו בהוליווד וברחבי העולם אחר כך עם אפקט ויינשטיין.
אינפלציית הפסטיבלים בארץ
אינדינגב, יערות מנשה, גרזן, איבי זיבי, פסטיבל הבלוז, פסטיבל הג'אז (של אילת ותל אביב), פסטיבל תל אביב לשירה (וכל שאר הפסטיבלים לשירה ברחבי הארץ), מנופים, אוהבים אמנות, מנורת לילה, פסטיבל זז, דוקאביב, פסטיבל סרטי הנכבה, אוטופיה – אפשר להמשיך את הרשימה לנצח. אולי זו ההעדפה המוסדית לתקצוב פסטיבלים מרוכזים, אולי זה הקושי בעולם האמנות להרים תערוכות בודדות, מה שבטוח – בשנה החולפת לא עבר כמעט שבוע ללא פסטיבל כלשהו למוזיקה, קולנוע, תיאטרון או אמנות בתל אביב, ירושלים, חיפה וערים נוספות ברחבי הארץ. המצב הגיע לאבסורד, כשגם אירועים שבהם מופיעות מספר להקות בערב אחד (אחד!) נקראים "פסטיבל". התחושה שישראל מלאה באירועי תרבות נחמדה, אבל יכול להיות שהמארגנים צריכים להיזהר, שלא ייווצר אפקט "זאב זאב".
קיץ של הופעות בישראל
להלן הרכבת האווירית שהגיעה השנה לישראל: ג'סטין ביבר, אירוסמית', פט שופ בויז, בריטני ספירס, גאנז אנד רוזס, רדיוהד, פיקסיז, ניק קייב – וזה רק בגזרת האיי-ליסט; חובבי האינדי יכולים להעיד שגם בסקטור הזה התקיימה כאן לפחות פעם בחודש הופעה מטריפה. אין ספק שזה היה קיץ לוהט, ושנה די נהדרת מהבחינה הזאת. מההופעות שכבר נסגרו (בונובו) והמגעים הנוספים שמתרחשים (ארקייד פייר) מסתמן שגם 2018 תהיה שנה שווה, אבל כדאי לזכור גם את זה: אמנם רוג'ר ווטרס אוכל את הכובע, אבל אסור להיות זחוחים ולשכוח שכל הטוב הזה מגיע למרות החרם התרבותי, ולא בזכות הנאורות של מדינת ישראל, ורק ראו מה קרה עכשיו עם לורד.
ההופעה של ניק קייב
זה התחיל בערב של ה-19 בנובמבר. הטוויטר התמלא בציוצים, פיד הפייסבוק נכבש – עוד לפני שנוגן השיר האחרון, כל מי שהיה בקהל הודיע בבירור: "זו ההופעה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי". אחר כך הגיעו הפוסטים הארוכים והמתייפחים, ובבוקר הכריזו המבקרים על מופע רוחני שכמותו לא ראו. אצלנו התחיל אורי זר אביב אתהביקורתשלו כך: "טלטלה רגשית, קולקטיבית ואישית, בעיטה לפרצוף של הסבל האנושי. לו כל רגש שנחווה בהופעה הזו היה צבע, יחד הם היו יוצרים את השחור הכי יפה, הכי שחור. היו שם דמעות, צרחות, לא מעט הומור, כאב תהומי, שמחה גדולה ומפגן בלתי נתפס של עוצמה רגשית, מוזיקלית ולירית. הלילה הזה היה הוכחה שאפשר לדחוף את השמיים, ושהציפיות שבהם יכולות להתגשם כמו סופה". לא הייתם? כנראה שהפסדתם הופעה של פעם בחיים.
אמזון ונטפליקס מסתערות על הוליווד
טקס פרסי האוסקר של 2017 סימן את תחילת המגמה: שירותי הסטרימינג נוגסים בעוגה של האולפנים המסורתיים. אמזון זכתה בשלושה פרסים: התסריט הטוב ביותר על "מנצ'סטר ליד הים", השחקן הטוב ביותר לקייסי אפלק על תפקידו בסרט, והסרט הזר הטוב ביותר על "הסוכן". נטפליקס זכתה בפרס עבור הסרט התיעודי הקצר על "The White Helmets", ובאוסקר הבא היא כבר מתכננת ללכת על כל הקופה עם "פרחים בבוץ" שעל פי כל הסימנים צפוי להיות מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. המשמעות של זה אדירה: ההגמוניה של האולפנים הגדולים הולכת ונחלשת והשליטה של חברות הקולנוע הולכת ונשחקת כשהצופים (לפחות במקרה של נטפליקס) יכולים לשבת ולצפות בסרטים על הספה בבית שלהם.
כולם מדברים על טראמפ
קצת יותר משנה אחרי שנבחר לנשיאות ארה"ב, תרבות הפופ מסרבת להיות הלחם והשעשועים בריאליטי של דונלד טראמפ. על קצה המזלג: אמינם הגיע לטקס פרסי ההיפ הופ עם שיר ביקורתי וחריף נגד "סבא גזעני בן 94"; יוצרות "ברוד סיטי", אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, צינזרו את שמו של הנשיא בכל פעם שאחת הדמויות אמרה אותו (ומנגד הרימו להילרי קלינטון בכמה הזדמנויות, כולל הופעת אורח שלה); תכנית המערכונים "סאטרדיי נייט לייב" התפוצצה עם אלק בולדווין ומליסה מקארתי. העולם הזה, שטראמפ, האיש והמקדונלד'ס, היה חלק ממנו – עם הבלחות בסרטים, בסדרות, במוזיקה ובספרים, אפילו בפרסומת לפיצה האט – נחוש להוקיע אותו ולהפוך את אמריקה לגדולה שוב. עצוב. מאוד עצוב.
הסדרות הישנות חוזרות אל המסך
השנה קיבלנו מבול של נוסטלגיה לפנים. "צער גידול בנות", "בנות גילמור", "וויל וגרייס", "טווין פיקס", "תרגיע" – כל אלה עשו קאמבק לא מנומק ולא תמיד מוצלח אל המסך שלנו. בחלק מהמקרים הבאזז הצליח להתניע עונות נוספות, אבל הכלל נשאר אותו כלל: אסור לפגוש את האלילים שלך אחרי 15 שנה, כי סביר להניח שהם יאכזבו אותך. מנה מדויקת קיבלנו דווקא מוויל סמית', שקפץ לתוכנית של אלן דג'נרס ושיחזר שם כמה רגעים חמודים מ"הנסיך המדליק מבל אייר". ההכרזה על חזרתה למסך של "רוזאן" בשנה הבאה מרמזת על כך שיש עוד כמה הפקות שישמחו לרכוב על הגל הרגשי הזה, ואולי זה בעצם לא דבר רע. השנה הזאת הציפה אותנו במספר שיא של הפקות מכל כיוון, ולפעמים נחמד לחזור לשכונה שבה גדלנו – גם אם יש לה ריח קצת מוזר.
הפיצול בטלוויזיה המסחרית
הפיצולשהיה אמור לזעזע את שוק התקשורת בישראל ולשנות את הטלוויזיה של כולנו – חלוקת ערוץ 2 לקשת (12) ורשת (13) – השאיר אחריו בעיקר שעמום. הטלוויזיה אותה טלוויזיה, הריאליטי אותו ריאליטי, המוחות המטוגנים מול המסך אותם מוחות מטוגנים. מי שנפגע מזה הם בעיקר בעלי המניות כרגע, לאור הירידה הברורה ברייטינג של קשת, רשת ועשר (אפיק 14), אבל לצופים זה לא שינה הרבה. התחרות הגדלה, שהייתה יכולה להוות בשורה עבור הקהל, גרמה לערוצים להתחפר עוד במה שהם מכירים הכי טוב: טראש וריאליטי: יותר צבע, יותר דרמה, יותר חזק, כמו מירוץ חימוש עלוב שהנפגעים ממנו הם אנחנו. היום, כחודשיים אחרי הפיצול אפשר לומר: קשת היא המנצחת הגדולה, ולא אנחנו הצופים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אין ספק שהסיפור הקולנועי הגדול של 2017 הוא החשיפה של תופעת ההטרדה המינית בהוליוודופיטוריהם של עוד ועוד גבריםאדירי כוח שניצלו את מעמדם כדי לגרום נזק. בקונטקסט הזה, "וונדר וומן" – שיצא למסכים ארבעה חודשים לפני המאמר הראשון ב"ניו יורק טיימס" ונתן השראה להמוני נשים וילדות, וגם לבנים, בהציגו גיבורה עזה שלא יודעת שיש דברים שנשים אינן מצופות לעשות בעולם של גברים – היה לסרט שלכד את רוח הזמן; ופטי ג'נקינס, שתביים גם את "וונדר וומן 2", הפכה לבמאית עם השכר הכי גבוה בהיסטוריה. בלי קשר, אבל אולי לא לגמרי בלי, שנת הקולנוע בישראל נפתחה ומסתיימת עם סרטים נפלאים במיוחד של במאיות מגרמניה, ישראל והונגריה. הזמנים סוף סוף באמת משתנים.
10 |וונדר וומן
פרץ ההתרגשות שעוררה העוצמה הנשית הזורמת מהסרט הזה, שהפך אתגל גדותלכוכבת על גם בארצות הברית, מחפה על החיוורון של סצנת השיא. הוונדר וומן האמיתית היא פטי ג'נקינס, שקיבלה לידיה סחורה מרוטה והצליחה ללוש אותה לסרט חינני ועתיר הומור שהוכיח שמשתלם להשקיע בנשים. וגל גדות היא אחלה גיבורת על, על המסך ומחוץ לו.
9 |פרנץ
פרנסואה אוזון (במאי שאני לא מעריכה בדרך כלל) ניצל באופן מחוכם את הציפיות שלנו ממנו כיוצר כדי להפתיע אותנו. על רקע תוצאות מלחמת העולם הראשונה הוא טווה דרמה מתעתעת על אובדן ופיוס. העלילה הולכת ומשתרגת סביב שקר גדול, ומורכבותו המוסרית של הסרט נובעת מניסיונו של הגיבור להפוך את השקר לאמת.
8 |אור ירח
סצנת הסיום המהדהדת של דרמת ההתבגרות בשלושה פרקים של בארי ג'נקינס מוחצת את הלב ומותירה את רישומה זמן רב אחרי הצפייה באור ירח. בהציגה את הטרגדיה של הגבר השחור שהוקשח על ידי חיים אלימים ומחוסרי אהבה, היא מחפה על סכמטיות מסוימת לאורך הדרך.האוסקר, דרך אגב, הגיע לטרוונטה רודס המגלם את הגיבור בבגרותו, יותר מאשר למהרשלה עלי שזכה בו.
7 |לוגאן – וולברין
בבסיס סרט האקשן הברוטלי שהוציא את וולברין מהמשחק יש דרמה משפחתית מרגשת על סבא נכה, אבא רגזן עם ציפורניים ארוכות וילדונת שתקנית שלומדים לאהוב זה את זה. ג'יימס מנגולד, במאי בינוני בדרך כלל, מצדיק את הגוון האפל והמלנכולי של הפרק העשירי בסדרת "אקס־מן", שמותיר אחריו הד.
6 |סיפורי מאירוביץ׳
אדם סנדלר מקסים מתמיד בדרמה המשפחתית הנפלאה של נואה באומבך שהופקה עבור נטפליקס. סצנה מוחצת רגשית שעוסקת בהטרדה מינית מאירה באופן חד וחכם את ההבדל בין הגישה של נשים וגברים (טובים) לנושא. העובדה שרק לאחרונה החלו להתפרסם מעלליו של דסטין הופמן (מצוין בתפקיד אבי המשפחה) כמטרידן בוזקת על הסרט אירוניה טרגית.
5 |תברח
אפשר לעשות סרטי אוסקר מכובדים ומלאי חשיבות עצמית על עבדות וגזענות, ואפשר לעשות את "תברח". הקומיקאי ג'ורדן פיל כתב וביים להיט אימה פיקחי ושנון שתוקף את היחסים המעורערים בין הגזעים מכל הכיוונים. הסרט לא מפסיק להפתיע, והוא מבדר תוך כדי שהוא דוחף לנו גלולה מרה.
4 |פוקסטרוט
הסרט שייצר אלפי מילים משתפכות וזועמות הוא פצצה דרמטית וגביש קולנועי זוהר, הבוחן מורשת גברית של איטום והדחקה. מבנה נרטיבי ייחודי שזור בדימויים טעונים ומהדהדים, משחק משובח ועיצוב מוקפד וצילום מרהיב הופכים את המחול הסוריאליסטי של שמוליק מעוז למקומי מאוד ועם זאת בעל תוקף מוסרי ואנושי־גלובלי.
3 |על גוף ונפש
דרמה יוצאת דופן על שתי נפשות אבודות שנפגשות בבית מטבחיים ובחלומות.אילדיקו אניידיההונגרייה מלחימה את שני העולמות שבכותרת באמצעות מבע קולנועי מדוקדק והומור רב חן, והתוצאה מאתגרת את הקרביים וגודשת את הלב. משפט פשוט שנאמר במערכה האחרונה של הסרט צריך להיכנס ללקסיקון הציטטות הגדולות של הקולנוע. תזהו אותו כשתשמעו אותו.
2 |טוני ארדמן
הדיוקן הזה של יחסים בין אב לבתו מרגש באופנים לא צפויים – נואש ומצחיק לסירוגין, מביך ומשחרר בו זמנית. הגרעין העלילתי של סרטה של מארן אדה, שהיה אחד המדוברים בשנה החולפת, עשוי להישמע כבסיס טיפוסי לקומדיה הוליוודית מופרכת, אבל כל תו מדויק, ועם זאת התזמור הרגשי הייחודי שלו נדמה טבעי ולא מחושב.
1 |דנקרק
נדמה שכל הקריירה המרהיבה של כריסטופר נולן הייתה הכנהלסרט הזה, שיש בו סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים. לראשונה הוא לקח על עצמו לשחזר אירוע היסטורי, וההרמוניה בין התחכום המבני לתוכן האנושי מניבה קולנוע מזהיר וחודר קרביים. זה סרט מלחמה שאינו מדחיק את התבוסה, והוא מעורר תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מהטיול מחוץ לארון של טיילר, דה קריאייטור עד הקמאבק הפנומנלי של LCD סאונדסיסטם - השנה החולפת הייתה עשירה וורסטילית וזרחה בכמה מוקדים. אלה אלבומי השנה שלנו
טיילר, דה קרייאטור– אמן קפריזי, רגזן, ליצן, הורמונלי, חבר של כולם, חבר של אף אחד, פסיבי אגרסיבי – נכנס לתא הווידויים של ההיפ הופ ומוציא אלבום מפוכח בשם "Flower Boy". הטרנד של לעבור ניקוי עמוק ולהגיד הכל בלי מסננים גורם לטיילר להתעסק בדיסוננס שבין הכסף למהות ("כמה שרשראות אוכל לענוד לפני שאחשב עבד?"), בבחירות מיניות ("נישקתי בחורים לבנים מאז 2004") ובריקנות ("אני בוהה בתקרה שלי, אין לי מושג לאן אני הולך"), ובכך להניח את כל הקלפים על השולחן בלי להישאר מאחור ברצף אלבומי ההיפ הופ החשופים שיצאו בחמש השנים האחרונות.
בעצם, מלבד כמה הבלחות מיזוגניות (שגם יתוקנו בעתיד כטרנד) בקושי אפשר להבחין שמדובר בילד המניאק מהקולקטיב אוד פיוצ'ר. כמו האלבום הקודם, גם "Flower Boy" הרפתקני ומפוצץ אורחים (פרנק אושן, ג'יידן סמית', A$AP רוקי, ליל וויין), אלא שהפעם טיילר הרבה יותר ממוקד וקולע, וכן, אפשר להגיד את זה, גם בוגר. בהתאמה, גם הסאונד השתכלל. הפלואו ג'אזי, חם, רך יותר מטכניקת הראפינג הרגילה שלו, עם הרבה מקום לאינסטרומנטים להוביל (השפעה מובהקת של אנדרסון פאאק). זאת הפעם הראשונה בה טיילר, דה קרייאטור פינה מקום לטיילר גרגורי אוקונמה ויצא לטיול מחוץ לארון – ונראה שזה השתלם לו.
שירים שכדאי לשמוע:Boredom, Foreword, Who Dat Boy, I Ain't Got Time!, 911 / Mr. Lonely, See You Again
"A Deeper Understanding" הוא אלבום שנועד לשרת מרחבים. קילומטרים ארוכים של מרחבים עצומים המתפרשים לכל עבר בדרך מערבה, כשבימים העיניים מכווצות בגלל השמש ובלילות פקוחות לרווחה בזכות הירח, ומישהו מלווה אותך בדרך לשם, בדרך לאנשהו. אדם גרנדוסיל, האדם שהוא וור און דראגז ותלמיד מצטיין של מוריו, יצר את הפסקול של הנודדים בעקבות גורלם. השנה היא 1969 או 1983 או 2017 והאינסטינקטים המודרניים, לחפש ולשאוף, מתועדפים גבוה. במשך 66 דקות, בגוון קולי דהוי וקבוע, מתרחש מאורע במשקל כבד לרוקנ'רול. ולמרות האמריקנה, פילדלפיה שהיא הבית, להבנה העמוקה יותר של וור און דראגז יש תוקף גלובלי – והרוק הקלאסי זוכה שיפיחו בו חיים.
האלבום הרביעי של הלהקה עובד במכונית, בסלון של הבית או בסינמטק, בזכות הצד הטיפולי שבו. הוא אמנם כולל רק שינויים מעטים של קצב והוא מתנגן כמו מחרוזת נצחית, אבל המוח נשאר ער. אלה לא שירי ערש, אלא שירים שמולידים מחשבות, מחדדים אותן. זה קורה למשל ב"Holding On", בניצוח הקלאסי-ספרינגסטיני של הבס-תופים.
גרנדוסיל הוא כותב חינני. לא יוצא דופן, לא מבריק, אבל כזה שמכיר בשירות ההדדי של המוזיקה את המילים, שלמד פרפרזות ופרייזינג – ויודע להעתיק מהלכים מוזיקליים ממי שקדם לו, כמו "Strangest Thing" הדילני, שהגיטרות מובילות אותו לשיאים של אדרנלין. זה אמנם אלבום זהיר, שנשאר כל הזמן באזור נוח, אבל יש בו צד כמעט חלוצי ביחס לתקופה. אולי זה החופש שיצרו לגיטרה-בס-תופים והג'מים שנמשכים ונמשכים. כבר שנים שלא ניתן להם כל כך הרבה מקום, תוצר של העובדה שהם חלק מקורפוס ואין אחד שעולה על האחר (למעט הקול של גרנדוסיאל).
זה אלבום הרמטי שכל מחווה בו – לספרינגסטין, לדילן, ליאנג ולפטי – נעשה ברומנטיות פראית. הנוכחות של הטרובדורים האלה בחיים של גרנדוסיל היתה יכולה בקלות להטיל עליו צל, אבל הפרפקציוניזם של וור און דראגז מחלצת אותו מזה, ושירים כמו "Pain" הן ראיה חותכת לכך. הנוסחתיות והמשקל הרגשי הם שני האלמנטים שהופכים את "A Deeper Understanding" למעניין. החסרונות והמעלות נמצאים ביחס דיכוטומי שיוצר אלבום שבקלות יוכרז בעתיד כקלאסיקה מודרנית.
שירים שכדאי לשמוע:Up All Night, Pain, Holding On, Strangest Thing, Thinking of a Place, Knocked Down"
יצירה אקספרימנטלית, מייק הדרס מלמד, יכולה להיות נגישה ומרהיבה. האלבום הרביעי שלו תחת השם פרפיום ג'יניוס מתפזר לכל עבר; הוא קלסטרופובי לפעמים, בהיר במקרים אחרים, פופי, גרובי, טריפ הופי ואפילו מכיל אלמנטים של מוזיקה קלאסית. הקול של הדרס לא מוגבל לז'אנר, לטמפו או לסטייל – והוא עומד בכל האתגרים שלקח על עצמו, כשהמוטיב היחיד שחוזר הוא הקתרזיס. כמעט בכל אחד מהטראקים יש פיצוצים, עדינים ועצומים, הרי געש שנועדו לרסק ולרומם בהתאמה.
הקוויריות של הדרס, שאיתה חגג את האלבום "Too Bright" מ-2014, מתבטאת עכשיו באופן מלא במוזיקה. כל מה שהיה באלבום ההוא נמצא גם כאן, אבל גרנדיוזי יותר, תיאטרלי ואלגנטי. כבר ב"Otherside", שיר שנשמע תחילה כמו אינטרו קצר ורך שאמור להוביל לתוך היצירה, נוצר רעש אקסטטי ופעמוני שיעיד על החופש היצירתי הבלתי נדלה שהדרס תיכנן עבור "No Shape".
"Slip Away" הוא הקטע הפופי ביותר, וגם בו ההתפוצצות מתרחשת אחרי דקה בלבד. ב"Just Like Love" יש תפנית רומנטית – זה שיר עליז, כמעט קרקסי. הריוורב-סינת' מוביל אותו, מאפשר להדרס להשתולל כמו שחקן קומי-רומנטי על המלודיה. ב"Wreath", כמו ב"Valley" שלפניו, הגיטרות לוקחות על עצמן את הניצוח על הכל, והן סוחפות, כמעט אפיות. הסאונד המשונה, הדחוס והסנטימנטלי נשמר גם ב"Choir" ומגיע לפסגה ב"Die 4 You" היפה כל כך.
"No Shape" הוא מועדון ענקי שמתפרש לכל עבר, ופרפיום ג'יניוס הוא מארח משונה, פתיין ומלא זהויות מתחלפות, שמחלק חינמים לכל מי שרוצה לקחת חלק בעולם הייחודי שלו.
שירים שכדאי לשמוע:Otherside, Slip Away, Wreath, Die 4 You, Sides
7.Lorde – Melodrama
קשה לדמיין כוכבי פופ שפולחן האישיות לא מהווה 70% מהקיום שלהם. מהסיבה הזאת ואחרות, לורד היא מתנה לתעשייה שהחוקים התדמיתיים גרמו לה להישחק. מעבר לאפיל שנשאה עוד ב-2012 עם "Royals", מעבר לגיל הצעיר, הלוק הגותי והמבטא הניו-זילנדי – האישיות הלא נגועה של לורד עשתה כבר אז רושם חינני ומעניין. שנה לאחר מכן יצא האלבום הראשון, "Pure Heroine", ועל אף שהוא נצץ באופק מאוד פלסטי, קשה היה לדמיין את הסנסציה שתיצור נערה בת 17. היום, כבר בת 21, למודת ניסיון, מנצחת על חלקים בתעשייה ועשירה, אליה יליץ'-או'קונור עדיין נושאת את אותה אדג'יות וחן, רק פחות בוסרית ונתונה להשפעות ולחסדים.
"Melodrama" שיצא השנה תואם בדיוק את השינויים הזעירים (המשוערים) שעברו על לורד מאז 2013. כל האיכויות שלה כאמנית מבצעת טמונות בו, רק שהפעם המינימליזם של "Pure Heroine" התחלף בגרנדיוזיות מסוימת, בפופ משוכלל שנשאר פופ ולא חצה את הקווים אל האינדי-פופ, למרות שזה כמעט התבקש ממנה. לורד נשארה לעמוד איתנה במשבצת הרווחית ביותר והרחיבה אותה למידותיה.
"Green Light" שפותח את האלבום הוא שיר כוח שקולגות (וחברות) כמו טיילור סוויפט יכלו רק לחלום לכתוב ב-2017. אחר כך מגיע גם "Homemade Dynamite", בו לורד מתנפצת לתוך מקהלה, בודקת עוד ועוד טקסטורות מוזיקליות. בהמשך היא עולה הילוך עם "Liability" שיכול לעמוד בגאון ברשימות כמו בילבורד הוט 100 ובאותה מידה גם ברדיו הקצה. המרווחים בהם היא פועלת בתבונה, בין הפופ לאלטרנטיב, משרתים את הקול הגדול והשבור שלה. לורד מקרבת ז'אנרים בלי להתחנף לקהל צעיר או בוגר, ועושה מוזיקה לא צפויה לאנשים בגילה (כמו למשל ב"Writer In The Dark" הקייט בושי). היא מתפלשת באופוריה ובבוץ של אהבות ראשונות, בהיעדר פרופורציה, במלודרמה המתישה שבשבילה שווה לחיות (לפני שמוצאים סיבות אחרות, טובות הרבה פחות). כל אלה הופכים את "Melodrama" לאלבום פופ מלכותי – ואת לורד לכוכבת פופ יחידה מסוגה.
שירים שכדאי לשמוע:Green Light, Homemade Dynamite, Liability, Writer In The Dark
6.King Krule – The Ooz
למרות שזה נטען לא פעם,קינג קרול(או בשמו האמיתי ארצ'י מרשל) הוא לא טום וייטס. לא בשלב הזה, לא ב-2017. למתוח את האיזוטריה והאקספרימנטליות לקצה זה רק אספקט אחד, שולי לכך שכתיבת שירים יפים – בלדות כמו "Martha" של וויטס – היא התנאי הראשון לנעילת הנעליים הגדולות של הנווד האורבני. מרשל עוד לא שם. המוזיקה שלו – טבועה במטפורות עירוניות, רעיונות מעוכלים למחצה, חרדות, סוריאליזם ופסיכדליה – היא עדיין גולמית ברובה. כמו באלבום הראשון שלו, "Six Feet Beneath the Moon", שהציג אותו בתפוצה רחבה כילד פלא בוסרי, גם ב-"The Ooz" הנוכחי אין באמת שירים שיכולים להפוך את העולם על פיו, כמו השיר ההוא של וייטס מ-1973.
אבל – וזה אבל גדול – מרשל בן ה-23 הוא בהחלט הקול הטורדני של דור הציפרלקס. ביצירה שלו תמיד קיים עקרון האינרציה. הוא מתמיד, עובד קשה, נאמן לעצמו ולכל אחת מהדמויות שיצר במהלך הקריירה – אבל סובל. בחוץ, באור יום, בגשם, במיטה, עם מאהבת, בהקלטות – הוא קשוב לתת מודע שלו, הכנוע לדיכאון, לנדודי השינה ולפחדים. במקום לבלוע משככי כאבים, הוא מציף את כל גורמי העינוי המודרני, מתעמת עם העולם על כיעורו ויוצר לעצמו תדמית של רומנטיקן חסר תקנה.
מבין כל המעלות הברורות, ההיברידיות של קינג קרול היא הדומיננטית שבהן – מצד אחד מדובר בניאו-ג'אזיסט ("Biscuit Town"), מצד שני בסולן גראז' ("Emergency Blimp"), מצד שלישי בפריק של בוסה נובה ("Logos"), מצד רביעי בילד שהוא סך ההשפעות שלו: הסטריטס, טוקינג הדס ובילי בראג ("Dum Surfer"). אם מוסיפים לזה את ההגשה העמוקה, האקספרסיבית, שמדגישה כל הברה או מחללת אותה – לפי מצב הרוח – מקבלים אמן שלקרוא לו "יורש" יפגע אנושות ביכולת האדירה שלו להתפזר לכל עבר.
למרות השוני, הרוק-בלוז-נואר של קינג קרול מרפרר לעטיפת האלבום של טום וייטס מ-1974 "The Heart of Saturday Night" – איש נאה עומד על מדרכה, הסיגריה בוערת בפיו ויש אישה ברקע. זו האקספוזיציה השלמה לתאווה ולזעם, להסתכלות מהצד, למופרעות של הרחוב ולסיפור כולו של הילד-גבר הזה. 43 שנים אחרי האלבום ההוא של וייטס ובעולם היפר-מודע, "The Ooz" יכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה כל כך טוב.
שירים שכדאי לשמוע:Biscuit Town, Dum Surfer, Logos, Czech One, Lonely Blue, The Locomotive, Half Man Half Shark, The Ooz
החומרים הקודמים של SZA, לפני "Ctrl", עברו יותר כדמואים שהעידו על פוטנציאל אדיר. באי-פי "Z" למשל, ההפקה לא עבדה לטובתה – דבר שתוקן ביסודיות ב"Ctrl". האר אנ' בי של סזה מודרני, מפותל, לא נופל לטריק הידוע של דחיסת ריוורב. הבסים שמלווים אותה עמוקים, ויש פרטים רבים – אינסטרומנטליים וקוליים, מרקמים ומלודיות – שמאפשרים לה להשתמש בטכניקת השירה הייחודית שלה. בהרבה מהמקרים, הכניסה הדומיננטית שלה אל המיקס גורמת לשירים להישמע כאילו הם חלק מזרם תודעה ולא טקסטים מעובדים.
"Ctrl" הוא אלבום אירוטי, אישי, כן, שחוקר את האקסטזות, נפילות המתח והדיכאונות. אחת הפאזות שלו מתבטאת בשירים כמו "Love Galore" ו"Doves In The Wind" – שם סזה מתארת את החוויה המקולקלת שבלהיות ה"סייד צ'יק" (האישה האחרת), המאהבת, הננטשת, חסרת הביטחון. השירים מרירים, דחוסים באווירה מינית-מעיקה, שגם פולשת לסוגיות פוליטיות של מגדר ומעמד אקונומי (ויש אירוח מתבקש של קנדריק לאמאר). סזה חוקרת את עמדת הנחיתות בה הציבה את עצמה, שרה בתחינה "תן לי עוד ואליום / תן לי עוד שעה או שעתיים / שעה איתך", ושואלת "למה אתה מטריד אותי כשאתה יודע שאתה לא רוצה אותי?". ב"Prom" היא נחלצת ואומרת "אני מרגישה שזה בזבוז זמן". ב"The Weekend" היא מדברת לאישה הנבגדת – "האיש שלי הוא האיש שלי הוא האיש שלך" – ומסרבת לקבל את הזמן המוקצב שניתן לה בסופי השבוע, לא מוכנה להסתפק בחסדים ובסקס ארעי.
למרות מה שנדמה כזרם תודעה, הכתיבה שלה מורכבת, מעמיקה וישירה. ל"פוסי", למשל, יש עמדה אקטיבית ושיפוטית, והוא לא עוד אובייקט פסיבי ("הכוס יכול להיות כל כך מתוחכם"). באותה נשימה היא גם תשאל "כמה גברים (Niggas) טועים מדי יום בגלל דגדגן?". הגיטרות מדכדכות, ההפקה עגמומית והכתיבה קולחת, מצחיקה ואימפולסיבית (לטובה).
סזה יכלה להיות יוצרת שהבליחה וחזרה לאנונימיות, אבל "Ctrl" הוא משב רוח מרענן שהציב אותה גבוה, ליד שמות כמו פרנק אושן, מרי ג'יי בלייג' וסולאנג', וזה לא דבר של מה בכך, בטח לא כשהסביבה שבה היא פועלת היא היפר גברית ברובה המוחלט.
שירים שכדאי לשמוע:Supermodel, Doves In The Wind, Normal Girl, Drew Barrymore, The Weekend
4.Julie Byrne – Not Even Happiness
"חציתי את הארץ ולא היה לי מפתח", שרה ג'ולי בירן ב"Sleepwalker", מפרידה בין בדידות (solitude) ובדידות (loneliness). האלבום "Not Even Happiness" הוא כזה שיש בכוחו להאט את הקיום על כדור הארץ, כי האדם יודע שהוא צריך לנדוד, אבל גם להתבונן, להתהלך על קצות אצבעות, להרגיש, לשתוק. בירן חותרת להארה ("כסף מעולם לא היה הדבר שהעניק לי ראיה") ולבהירות ("עננים חולפים על פני"), קוראת לשיר הראשון "Follow My Voice", ואי אפשר להתנגד לה.
פתאום חוצים את קנזס, ארקנסו, מונטנה, שוכבים על דשא ירוק, מביטים בקשת כפולה, סופרים כוכבים שנתלו מעל מרפסת אחורית וצוברים ידע, יחד עם בירן, שמזמינה את השקט וההבנה. הגיטרה שלה מפרקת אקורדים ונשמעת לפעמים כמו נבל, היא עדינה וסוחבת את פילוסופיית החיים של ביירן, שנודדת ממקום למקום (ואפילו מחדר לחדר) כדי ליצוק משמעות בדברים, ומגישה שירי ערש ישנים, אומרת למאהב שלה בקול עמוק "אני מתגעגעת אליך עכשיו / גם כשאתה יוצא מהחדר".
"Not Even Happiness" הוא אלבום רומנטי וצנוע, שנתון לשליטה העצמית של בירן וליושרה שלה. ברגעיו היפים הוא מצליח לענות על השאיפות שהשיגה בהליכה מאומצת. זאת מוזיקה אימפרסיוניסטית שיכולה להאיר חפצים והתרחשויות ולרומם את הנפש. כמה כאלה כבר יש?
שירים שכדאי לשמוע:Follow My Voice, Sleepwalker, I Live Now As A Singer
3.Kendrick Lamar – DAMN
אמריקה של טראמפ זקוקה לטיפוסים אקסצנטריים שייצגו אותה; את הערכים, הליברליזם, התודעה המשוחררת מכל מה שחשוך, דכאני ופג תוקף מוסרי. במובן הזה,קנדריק לאמארהוא הבדרן החשוב ביותר בארה"ב. מה שהתחיל במאזינים אדוקים של היפ הופ, התגלגל כמו כדור שלג לחצי אנושות שנוהרת לאפל מיוזיק. הקהילה האפרו-אמריקאית מקדשת אותו, הנשיא הקודם מעריץ מושבע, וכל זה מתנהל בקצב דורסני. למאר הוא בן ה-30 שהפך את האלמנטים של הרחוב המביס, המכופף והפוצע לרטוריקה סוחפת בפוליטיקה חדשה-חדשה ולא חסרת שיניים, לא ניו אייג'ית, אלא שורפת, כנה, חד משמעית. לטובתו שיחק ארסנל של טכניקות שהמציא, ספוגות השראה אבל לחלוטין לאמאריות – פלואו שמתחבר כמו כפפה ליד עם כל מה שאינטלקטואלי, משכיל ועמוק במוזיקאי הענק הזה.
המאבק של קנדריק ב"To Pimp a Butterfly", שהתבטא בפרישה רחבה של סצנות המוזיקה השחורה (ג'אז, ספוקן וורד, ראפ וגוספל) ורפרנסים לדמויות חלוציות (קונטה קינטה הבדיוני) – היה קודר מתחילתו ומיצק את האומללות של מי שחיים באמריקה הגזענית והצדקנית. הוא ירק כמו נביא זעם, פוצץ אתוסים אמריקנים וסחף אחריו את הפופ, שקפץ על העגלה, הצטרף ולבסוף הפך אותו להמוני, חסר רסן ומאתגר. ההתנגחות של קנדריק ב-2015 הייתה כל כך פיזית, שאפשר היה לחוש באימת הסחף עד המזרח התיכון.
היה קל מדי לנחש שהתזה הזאת תמשיך להעמיק ב"DAMN", אבל המציאות גילתה פער עצום בינו ובין קודמו. קודם כל, עוד לפני הטקסטים, המוזיקה: קנדריק הגיע כדי לעשות ראפ קודח. הוא תמיד היה ראפר מצוין, אבל ב"DAMN" הוא מציג אלף טכניקות של ראפינג, כשנקודת המוצא היא להמעיט בקומפוזיציות ג'אזיות ולשפוך הכל חזק ומהר. בשלב מסוים האידיאולוגיה המוזיקלית מתבהרת – לעשות ראפ נקי מבולשיט (אבל לא מטריקים של הפקה), מדי פעם אולד סקול ומוכר, אבל בדרך כלל חדשני ומפעים עד רמת ההברה, נשימה, יריקה. ברמת התוכן, זה אלבום הרבה פחות מכוון-קהל. אלה לא עשרת הדיברות שהוא מעניק לנו, אלא חור הצצה לרגעים רוחניים, שורשיים ואישיים שלו. זה נכון שהוא מטיף ("Fear"), חוזר לעבר ("DNA"), זועם ("Element" שגם מכיל את השורה המדכאת ביותר: "כל הסבתות שלי מתו / אף אחד לא מתפלל עלי"), אבל הסיפור של "DAMN" הוא אחר – לא מקורי כנושא אבל משכנע כשמפרקים אותו – העוני והדלות ששואבים, והיכולת הכמעט בלתי סבירה להיחלץ מהם.
קנדריק לאמאר הוא אימפריה מפוארת של אדם אחד, שבוחר לתזז בין המרחבים הקהילתיים-תרבותיים לבין המרחבים הכי אישיים-משפחתיים שלו. הוא חכם, אינטליגנטי וחד. המוזיקה שלו פראית ומרתקת, ולפעמים זה כל מה שצריך.
שירים שכדאי לשמוע:Duckworth, Fear, Pride, DNA, Lust
"כשמוות אמיתי נכנס הביתה כל שירה היא מטומטמת כשאני חוזר לחדר בו היית ומסתכל בריקנות הכל כושל הברכיים שלי כושלות המוח שלי כושל המילים כושלות"
ב-9 ביולי 2016 מתה המאיירת והמוזיקאית ג'נביב קסטרי אלוורום, בת 35, שנה בלבד אחרי שגילתה שחלתה בסרטן הלבלב ושזמנה קצוב. פיל אלוורום נשאר עם תינוקת בת שנה וחצי, ועם החדר הריק בו המוות ביקר. שם הוא הקליט את האלבום התשיעי של מאונט אירי, "A Crow Looked At Me", כשהוא משתמש בציוד המוזיקה של אשתו ולוחש למיקרופון כדי לא להעיר את הבת שישנה בחדר הסמוך.
לאלבום הזה יש ספקטרום מצומצם של התמודדות עם מוות והרבה רגעים אכזריים של הגיון המתפרשים על פני 41 דקות בלבד. כל מה שחי הופך למת. תמונות סטטיות של אשתו מחליפות את הזיכרון. ואז הוא משליך מברשות שיניים. פדים. תחתונים. לא יודע איך להתנהג בשיחות עם מכרים. מתמוטט על המדרכה כשמגיע הדואר. זורק את הזבל ונשאר בחוץ כי קשה לחזור פנימה ("כשאני מוציא את הזבל בלילה / אני לא בדיוק איתך / אני עם היקום / ועם התאורה והרעם מעבר להרים / כשאני מוציא את הזבל בלילה/ ואז צריך לחזור לחיות").
הוא מפזר את האפר של קסטרי מעל המים, והבת שלו שואלת אם אמא יודעת לשחות. הוא עונה שכן, עכשיו כן. ולעצמו הוא מדמיין אותה מגיחה לרגע בצורת זבוב, עורב, שריפה ביער. הכל מפתה אותו להאמין שהיא תשוב. והעיר נמשכת, אנשים מדברים, המכולת עובדת והבת גדלה. הוא משכנע את עצמו ש"המוות הוא אמיתי" שוב ושוב (משפט שפותח את האלבום וחוזר על עצמו), מאבד את הביטחון וזוכה בו מחדש, ובכל פעם זה כואב יותר וממשי פחות. לפעמים אלבומים הם כאלה עצובים.
שירים שכדאי לשמוע:כל האלבום, לפי הסדר.
1.LCD Soundsystem – American Dream
ג'יימס מרפי פחד להיות צל של קלאבר. אמנם חלוץ בתחומו, עם משקל היסטורי והילה, אבל כבר מנוון וחסר משמעות לתעשייה. "כשהייתי בן 30 הבטחתי לעצמי שאצא מזה עד גיל 40. אני בן 40 עכשיו ולא רוצה לחזור על עצמי", הוא אמר בראיון שהקדים את הפירוק הזמני אך הרשמי של אל-סי-די סאונדסיסטם ב-2011. אלא שהפירוק לא היה סופני גם בשעתו העצובה. עוד לפני המופע האחרון של הלהקה במדיסון סקוור גארדן ב-2011, מרפי הצהיר ש"תהיה עוד מוזיקה", בלי להתחייב לקהל או ללייבל. "American Dream", שמסמן את תחייתה של אל-סי-די יותר מכל פרויקט צד של מרפי (ומ" Christmas Will Break Your Heart" שיצא בדצמבר 2015), אמור לענות על ספקולציות ולנמק את הסיבות שבגינן הלהקה התנדפה וחזרה.
מדובר באלבום אינטרוספקטיבי שמפלח את הדרך לצדדים ולניואנסים באישיות החידתית של מרפי; איש אשכולות, היפראקטיבי, רוקסטאר, אבל גם בחור שמנמן ונורמטיבי שהיה מעדיף להתבודד בביתו. הפער בין הדמות הציבורית – ידיד נפש שייתן לך כיף ברחבה – לבין האיש המרוחק שהוא, הפכה אותו במובנים מסוימים לקורבן של עצמו. הדרך היחידה, כנראה, הייתה לסגת משם, לקחת הפסקה מאל-סי-די, הלהקה שקידמה אותו אל הפרונט והכריחה אותו להזדקן מול כל העולם ולהציג את זה כהרפתקה לילית. כל אלה נבחנים ב"American Dream" כשהאימה מחוסר הרלוונטיות, הזקנה וכאבי המפרקים (המילוליים והלא) מרחפת מעל.
במובנים מסוימים, האלבום הזה הוא כל מה שמרפי לא רצה – לחזור על עצמו. מהצד הטכני – הביטים שוב מסונתזים, הלופים שוב ארוכים, הקצב שוב מונוטוני. מהצד הרגשי – הוא עדיין חש בעיקר ניכור, החמצות ופחד מהזמן שחולף. שוני אחד מהותי קיים בפיזיות, שהיא קצת יותר מוחשית ויש עיסוק כמעט קומפולסיבי בה (ב"i used to" הוא רוקד לבד מרצונו, ב"change yr mind" הוא אומר "אני זקן מדי בשביל זה" וב"?how do you sleep" הוא מפסיק לשמוע). הבדל נוסף הוא בהומור שנעדר ממנו. "American Dream" הרבה יותר "כבד" מקודמיו – הוא דרמטי, מבעית, לא מבשר טובות, שומר על האופי המועדוני והמוכר של אל-סי-די אבל עוד יותר על האומללות של מרפי.
המוזיקה של אל-סי-די, כמו תמיד, עוסקת במוזיקה, בשינויים, במצבי רוח. השבר והנבזיות של החלום האמריקאי לא באמת משתווים לשבר והנבזיות של הזמן, שאותו מרפי בן ה-47 מתאר ב "other voices"כדיקטטור. כל אחד מהקטעים באלבום שווים שלוש האזנות לפחות, כשההבטחה הגלומה בהשקעה מהסוג הזה היא שבהאזנה הרביעית, כשהיופי הולך וגובר, הגוף – זקן או לא – ירקוד מעצמו. אם היה אפשר לארגן מסיבה לדיכאון הקיומי, "American Dream" היה הפסקול הפנומנלי שלה.
שירים שכדאי לשמוע:oh baby, how do you sleep?, American dream, black screen, I used to
מרבה הפקות, מרבה מתים. השנה אמנם לא הייתה טראגית כמו קודמתה, אבל איבדנו כמה דמויות אהובות (וגם כמה שפחות). יסלחו לנו חובבי "משחקי הכס" ודומותיה, אבל את הרשימה הזאת הקדשנו לסדרות שלא חרתו על דגלן מוות בכל פרק שלישי. נזכור את כולם (זהירות: ספוילרים).
[tmwdfpad]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
טיילר, דה קרייאטור
