עונה 4

פרק 1: The Most Atlanta ("הכי אטלנטה")

הסדרה המפלגת של דונלד גלובר התגאתה בעונה שלישית ביזארית, מסתורית ומבלבלת כמו MF Doom, אבל אם הפרק הראשון של העונה הרביעית והאחרונה מעיד על הכוונות – זו הולך להיות סיום הרבה יותר כיפי. חוץ מזה, איזה ראפר מפורסם שיחק דמות ללא שום קרדיט?
לריקאפ המלא

פרק 2: The Homeliest Little Horse("הסוסה הכי פשוטת מראה")

לרוב אנחנו לא מתים על פרקי פואנטה, אבל גאד דאמן כמה שדונלד גלובר הצליח להפתיע אותנו. פרק הטיפול של ארן הצליח בו זמנית לגעת בנושאים קשים וגם ולספק פאנץ אחד נפלא בסיום. הנקמה מוגשת קרה, וגם היא בסך הכל דרך לעשות דווקא
לריקאפ המלא

פרק 3: Born 2 Die ("נולד למות")

הפרק השלישי של אטלנטה צולל תוך הפרקטיקות הגרועות ביותר של עולם המוזיקה, והמחיר שאומנים צריכים לשלם כדי לשרוד. על הדרך הם הורגים ראפר לבן אחד ומוצאים אגדה חיה, או לפחות את הנוכחות שלו.
לריקאפ המלא

פרק 4: Light Skinned-ed ("בהירימים")

בפרק קטן ומדויק של אטלנטה, דונלד גלובר מזכיר לנו שאתה לא בוחר משפחה, מתמקד בדינמיקה משפחתית בקהילה האפרו-אמריקאית ומשאיר אותנו עם מחשבות על דמיון בין דורי. ריקאפ אטלנטה יודע שהכול נשאר במשפחה
לריקאפ המלא

פרק 5: Work Ethic! ("מוסר עבודה!")

בפרק ביקורתי במיוחד, "אטלנטה" מספקת ביקורת חדה ואכזרית על אחד האנשים השחורים הכי חזקים בעולם הבידור, טיילר פרי. ולמרות שהוא חוטף שם חזק, הוא לא לבד, כי על הדרך דונלד גלובר מבקר גם את עצמו. ריקאפ אטלנטה מחמם גריטס.
לריקאפ המלא

פרק 6: Crank Dat Killer ("רוצח הקראנק ד'את")

בפרק השישי של אטלנטה, הסדרה המופרעת של דונלד גלובר חוזרת ללהיט מ-2007 עם רוצח סדרתי מסתורי, הראפר הגרוע בעולם (אבל עם שם מדהים) ועם המחיר הכי מוזר לזוג נעליים. הריקאפ רץ לחטט לעצמו ביוטיוב
לריקאפ המלא

פרק 7: Snipe Hunt ("ציד סנייפ")

באחד הפרקים הקטנים והעדינים בתולדות הסדרה, סיפור יחסיהם של ארן, ונסה ולוטי מגיע לרתיחה, ואנחנו סוף סוף מקבלים את התשובות שחיכינו להם מאז הפרק הראשון. ריקאפ אטלנטה מרגיש רומנטי, אז שימו שיר של שאדיי
לריקאפ המלא

פרק 8: The Goof Who Sat by the Door ("הגוף שישב ליד הדלת")

באחד הפרקים הטובים והעמוסים בתולדות הסדרה, "אטלנטה" מציגה מוקומנטרי שמגולל את סיפורו הפקטיבי של האדם האפרו-אמריקאי הראשון לעמוד בראשות דיסני – ובכך, הפך את סרט הקולנוע על גופי ליצירה החתרנית שהיא. מה, לא ידעתם שגופי הוא בעצם בחור שחור? מה חשבתם שהוא, כלב?
לריקאפ המלא

פרק 9: Andrew Wyeth. Alfred's World. ("אנדרו וייאת'. עולמו של אלפרד")

הראפר שבמרכזה של אטלנטה זוכה לפרק אחד אחרון בכיכובו, ומנסה להתמודד עם הסביבה שהוא הכי חשש ממנה, במטרה לחיות חיים שקטים. חיים שקטים אמרנו? סליחה, התכוונו לחיות את הסיוט שלו. ריקאפ אטלנטה מתחיל לארוז לקראת סיום
לריקאפ המלא

פרק 10: It Was All a Dream ("זה הכל היה חלום")

זה רק ראוי שסדרה הזויה כמו אטלנטה תסתיים עם הזיה מוחלטת שכוללת עוף מטוגן ומזראטי ורודה. הסדרה הכי מיוחדת ויצירתית על המסך מסיימת ארבע עונות של סוריאליזם שחור, והריקאפ נפרד מדונלד גלובר וחבריו, עד ההזיה הבאה
לריקאפ המלא

עונה 3

פרק 1: "Three Slaps" ("שלוש סטירות")

אחד הפרקים הכי מבריקים של אטלנטה מציג יפור על ילד שחור שנופל לידי המשפחה הלבנה הכי איומה שאתם יכולים לדמיין. והחלק הגרוע ביותר הוא בכלל שמדובר על סיפור אמיתי לגמרי, עם סוף טראגי במיוחד. אטלנטה פותחת עונה עם כל מה שיש לה, חוץ מהקאסט הראשי.
לריקאפ המלא

פרק 2: "Sinterklaas is Coming to Town" ("סינטרקלאס מגיע העירה")

הפרק השני של העונה מחזיר אותנו לדמויות המוכרות בעיצומו של סיבוב הופעות אירופאי מצליח ומערבב בין בלאקפייס מודרני, אסאפ רוקי, נימוס אירופאי והקונספירציה הכי גדולה בהיפ הופ.
לריקאפ המלא

פרק 3: "The Old Man and the Tree" ("הזקן והעץ")

הפרק השלישי מוצא את פייפר בוי וחבורתו במסיבה לעשירים בלבד בלונדון, ומפגיש אותם עם צעיר שחור שקוטף כמה שיותר מעץ הכסף, מיליארדר תמהוני שמאמין ברוחות ואיך לא, לבנים שמתאמצים יותר מדי.
לריקאפ המלא

פרק 4: "The Big Payback" ("ההחזר הגדול"/"הנקמה הגדולה")

אם לשניה הרגשתם נח מדי בעלילה הכיפית של כוכבי אטלנטה באירופה, הפרק הרביעי מחזיר אותנו לעיר שנתנה לסדרה את שמה ולאירוע בדיוני שמשנה את יחסי הכוחות בין השחורים לבנים באמריקה לעד.
לריקאפ המלא

פרק 5:"Cancer Attack" ("התקפת סרטן")

הפרק החמישי מלווה את החבורה למועדון הופעות רדוף רוחות בבודפשט, שם הם פוגשים ילד חולה סרטן, חוקרים מעריץ תמהוני שיודע יותר מדי ונאלצים להתמודד עם הצרות שמבפנים.
לריקאפ המלא

פרק 6: "White Fashion" ("אופנה לבנה")

אטלנטה צוללת עם הסכינים קדימה לתוך עולם האופנה ומפרקת את הגזענות הפנימית של התחום, ועל הדרך גם שוברת את הלב שלנו עם סיפור קטן ועצוב על ג'נטרפיקציה.
לריקאפ המלא

פרק 7: "Trini 2 De Bone" ("טריני עד העצם")

בפרק נוסף, שלישי במספר, שיוצא מחוץ לעולם הסדרה אנחנו מצטרפים למשפחה לבנה ואמידה שמגלה שהילד ספג יותר מדי מהתרבות של האומנת שלו, ומצטרפים לטקס לוויה מימי העבדות.
לריקאפ המלא

פרק 8: New Jazz ("ג'אז חדש")

זה רק מתבקש שאטלנטה תעצור לטיול הזייתי קצר באמסטרדם, אבל בין חליפות דלמטיים, מועדוני ביטול ואמהות מתות, אין סיכוי שפייפר בוי היה מוכן לטריפ הזה. וגם לא אתם, אבל אנחנו פה לעזור.
לריקאפ המלא

פרק 9: Rich Wigga, Poor Wigga ("וויגה עשיר, וויגה עני")

רגע לפני סיום העונה, אטלנטה מספקת לנו פרק נוסף שמנותק מהעלילה, והפעם עוסק בנער שתקוע בין הגזעים, בפרופורמנס גזעי ואיך בכלל מחליטים מי מספיק שחור
לריקאפ המלא

פרק 10: Tarrare ("טררה")

פרק סיום העונה של אטלנטה היה מוזר כמו כל העונה, וכלל גרסה מסיוטת של "אמלי", עוד הופעת אורח מפתיעה, קניבליזם תרבותי ופיתרון לתעלומת ונסה. גם אם נשארו לנו לא מעט שאלות, ריקאפ אטלנטה סוף סוף מפענח מה דונלד גלובר רצה להגיד בעונה המשוגעת הזו
לריקאפ המלא

• אטלנטה
• המסך
• סדרות
• אפרו-אמריקאים
• דונלד גלובר
• צ'יילדיש גמבינו

פרק 6: Crank Dat Killer ("רוצח הקראנק ד'את")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השישי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים להתנשק עם החבר הכי טוב שלכם*

עם המעבר לחצי השני של העונה, כבר ברור שבאטלנטה רוצים לסיים את הסדרה בכל הכוח עם סיבוב ניצחון -הפרקים נעים בין סיפורים קטנים ומחודדים למעשיות עמוסות פרטים ומלאות צבע. הפרק הזה בהחלט מצטרף לאחרונים עם פרק שמתמקד במגוון רחב של נושאים, אבל אם עד כה העונה התעסקנו בעתיד הלא ברור של פייפר בוי בתעשיה, הפרק הזה מתעסק דווקא בעבר שרודף אחריו. אה, וגם קיבלנו נשיקה בין ארן לדריוס, כי למה לא להגשים למעריצים פנטזיות שלא ידענו שהיו לנו?

בפועל, אפשר לפרק את הפרק הזה לארבעה קוי עלילה, שלושה מהם של אלפרד, שכולם מתנקזים למפגש כאוטי אחרון שמנפץ את כולם אחד בשני – אל מתחמק רוצח הקראנק ד'את, אל מתחמק מראפר גרוע, הראפר הצעיר רוברטו חולם לפגוש את אל וקו העלילה המוזר של ארן ודריוס. על פניו, הקשר בין כל ארבעת הסיפורים השונים האלה די מקרי, אבל בפועל הם כולם עוסקים באותו הדבר: כשאתה מצליח בעיר כמו אטלנטה, הסכנה אורבת בכל פינה. אפילו, ואולי במיוחד, בקניון.

הפרק נפתח עם האנג שהזכיר את האווירה מצמד העונות הראשונות, רק אל, ארן ודריוס יושבים בדירה של פייפר בוי ומקשקשים על שטויות. רק שהדירה כבר הפכה לוילה מרשימה, וכסף משנה הכל. אלפרד מנסה לשווא לתפעל את הטלוויזיה החכמה שלו, אבל השלט טיפש. והוא בסך הכל רוצה לראות חדשות ב-CNN או משהו כזה. דריוס, כמובן, לא יודע מה זה, ושואל "CNN זה לא המקום שאתה לוקח את הילדים שלך לשחק במזרקה?". הוא צודק אגב – במטה CNN העולמי, שממוקם באטלנטה אם לא ידעתם, יש מזרקה מפורסמת, ורק הגיוני שדריוס מכיר את השם בעיקר ממנה. חוץ מזה, מבחינתו הפיתרון הוא להתנתק מכל קשר עם העולם החיצוני. ארן, בכל אופן, מציע לאלפרד להתעדכן בחדשות שלו במקומות בהם אפרו-אמריקאים מתעדכנים אונליין – פורומים ואתרי רכילויות(A – רפרנסים בתחתית הטקסט).

זה מזכיר לארן את אחד הסיפורים שקרא בפורום – רוצח הקראנק ד'את. זו אמנם רק תיאוריה קונספירטיבית שמשתמש אחד כתב, אבל לפי ארן "הוא עשה את שיעורי הבית שלו". התאוריה הולכת ככה: המשתמש מצא מכנה משותף בין רוב הרציחות בקהילה השחורה במהלך השנה וחצי האחרונות – הם כולם עשו סרטוני קראנק ד'את, אי אז ב-2007, כשהשיר "Crank That (Soulja Boy)" של סולג'ה בוי היה הלהיט הויראלי הגדול. למעשה, הוא היה הלהיט הויראלי הראשון(B). במקרה ואתם צעירים מדי מכדי לזכור או סתם פספסתם בזמן אמת, אפשר לומר שהשיר הזה הקדים את טיקטוק בערך בעשור, כשיצר ריקוד מדבק שמשום מה כל העולם היה חייב לנסות (בזמנו כתבו עליו שהוא "תופעת הריקוד הכי גדולה מאז המקרנה"), ואז להעלות סרטון לאתר הצעיר-דאז יוטיוב.

ארן ודריוס מתחילים להתבדח על הרעיון המופרע של רוצח שבוחר את קורבנותיו על בסיס להיט מטופש מעידן הסנאפ-מיוזיק(C), ומזכירים עוד שירים מאותה התקופה. ארן אומר שה-FBI רוצה לדבר עם "כל מי שהיה בפול פאלס" – קריצה ללהיט המטומטם "Do It ,Do It (Pool Palace)" של BHI מ-2006 – ואז אומר שהוא שמע שלרוצח יש משקפיים לבנים ומתחיל לזמזם ולחקות את הריקוד בקליפ של הלהיט המטומטם (אבל גם נפלא) "Laffy Taffy" של D4L מ-2005. יש משהו מעניין מאוד באופן בו החלק הזה מצולם: ראשית, כשאל רוקד, העמדת המצלמה מייצרת פריים בו ארן מכוון את אקדחו לעבר אלפרד. שנית, הרגע הזה קצת מזכיר ריקוד-ירי שגלובר כבר ביצע בעבר, בקליפ האייקוני של "This Is America" – שכמו הפרק הזה, בוים על ידי הירו מוראי.

אבל אלפרד לא צוחק. הוא מוציא אנחת יאוש, ונאלץ להראות לחבריו במבוכה את סרטון הקראנק ד'את שהוא עשה בצעירותו תחת השם "קראנק ד'את ג'ימי ניוטרון" (דמות מסדרת ילדים מראשית האלפיים). חדי העין אולי שמו לב לצמד איסטר-אגז בסרטונים שיוטיוב המליצו לצפיה – באחד אפשר למצוא אתהפרסומת של אחמד וייט, הזכור בתור האיש שהציע לארן כריך נוטלה בפרק הראשון של הסדרה. בשני אפשר לראות סרטון של פרנקלין מונטגיו, המנחה של תכנית B.A.Nמהפרק הבלתי נשכחעל הערוץ בעונה הראשונה. אלפרד מתרץ את הסרטון שיצר בכך שכל הקיץ ב-2007 הוא מכר סמים מחוץ לקניון גרינבראייר (קניון ישן, השלישי בתולדות העיר אטלנטה, ומוקד עיקר העלילה בפרק). "היה חם, היה משעמם. בטח אכלתי איזה מאה פרעצלים".

אז ברור שהוא עשה וידאו שכזה. "אם מכרת סמים באטלנטה, עשית סרטון קראנק ד'את. אוקי?". ואין ממש דרך להוריד את החרא הזה מהאינטרנט, כי החבר של אל שהעלה אותו כנראה בלתי נסבל, או כבר מת. ארן ודריוס מנסים להרגיע את אל, אבל הוא אומר שהוא לא פוחד מהרוצח. כבר ראינו את אלפרד מתמודד לא פעם עם מצבים של חיים ומוות, מה זה עוד רוצח עבורו? דריוס עוד מנסה לתת קונטקסט חברתי לסרטון המטופש, ומתחיל להגיד שזה בעצם דרך להתחבר לשורשי הריקוד האפרו-אמריקאים – אבל ארן קוטע אותו מהר מלתרץ עבור פייפר בוי. "אתה לא חייב לעשות את זה. זה רע. ממש רע".

הסצינה הבאה נפתחת עם הצצה לחייו המקצועיים של הראפר – מחסל שיר תוך 15 דקות, מעשן ומקשקש עם ארן, שמספר לו שהוא ודריוס מנסים, ללא שום הצלחה, לקנות זוג נעליי נייקי מירקאל'ס בהוצאה מיוחדת (בדקתי, אין נעליים כאלו), אבל לא מצליחים – כי כל הנעליים כבר נקנו שניה אחרי שיצאו. "כן מאן, ריסיילרים זיינו את המשחק", אומר לו אל. בהקשר של תרבות הסניקר-הדז(D), המילה ריסיילר (Reseller) מתייחסת לאנשים שקונים נעליים נדירות בכמויות, ואז מוכרים אותם בחזרה לקהל הרחב שבשלב הזה, כבר מוכן לשלם עליהם סכומים מפחידים. "כבר אפשר לקרוא לזה ג'נטרפיקציית נעליים", אומר אלפרד בסרקזם קל, אבל תכלס יש משהו בדבריו. פעם רק אפרו-אמריקאים היו אובססיבים לנעלי ספורט כפריט אופנה.

רק שאז מגיע איזה בחור בשם דאג. לא דאג, אלא "איזה בחור בשם דאג" – שם ראפ מדהים לכל הדעות, וכמו שגיליתי, לא הכי מקורי. חיפוש קצר מצא לי מגוון אומנים והרכבים שהקדימו את השם שלהם עם Some Guy Named *הכנס שם כאן*. ואיזה בחור בשם דאג הוא בחור ממש נחמד, אבל המוזיקה שלו "נשמעת כמו תחת", כמו שאל מסביר לארן תוך כדי שהוא פותח בקבוק הנסי, ניגש לקונסולת הסאונד ושופך את האלכוהול על המכשור היקר. אל יעדיף למות מאשר לעשות איתו שיר, ומתחמק ממנו עם כל תירוץ אפשרי. בחוץ, כשארן ואלפרד מתפצלים, אל מתיישב ברכבו ומציץ בסרטון הקראנק ד'את שלו, רק כדי למצוא בתגובות אימוג'י של גולגולת. אם קודם הוא לא היה מוטרד מהרוצח, עכשיו הוא כן.

מאימוג'י הגולגולת של אלפרד אנחנו מיד עוברים ללוגו הגולגולת שעל האוזניות הסקאלקנדי שמונחות על ראשו של דמות חדשה – רוברטו, ראפר צעיר ושאפתן שבדיוק מגיע לעבודתו בקניון גרינבראייר. למרות שהמצלמה דואגת לעשות את הקישור בין הגולגולות (ואולי אף מנסה להטעות אותנו שהוא הרוצח), רוברטו מזכיר בעיקר את ארן, או לפחות ארן של העונה הראשונה. הוא עובד בעבודה מייאשת, חי עם הבייבי מאמא שלו שלוחצת עליו למצוא עבודה אמיתי ורק מחכה לרגע הפריצה שלו.

בחלומותיו, הוא פוגש ראפר, מבצע מולו קטע משיר ומקבל חוזה על המקום, ממש כמו איך ביג שון התגלה אחרי שריפרפ מול קניה ווסט. זה סיפור מדויק– ב-2005 הראפר ביג שון נסע לתחנת רדיו בה התראיין ווסט, ריפרפ עבורו והשאיר לו קלטת דמו. שנתיים אחר כך, שון הוחתם אצל קניה. החלום הזה מאפיין ראפרים צעירים רבים – תאמינו או לא, גם בארץ – שחושבים שאם הם רק ירשימו את הסלברטי הנכון, כל הקריירה שלהם תיפרש לפניהם כשטיח אדום. זה, כמובן, שטויות. כאמור, עברו שנתיים עד שביג שון הוחתם. בטח הוא המשיך לעבוד בקניון עד אז. בכל מקרה, בדומה לשיר הבלתי נשכח של אמינם מ-8 מייל, רוברטו באמת מאמין שהוא רק צריך הזדמנות אחת – והוא מתכוון להיות מוכן ברגע שהיא תגיע.

בזמן שרוברטו נכנס לקניון, המצלמה פונה הצידה כדי לראות את ארן ודריוס חונים. זה תרגיל שיקרה שוב בהמשך הפרק, ונועד להראות את הטיימליין של האירועים, את העובדה שהם מתרחשים באותו קניון וגם את הקשר בינהם שבשלב הזה, עדיין לא ברור. "אז מי זה הבחור הזה?", שואל ארן, כאילו מדבר על רוברטו, אבל בפועל הוא מתייחס ל"איש הנעליים" – ריסיילר שמוכר נעליים מואן. הו! סוף סוף פרק עם ואן. סתם, סליחה, לא התאפקתי. בכל אופן, לאיש הנעליים יש ואן מלא בנעליים בכל מידה שתרצו בערך, וצמד החברים מביטים בקופסה הפתוחה כאילו היתה המזוודה מ"ספרות זולה". חוץ מזה, בניגוד לריסיילרים רבים, הם אפילו לא עולים הרבה. רק תצטרכו לשלם בכבוד העצמי שלכם.

"רק תנו לי לראות את שניכם מתנשקים", אומר איש הנעליים המקריפ בליווי מבט מבעד למראה האחורית. צמד החברים מגיבים באופן שונה לבקשה המוזרה: עבור דריוס, זו בקשה קלה סך הכל. מה אכפת לו; אבל ארן פחות בעניין, ולא בקטע הומופובי. הוא לא רוצה לנשק חבר עבור נעליים. הוא גם לא רוצה לנשק זר או אף אחד תמורת נעליים. עבורו זה עניין של עיקרון – אחרי שראינו את ארן מקושש דולרים לאורך כל כך הרבה זמן בסדרה, ברור שהוא רוצה להוציא מכספו. הוא מבין את הערך שלו. אבל כשהוא נתקל באדם שלא רוצה את הכסף שלו ("אני לא צריך את הכסף שלך, לכולם יש כסף") אותו ערך קפיטליסטי מתפוגג אל מול נשיקה.

"הנשיקה הזו לא תצרפת את עצמה", אומר הקריפ, ומבהיל את צמד החברים מספיק כדי לחזור בו. "זה רק ביטוי שאני מנסה". אז אם הנשיקה לא צרפתית, שואל דריוס, כמה זמן היא צריכה להיות. איש הנעליים בבירור לא חשב על זה עד עכשיו, ושולף מספר מופרך של שמונה דקות ("זה פרק שלם של אנימניאקס", מגיב ארן). אז איש הנעליים מציע להתמקח, ולמעשה חושף את כוונותיו האמיתיות – תהיתי באמת למה הוא רוצה שהם יתנשקו, אבל למרות שמפתה לחשוב שאיזה קינק-סטרייטים-מתנשקים-במושב-האחורי, זה קל מדי לבטל את זה כסתם פטיש. לא, מה שהוא רוצה באמת זה את הכח. הנעליים האלו שווים עשר אלף דולר בשוק, אבל לו יש אותם. והערך שלהם נקבע על בסיס מה שהוא קובע – גם אם זו נשיקה עם החבר הכי טוב שלך.

והסדרה לוקחת ברצינות את השאלה התיאורטית "האם היית מנשק את החבר הכי טוב שלך בשביל נעליים?" (טוב שלא בחרו בשאלה האם היית שוכב עם אמא שלך בשביל מיליארד דולר). ארן ודריוס מתווכחים, אבל ברור שהטיעון של ארן מבוסס יותר – הוא מפרק את הערך שאנשים בכלל, ואפרו-אמריקאים בעלי ממון בפרט – שמים על לבוש ונעליים. "האם זה באמת שווה את הכבוד שלנו?", הוא שואל, ואז מתאר איך האדם עושה את הבגד, ולא הבגד עושה את האדם. לעזאזל, דריוס יכול לגרום למגבת על הראש להיראות מגניב כמו הראפר ג'יידאקיס(E). אז זה לא לרמתם לשחק במשחק החולני של איש הנעליים הזה. הם מעל זה. ודריוס יודע שהוא צודק. אבל הוא גם ממש רוצה את הנעליים האלה.

בזמן שארן ודריוס מתווכחים אם להתנשק, אל עבר תהליך מזורז משל עצמו. עם אימוג'י הגולגולת עדיין בראשו, הוא גולל בטוויטר וחולף על פני איסטר-אג נוסף – כתבה עם הכותרת "9 מפורסמים שלא ידעתם שהם ביסקסואלים", כשבתמונה ניתן לראות את ג'סטין ביבר השחור, שהופיע בעונה הראשונה. חיה את החיים שלך ג'סטין. הוא עוצר בסוף על כתבה שמציינת שרצח באזור מקושר לרוצח הקראנק ד'את, ועכשיו זה לא רק קוספירציה של החברים שלו, אלא ידיעה רשמית. תיכף זה גם יגיע ל-CNN. עכשיו הוא באמת לחוץ.

בתור הראפר המפורסם שהוא, הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד ומתקשר למקור עצמו – סולג'ה בוי. אתם יודעים, שיחה של מר בוי אחד עם מר בוי שני. סולג'ה התגייס להופעת האורח, וכיאה לדמות הצבעונית שהוא, מספק ביצוע מצוין שכולל כמה בדיחות עצמיות ("תביאו את כל קונסולות הסולג'ה-טנדו") וכמה אמירות מופרעות שבעצם נכונות ("בעיקרון המצאתי את יוטיוב". אם אתם מופתעים שזה נכון, כנראה שעוד לא קראתם את הרפרנס עליו.B), אבל בעיקר שם כדי לספק לו עצה – תברח מהר לחווה. אנחנו גם רואים שהוא אורז את הבית, ועף לחווה משלו. "כמו ניגה טוב, סייף פארם פשוט שם", הוא מדקלם, עיוות הסלוגן של חברת הביטוח סטייט פארם: "כמו שכן טוב, סטייט פארם פשוט שם".

https://www.youtube.com/watch?v=kz8PTpaj0f4

לאל אין חוות מבטחים סודית לברוח אליה. אם היה מקשיב לדריוס בהתחלה ומתנתק מהכל זה לא היה קורה. לכן ברגע שהוא שומע רחש בקומה העליונה של הבית הכבר יותר מדי גדול שלו, הוא בורח. טוב, הוא בטח שמע על התקיפה שסולג'ה בוי עבר בבית, אז הוא יודע שהוא חייב להיזהר (מה, עדיין לא קראתם על סולג'ה בוי?!B). וכמובן שהמקום הראשון שהוא בורח אליו הוא זירת הפשע – המקום בו צילם את הסרטון המטופש, קניון גרינבראייר. הוא חונה בקניון בדיוק בזמן שאיש הנעליים חוזר למכונית כדי לראות את ארן ודריוס מתנשקים, ונכנס פנימה חמוש במשקפי שמש וכובע מצחיה שנועדו להסתיר את זהותו. זה לא עובד, מוכרת הבייגלה (קשה לשבור הרגלים) מזהה אותו בשניה כי "רק מפורסמים נכנסים לכך לבושים ככה". הנה, תראו – זה כריס אוונס (זה כמובן סתם בחור לבן בכובע מצחיה ומשקפי שמש. אבל אתם יודעים, בעולם של אטלנטה הוא אולי באמת כריס אוונס).

השמועה על כך שפייפר בוי הגיע התפשטה במהירות שיא. באזור אחר בקניון, רוברטו שומע על כך מקולגה (שבעצמה גילתה את זה מהטלפון), ומבין שזו ההזדמנות האחת שלו. הוא רץ לחפש את פייפר בוי, בזמן שזה בכלל יושב בחוץ, מנסה להינות מהפרעצל שלו ומביט בפראנויה לסביבה. כל מה שיש שם, בנתיים, זה רק ילדים שרוקדים לטיקטוק. הם כנראה מוכרי הסמים החדשים של אטלנטה. הפראנויה שלו מתגלה כמוצדקת כשהוא מתחיל לשמוע הנחיות וייז לעבר הקניון מרחוק, ואז רואה רכב מצ'וקמק עוצר, ומתוכו יוצא בחור עם לוק די מוזר. הוא צועק לעבר פייפר בוי, ואל מתחיל לנוס על חייו.

בסוף הפרק אנחנו מגלים שהבחור הזה, שעוד רגע יתחיל לירות בתוך הקניון, הוא לא רוצח הקראנק ד'את, אבל בזמן אמת ברור שחשבתם אחרת. אבל הפרט המעניין באמת הוא שהבחור המוזר הזה שכביכול הגיע משום מקום כבר אוזכר בסדרה, אי שם בפרק הרביעי של העונה הראשונה, שנקרא "אפקט סטרייסנד". במקרה ואתם לא זוכרים, ואתם לא זוכרים, בפרק ההוא אל התאבסס על גרופי/טרול אינטרנטי שהציק לו בשם זאן (זוכרים עכשיו? הוא התגלה כשליח פיצה עלוב), וכמו בטרגדיה יוונית, בכל פעם שהגיב לו, הוא רק הגדיל את הבעיה. זה משמעות המושג "אפקט סטרייסנד".

אם כן, כמו שגילו האנשים המשוגעים בפורום אטלנטה ברדיט (אני לא יכול לקחת קרדיט על גילוי כזה מדהים), באחד השלבים בפרק ההוא אל הולך לבר הקבוע שלו, והברמן מספר לו שמישהו חיפש אותו. חיכה במקום עד שיפתח. והיה לו לוק ייחודי – "צדי הראש שלו היו מגולחים, ג'קט ורוד, ישב במכונית דודג', לוק סבנטיז". מוכר לכם? אם זה היה תיאור משטרתי, כבר היו עוצרים את הבחור שבא לירות באל בעודו יושב בדודג' שלו. וזה גם לא הקשר היחיד לפרק ההוא – קו העלילה השני עסק בהפיכתם של ארן ודריוס לחברים דרך מסע משותף להחליף את הטלפון של ארן למשהו בעל ערך גדול יותר, בהתחלה לחרב, ואז לכלב. גם אז הם נלחמו באתגר קפיטליסטי ביחד, והראו שתי גישות שונות בנוגע למה נחשב לבעל ערך.

בכל אופן, איפה היינו? אה נכון, הבחור מהסבנטיז עומד לירות באל. כבר ראינו אותו עומד בפני מוות, והפעם זה הרגיש קרוב מתמיד. הוא מנסה להיעלם בתוך הקניון, אנחנו יודעים איך זה עבד לו עד כה, ובסוף מנסה להסתתר בדוכן בתירוץ שהוא רוצה לקנות אבזם חגורה עם מסך תצוגה, מסוג הדברים שרק מכורים לקראק קונים. זה לא עוזר – הבחור מהסבנטיז מתחיל לירות לכיוונו בסצינת אקשן שמתחילה מאוד ריאליסטית (מצלמה רועדת, בלגן, אף אחד לא יודע כלום) והופכת לקומית ברגע שחצי מהאנשים בקניון שולפים אקדח ומתחילים לירות חזרה.

האישה ליד חנות הנרגילות שולפת אקדח מעגלת התינוק, מהפינה השניה ליד חנות הממתקים רדנק תופס מחסה ויורה גם הוא, בחור אחר בחולצת פלאנל מסתער לכיוונו עם אקדח נוסף, היורה מסבנטיז אוחז בילד כמגן אנושי. טוב, אטלנטה היא בכל זאת המדינה השישית באחזקת נשק חוקית בארה"ב, וזה עוד מבלי לדבר על כמויות הנשק הבלתי חוקי. אל מנצל את הבלגאן כדי לברוח, אבל נחסם מכיוון מפתיע. "היי יו יו. החיים שלי כמו מובי, העניים שלי כמו עוזי, ג'קוזי…" צועק עליו רוברטו, אבל לא מספיק להשלים את החרוז הגרוע הבא שלו לפני שאל מעיף אותו לתוך חלון ראווה תוך כדי מנוסה. איזה טיימינג מחורבן בחר הראפר הצעיר כדי לנצל את ההזדמנות האחת שלו. טוב, לפי השורות שלו זה גם ככה לא היה עוזר.

במעבר חד, בחניון של הקניון האווירה מתוחה באופן אחר. אל ודריוס נכנעו והסכימו לנשיקה, ואפילו הצליחו להוריד את הדרישות של איש הנעליים לנשיקה של 3 שניות, כי כאמור – הוא לא עושה את זה בשביל חוויית הצפיה, אלא בשביל הכח. צמד החברים עוצמים עיניים, וזה ברור שארן מסכים לזה רק כי דריוס ביקש, והוא חבר. הרי בפרק "אפקט סטרייסנד", כשדריוס הבין שהוא רק סיבך את אל עם הרפתקאת ההחלפות שלו, הוא נתן לו את הטלפון שלו כדי שיחליף אותו במזומן. כך הם נהיו חברים, וכנראה שלפעמים אתה פשוט צריך לנשק את החבר שלך כדי לעזור לו בחזרה. איש הנעליים עוד מספיק להגביר את המוזיקה הרומנטית ("All My Life" של צמד זמרי הארנ'בי קיי-סי וג'וג'ו, לכל הרומנטיקנים שם), אבל לא להינות המרגע, כי בזמן שאל וארן עוצמים עיניים ומצמידים שפתיים, כדור תועה מפלח את ראשו של הסוטה התמים.

איזה מוות מטופש ומיותר. ברגע שראיתי את הדם על השמשה, מיד נזכרתי בסצינה אחרת מתוך "ספרות זולה" – המוות המטופש והמיותר של מארווין באוטו. אז טרנטינו התעסק ברנדומליות של האלימות כשיש כלי נשק בסביבה, וזה גם מה שדונלד (וסטיבן, אחיו, שכתב את הפרק) ניסו להעביר בסצינת הירי הזו. חובבי אקדחים נוטים לדקלם את האימרה ש"כל מה שצריך כדי לעצור בחור רע עם אקדח זה בחור טוב עם אקדח", אבל המציאות שונה – רק 3 אחוז מהמקרים בהם עובר אורח בעל אקדח התערב אשכרה נעצרו על ידי אותו שומרני טוב. בשאר המקרים הוא רק עשה בלגאן גדול יותר, או גרוע מזה, פגע בסתם מישהו. כמו במקרה הזה, שהסתם מישהו היה ריסיילר שיושב בואן בחנייה ומביט על שני גברים מתנשקים. דיס איז אמריקה.

אל ודריוס נותרים שם עם ההלם, וגם עם ההבנה שהם ויתרו על כבודם תמורת נעליים. ועכשיו גם יש גופה, עובדה שמוסיפה על התחושה המלוכלכת גם כך שלהם. הם לוקחים את הנעליים ומתחפפים משם. פייפר בוי, בנתיים, ממשיך לברוח מהסבנטיז, וזוכה לעזרה מפתיעה מאיזה בחור. ולא סתם איזה בחור – איזה בחור בשם דאג, שמגיע עם האוטו בתזמון נפלא. איזה בחור נחמד. "היי יו, מה בכלל אתה עושה פה?", שואל אותו אל. "זה היה גורל. המקום הנכון בזמן הנכון", הוא עונה באופן מחשיד, ואז מנצל את ההזדמנות שהגורל הביא עליו כדי סוף סוף להשיג את השיר הזה שהוא רצה להקליט עם אל. בניגוד לרוברטו, שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, איזה בחור בשם דאג לא מתכנן לפספס את ההזדמנות האחת שלו.

על פניו, התזמון המדויק מדי של דאג והתשובה החשודה שלו מעלים סימני שאלה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שלראפר הנחמד-אך-גרוע היתה יד בארוע הירי, שזה היה סוג של תרגיל כדי להשיג את אלפרד לשיר. אבל ככל שחשבתי על התרחיש במלואו, משהו לא הסתדר. הרי הוא לא היה היחיד שמצא את פייפר בוי בקניון – גם היורה סבנטיז הגיע לאל, ועוד עם הכוונה של וייז. ואז נזכרתי בכמה סיפורי רציחות של ראפרים בשנים האחרונות. קחו כדוגמה את הסיפור של PNB Rock, שנרצח רק לפני חודש וחצי בלוס אנג'לס. על פי דיווחים של משטרת לוס אנג'לס, הרוצחים חיפשו את PNB, ומצאו אותו בגלל שבת הזוג שלו הצטלמה איתו במסעדה, ואז תייגה את המקום. הרוצחים ראו את זה בזמן אמת, והגיעו חמושים.

כמובן שהמקרה הזה עדכני מדי מכדי לתת השראה לפרק, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון. אפשר גם למצוא אירועי רצח אחרים בסיפור של פייפר בוי – גם את ניפסי האסל תקף יורה שגדל יחד איתו. אם כך, זה לא מקרי שאיזה בחור בשם דאג מצא אותו, ולא מקרי שאיזה יורה מהסבנטיז מצא אותו. הוא פייפר בוי, וברגע שהוא מגיע לקניון, כולם ידעו על זה. שיט, הבחורה מהבייגלה שאלה אותו אם היא יכולה לשים אותו באינסטגרם לייב שלה, והקולגה של רוברטו גם גילתה שפייפר בוי בקניון מהטלפון שלה. אם רוברטו רץ למצוא את אלפרד, כנראה שגם הם שמעו באינטרנט שהוא שם ובאו לפגוש את ההזדמנות האחת שלהם. למעשה – כל ההתרחשות בקניון לא היתה מתרחשת אם אל רק היה נשאר בבית. הוא גרם לזה בגלל שהתייחס לזה. נראה לי קוראים לזה "אפקט סטרייסנד".

למרבה מזלו של אל, הוא הצליח לחמוק מגורלם של ראפרים אחרים, אבל באיזה מחיר? איזה בחור בשם דאג אולי הציל אותו ממוות, אבל עכשיו כשהוא משמיע לאל את הביט המחורבן שנשמע כאילו יצא ממקלדת קסיו, פייפר בוי נראה כאילו הוא היה מעדיף למות בקניון. אלוהים ישמור זה גרוע אפילו ביחס לפעוט עם צעצוע רועש. סינטיסייזרים מצועצעים, צלילים צורמים, מקצב שמתפזר לכל עבר. אני לא מצליח לדמיין אפילו איך ראפר אמור להישמע על פיסת זבל מוזיקלית שכזו. אם אל הוא הזדמנות מהלכת שכולם רוצים לנצל או להרוג, אז איזה בחור בשם דאג זכה בכל הקופה, כי הוא עושה את שניהם. ואנחנו זוכים לגלגול העיניים של העונה, קלאסיק פייפר בוי.

אחרי כל הסיבוב הזה, החבורה נפגשת בבית של אל, וכולם מעדכנים את כולם מה עברו במהלך היום. כלומר, בערך. אבל לפני כן, בואו נחטט בבית של אל – זיהיתי שם את הדברים הבאים: חממת גידול וויד, נרגילה, מכונת ארקייד של מורטל קומבט, את התמונה המיתולוגית של ביגי עם הכתר וגם מערכת אבטחה. מעניין למה הוא ברח כששמע מישהו, מבלי שמערכת האבטחה פעלה. בכל אופן, איך שארן ודריוס נכנסים הם רואים את אל מטפל בצמחים, והוא אומר שהוא שוקל לעבור לחווה מבודדת – ואפילו מדקלם את הסלוגן החדש שלמד מסולג'ה בוי. דריוס תומך ברעיון, ואני לא אתפלא אם אחד מהפרקים הנותרים יבחן את עניין החווה הזו.

בכל אופן, דריוס מעדכן את אל שתפסו את רוצח הקראנק ד'את, ומראה לאלפרד את הכתבה, שמציגה תמונה של אדם מבוגר יותר ובעל עודף משקל – שונה לגמרי מאיש הסבנטיז שלנו. אז מי היה האיש הזה שירה על אל, הצופה שואל את עצמו, ומקבל תשובה כמה שניות אחר כך כשאל מצמצם את האירוע שכמעט קיפד את חייו למפגש מקרי עם איזה בחור שהוא רב איתו בתיכון. "אני חושב שהוא עדיין כועס", הוא אומר באדישות. הרגע הזה מחדד למעשה את האמירה של הפרק – העבר של אל רודף אחריו, בין אם זה רוצח סדרתי שמחסל על בסיס להיט ויראלי מ-2007, ובין אם אלה סתם אנשים שרב איתם כשהיה צעיר. כשאתה ראפר מפורסם, אתה מסתובב עם מטרה על הגב, ולעולם לא תדע מי מסתובב שם בחוץ ומנסה לפגוע במטרה.

גם דריוס מקטין את האירוע הטראומתי שהוא וארן עברו, וכשאל שואל על הנעליים, דריוס עונה לו שהוא "היה צריך לעשות איזה משהו קטן עבורן. זה היה שווה את זה". ארן מתכווץ מאחוריו בספה. הוא לא חושב שזה היה שווה את זה. לפני שהם מספיקים לצלול לנושא, אל מקבל את השיר שנאלץ לעשות עם איזה בחור בשם דאג, וכן – זה חתיכת זבל. דריוס האופטימי עוד מנסה לרקוד לצלילי השיר, אבל לא מוצא את הקצב של הביט (כי אין). "זה יותר צליל מאשר מוזיקה", אומר ארן בזמן שדריוס מנסה צעד ריקוד שנראה כמו אדם שדורך רובה. הוא יכול לנסות עוד שעה, זה לא הולך לעבוד. השיר הזה יותר גרוע מהמוות. מעניין אם גם אל חושב שזה היה שווה את זה.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר:כמה מסוכן זה להיות ראפר בעידן האינטרנט ועד כמה רחוק אנשים מוכנים בשביל פאסון.

שיר הסיום:"Crying on My Rolly" של איזה בחור בשם דאג, מארח את פייפר בוי, 2022, שם לא רשמי. השיר הפארודי הזה הפיל אותי לרצפה מרוב צחוק. מעבר לביט המחורבן, כמות הקלישאות שאיזה בחור בשם דאג מצליח לזרוק בדקה וחצי פשוט מדהימה, וחוסר המודעות שלו מתקרב רק לזה של רוברטו. אני לא חושב שיש שיר ספציפי שחוטף ביקורת פה, אבל בהחלט יש כמה קריצות ורגעים ספציפיים שאפשר לשים לב אליהם.

https://www.youtube.com/watch?v=pI56IZGPtZ0

ראשית, השיר נפתח עם ההצהר המטומטמת "נגן את זה לסבתא שלך כשאתם במכונית". מה?! אחר כך אפשר לשמוע את אל מנסה לתפוס את הביט, אך לשווא, ואז מוציא קולות תיסכול. אפשר עוד לשמוע אותו אומר "אתה מסמן לי עם האצבע, אבל אני לא יודע אם..", לפני שדאג קוטע אותו עם איות מסורבל של השם שלו, וממשיך להתלהב שפייפר בוי באולפן. הוא גם מספיק לזרוק איזה "אתה משוגע על זה, בחור בשם דאג" – קריצה לקריאה הכבר מיתולוגית של ג'יי זי בשיר " 99 Problems", שקרא "אתה משוגע על זה, ריק". אז הפניה היתה למפיק השיר, ריק רובין, כסוג של מחמאה על הביט המשגע שהפיק. למי בדיוק איזה בחור בשם דאג פונה? לעצמו?! בכל מקרה, פייפר בוי מסכים שהוא משוגע, ומוסיף "יאפ" יבש ומדויק.

ואז, אחרי דקה שלמה של אינטרו מזעזע, דאג מתחיל לשיר. "לפעמים אני מרגיש קצת בודד/ לפעמים אני בוכה על הרולקס שלי/ לפעמים התהילה שלי יכולה אותך לחרפן / אבל כל הכסף הזה יכול לעשות אותך שמח". לא טרחתי לתרגם עם חרוזים, כי זה איום ונורא גם איתם. לקינוח, הוא צועק "אני שחקן עכשיו!" – הערת מטא אחרונה שקורצת לסולג'ה בוי. בתחילת השנה, סולג'ה התארח בתכנית רדיו רגע אחרי שצילם את הופעת האורח שלו באטלנטה, ובאחד הקטעים הכריז לתוך המיקרופון בגאוותנות "אני שחקן עכשיו!". פאנץ קטנטן ואחרון לדקה וחצי פשוט מושלמות.

רפרנסים

(A).חדשות שחורות:ארן מפרט בפני אלפרד כמה מקורות מידע אלטרנטיביים שמהם לא מעט מאנשי הקהילה האפרו-אמריקאית נוטים לאסוף את החדשות שלהם. אני מניח שאת אתר הרכילות TMZ ("כשאתה רוצה לדעת אם מישהו מת") והרשת החברתית טוויטר ("כשאתה רוצה לדעת אם מישהו מבוטל") אתם כבר מכירים, אז בואו נתייחס לשני האתרים שארן טוען שהם המקום אליו גולשים אם "אתה רוצה לדעת מה הולך בקהילה השחורה".

הלוגו של דה שייד רום

הראשון שארן מציין הוא "The Shade Room" – ערוץ רכילות אפרו-אמריקאי שהתפתח מעמוד אינסטגרם שנפתח ב-2014 לתופעה של ממש. הניו יורק טיימז כינה אותו "ה-TMZ של האינסטגרם", אבל בפועל אפשר להתייחס אליו בתור "ישראל בידור" האפרו-אמריקאי. נכון להיום, לעמוד האינסטגרם יש מעל ל-27 מיליון עוקבים, רובם המוחלט שחורים. ראוי לציין שארן לא אומר שהחדשות השחורות נמצאות בשייד רום, אלא באזור התגובות – לרוב החלק הכי כיף, שכן העוקבים היצירתיים של העמוד נוטים לכתוב תגובות קורעות מצחוק. באמת, שעות של הנאה.

הלוגו של אתר ליפסטיק אלי

המקור השני, והמקום בו מתגלה לראשונה רוצח הקראנק ד'את, הוא Lipstick Alley – מערכת פורומים המכוונת לקהל אפרו-אמריקאי שעוסקת פחות או יותר בהכל, עם יותר מ-10,000 פוסטים שמפורסמים שם מדי יום. גם האתר הזה נוטה לרכילות, אבל הדמיון בין שני המקומות שאל ציין הוא שאלו פינות אינטרנט שנותנות במה לאדם הפשוט, היומיומי. לא אנשי תקשורת, אלא הציבור. זה הדרך לשמוע מה אומר הרחוב האפרו-אמריקאי.

(B).סולג'ה בוי:איך מסבירים את סיפורו המופרע של סולג'ה בוי במספר שורות קצרות? טוב, שווה לנסות. כשהשיר קראנק ד'את שבר את האינטרנט ב-2007, סולג'ה בוי היה סתם ילד בן 17 מהאינטרנט. אבל הילד הזה עשה בית ספר לכל תעשיית המוזיקה, שבדיוק היתה בנקודה המוזרה שבין עידן הדיסקים לעידן הסטרימינג. זוכרים את השניה וחצי שכל תעשיית המוזיקה הסתמכה על הכנסות כספים מרינגטונים? כן, בדיוק שם.

אם כך, סולג'ה היה הראפר שהמציא את המודל החדש. זה לא הגזמה, הוא באמת היה הראשון לעשות מגוון דברים – הראשון להעלות את המוזיקה שלו ליוטיוב (עד אז האתר הצעיר נשמר לסרטונים ביתיים), הראשון לעשות מיליונים מהורדות בתשלום, ובעיקרון הראשון לרתום את כוחו של האינטרנט לשלוף אותו מאנונימיות הישר לתהילה. את קראנק ד'את, למשל, הוא היה נוהג להעלות לאתרי הורדות לא חוקיים בשמות של להיטים מוכרים מהתקופה, וכך להיחשף לקהל רחב. זה, כאמור, עבד לו בטירוף. הוא נהיה מיליונר, ועוד כמוזיקאי עצמאי, לפני שהגיע לגיל 18.

אחרי שקראנק ד'את התפוצץ, סולג'ה הצליח לנצל את התהילה, עבר לעשות קופות מרינגטונים, והמשיך להוציא כמויות מוגזמות של מוזיקה. קשה לומר שהוא ראפר מי יודע מה, שכן הוא מאמין יותר בכמות על פני איכות, אבל במהלך מיליון הניסיונות שלו בפחות או יותר כל סגנון, הוא נתקל בהמון תרגילים ופלואו'ז שראפרים משתמשים בהם עד היום.

גם כשהוא כבר לא היה השם החם של הרגע, הוא המשיך לנסות כל כיוון – הוא עבד עם ראפרים בראשית דרכם (למשל, מיגוס, שקיבלו בוסט לקריירה שלהם מסולג'ה), השיק מותג שעונים, מותג אופנה, מרצ'נדייז ולתקופה מסוימת, אפילו קונסולות משחק בשם SouljaGame, שהיו חיקוי מוחלט לזו של נינטנדו, עד שחטף תביעה מחברת הענק היפנית ונאלץ לאחסן את כל הקונסולות (לזה הוא מתכוון כשהוא אומר לארוז את הסולג'ה-טנדו).

אבל יותר מהכל, סולג'ה הוא פשוט דמות משגעת. בשנת 2018, למשל, הוא הכריז שהוא הולך לעשות את הקאמבק של השנה, ואז הגשים את הנבואה כשהגיע לריאיון בלתי נשכח בתכנית הרדיו "ברקפסט קלאב", בו לעג לדרייק, מיק מיל ובאופן כללי נתן הצגה מבדרת בטירוף.

בזכות היותו דמות שכזו, סרטונים רבים שלו הפכו לויראלים – כשאחד המקרים הבולטים הוא ריאיון בו הוא מפרט באופן ציורי להפליא על ניסיון פריצה לביתו על ידי קבוצת חמושים. סולג'ה מתאר את זה כסרט אקשן, וישנם ספקות לא קטנות בנוגע לאמיתות הגרסה שלו (הוא טוען, למשל, שהוא ירה בעצמו בפורצים. אין לכך תיעוד משטרתי), אבל הוא כל כך צבעוני עד שלמי אכפת מה אמת ומה שקר.

(C).עידן הסנאפ:מבין כל תתי הז'אנרים שהראפ הצמיח לאורך השנים, הסנאפ-מיוזיק הוא ללא ספק אחד הזמניים. הסגנון המוזיקלי צמח מאטלנטה בשנים הראשונות של ה-2000, אבל הפך לתופעה פחות או יותר ב-2005. התופעה הזו התפוגגה במהרה, ואפשר לסמן את להיט הסנאפ האחרון אי שם ב-2008. שלוש שנים בסך הכל, אבל עידן שלם בתחומי הראפ.

את הסגנון המוזיקלי אפשר להגדיר בתור מוזיקה שמבוססת על צליל נקישת אצבעות (מכאן שמו), על גבי מקצב 808 בסיסי ביותר וגרוב – אם בכלל אפשר לקרוא לו כך – של סינטיסייזר זול. המוזיקה המצועצעת והדי גרועה הזו (וזה עוד מבלי להתייחס למילים) כונתה גם בשם הלא מחמיא "מוזיקת רינגטון", מכיוון שההפקה הדלה היתה אידיאלית לניגון במערכות הסאונד המצ'וקמקות של אותם השנים, מה שהפך את השירים לפופולרים במיוחד כרינגטון. טוב מאוד שזה נשמר אי שם בנוקיה אנע עארף שלכם. שלא ישתחרר.

(D).סניקרהדז וריסלרים:תרבות הסניקר-הדז (כלומר, משוגעי הסניקר'ס) היא תופעה תרבותית-אופנתית מרתקת שצמחה, כמו דברים רבים באטלנטה, מתוך תרבות ההיפ הופ והתפתחה לתופעה קפיטליסטית מלחיצה בהיקפה. בקצרה ממש, מדובר בקהילת אנשים שאובססיבים לאיסוף נעלי ספורט נדירות, מהדורות מיוחדות וסתם נעליים יפות. בפועל, מדובר בעסק שמריץ מיליארדים ברחבי העולם.

היו ימים בהם רק ספורטאים וראפרים נעלו נעלי ספורט מחוץ למגרש, אבל הם כבר מזמן עברו. עכשיו הסניקר'ס הפכו לפריט אופנתי שנע בין היומיומי ליוקרתי, בעיקר בהתחשב במחירים שעשויים להאמיר עד למחירים באמת מגוכחים. חשבתם שה-10 אלף דולר של הנייקי מירקאל'ס זה הרבה? אז תדעו שיש אנשים שמשלמים גם עשרות ולפעמים מאות אלפי דולרים עבור זוג נעליים שאין להשיג.

ובשוק צפוף עם ביקוש גדול, תמיד יהיה מי שיגזור את הקופון. הריסיילרים הם למעשה הספסרים של הנעליים – הם ממהרים לקנות מהדורות מוגבלות, במקרים רבים קונים את כל ההיצע, וכך יכולים למכור בחזרה לסניקרהדז במחיר מוגזם לגמרי. בשנים האחרונות התופעה גדלה עד לרמה שחברות הביגוד מנסות להילחם בה, אבל לשווא. חוץ מזה, מה האינטרס שלהם להילחם בספסרים? הם הרי קונים את כל המוצרים שלהם, וגם מעלים את הערך. ווין ווין לכולם. חוץ מלצרכן.

(E).ג'יידאקיס ומגבת הנייר:Jadakiss הוא ראפר ניו יורקי וחבר בהרכב ההיפ הופ The Lox, שהחל לפרות בשלהי שנות ה-90 ולמרבה ההפתעה, נשאר בסביבה עד היום. מגבת הנייר המדוברת הופיעה בלהיט הסולו הראשון של ג'יידא, "Knock Yourself Out" מ-2001, כשהראפר מופיע לכל אורכו של הקליפ עוטה מגבת נייר פשוטה, מהסוג שאפשר למצוא בכל מטבח, קשורה לראשו כמו בנדנה. קשה לומר שזה הפך לטרנד, אבל בהחלט הכה גלים בתור הפריט האופנתי זול במיוחד.

האזכור של בנדנת הנייר של ג'יידאקיס מרפרר למעשה לתופעה גדולה יותר – יצירת אופנה מקורית על ידי הקהילה אפרו-אמריקאית, לעיתים דווקא מתוך אילוצים כלכליים. אין כסף לקנות בגדים חדשים? לובשים את הבגדים של האחים הגדולים והופכים ביגוד רחב ומרושל לאופנתי. בכלא לקחו לכם את השרוכים כדי שלא תתאבדו? עכשיו זה אופנתי ללכת עם נעליים נטולות שרוכים. איך בנדנה בנמצא? מהרו לכיור לפני שהשניצלים מוכנים. אחר כך האופנה תגיע גם לקהל הרחב, והם יקנו את כל הלבוש שהמצאתם וימכרו לכם אותו בחזרה במחיר מופקע. או תמורת נשיקה.

העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. פרק חדש מדי מוצאי שבת.לריקאפ של כל הפרקים

• המסך
• אטלנטה
• אפרו-אמריקאים
• דונלד גלובר
• צ'יילדיש גמבינו

פרק 10: Tarrare ("טררה")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק העשירי והאחרון לעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מפריע לכם אז לכו לנשנש אצבע, תשלימו את כל העונה ותחזרו לקרוא*

טוב, זה היה משונה. כמו כל העונה הזו, גם פרק הסיום השאיר תחושה מתעתעת של "מה לעזאזל ראינו עכשיו?", ורק צופים שבאמת רוצים לצלול במורד חור הארנב של אטלנטה יכולים לצפות לקורטוב של הבנה. העונה הזו ללא ספק היתה ניסוי טלוויזיוני, אולי אחת ההרפתקאות היצירתיות ביותר שראינו על המסך בשנים האחרונות, גם ברמת התוכן (עיסוק נרחב ומעמיק בהשפעות הלא מדוברות של הגזענות והעבדות על האנושות) וגם ברמת הצורה (חצי מהעונה הורכבה מפרקי אנתולוגיה, וזה לא שהשאר הרגישו יותר מדי קשורים אחד לשני). זה היה יומרני, שאפתני, דורשני, בלתי קומנקטיבי, מפלג ולפרקים אפילו מכעיס. נהניתי מכל רגע.

בכללותה, העונה הייחודית הזו התאפשרה אך ורק בזכות העובדה שדונלד גלובר ושותפיו ליצירה ידעו שתהיה עונה רביעית, ושהיא תהיה האחרונה בסדרה. רק כך הם יכלו לקחת את חופש יצירתי מוחלט בניסיון לשבור את הפורמט של הסדרה, ולמען האמת, גם של כל סדרה אחרת בטלוויזיה. אני מודע לכך שרבים שנאו את העונה הזו, התייאשו מהיומרנות, זעמו על פרקי האנתולוגיה או מאסו בגלובר באופן כללי. אני לא מאשים אותם, זו באמת היתה עונה שיותר מהכל, דרשה המון מהצופה. אני חושב שזה היה שווה את המאמץ.

פרק הסיום הצליח לענות על כמה שאלות שריחפו מעל העונה כולה ובו זמנית השאיר (ואף העלה) שאלות אחרות. השאלה המרכזית של העונה – מה לעזאזל נטרק עם ונסה – מקבלת תשובה ברורה, וגם פרקי האנתולוגיה מקבלים סוג של קלוז'ר (בסצינת פוסט-קרדיט חשובה, שאם איכשהו פספסתםתחזרו מהר להשלים). מצד שני, מכיוון שזה היה פרק שהתמקד כולו בואן, שוב קיבלנו חצי שעה בלי רוב הקאסט המרכזי, כשהפעם האחרונה שראינו את פייפר בוי ואת דריוס היה בפרק שמונה. גם ארן, היוצר, השחקן והפנים של הסדרה, הופיעה רק לדקה חטופה אחרי שכל הכתוביות נגללו. אבל זו אטלנטה, וספציפית, זו אטלנטה של העונה הזו. הם לוקחים את כל מה שהקהל רוצה או מצפה מהם, ומשתינים עליו.

https://www.youtube.com/watch?v=z84oIDy_8OE

הפרק נפתח בבית קפה פריזאי עם שלוש אפרו-אמריקאיות שיצאו לטיול עסקים בפריז, בערך – קנדיס, שאניס וזושה. את קנדיס אתם אולי זוכרים מהפרק "Champagne Papi" מהעונה הקודמת – היא היתה החברה של ואן שארגנה להן כניסה למסיבת הסילבסטר של דרייק, ואז נוטשת אותה לטובת המסיבה של טי-פיין. את זושה אולי לא זיהיתם, אבל שתדעו שלא רק שזושה הוא שמה האמיתי של השחקנית (שגם גילמה את תמרה ב"פרוייקט מינדי"), אלא שהיא גם בעלת קשר משפחתי לאטלנטה – היא הבייבי מאמא של לקית' סטנפילד אהובנו, שמגלם את דריוס.

השלושה משוחחות על הסיבה שהביאה אותן לבירה הצרפתית – איזה גבר צרפתי עשיר משלם לקנדיס ושתי חברותיה על טיסה, מלון והוצאות וגם מוסיף ששת אלפים דולרים, רק כדי שקנדיס תשתין עליו. אתם יודעים, שיט הדוניסטי שרק אנשים שיש להם יותר מדי כסף עושים. מה הבעיה לגייס צרפתיה למשימה המיוחדת? באמת היה צריך לייבא מישהי מאטלנטה? בכל מקרה, לא אנחנו ולא הבנות בקטע של קינק-שיימינג, במיוחד אם הוא דואג להן לטיול לבירת הרומנטיקה והדקדנס האירופאית,המקום ממנו הגיעו עוגיות מדלן. השלוש מבינות שאם הן באמת רוצות להכיר את העיר הן צריכות לפגוש מקומי, אבל לפני שהן מספיקות לתכנן, קנדיס קופאת במקומה כאילו ראתה רוח רפאים.

רוח הרפאים הזו היא ונסה, או לפחות גרסה אחרת שלה. היא בדיוק אוספת חתיכות בשר אצל הקצב (רמז מטרים להמשך) ונראית צרפתית באופן פוגעני, כמעט קריקטורי: בגט בודד ניצב בתיק הגב שלה, היא לבושה במעיל חום וארוך, חולצת פסים שמזכירה את בגדי הפנטומימאי המסורתיים, עוטה פיאה (אולי גנובה) שמדמה את התספורת האייקונית של אודרי טוטו בסרט "אמלי"(A– פירוט הרפרנסים המלא מצורף במורד הטקסט)ובאמת שרק חסר לה ברט. בהתחלה היא לא מזהה את חברתה (או אולי מעמידה פנים), וגם כאשר האסימון נופל לה, היא פונה אליה בערבוב של אנגלית-צרפתית ומבטא צרפתי כבד ("קונדיס", היא אומרת בהתלהבות, "אני כל כך מצטערת, שרי"). כותרות הפתיחה קוראות "אטלנטה" על תגי המחיר של הבשר.

החבורה החדשה מתלווה לביתה הנאה של ואן וקנדיס מגלה את החיים שהיא בנתה לעצמה – היא מדגמנת למגזיני אופנה צרפתיים, גרה בדירה מלאה בפרטי אמנות, חיה עם שף צרפתי בשם מרסל ומשתמשת במונחים כמו או לה לה. היא אפילו מוציאה לבנות בקבוק יין אדום, למרות שאין לה תכניות להישאר בדירה. במילים אחרות, ואן לא רק הוציאה את עצמה מאטלנטה, אלא הוציאה את האטלנטה מעצמה.

בדירה אנחנו גם מקבלים רמזים ראשונים לכך שמדובר בסיטואציה לא בריאה – קנדיס שמה לב להודעות שמהבהבות בטלפון, והיא מנסה להתקרב לחדרה של ואן, לתפוס אותה לשיחה פרטית זריזה או אפילו לשאול כמה זמן היא נמצאת בפריז, אבל בכל פעם ואן מתחמקת ומשנה נושא. "זה מזכיר לי, אני מאחרת", אומרת ואן אחרי שקנדיס מנסה לשוחח. היא מזמינה את הבנות להצטרף אליה לסידורים ולהכיר את החברים שלה שהם "איך אומרים את זה? ורי קול?". מסתבר שבזמן הזה היא שכחה איך אומרים באנגלית "ורי קול". וכמובן שהיא לא שוכחת לקחת את הבגט לפני שהיא יוצאת בסערה ומפטירה קלישאה אחת אחרונה, "תפסו את היום".

את הדרך ליעדן הבא ארבעת הבנות עושות בנסיעה על צמד טוסטוסים ברחובות פריז לצלילי נהימת אקורדיון. מאיפה יש לואן שני טוסטוסים? למה הן חולפות פעמיים ליד אותה כיכר עם שעון? התשובה היא שבדומה לסרט "אמלי", זו היא מעשייה מודרנית, כולל צילום סופר מסוגנן, דמויות קריקטוריות ועליצות פריזאית שמתקיימת רק בסרטים ("אולי זה בגט ביטחון", ירכלו הבנות על הלחם של ואן. "כאילו היא לא מרגישה צרפתיה בלעדיו"). בהתאם לדמות החדשה שאימצה, ואן היא הפעם הכוח המניעה – מה שעומד בניגוד לדמותה עד כה בעונה (ובכלל, בסדרה) שלרוב נגררת אחרי אחרים. ההיפוך הזה הופך לבולט יותר על רקע שובה של קנדיס לסדרה, שכן בביתו של דרייק קנדיס היתה המובילה בעוד שואן רק נגררה אחריה.

עכשיו ואן מובילה את הבנות לתחנה הראשונה שלהן – בית מלון יוקרתי בו שוהה, למרבה הפתעתן והפתעתנו, השחקן השוודי אלכסנדר סקארסגארד שמגלם את עצמו. הוא מברך לשלום את כולם, מנשק את ואן וממש נהנה מהשיר "Rock Wit U (Awww Baby)" של זמרת העבר אשנטי (ואפילו מנסה לחקות את צעדי הריקוד של הקליפ). "היא עדיין עם נלי?", הוא שואל (התשובה היא לא, הם נפרדו ב-2014 אחרי 11 שנים ביחד) ובעיקרון מנסה להזרים את הבנות לאורגיה. קנדיס עוקבת אחרי ואן לחדר השינה, שם היא שותלת על השולחן והמיטה קריסטל מת' ("הוא אוהב כשאני משחקת משחקים איתו") ולוקחת ממכנסיו מפתחות. בדרך החוצה, סקארסגארד כבר רוקד בתחתונים מנומרים בלבד לצלילי קלאסיקת ארנ'בי אחרת מראשית ה-2000, "No Letting Go" של וויין וונדר. "את קרה ונסה!", הוא עוד מספיק לצעוק לפני שהדלת נטרקת בפניו.

ישנם כמה פרטים מעניינים על הופעת האורח הזו – קודם כל, מסתבר שסקארסגארד הסכים להשתתף בסצינה רק אם התחתונים בהם ירקוד יהיה מנומרים, ולפי הצוות נהנה ואף הוסיף ניואנסים לדמותו על המקום. אבל חשוב מכך, לאורך מספר ריאיונות במהלך העונה התגלה שמי שהיה אמור לשחק את עצמו בסצינה הזו הוא לא אחר מראיין גוסלינג, אך אילוצי לוח זמנים מנעו מהרגע הנפלא הזה לקרות. זו גם הפעם השניה העונה, אחרי ליאם ניסן בפרק השמיני, ששחקן מגלם גרסה מוקצנת ואף פארודית של עצמו. מבחירת הליהוק המקורי נראה שמה שגלובר רצה עבור התפקיד הזה הוא שחקן לבן, בלונדיני, בעל תדמית טפלון שיציג גרסה נהנתנית ודוחה של עצמו. סקארסגארד הוא אמנם לא גוסלינג, אבל הוא בהחלט מתאים בול לתפקיד.

בלובי ואן "מלשינה" על "בעיית הסמים" של סקארסגארד ומשכנעת את הבנות להמשיך איתה את מסע הסידורים הביזארי עם הבטחה שבסיומו מצפה להן מסיבה. אם כי התחנה הבאה פחות מהנה עבורן מהסוויטה של כוכב הקולנוע השוודי – הפעם הטוסטוסים חנו בשיכוני מגורים בתוככי העיר, שמזכירים לזושה את סרט האימה "קנדימן", והיא לגמרי צודקת(B). ואן ניגשת לתיבה נעולה (אותה היא פותחת עם המפתח שלקחה מהסוויטה) כדי לגלות צידנית ריקה, ומתחילה לדבר על איך אדם בשם אמיליו דפק אותה. מישהו צועק "טררה" מאחד החלונות, ובקבוק שמפניה נזרק לעברן. הן חוזרות לטסטוסים שגלגליהם נוקבו בסכין.

זו פריז אחרת ממה שראו עד כה, לא הסוויטה של הכוכבים או בית הקפה המפונפן. זו פריז של המעמד הנמוך, וזה פתאום מרגיש מסוכן. שלושה גברים צעירים, בני מיעוטים, מקיפים את הבנות. "טררה", קורא שתום העין מביניהם. ואן, שכבר מדליקה סיגריה אחרונה לפני הוצאה להורג, מסבירה לבנות על הכינוי שזכתה לו – טררה, "האיש שאכל את התינוק"(C). אירוע אלים מסיח את דעתם של הגברים, מה שנותן לונסה והבנות זמן לברוח על חייהן למטרו. את הדרך ואן מעבירה בהתכתבות קדחתנית, לא שמה לב לסביבתה, חדורת מטרה יותר משאי פעם נראתה.

היא פוגשת את קרלוס, ארוסו של אמיליו, בכניסה האחורית של מוזיאון (חדי העין הבחינו אולי בפוסטר לסיבוב ההופעות של פייפר בוי תלוי מאחורי הבנות). קרלוס לא שמח לראות את ואן, הוא בכל זאת דפק אותה וניסה למכור את החבילה המבוקשת לקונה אחר, אבל ואן לא מוכנה לוותר או לחכות למחרת – היא תוקפת את קרלוס עם בגט הביטחון שלה שנשלף מהתיק כאילו היה חרב סמוראי ("הלחם היה שווה את ההמתנה", אומרת זושה). פרצופם המתעוות של הפסלים, אליהם בחר בימאי הפרק דונלד גלובר לחתוך, כאילו לא מצליחים להביט בזוועה המתרחשת לנגד עיניהם. בסוף אמיליו נכנע ומגלה איפה החבילה מסתתרת. "אל תבוא לארוחת ערב", אומרת ואן את המילה האחרונה, ומסתלקת משם עם בגט מגואל בדם והחבילה המסתורית.

התחנה האחרונה במסע המטלטל של הבנות היא אותה מסיבה, שמתקיימת בבית ישן וענק, שם חבורת עשירים עומדים ליהנות מאחת הארוחות האקסקלוסיביות בחייהם. קנדיס, שניסתה כל הפרק לעצור את ואן משגרתה המופרעת, מרגישה שמשהו לא בסדר בסיטואציה ומנסה לעצור את חברותיה מלהשתתף בארוחה. הן לא ממש סופרות אותה, מסנוורות מהעושר, היוקרה וההרפתקאה. "תני לה לחיות את חייה, היא לא פוגעת באף אחד", הן אומרות. "כלומר, אוקי, היא פוגעת באנשים, אבל נראה שהם אנשים שמגיע להם להיפגע". דווקא הבחורה שהיתה מוכנה לטוס לצרפת כדי להשתין על איזה טחון היא זו שמנסה לעצור אותן. וזה לא עובד.

רגע לפני שקנדיס מצליחה לתפוס רגע של שיחה עם ואן, שוב, סקארסגארד יורד במדרגות, זועם על התכסיס שעשתה לו. "ממש דפקת אותי שם, פפראצי תפסו את הסיפור, אני עשוי לאבד את התפקיד בסרט 'בייבי שארק'", הוא אומר (עקיצה חביבה על הנטייה של הוליווד לייצר סרטים על בסיס טרנדים ויראלים, כשבמקרה הזה מסתבר שעושים סרט עלשיר הילדים הבלתי נסבל). "לעולם אל תעשי את זה שוב", הוא מפציר. בתגובה ואן יורקת בהפגנתיות בפניו, מה ששולח את השחקן לענג את עצמו מול המראה בשירותים באינטנסיביות. כנראה שהם באמת רק משחקים משחק – ואן מבצעת מהלך מסכן קריירה, סקארסגארד תופס אותה והיא משפילה אותו. אבל היי, אנחנו לא בקטע של קינק-שיימינג.

למטה במטבח אנחנו פוגשים את מרסל, שואן מקבלת את פניו בנשיקה לוהטת, ואז משקרת לו בנוגע למקור ההיכרות שלה עם קנדיס ("נפגשנו כשעשינו סטרפטיז על הקרוז בנהר"). קנדיס סוף סוף מצליחה לתפוס את ואן לשיחה, מעמתת אותה עם האבסורד של מעשיה, עם ההיעלמות לארן ומשפחתה ועם המבטא המזויף המטופש הזה. היא כמעט ולא שמה לב שברקע, מרסל פותח את החבילה שהביאו ומוציא משם זוג כפות ידיים. ואן מנסה להתנגד לחקירה של קנדיס, מאשימה את חוסר האמון בה בחוסר ביטחון מצד חברתה. אבל קנדיס לא נכנעת, ורואה לבסוף את הזוועה שבעוד רגע תוגש לאורחי הארוחה – ידי אדם בטיגון עמוק. "זה ידיים? רדפנו כל היום אחרי ידיים?", היא שואלת את הטבח.

למעלה, בשולחן, שאניס וזושה מאזינת לנאום המארחת, שמתארת את האירוע המיוחד אותן יעברו על רקע צילום תהליך הטגון של הידיים, בהכנתו של מרסל. "לפניכם ישנה מפית. אנחנו נאכל את הארוחה הזו עם המפית מכסה את ראשנו, כנהוג עם Les Mains (ידיים, בצרפתית)". הצרפתים, ככל הידוע לי, לא אוכלים ידי אדם, אבל כן יש להם מנה יוקרתית ואקסלוסיבית שנהוג לאכול עם מפית על הראש, אורטולאן(D). "זה לא מתוך בושה, כפי שחלק משערים. להיפך. זה כדי לאפשר חוויה פרטית וחושנית עם הארוחה", היא מדגישה, כי אין להם שום בושה. "ארוחה שאני מבטיחה לכם, משתווה אפילו למשתה המפואר ביותר בהר אולימפוס".

בואו נעצור לרגע על הסימליות של הארוחה הזו. תחשבו על איפה ואן השיגה את הידיים – בשיכוני שכונות העוני של פריז, שם מכנים אותה "טררה", רפרנס צרפתי לקניבליסט אוכל כל. והידיים האלה, שלפי צילומי הבישול נראות כהות למדי, מגיעות בעזרתה משכונות העוני לאנשי החברה הגבוה שמספיק עשירים כדי להרשות לעצמם להשתתף בארוחה של המעדן הכי אסור. פרווילגיה חסרת שובע, העשירים אוכלים את העניים – זה אולי דימוי פשוט ולפעמים אפילו קלישאתי, אבל בעזרת תרגילי ההסוואה הסוריאליסטים של אטלנטה, הוא הופך למוחשי מתמיד. מעבר לכך, שיטת ההכנה גם היא קורצת למזון שנחשב באמריקה כאוכל אפרו-אמריקאי. הן מכוסות בבלילת ביצה, מקומחות ומכוסות בפירורי לחם לפני הטיגון בחמאה. הן מוגשות בליווי ריבוע של לחם תירס, אורגולה, גרידת לימון וכמה נגיעות של רוטב חריף (למי שרוצה להכין). היפוך מושלם לעוף המכובס שלקווריאס סירב לאכול בפרק הראשון.

https://www.youtube.com/watch?v=NT_D5ztX5LA

ובלב הארוחה הביזארית הזו, שתי בחורות רגילות מאטלנטה. זה אולי הרגע הכי "אטלנטה" בעונה עד כה, וכזה שלמעשה מציג את התזה של העונה כולה – מה קורה כאשר לוקחים כמה חבר'ה מהשכונות של אטלנטה וזורקים אותם בלב העושר הלבן של אירופה. עם המפית על ראשן (וחוסר הפרופורציות שמספק האפרו של שאניס), הן זוכות להינות מאותו עיוורון לבן עליו דיבר הרנדק המואר ארנסט מהפרק הראשון. לבן זה איפה אתה ומתי שאתה, והן בדיוק במקום ובדיוק בזמן כדי לכסות את עינהן מהזוועות וליהנות מקצת פרווילגיה לבנה. "אני מרגישה כאילו אני ביפה והחיה", אומרת זושה.

בחזרה במטבח, קנדיס לא מוכנה לעצום עיניים וממשיכה לתחקר את ואן עד שהיא פוגעת בעצב חשוף. מרגע שהיא מזכירה את לוטי, ביתה של ונסה, המעטה הצרפתי מתחיל להתפורר ומרסק את ואן להתמוטטות עצבים של ממש ושבירה של הדמות המגוחכת הזו. צעקות האימה של ואן, שפוקחת עיניים ומבינה איפה היא, מעיר מהעיוורון גם את שאניס וזושה. הן היחידות בשולחן שמגיבות לצעקות, וכשהן מורידות את המטפחת ורואות מה מוגש להן בצלחת (מינוס אצבע אחת אצל כל אחת), הן מזדעזעות וקמות מהשולחן. "אתם אוכלים יד!" מנסה זושה להזהיר את שאר היושבים בשולחן. "זו יד! הלו?". הן כבר לא יכולות להמשיך להינות מהעושר אחרי שגילו את מחירו, אבל חוץ מהן, אף אחד אפילו לא נע בכיסא בחוסר נוחות. להיפך, סקארסגארד אפילו נראה נלהב לטעות מה"ידיים הקטנות".

אחרי ההתפרקות, מגיעה ההתרה. ונסה שוחררה מהכישוף וגם אנחנו, לפחות לרגע, שוחררנו מהעונה המכושפת הזו. איןידיים שיוצאות מהמים,גופות של טופאקאומועדונים עם ליאם ניסן. רק שתי חברות מנהלות שיחה לרגלי נהר הסיין. והשיחה הזו כבר אמתית לגמרי, בלי הסחות דעת, תשובות חידתיות או שקרים. פשוט ונסה, נטולת פיאה, מבטא ומסיכות, מספרת סוף סוף מה עובר עליה. היא מספרת על הרגע באטלנטה, שהתרחש רגע לפני פתיחת העונה, במהלכו "הרגשה אפלה" השתלטה עליה, וגרמה לה לעצום עיניים במהלך נהיגה, אקט אובדני שהבהיל אותה. כשראתה את לוטי היא הרגישה שהיא מביטה במבט מאשים. מרוב שלא יכלה לשאת את האשמה, היא השאירה את לוטי אצל אימה וקנתה כרטיס לאירופה. כשהגיעה לאמסטרדם, מתוך חוסר השינה והג'טלג, היא ראתה את "אמלי", ורצתה להפוך לאמלי, אז הגיעה לפריז וחיה את הגרסה החולנית לסרט המתוק.

לא בכדי בחרו יוצרי אטלנטה במעשה אובדני שבנוי על עצימת עיניים. מוטיב העיוורון, כפי שניכר גם בפרק הזה, הוא אולי האלמנט המרכזי בעונה, והפעולות של ואן מוכיחות זאת. היא עצמה עיניים, רצתה לזכות בעיוורון המתוק של הלבנות. לא עוד להתעסק בקשיי היום יום ובמשקל הכבד של הגזענות, אלא להתעוור בפניו. היא אפילו לקחה את זה צעד קדימה וניסתה להפוך לדמות הכי לבנה שרק אפשר, אמלי (אפילו האיפור של אמלי בסרט מדגיש את עורה הבהיר), והתעלמה מכל השאר.

https://www.youtube.com/watch?v=Ybj9zRJ0SAo

היא רצתה לטעום קצת מחיי היוקרה הלבנים ולא לחשוב על ההשלכות של מעשיה, בין אם הן לברוח מביתה היחידה ובין אם הם לקצור ידיים למאכל העשירים. העיוורון הזה, חוסר הידיעה, היכולת להדחיק – הוא מה שהשחורים באטלנטה רוצים יותר מהכל. לבן זה לא צבע עור, זה הפרווילגיה לא להביט לזבל של החיים בשחור של העיניים. "את תהיי אוקי", אומרת קנדיס לואן בסיומו של המשבר האקזיסטנציאליסטי שלה, מהדהדת את המילים שואן אמרה לטופאק בפרק השני. "את לא צריכה להשתין על מישהו?", אומרת ואן לקנדיס אחר כך, ומסיימת ב"אני צריכה ללכת הביתה", כמו כל חברי אטלנטה.

אבל היי, רגע. זה לא נגמר עד שהאישה השחורה משתינה, ואם קנדיס עסוקה מדי בלהציל את חברתה, שאניס מוכנה לאסוף את ששת אלפי הדולרים האלה, תודה רבה. והיא באה מוכנה. ברמת שני בקבוקי של פאוורייד (משקה אנרגיה לספורטאים) מוכנה. השאלה היא האם הוא מוכן? השוט היפהפה של השתקפות פניה של אישה שחורה בעלת אפרו פרוע מביטה מבעד לחלון דירת היוקרה במגדל האייפל בעודה משתינה בעמידה על גבר צרפתי היה מצחיק, זה בטוח. אבל בעודי ממתין שתסיים (זה לקח 43 פאקינג שניות!) ניסיתי להבין את הסמליות שלו.

רק כשהצרפתי קרא "עצרי" ונשמע כאילו הוא טובע, נפל לי האסימון. בין אם הסמליות הזו מכוונת או לא, זה פחות או יותר מה שאטלנטה עשתה העונה – רוקנה את כל מה שצברו בבטן על הצופים עד שלא יכולנו לשאת את זה יותר. העונה הזו הלכה הכי רחוק שרק אפשר, כמעט מעצבנת את הצופים באופן מכוון. היא כבר לא הסדרה החמודה עם האלמנטים המוזרים, אלא מקום בו טדי פרקינס מרגיש כמו דמות מרחוב סומסום. הסוריאליזם הוגבר, הגזענות הוקצנה, הנושאים הרצינו והכל זינק ל-11 בסולם אטלנטה. כאילו אמרו, "אתם לא באמת יכולים להתמודד עם כל השיט שלנו", בדיוק כמו הצרפתי ושאניס. להדגשת הפאנץ', השיר "Splash Waterfalls" של לודהקריס מתחיל להתנגן.

ואז הגיעה סצינת הפוסט קרדיט. בדיוק כמו בפרק הראשון, ארן צץ משום מקום – הפעם בחזרה באטלנטה, אבל עדיין בבית מלון. הוא מקבל תיק אחרון מהטיסה, אבל התיק הזה לא שלו, למרות שהשם ומספר הטלפון שלו בהחלט כתובים עליו. השליח מתעקש, וארן הולך לבדוק את השלל שהגיע אליו: שקית תרופות, תיק רחצה לנסיעות ומסגרת עם תמונה שהוא מניח בצד. רק דבר אחד מעניין אותו – החולצה של להקת Deftones. זה הפריט היחיד שהוא לוקח, משאיר מאחור את התמונה שמוכיחה שהתיק למעשה שייך לארנסט הלבן, אותו רדנק מואר שהכרנו על הסירהבפרק הראשון, ושהתאבד לתוך הבריכהבפרק הרביעי, הפרק עם פיצויי העבדות (באותו הפרק סיפר ארן הלבן שלא מצאים את התיק שלו, אז זה מסתדר).

האירוע הזה למעשה אומר שני דברים – ראשית, הוא מבהיר שפרקי האנתולוגיה באמת התרחשו בעולם של אטלנטה, ולא היו חלום או דמיון. אבל חשוב מכך, הם מצביעים על כך שלפחות לפי התפיסה של העונה, ארן הפך ללבן. זה לא רק העובדה שהוא זה שמקבל (וגם לוקח) את התיק של ארן הלבן (שכזכור, מת), אלא גם הבחירה שלו בחולצה של דפטונס – להקת ניו מטאל מראשית שנות ה-2000 בלי יותר מדי קהל שחור. ומעל הכל, ישנה את התמונה.

עד כה התמונות שבסדרה נועדו להעיר את המתבונן בהן מעיוורון מסוים – תמונתהעבד והצ'ק בפרק השלישי, המבט שלהאומנת השחורה בפרק השביעי– אבל הפעם ארן מתעלם מהתמונה, עיוור לאדם ממנו לקח את השלל (יש שם תרופות פור גאד סייק). לבן, על פי העונה השלישית של אטלנטה, זה לא צבע. זה מעמד, זה כסף, זה כח וזה פרווילגיה להתעלם מהכל. העיוורון. וארן, בזכות מעמד, כסף, כח ופרווילגיה שבאה איתם, הפך ללבן. אני מניח שבעונה הבאה, שסביר שתהיה קלה יותר לעיכול, נראה את ההשלכות של הפיכתו – מטאפורית – ללבן. אולי זה למה ואן כל כך מקנאת בו. כי גם היא רוצה. כי כולם רוצים.

איזו עונה מוזרה, יא אללה. וכאילו המוזרות המוקצנת לא הספיקה, היא גם דרשה מהצופה יותר מכל סדרה אחרת. כל פרק היה עבודה של ניתוח והרכבה מחדש. במהלך עשרת חלקי הריקאפ ניסיתי לסייע, עד כמה שניתן, בהבנת הקונטקסט במסגרתו הסיפור נגלל, אבל לא לכל אחד יש כח או זמן לקרוא 4,000 מילה אחרי כל פרק, או את הפרווילגיה (חחח עזבו, אנחנו בסיום, תרשו לי). מעבר לכך, העונה הזו ראתה אטלנטה אחרת: הדמויות התנהגו מוזר מהרגיל, העולם הוקצן, המציאות התעוותה וגם למי שמתמצה בכל אספקט של התרבות האפרו-אמריקאית – לעזאזל אפילו לאפרו-אמריקאים – היה קשה להבין את העונה במלואה.

ובכל זאת, אני מרגיש שזה היה שווה את זה. צריך שסדרות יהיו מבדרות, אבל לפעמים גם צריך תכניות שמאתגרות את הצופים, שדורשות מאיתנו לקחת חלק פעיל יותר בצפייה, במיוחד אם זה משתלם לפענח. כי בניגוד לעוד איסטר-אג של מארוול, בקצה כל החידות של אטלנטה נמצאת הבנה יותר מעמיקה של הפלונטר הגזעי של אמריקה, זה שמגדיר את המעצמה לא פחות, אם לא יותר, מהחלום האמריקאי. העונה הזו הדמויות לא עוררו הרבה רגש, למעט רגעים קטנים (אני עדייןשבור לב על המסעדה הניגרית של דריוס). במקומו, נדרשנו לחשוב על התמונה הרחבה יותר, ולפתח אמפתיה לא על בסיס אהבת דמויות, אלא על אהבת אדם. זה לא פשוט, זה לפעמים אפילו מייאש, אבל זה שווה את המאמץ. ואם לא, תמיד יש את העונה הרביעית, האחרונה, לתקן. יש לי תחושה שזו תהיה עונה סטנדרטית יותר. יש שמועות שזה הולך לקרות בסוף אוקטובר הקרוב. אם אצליח להתאושש עד אז, נתראה.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: העיוורון הלבן המדבק, הניתוק שכסף והצלחה מביאים איתם וקניבליזם מעמדי.

שיר הסיום:"Splash Waterfalls" של לודהקריס, 2003. השיר הסליזי של לודה לא בדיוק מתייחס למפלים של שאניס. כלומר כן, גם בשיר הם רמיזה מינית די בוטה, אבל אני די משוכנע שזה לא הספלאש שלודה מדבר עליו. במקום זה, השיר הזה מתוך האלבום המצליח "Chicken-n-Beer", מדבר על מגוון הדרכים בהם לודה רוצה לבלות עם הבחורה אליה פונה.

בכל אופן, יש לי הימור לא מבוסס בכלל על השיר הזה – אני מנחש שגלובר רצה לסגור את העונה עם שיר מתאים יותר, גם הוא של יוצרים מאטלנטה וגם הוא על מפלים – "Waterfalls" של TLC, שהרבה יותר מתאים לתזה של העונה ("אל תרדוף אחרי מפלים, הישאר עם הנהרות והאגמים שאתה מכיר"), אבל אולי לא קיבל אישור, ולכן החליף לשיר של לודה. זה, כאמור, לא מבוסס על כלום חוץ מניחוש שלי והבנה של איך גלובר עובד, אבל חייבים להודות שזה הרבה יותר מתאים להצהרת סוף העונה.

רפרנסים

(A).אמלי:סרט צרפתי משנת 2001 בבימויו של ז'אן-פייר ז'נה שהפך לאחד הלהיטים הקולנועיים הגדולים שיצאו מגבולות צרפת, וזכה להצלחה ברחבי העולם עם הכנסות של 174 מיליון דולר, מספר חסר תקדים לסרט צרפתי. הסרט מגולל את סיפורה של אמלי, מלצרית תמהונית ובודדה שמוצאת תיבת מזכרות ומחליטה להחזיר אותה למי שאיבד (בניגוד, אגב, לארן בסצינת הפוסט-קרדיט) ולעשות טוב עם העולם. הסרט מתואר כאגדה למבוגרים, עם תחושה חלומית ועליצות כללית שעבור חלק גרמה להם להתאהב בצרפת, ועבור אחרים המאיסה את הסרט כבר בשלב הטריילר.

בעולם של אטלנטה, האמלי מקבלת טוויסט, מכיוון שואן לא מנסה לעשות טוב לעולם, אלא לעצמה. לאמלי סולחים על הפשעים הקטנים שהיא מבצעת בשם האהבה כי "היא לא פוגעת באף אחד". אבל כמו שזושה תיקנה בעצמה, היא בעצם כן פוגעת באנשים, ולכן האקט הזה לא מחזיק לאורך זמן.

ראוי אולי לציין כי זו היא לא פעם ראשונה שגלובר משתמש באמלי בתור סמל לחלום הלבן. באחד משיריו באלבום "Camp" מ-2011, השיר "My Shine", הוא זורק שורה על כך שהוא "יהיה על הטראק כמו נערות אינדי על אמלי". כלומר, הוא הולך להישאר במוזיקה כמו שבחורות אינדי לבנות (וסורי, בחורות אינדי זו דרך אחרת להגיד לבנות) אוהבות את אמלי.

(B).קנדימן: סרט אימה אמריקאי משנת 1992 בו, באופן נדיר, הרוצח היה שחור. ועוד איזה שחור – רוחו של בן עבדים שעונה ונרצח בשל אהבתו לבת של בעל המטעים.כבר אזכרתי את הסרט בריקאפ, כאשר סיפור רוח הרפאים של פרננדו מהפרק השלישי הזכיר לי איך סרטי אימה תמיד מבטאים פחד עמוק יותר. במקרה של קנדימן, זה הוא הפחד מנקמה של שחורים בלבנים על זוועות הגזענות. זה באותה המידה יכל להיות רפרנס גם בפרק הרביעי.

עם זאת, יש סיבה נוספת, ריאליסטית בהרבה, שזושה נזכרת בקנדימן בעודה בשיכונים הצרפתים. הסרט "קנדימן" צולם באזור שיכונים נודע לשמצה בשיקגו שנקרא Cabrini–Green Homes, ושיכן בשיאו כ-15 אלף איש. עד שנות ה-90, מה שנשאר ממנו זה בעיקר מבני ענק מחוברים ומלאים בסמים, פשע ואלימות. ובכל זאת, למרות הכישלון, הפרויקט של Cabrini–Green Homes הועתק גם לאירופה ושוכפל, בין היתר, גם לשיכון הזה בו צולמה הסצינה של אטלנטה. לכן הדמיון לא מקרי, אלא ממסדי.

(C).טררה:האדם שנתן את שמו לפרק הזה הוא סיפור אימה צרפתי אמיתי לגמרי, על אדם שחי בסוף המאה ה-18 עם תיאבון בלתי רגיל. הוא נולד למשפחת איכרים ענייה וסבל מבעייה פסיכולוגית (וכנראה, גם פיזית) שגרמה לו לאכול כמויות מזון מטלטלות. ישנם תיאורים רבים על התיאבון של טררה – נאמר שהוא נהג לאכול רבע פרה עד נעוריו, ואכל הכל, החל מחתולים, לטאות, נחשים, צלופחים וגם חפצים דוממים.

אחרי שנזרק מביתו (טוב, איזה איכר צרפתי מהמאה ה-18 יכול לממן רבע פרה ביום?), טררה הפך לפרופורמר רחוב בפריס. אנשים נתנו לו חביות של תפוחים, ביצים ואפילו פקקי יין וצפו בו בעודו טורף הכל. טררה תואר דווקא כאדם רזה שבטנו מתנפחת אחרי אכילה, פיו רחב וגדול עם שיניים מוכתמות ובעל ריח "שאי אפשר היה לסבול ממרחק של פחות מ-20 צעדים".

ואם חשבתם שזה היה מגעיל, חכו להמשך. אחרי שטררה גוייס לצבא צרפת במטרה להפוך למרגל (הוא בלע מסמכים והעביר אותם לשטחי אויב), נתפס, עונה, חזר לצרפת ואושפז בבית חולים צבאי – החלו בעיות חדשות. התיאבון החולני של טררה גרם לו לחטט בפחי המרפאה ולאכול חלקי אדם שנזרקו לשם, ובמהרה צוות בית החולים תפס אותו מנסה לאכול גופות בחדר המתים. לבסוף, כשתינוק בן 14 חודשים נעדר, טררה הואשם באכילתו ונזרק מבית החולים. ארבע שנים אחר כך, בגיל 27, התאשפז בבית חולים בורסאי אחרי שהתלונן על חולשה בעקבות אכילת מזלג זהב. הרופאים גילו סימני שחפת, וטררה מצא את מותו.

(D).אורטולאן: צייפור שיר אירופאית (בעברית: גבתון גנים) שנחשבת למעדן יוצא דופן במטבח הצרפתי, ובשל כך הגיעה לסכנת הכחדה, ונאסרה בחוק לציד או אכילה. גם אופן הכנת המנה נחשב לאכזרי במיוחד (אזהרה לקוראים הרגישים, למרות שאם שרדתם את טררה אתם תסתדרו גם עם זה), מכיוון שמאביסים את החיה בתאנים וגרעינים עד שהיא מכפילה את גודלה, ואז מטביעים את הציפור למוות בארמניאק (ברנדי צרפתי יוקרתי), משרים במשך לילה, מורטים את נוצותיה וצולים בתנור.

את הציפור נהוג לאכול במלואה, לאחוז במקור ולשלוף מהפה את העצמות המיותרות. על פי המסורת, הסועדים באמת אמורים לסכך את פניהם עם מפית או כיסוי אחר, אך ישנן טענות שונות בנוגע למדוע – חלק טוענים כי מטרת הסיכוך היא למנוע מהארומה של המעדן לברוח, אחרים גורסים כי הכיסוי נועד להסתיר את הבושה של הגרגרנות מאלוהים (טענה שלפחות בכל הנוגע לידיים, המארחת מכחישה), אבל בפועל, כנראה שמדובר בשיטה להסתיר את הוצאת העצמות מהפה. בשל הפיקנטיות של המסורת, האקט הוצג כמעשה אליטיסטי אכזרי במיוחד במספר סדרות, בניהן "חניבעל", "אבא אמריקאי" ו-"יורשים". תאמינו לי, הלבנים האלה והמסורות שלהם. כבר עדיף עוף מכובס.

• המסך
• אטלנטה
• צ'יילדיש גמבינו
• דונלד גלובר
• אפרו-אמריקאים
• גזענות

• Facebook
• Twitter
• Email

דונלד גלובר(צ'יילדיש גמבינו) וריהאנה עומדים לככב בסרט חדש, אבל עד עכשיו הם שמרו על סודיות מוחלטת (וקצת מעצבנת) סביב הנושא. בסוף השבוע האחרון, בעזרתם או בעזרת מעריצ/ה חובבי הדלפות, נחשף הטריילר לסרט.

הקרנת הבכורה של הטריילר נערכה בפסטיבל המוזיקה PHAROS של גלובר, אירוע VR בן שלושה ימים שהתקיים בניו זילנד וזכה לביקורות מעורבות. על באי הפסטיבל נאסר להשתמש במצלמות, אבל בזכות מעריץ או מעריצה נחושים ובעזרת האחראי על האינטרנט, אזרחי העולם זכו להציץ בטריילר באיכות לא מאד גרועה ממקום מושבם.

#guavaisland@rihannapic.twitter.com/thWN6QoQYr

— courtney (@purelylorde)November 24, 2018

עוד כתבות מעניינות:
דונלד גלובר הוא הכוכב הכי חשוב בארה"ב, אבל הוא עלול להשתעמם
"אטלנטה" עשתה משהו שייזכר בדברי הימים של הטלוויזיה
"לא בטוחה" הפכה לנביאת גל ההיפ הופ הנוכחי

לפי דיווחים מאוגוסט, שמו של הסרט יהיה "Guava Island", והוא מצטלם בקובה. גלובר, שלקח הפסקה מעולם המוזיקה, דווקא מופיע בו בשם הבמה שלו, צ'יילדיש גמבינו. לצד ריהאנה יככבו בו גם לטישה רייט ("הפנתר השחור", "הנוקמים: מלחמת האינסוף") ונונסו אנוזי ("משחקי הכס"). את הסרט יביים הירו מוראי, שותף ליצירה ותיק של גלובר שביים בין היתר את "אטלנטה" ואת הקליפ של "This Is America".

אף אחד מהעיתונים הגדולים בחו"ל לא זכה למענה מהגורמים המעורבים בפרויקט, אך לפני כמה חודשים פרסמו גלובר וריהאנה תמונה משותפת מהסט, ולפחות איששו את קיומו של הסרט. תודה באמת.

• תרבות
• ריהאנה
• דונלד גלובר
• צ'יילדיש גמבינו
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

השבוע, באופן חסר תקדים,נאסר מבקר תיירות איטלקי למשך 9 שניםלאחר שמכר ביקורות חיוביות כוזבות תחת שם בדוי למאות עסקים ברחבי איטליה. בעקבות המקרה לא יכולנו שלא להרהר במושאי ההערצה שמקיפים אותנו ולחשוד שאולי זייפן ביקורות דומה מסתובב בינינו, ממש כאן בתל אביב. אחרת, איך תוכלו להסביר תופעות כמו התור לפורט סעיד? להלן רשימת המותגים שזכו למעמד של קונצנזוס בזכות שיווק מדהים ונטול קשר למציאות.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
10 המאכלים הכי תמוהים על שולחן החג
החלטתי להיות ידידה של סטרייטים וזה מחריד
בואו נודה שברלין לא באמת מגניבה

כרובית תינוקת של אייל שני

איך עיוורון קולינארי נולד? אדם מסתכל בתפריט של מסעדת שף ורואה מנה שהיא ירק. חושב לעצמו האדם, וואו, מעניין איך ניתן להפוך מוצר בסיסי זה לפאר יצירה מענג לחיך. מזמין האדם את המוצר, מקבל אותו כפי שהוא, משלם כמו על ארוחה בג'ירף ומשקר לעצמו שהמוצר עונה על ציפיותיו. חברים, אפשר לעצור את קרנבל הטירוף הזה. לא משנה איך תלטפו אותה, כרובית מבושלת זו כרובית מבושלת. ויותר טעים להפריד אותה לחתיכות קטנות ולטגן.

פרוזן יוגורט

טרפת הפרוזן נולדה בקיץ לוהט אחד שבו, בד בבד עם ההשתוקקות הגוברת לגלידה, הלכה והתפשטה בעיר המודעות התזונתית. נראה היה שהפנטזיה על תחליף בריא ומפנק קרובה להתגשם, אלא שלבסוף קיבלנו בן כלאיים מוזר שאיננו טעים מספיק בשביל להגיע לקרסולי הגלידה ולא מספיק בריא כדי להביס את המוזלי. אלא שהשמועה השקרית בדבר הקינוח הגאוני כבר עשתה לה כנפיים. נהננו לצפות בשלל חנויות היוגו צצות כפטריות ברגליים אחרי הגשם, התענגנו על בחירת התוספות ולבסוף גם שילמנו שלושים ומשהו שקל על גבינת סקי קפואה עם פירורי מקופלת מעזה. מיהו הגאון השיווקי מאחורי המוצר הזה? לא יודעים, אבל אנחנו צריכים אותו דחוף כדי להחיות את הפרינט.

דודו פארוק

הוא אומר דברים מטומטמים בלי הקשר וזה מאפשר לכם להיטמטם יחד איתו ולהיות ילדים רעים, צורך מובן אם אתם בני 16. אם אתם בני ארבעים, עוסקים בתחום הקומדיה וזו עדיין רמת התחכום שלכם, אז די. יש גבול דק בין נונסאנס לאינפנטיליות חסרת טעם ואתם לא נמצאים בצד הנכון שלו. מה שנורא יותר מתופעת דודו פארוק למבוגרים היא תופעת הבת שנולדה מתוכה: הגבר שמראה לך סרטונים של דודו פארוק במהלך דייט ומאלץ אותך לצחוק יחד איתו.

בנות גילמור

להבדיל מהיוגורט החמצמץ, בנות גילמור נופלת במתיקות יתר וכל פרק שלה שווה ערך לעשרה ביסים רצופים מעוגה של הצ'יז קייק פקטורי. כל דבר הן עושות במתיקות: משגעות לבנים את השכל במתיקות, רבות במתיקות ומזדיינות כמו שיר אהבה אמריקאי מהפיפטיז. אפילו כשרורי שוברת את הכלים זה נשמע כמו גוזל שמנסה לשתות טל בוקר. קיבינימאט – שמישהו כבר ישבור פה חפץ. ושזה לא יהיה לוק בבקשה, כי הסטריאוטיפ של הגבר המחוספס הזה כבר יצא לנו מכל החורים.

ביאליק

את ביאליק אנחנו אוהבים כי זו הפעם הראשונה שהרגשנו ממש חכמים בשיעור ספרות והיה לנו מה לומר, לא מפתיע בהתחשב בזה שבני נוער יזדהו ויבינו מיד כל אדם שחולק איתם את הנטייה הנרקיסיסטית. ביאליק, אני שומעת את מה שאתה אומר וזה נשמע לי כמו "אוי אוי אוי, עשו לי, שתו לי ואיוותר לבדי תחת כנפי השכינהההההה". חיים של נחמן, אף אחד לא רימה אותך, בטח לא הכוכבים, צא מהסרט של האמן המיוסר ותתחיל לעשות משהו בבית הזה.

צ'יילדיש גמבינו

עם כל הכבוד וההערכה לתסריטאי דונלד גלובר, דמותו הראפרית לא עומדת בסטנדרטים בשום צורה. יש לו שיר אחד ממש טוב עם קליפ אדיר וזה עושה חשק לאהוב אותו. אבל זהו.

סווטשירטשים של אדידס

הם היו של ילדים ושכונות, החלו להילבש על ידי היפסטרים בקטע אירוני ולבסוף נלבשו סתם בקטע של לבוש, כי אי אפשר באמת ללבוש משהו בקטע אירוני. כך נולדה אופנה מאוסה בדמותו של סווטשירט רגיל ויקר מדי, מעוטר בפסים שאמנם אינם מכוערים אבל גם לא יכולים להיחשב יפים, פשוט כי הם, ובכן, פסים.

• אדידס
• בנות גילמור
• חיים נחמן ביאליק
• פרוזן יוגורט
• צ'יילדיש גמבינו
• דודו פארוק
• אייל שני
• תרבות