מה ראינו השנה: לא אכפת לנו, כל עוד זה מבוסס על סיפור אמיתי

שערוריה בריטית למדי // הוט VOD, יס VOD

דרמת האנתולוגיה כיפית בטירוף של ה-BBC, שממשיכה את "שערוריה אנגלית למדי" מ-2018 (כן, לעונה אחת קוראים "שערוריה בריטית" ולשניה "שערוריה אנגלית" ואנחנו אמורים להבדיל. אחח, בריטים. כלומר, אנגלים), ושתי העונות שלה נחתו אצלנו ב-VOD יחדיו, בשביל למקסם את ההנאה – כי בכל זאת, מדובר בעונות של שלושה פרקים לחתיכה (כי בכל זאת, בריטים. כלומר, אנגלים). התוצאה הייתה ממתק עסיסי שמשלב בין תכנים של טבלואיד בריטי לאיכויות הגבוהות ביותר אליהן יודע ה-BBC להגיע: העונה הראשונה עסקה בפרשה שערורייתית על ג'רמי ת'ורפ (יו גרנט!), חבר פרלמנט שמנסה לרצוח את המאהב שלו מחשש שיחבל בקריירה הפוליטית שלו, והשניה עוסקת בפרשה קצת פחות חמה אבל עדיין בריטית להחריד – גירושים סוערים בצמרת האריסטוקרטיה הבריטית.

להמציא את אנה // נטפליקס

למה מגיע לנו כל הטוב הזה? שונדה ריימס! סיפור אמיתי על נוכלת שסובבה את כל עשירי ניו יורק על האצבע! עוקץ של מאות אלפי דולרים ומטוס סילון! הסיפור הזה התפוצץ ב-2018, אז פרסמה העיתונאית ג'סיקה פרסלר כתבה אדירה ב"ניו יורק מגזין" ובו היא מגוללת מקרוב את סיפור עלייתה ונפילתה של אחת אנה דלבי, שהצליחה לשכנע חצי מנהטן שהיא בכלל מיליונרית גרמניה שעתיד לרשת ממון רב. מעבר לסיפור העוקץ שבמרכז הסדרה, יש כאן את המיקס השונדאי הרגיל של סקס, כוח, תככים וכל השילובים האפשריים בין שלושתם. ממתק טלוויזיוני במשקל קל אבל בטעם מצוין.

זה הולך לכאוב // BBC Player

"זה הולך לכאוב" התחיל את דרכו בתור ספר – בעצם, יומן אוטוביוגרפי של רופא בשם אדם קיי על חוויותיו הקורעות והמלחיצות במחלקת היולדות. הספר הזה הפך לימים לסדרה קומית מבריקה שעלתה לפני שבועיים ב-BBC. ההצלחה האדירה של הספר הרחיקה את אדם קיי מעולם הרפואה והפכה אותו לקומיקאי וסופר במשרה מלאה, אבל את התפקיד שלו מגלם בן ווישאו הלוהט וזה כבר הופך את "זה הולך לכאוב" לעניין לוהט למדי. הסדרה מתארת את הקשיים של רופא צעיר במערכת הבריאות הלאומית על העייפות הקיצונית והאביוז מהבוסים ומהפציינטים, באופן שיכול להדהד גם את המשבר במערכת הבריאות בישראל, אבל היא בעיקר לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ומצליחה לצחוק על הרופאים, החולים והצופים בו זמנית. הקאסט מוצלח במיוחד, ההומור מתוחכם, והפסקול מלא בפנינים מתחילת המילניום. אמרנו לוהט? אמרנו.

משרתו של הציבור // נטפליקס

אוקיי, בסדר, רימינו קצת. הסיטקום המתוק הזה (די מיושן, קצת תמוה, אבל בכל זאת מתוק), בו וולדימיר זלנסקי, אז עוד ממש לא באמת נשיא אוקראינה אלא בסך הכל קומיקאי פופולרי בארצו מגלם אזרח פשוט שנבחר כמעט בטעות לנשיאות אוקראינה לא מבוסס על המציאות. אבל באופן מדהים, הוא זה שהזניק את הקריירה הפוליטית האמיתית לגמרי של זלנסקי (המפלגה שלו אפילו נקראת "משרתו של הציבור", על שם הסדרה). כן, אי אפשר להמציא את זה. הסדרה היא לא אולי לא בהכרח הכי מעניינת לצפייה דווקא כמוצר טלוויזיוני – אבל היא פיסת היסטוריה שאי אפשר להתכחש לה.

The Dropout // הולו

לא ברור כלל מה נסגר עם האובססיה של כולם לנוכלים, אבל אם היא כבר כאן למה שלא ננצל אותה עד הסוף, אמרו לעצמם האנשים הטובים ב-Hulu כשהחליטו לקחת את הפודקאסט המצליח The Dropout ולהפוך אותו לסדרה מתוסרטת. הפודקאסט עסק בסיפורה המדהים של אליזבת' הולמס, יזמית מד-טק צעירה שהצליחה לטרלל את עולם ההייטק עם מכונה לבדיקת דם מהירה ואימפריה בשווי מיליארדים שנבנתה סביבה – עד שהתברר שהמכונה היא סתם קופסה עם אורות מהבהבים וטכנולוגיה שאינה קיימת. סביב סיפור כזה לא היה מנוס אלא לתפור חיש קל מיני סדרה בת שמונה פרקים, שנעשתה כל כך מהר שהיא אשכרה יצאה כמעט שנה לפני שהמשפט של הולמס הסתיים – בהרשעה, כמובן, וגזר דין של יותר מ-11 שנות מאסר.

שנות הירח // הוט VOD

כל מילה מיותרת, נכון?

ג'וליה // HBOMax

HBO עושה את זה שוב. "ג'וליה", הדרמה הקומית של רשת הפרימיום שעוסקת בחייה של כוהנת הבישול האמריקאית ג'וליה צ'יילד – חלוצת תוכניות הבישול בטלוויזיה והאישה שבזכותה אנחנו מריירים מול מסכים מסביב לעולם – היא עוד ממתק טלוויזיוני אדיר שמצטרף לשירות הסטרימינג ההולך ומשתבח HBOMax. כל פרק נושא את שמה של מנה צרפתית אחרת שג'וליה צ'יילד לימדה את האמריקאים להכין, החל מ"אומלט" ועד "סופלה", והם מתניידים בין דרמה תקופתית מושקעת וסנטימנטלית לסיטקום פיל-גוד אלגנטי, מה שגרם למרבית המבקרים בארה"ב לצאת מגדרם ולהלל את האופן שבו העמיקו כאן את סיפורה של צ'יילד כסיפור מפתח על שנות ה-60.

קווים מלוכלכים // נטפליקס

נטפליקס ממשיכה לתור את העולם בחיפוש אחר יוצרי טלוויזיה מקומיים שירימו לה סדרות בשפת המקום, כחלק מהמהלך המקביל שלה לגלובליזציה ולוקאליזציה של תוכן. הדרמה הקומית ההולנדית "קווים מלוכלכים" היא עוד צעד בכיוון הזה. רק בהולנד אפשר היה ליצור סדרה כזאת ורק מהולנד יסכים העולם לקבל סדרה כזאת, שעוסקת בימיהם הראשונים של קווי הטלפון האירוטיים בשנות השמונים (וליתר דיוק, בחברת הפון-סקס הראשונה שהוקמה באירופה). הסדרה עוקבת אחר ברנש הולנדי משופם (זה היה נהוג באייטיז) בשם פרנק סטיחטר, שמקים יחד עם אחיו ואחותו וכמה משקיעים מפוקפקים את שירותי הטלפון-סקס הראשונים באירופה, ומתוך הגראז' של הוריו מצמיח סטארטאפ ששווה מיליוני דולרים. מה שיכול היה בקלות להפוך לעוד דרמת פשע-נוכלים מקבל כאן טוויסט מעניין, כשהסדרה חוגגת את החיים ואת אמסטרדם הצבעונית של סוף האייטיז עם ערימות של האוס ואקסטזי שתדלקו מהפכה תרבותית עצומה עם סיום המלחמה הקרה באירופה. אם זה לא נשמע לכם כיף, אתם לא מבינים שום דבר בכיף.

Under the Banner of Heaven // הולו

"Under the Banner of Heaven" היא דרמת פשע אמתית שמבוססת על ספר עיוני שגלל את סיפור רציחתם של אם וביתה, שתיהן מהקהילה המורמונית, את מעורבותה של הכנסייה המורמונית בטיוח ובמי שסיבה שהפשע בוצע – "התגלות אלוהית". הספר היה לרב מכר מצליח מאוד וחשף כמה מהפרקטיקות הבעייתיות ביותר בכניסיה. הסדרה כבר לקחה את זה צעד קדימה. אנדרו גארפילד, שתמיד נזכור בתור ספיידרמן למרות שבשנים האחרונות עשה לא מעט תפקידים מצוינים אחרים, מגלם את הבלש ג'ב פייר, שצריך לפתור את תעלומת הרצח במשפחת לפרטי בעודו מתמודד עם משבר אמונה משלו.

פיסטול // דיסני פלוס

תמיד אומרים על הפאנק שהוא לא מת ורק מריח מוזר. אבל זה לא נכון. הוא מת לגמרי ומריח מוזר. עכשיו שוב תורם של הסקס פיסטולס ושוב צריך לספר את סיפור האוריג'ין של הז'אנר המוזיקלי שהבהיל את העולם, ומי שמספר אותו הפעם הוא דני בויל, האיש והטריינספוטינג, בסדרה בת שישה פרקים בשם "פיסטול" שעלתה אמש אל שרתי Hulu/FX ודיסני פלוס. למרות הבימוי האנרגטי של בויל, הביקורות לא היו כל כך מחמיאות – בין היתר בגלל הבחירה הקצת תמוהה להתמקד דווקא בקורות חייו של הגיטריסט סטיב ג'ונס (דמות הרבה פחות מעניינת מוישס – הסמל של הלהקה, או מהסולן ג'ון ליידון, שהיה המוח שלה), פשוט כי הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה שלו (חברי הלהקה שעדיין בחיים, כמובן, טוענים שהספר מלא בחצאי אמיתות במקרה הטוב). אבל היי, אם התקופה הזאת מעניינת אתכם, כל זה לא הולך לעצור אתכם מלראות את זה.

הגנב, אשתו והקאנו // הוט VOD ויס VOD

יש סדרות שרק בריטים יודעים לעשות. וסדרת הדרמה "הגנב, אשתו והקאנו" של ITV היא בדיוק סדרה כזאת, לא רק בגלל שהיא מתרחשת באנגליה ולא רק בגלל שהיא מבוססת על סיפור פשע אמיתי שהתרחש באנגליה והדהים את האנגלים כולם. גם הסיפור עצמו הוא הדבר הכי אנגלי שאי פעם אונגלז והביצוע המעולה שלו מדיף ניחוח כה אנגלי שכמעט ואפשר לשלוף מתוך המסך פיש אנד צ'יפס בחומץ ומלח.

מדובר בסיפורם של ג'ון ואן דארווין וילדיהם, סיפור שתחילתו בהיעלמותו של ג'ון (מורה לשעבר, סוהר דאז) ב-2002 אחרי תאונת קאנו והכרזתו כנעדר ואחר כך כמת, מה שפחות הסתדר עם העובדה שהוא צץ לפתע חמש וחצי שנים אחרי כשהוא חי לחלוטין. חקירת המשטרה (עם הופעת אורח מרשימה של קארל פיקלינגטון, שותפו לקומדיה של ריקי ג'רוויס) מגלה שהוא ביים את מותו יחד עם אשתו, ללא ידיעת ילדיהם, כדי שתוכל לקבל את כספי ביטוח החיים שלו ולשלם את המשכנתא על ביתם.

מייק // הולו

"Mike" היא מיני סדרה בת שמונה פרקים מבית Hulu שמגוללת את "הביוגרפיה הלא רשמית" של מייק טייסון. זה נוצץ כמו "פאם וטומי", פרובוקטיבי כמו "מלך הנמרים" ומטורלל כמו שרק מייק טייסון יכול להיות, והעובדה שהוא הגיב בזעם שאפיין יותר את חייו דאז (היום, כזכור, הוא עושה הרבה מדיטציה, מקליט פודקאסטים ובעיקר מעשן וויד) – עד כדי כך שהוא קרא להולו "סוחרי עבדים", ולא צריך להסביר לכם את המשמעות של אמירה כזאת בארצות הברית – רק הופכת את כל העסק ליותר מסקרן.

דאהמר – מפלצת // נטפליקס

בפעם השניה ברשימה זו: כל מילה מיותרת. אפילו יותר מאשר במקרה אביב גפן. להבדיל.

הצופה // נטפליקס

אולי הדבר הכי מפחיד כאן ובסעיף הקודם הוא ששתי הסדרות האלו, שתיהן של ראיין מרפי כמובן, יצאו בפרק זמן של פחות מחודש. באמת שנמאס לנו כבר לשאול מתי האיש הזה ישן (או שאולי הוא לא ישן, עם כל האימה הזאת שהוא מתעסק בה יום-יום). בכל מקרה, במקרה של "הצופה" העובדה שהיא גם מבוססת על סיפור אמיתי (וספציפית, על כתבת מגזין מפורסמת בניו יורק מגזין) קצת חלפה מתחת לרדאר, בטח בהשוואה למעמדו ההיסטורי והידוע לשמצה של דאהמר – אבל גם כאן לפחות השורשים של סיפור האימה הזה נטועים עמוק במציאות.

ווירד // Roku

בסדר, אז הסרט הביוגרפי על חייו של ווירד אל ינקוביק, מלך הפרודיות המוזיקליות של העולם, לא כל כך מבוסס על סיפור חייו האמיתי. אפשר לומר שהוא נוטל כמה חירויות אמנותיות, בפרט בסצינות בהן הוא מנהל רומן סוער עם מדונה והולך מכות עם פבלו אסקובר. זו פרודיה על ביוגרפיות מוזיקליות בדיוק כמו שהמוזיקה של ווירד אל היא פרודיה על כל מה שקורה בפופ, אבל בדיוק באותו אופן – הסרט הזה הוא גם הדבר האמיתי בהחלט. סליחה על הקלישאה, אבל צריך לראות בשביל להבין. אבל רגע, איפה רואים? מה זה רוקו? תפגינו יצירתיות. ווירד אל מרשה:

הכתר // נטפליקס

אם מסתמכים רק על שידורי הטלוויזיה סביב מותה והלווייתה של המלכה אליזבת' השנייה, שמתה בספטמבר האחרון לאחר שמלכה על בריטניה (ועל ממלכות חבר העמים הבריטי) במשך יותר מ-70 שנה, המלוכה הארוכה ביותר בתולדות הכתר הבריטי, אפשר לחשוב לרגע שהיא תמיד הייתה דמות נערצת ואהובה נטו, אייקון מלכותי נצחי. היא הייתה, כמובן, כל אלה, אבל היא הייתה גם דמות מורכבת יותר – והעונה החמישית תופסת אותה, הפעם בגילומה של אימלדה סטנטון ("הארי פוטר") המחליפה את אוליביה קולמן המופלאה ("פליבאג", "פיפ שואו"), באחד מהעשורים הקשים ביותר שעברו על תושבי ארמון באקינגהאם. צריך ידע היסטורי באמת מינימלי בשביל לדעת מה מצפה לכם כשאתם מתיישבים לראות את העונה הזאת: כן, הנסיכה דיאנה, כן, הנסיך צ'ארלס, כן, הגירושים האלה ולבסוף כן, גם תאונת הדרכים ההיא.

טוקיו וייס // HBOMax, הוטVOD

זה תמיד רעיון רע להתעסק עם משפחות פשע, אבל במקרה של היאקוזה מדובר ברעיון רע במיוחד. אבל קשה לומר שזה עצר את העיתונאי ג'ייק אדלשטיין, שבשנות ה-90 הפך לכתב הפלילים הזר הראשון שהועסק בעיתון יומי גדול. אפשר רק לדמיין את סוג וגודל המטרה שזה צייר לו על הגב: גם זר, גם עיתונאי ועוד במדור הפלילים. אבל ג'ייק אדלשטיין שרד בשביל לספר את הסיפור שלו, והוא עשה זאת באוטוביוגרפיה "לילות טוקיו" (שיצאה גם בעברית) שם הוא מגולל שורה של עובדות מרתקות על העולם התחתון של טוקיו, מערכת היחסים שלו עם השלטון המקומי והארצי וגם חושף כמה דברים שייתכן שגרמו לבכירי יאקוזה לאיים על חייו (צריך לציין בהזדמנות הזו שיש גם לא מעט האשמות כנגדו שהוא הגזים או המציא חלק מהאירועים. זה לא הופך את הקריאה בהם למרתקת פחות, וזה ממש לא אמור לשנות במקרה של העיבוד הטלוויזיוני, אבל סתם, שתדעו). אהה, אז כן, כמעט שכחנו משהו – העיבוד הטלוויזיוני. מדובר במיני-סדרה קולחת, מותחת ונוארית לאללה, בכיכובו של אנסל אלגורט ("בייבי דרייבר") – מצוין, גם אם הליהוק הוא מחמיא למדי לאדלשטיין האמיתי. את כל העסק הזה הפיק וגם ביים מייקל מאן הענק ("היט"). מומלץ לאללה.