שבוע אחד באוקטובר: כך היינו בימים הראשונים אחרי המחדל הנורא

פרולוג // 6.10 // ידענו הכל >>
ב-6.10 בשעת בוקר מוקדמת פרסמנו טור שנפתח במילים "אנחנו במלחמה". זה היה באוויר. אפשר היה להריח את זה. אפשר היה לטעום את זה. "אנחנו במלחמה מאז ינואר 2023", כתב אז עורך "טיים אאוט" ירון טן ברינק, "כשסוכן השנאה והכאוס יריב לוין הכריז על תוכנית המתאר שלו להפיכה המשטרית, המבוססת על הגותם של ארגוני ימין קיצוני-משיחי ובראשם פורום קהלת. זוהי מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה עם אלימות מינורית, אבל כל זה הולך להשתנות בקרוב. זה הולך להשתנות כי זה מה שבנימין נתניהו רוצה עכשיו. דם. ראש הממשלה רוצה דם".

>> זוכרים בתל אביב: 10 אירועי תרבות לזכור בהם קצת אחרת
>> תל אביב סגורה: רוב המסעדות והברים לא יפעלו ביום השנה ל-7.10
>> לראות את האור: תל אביב מקבלת מקום להתייחד בו עם הכאב הגדול

יום הטבח // 7.10 // לא ידענו כלום >>

אווירת סף האסון שבה נכתבו הדברים נוצרה אמנם בעקבות עלילת הדם שהפיץ ראש הממשלה נגד תושבי תל אביב כאילו תקפו פיזית מתפללים בכיכר דיזנגוף, אבל המלחמה הייתה בפתח. מלחמה כלשהי תפרוץ. זו הייתה רק שאלה של זמן. ובכל זאת, בבוקר ב-06:29 תפסה אותנו המתקפה בדרום בהפתעה, כמו את כולם. בסביבות השעה 08:30 פרסמנו מהמרחב המוגן דיווח ראשוני על נפילת רקטה במרכז העיר ועל הכאוס והפחד בדרום הארץ שטרם התבהרו באותו שלב, כשברחבי העיר עדיין נשמעות אזעקות חוזרות ונשנות.

באותו שלב, בעדכון שהעלינו לידיעה ב-10:00, עדיין נדהמנו מהיעלמותה המוחלטת של הממשלה, ודיווחנו כי "במשך שעות ארוכות ועד שלב זה, לא נמסרה כל תגובה או הצהרה רשמית מטעם הממשלה, והאזרחים המבועתים בבתיהם מסתמכים על מידע שזורם ברשתות החברתיות". בהמשך יום האסון, כשמימדיו עדיין לא התבררו, פרסמנו ידיעה על ביטול הופעתו השנייה של ברונו מארס בפארק הירקון, ולקראת הצהריים ידיעה על ביטול הלימודים בתל אביב למחרת בהנחיית פיקוד העורף. ההלם היה מוחלט.

היום שאחרי // 8.10 // התקשורת מתעוררת? >> 

הבוקר של היום הראשון במדינת ישראל החדשה נפתח בפרגון נדיר למהדורת השבט, שבערב הקודם עוד דיווחה על אומדן של 100 הרוגים ואלף פצועים, ובמהלכה התייצב דני קושמרו והסיר ברגע נדיר את מסכת הממלכתיות: "כל האנשים שהיו צריכים לדבר איתנו הפכו להיות שומרי שבת, צדיקים גדולים", אמר קושמרו בזכם ציני היישר לעינית המצלמה, "כל מי שניסה לפלג בין 'אנחנו' ו'הם' – כאן ירו בכולם". בהמשך אותה ביקורת, שם לב אבישי סלע לעובדה שכל הפאנליסטים באולפנים יישרו קו לגבי הנקמה הדרושה: "לא ראית כמעט אף אחד שהביע את הדעה המנוגדת – עלול להיות משהו שאולי יספק קתרזיס, אבל לא בטוח שיביא תוצאות במשימת העל – להביא ביטחון". שנה אחרי וכו' וכו'.

בהמשך אותו יום הלום פרסמנו לראשונה את רשימת המתנדבים היומית, שליוותה אותנו בשבועות הראשונים של המלחמה וניווטה את המבקשים להתנדב אל המקומות שזקוקים להם, ושיגרנו אל הרחובות הדוממים של פלורנטין את כתבתנו אספיר איובוב כדי להביא את הקולות, אבל בחוץ היה רק שקט מלחיץ, סקרנים ותמהונים באזור נפילת הרקטה בשכונה וכרגיל, תור מטורף בפהקפה. "אני רק חושבת כמה מזל היה להם במלחמת יום כיפור", היא כתבה, "שלא היה מי שיתעד מראות זוועה של הגופות של החברים שלו ויעלה את זה לטיקטוק ולטלגרם". ועוד באותו יום, כבר באותו יום: פרסמנו מדריך קצר עם המלצות כיצד להימנע מהפצת פייק ניוז בזמן המלחמה וכמה מילים על התבוסה שסופגת ישראל ברשתות החברתיות. לא עזר בכלל.

היום השני // 9.10 // תל אביב מתאוששת >>

הימים הראשונים למחלמה התאפיינו בחיפוש אחר נחמה ותקווה, וכבר ביום שני בבוקר פרסם אצלנו אמיר בדראן, יו"ר "כולנו העיר", טור על הקמתו בין-לילה של המשמר לשותפות ערבית-יהודית ביפו, שדאג לשמור את הרובע שקט ונטול פרובוקציות ונתן עבודה לאורך המלחמה כולה. החיפוש אחר סימני חיים בעיר חשף גם מספר ברים מרכזיים כמו המנזר והפיקוק שחזרו לפעול "במתכונת שקטה", מונח שיככב בדיווחי מדור "אוכלים שותים" בחודשים הבאים.

בצהרי אותו היום, 48 שעות בלבד אחרי שנפלו השמיים, כבר דיווחנו לראשונה מהחמ"ל המדהים שהוקדם במסעדת "האחים" והפך לאחת התופעות המרגשות והיפות של התקופה, ובו בושלו עשרות אלפי ארוחות שהועברו לכוחות בשטח ולנצרכים בעורף, בסיוע מאות מתנדבים, כולל רשימת המתנה למתנדבים הרבים ותעודת כשרות זמנית. זו הייתה התגייסות מעוררת השתאות של רבות מהמסעדות בעיר שהצטרפו לחמ"ל, ומבצע הזנה אזרחי מרהיב שמילא את הוואקום המחריד שהותירה הממשלה הלא מתפקדת.

היינו עדיין תמימים באותם ימים, והתרגשנו מפנייתה של סצנת הדאנס המקומית אל עמיתיה בעולם אחרי הטבח בפסטיבל נובה, בתקווה לקבל תמיכה בהחזרת החטופים מהד.ג'ייאים, המוזיקאים והקלאברים שהתאהבו בסצנה הישראלית. אבל לא היינו עד כדי כך תמימים כדי לא להבין מה עומד להתרחש, ו-60 שעות אל תוך המלחמה פרסמנו גם את הדברים הבאים:

"זה עליו. הכל עליו. בנימין נתניהו הוא המחדל. זהו מחדל מתמשך שמיליוני ישראלים התריעו עליו מאז 2016, והוא הוביל אותנו אל הרגע הזה שבו הממשלה קורסת ונעלמת ב-60 השעות הקשות בתולדות המדינה, בזמן שארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית ממלאים את הוואקום ומתפעלים מבצעי ענק לאספקת מזון, ציוד צבאי, ציוד רפואי, סיוע ועיטוף למפוני הדרום ומשפחות הנעדרים ואפילו הסברה לחו"ל. זה חייב להיות רגע פוקח עיניים לנוכח הזוועה הנוראית, הכשלים המחרידים וחוסר התפקוד המוחלט של הדרג המדיני כולו. זה לא הזמן לפוליטיקה? הצחקתם את נתניהו. מאז יום שבת ב-06:30 הוא עסוק בדיוק באותו הדבר שבו הוא עסוק מאז כניסתו לחיינו לפני יותר מ-30 שנה. הוא עסוק בנתניהו. זה המחדל".

היום השלישי // 10.10 // האזרחים להצלה >>

מכונת ההתגייסות, ההתנדבות והתרומות נכנסה כבר להילוך גבוה בשלב הזה של ההלם הראשוני, והכתבות הפופולריות ביותר באתר בימים ההם היו רשימות של מקומות שאפשר להתנדב בהם או דרכים לסייע לחיילים ולמפונים. פופולרית לא פחות הייתה הידיעה על שרת ההסברה הכושלת גלית דיסטל אטבריאן שהתעוררה אחרי 72 שעות אלם ומיד גנבה קרדיט על קמפיין הסברה אזרחי. דווקא הסיפור על הכשרות הזמנית של טאיזו ו-a של יובל בן נריה (כדי שיוכלו לספק אוכל לחיילי צה"ל) פחות תפס. חבל, היה סיפור יפה.

זאת ועוד: שלושה ימים בלבד אחרי תחילת המלחמה, כבר היה ברור לנו שבנוסף לכל מערכות המדינה הלא מתפקדות, גם התקשורת לא מתפקדת, לא שואלת את השאלות הקשות, לא דורשת תשובות מהדרג המדיני ומ"הגורם הבכיר". עד שהגיע אמנון אברמוביץ' וקיבל 81 שניות לעשות סדר בדברים. התלהבנו, חשבנו שאולי זה רגע התקומה של אולפני האקטואליה המסחריים, היינו תמימים.

היום הרביעי // 11.10 // ת'נק יו מיסטר פרזידנט >>

זה בערך השלב שבו כבר ברור שהסיפור הזה לא עומד להסתיים בכמה ימים. התרגשנו כמו יונית ודני מהנאום של נשיא ארצות הברית, מצאנו עוד חמ"ל בישולים מרגש והבאנו את סיפורו, והמשכנו לבקר את פשיטת הרגל של התקשורת עם פרוץ המלחמה, והפעם לאו זאת שמאה שעות אחרי התקיפה, השר לביטחון לאומי התייצב לראשונה בפני מצלמות הטלוויזיה האהובות עליו כל כך וסירב לענות לשאלות העיתונאים, ולמרות זאת המשיכו אולפני האקטואליה לשלב יועצים מטעמו ואפשרו לו לערוך קמפיין כסתוח על חשבון זמן המסך היקר שלהם.

המלחמה הגיעה בשלב זה גם אל סיפה של מערכת טיים אאוט, כשדירתו של כתבנו ויזיזנו יונתן עמירן בפלורנטין הפכה מסוכנת למגורי אדם והוא נאלץ לפנותה בעקבות פגיעת רקטה עזתית פגעה בבניין שאכלס אותו. סחטנו ממנו טור אישי מרגש שבשיאו הוא כתב: "אני מקווה שכבר הבהרתי שיש הרבה אנשים במצב הרבה-הרבה-הרבה יותר גרוע ממני. אני סתם עוד תל-אביבי מנותק שצריך לגור בחלק אחר של תל-אביב לתקופה מסוימת, אבל האירוע הזה בהחלט גרם לי להבין כמה מהר יכול להשתנות המצב שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כמה מהר החיים המשעממים שלי כחצי-מובטל בדירה קטנה בפלורנטין יכולים להיראות זוהרים, כשאני פתאום מאבד אותם, וכמה מזל באמת יש לי – בלי ציניות. טוב, אולי עם קצת ציניות. בכל זאת – אני תל אביבי".

היום החמישי // 12.10 // שגרת מלחמה >>

מדהים בדיעבד להיווכח כמה מהר הסתגלו העיר ותושביה למצב החדש, ועברו לתודעת חירום כשגרת חיים. כבר בשלב המוקדם הזה עסקנו בשאלות כמו "איך לשמור על שפיות בזמן מלחמה" (ספרו לנו אם גיליתם בינתיים), ביקרנו בחמ"ל המטורף של "אחים לנשק" והתמלאנו בתקווה, סיקרנו את גיוסו של מערך ההיסעים העירוני "נעים בסופ"ש" לטובת שינוע חיילים מתל אביב צפונה ודרומה בסופ"שים באין סיוע ממשרד התחבורה (וואו איזה דה ז'ה וו). מתרגלים להכל.

היום השישי // 13.10 // חיפשנו גיבורים, מצאנו את אברי וארז >>

כדי לסכם את השבוע הראשון של המלחמה ולהרים מעט את המורל הלאומי, התכנסה מערכת "טיים אאוט" באופן נדיר בפטריוטיותו כדי לבחור את הגיבורים של השבוע, ובראשם כמובן יאיר גולן ורחל אדרי מאופקים, שהצליחה בתושיה, אומץ ועוגיות לחלץ את עצמה ואת בעלה מציפורני הנוח'בות. רצינו שזה יהיה מדור שבועי אבל אחרי שלושה שבועות כבר לא יכולנו לשקר לעצמנו.

וכדי שנוכל להגיד "אמרנו לכם": הטור המבריק הזה של ד"ר הני זוביידה, פחות משבוע אל תוך המלחמה, ובו כבר מובהר ש"בזמן שמרבית תושבי המדינה מתאבלים והלומים, מתגייסים ונלחמים, ממשיכים אנשי הציונות הדתית המשיחית בממשלה ובתקשורת לקדם שני דברים בלבד: תכנון ההפיכה המשטרית והוצאה לפועל של תוכניתם לכבוש את עזה". אלא שבאותו ערב שמחנו לראות את אברי וארז מתאחדים על המסך. והכל שוב היה בסדר.