מאגר הסטנדאפ האיימתני של נטפליקס ידע עליות וירידות לאורך השנים. בראשית ימי שירות הסטרימינג (לפחות החל מהשלב שהיה שירות סטרימינג), הסטנדאפ היה אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר של נטפליקס – הם רכשו ספיישלים נדירים, התגאו במגוון רחב וסוללה איכותית של קומיקאים. אחר כך, בין היתר בשל מאמץ מאוד משמעותי להכניס גיוון גזעי ומגדרי, ספריית הסטנדאפ שלהם הפכה לפאנצ'ליין בפני עצמה – המאמץ לגיוון בא על חשבון הרמה, וזה הרגיש לרגע כאילו כל קוויר עם מיקרופון קיבל ספיישל. אבל הקורונה (ונטישת מנויים) ערערה בשנית את המודל הקומי של נטפליקס, מה שהוביל לתקופה האחרונה – שבתכלס, לא רעה בכלל מבחינת סטנדאפ.

טעימה קטנה מזה אפשר לקבל בספיישל האנתולוגי שיצא לפני כמה ימים, במסגרתו גזרו והדביקו בנטפליקס את החתיכות הכי טובות ממגוון הספיישלים שהוציאו השנה. קשה לומר שזה מרגיש כמו מופע סטנדאפ של ממש, כי הקומיקאים מקבלים כמה דקות לכל היותר, שלרוב נלקחו מאמצע הספיישל ולא תמיד מספקות את ההקשר המלא של הקטע (ולרגעים, אפילו חתכו את הפאנצ'ליין) – אבל זו שיטה מצוינת לדגום כמה ספיישלים ולנסות להבין מה פספסתם, ומה בכלל שווה להשלים.

הספיישל כאמור מורכב ממגוון הופעות שעלו לשירות במהלך 2022, ביניהם ספיישלים של ביל בר (מומלץ במיוחד), אלי וונג, חסן מינאג', טרוור נואה, עזיז אנסרי ואלייזה שלייזינגר, אבל בכנות – היתרון של הספיישל הזה הוא ככלי שעוזר לכם למצוא את הקומיקאים הקטנים שפספסתם השנה, למשל פורצ'ן פיימסטר או מיס פאט. בקיצור, תתייחסו לזה כספריית פרומואים קורעת מצחוק, וצאו לטיול קומי במעמקי השנה האחרונה.

"סטנד-אפ 2022: המיטב", זמין עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• סטנדאפ
• סיכום 2022

1.כמו ילדי דור ה-Z, גם המוזיקה של התקופה הנוכחית מתעקשת לא להגדיר את עצמה.לא רק ג'נדר בלנדר ולשון א-בינארית; התרבות שלנו נמצאת בשיאו של מיקס צבעוני שבו הפופ נוגס בשוליים כי כולם רוצים את התמהיל המדויק שיוציא אותם הכי מגניבים ונכונים.בדיוק כמו באופנה – אין דבר כזה גילטי פלז'ר, יש אקלקטיות וגיוון.גם השנה עשורים המשיכו להתערבב זה בזה, כולל ניצני כניסה ראשונה של נוסטלגיה לראשית שנות האלפיים למשחק, כי מתברר שהן כבר מספיק וינטג' בשביל לעשות קאמבק.אבל רגע, שנות האלפיים בעצמן היו גדושות בהשפעות אייטיז, שאריות של ניינטיז ואפס מודעות, בעיקר.

>> שנה על הקצה: 22 שירים שצריכים להיות שיר השנה ב-2022
>> פעם היינו: שדרני קול הקמפוס חוזרים אל האמנים שהם גילו לכם

2.אלבום חדש ל-Yeah Yeah Yeahs? כן כן כן!קרן או רותחת כמו בימי הזוהר של ההרכב בתחילת המילניום, התקופה בה הם שלטו בסצינה יחד עם הסטרוקס (שגם התקמבקו לפני שנתיים). פראמור שוב חלק מהשיח (ד"ש לאוליביה רודריגו), ואפילו אינטרפול הוציאו אלבום חדש.ארקטיק מאנקיז, בכירת להקות ה-2000 המשיכו את הקו החדש של אלבומם הקודם ופתחו שוב חזית מול מי שמתגעגע לסאונד הבועט מהימים הטובים. אבל אל דאגה, הרכבים כמו Fountains D.C כאן בדיוק בשביל זה. ההרכב הלא מספיק מדובר כאן ממשיך לבסס את מעמדו כנציג הפוסט פאנק המודרני עם אלבום בועט.

3.מה עוד? אפשר לסמן ויגם על שימור מעמדו המרשים של אחד המפיקים המגוונים בתעשייה כרגע, שנאמר עליו כי כל מה שנוגע בו הופך לזהב – Danger Mouse. בין אם זה בשיתופי פעולה עם אמנים כמו Black Thought ומייקל קיוואנוקה או בשת"פ המתמשך שלו עם ג'יימס מרסר תחת השם Broken Bells, שהביא לנו אחרי ציפייה ארוכה את אחד האלבומים היפהפיים של השנה.מי שעוד חיזק את מעמדו כמו גשר בטון הוא קנדריק לאמר שהוציא השנה אלבום שהוא טיפול פסיכולוגי תרתי משמע, אלבום שהטריף את הגלובוס ובעיקר העיף מהשולחן את שאלת הרלוונטיות של אלבומים כיצירה שלמה.

4.2022 הייתה גם שנה מעולה לבלדות.Glimpse Of Us של Joji, כוכב הרשת שגרם לכולם להזיל דמעה בשיר הפרידה הנוגה הזה, או Until I Found You, של אמן צעיר בשם סטיבן סנצ'ז שכל כולה מחווה לקולות של שנות החמישים והשישים, מהמלודיה ועד לעטיפת הסאונד הסופית.

5.אבל למרות כל אלה, בראייה הרחבה יותר, 2022 הייתה שנת הפופ.האדם המדובר ביותר השנה בתעשיית המוזיקה – קניה ווסט לא נחשב – הוא בריטי אחד, הארי סטיילס. מכירים? האביר שתעשיית הפופ חיכתה לו וככל הנראה האדם שהצליח להביא ב-2022 שלום עולמי במונחים של מוזיקה. סטיילס מצליח לייצר קוצנזוס עם פופ מצוין שאינו תלוי מגדר או הצהרות, ומנגד לא שטחי כלל. הוא הצליח לגרום גם למבקרים המתנשאים ביותר להפסיק להתייחס אליו כמוצר מהונדס, ואפילו לחבריי הגבריים והסטרייטים לאמץ אותו כבוי קראש ואייקון אופנה של הגבריות החדשה, שגם היא, איך לא, משחקת בגבולות המגדר כמו בטאקי.מה שהתחיל ב-2019 עם האלבום הקודם, Fine Line, הושלם ב-2022 עם האלבום Harry's House. הלהיטים As It Was ,Late Night Talking, הפכו את סטיילס לאמן Crossover לכל הקטגוריות, הגילאים, הקהלים ומהגזרים. 2022 צעקה את זה באופן רשמי וברור – הארי סטיילס הוא הרבה יותר מיוצא להקת בנים, פליט ריאליטי, אליל נוער, כוכב רשת או ההוא שהיה עם ההיאץ והוא הרוויח את זה ביושר, בזכות עשייה של פופ מצוין שלא מזלזל ברמת המאזינים.קשה לומר שהוא הביא בשורה חדשה, אבל לפעמים מספיק להביא משהו מדויק שעובד.

6.מי שמנסה ואולי מצליחה לעשות מהלך דומה היא טיילור סוויפט, והפעם לא רק בארה"ב אלא אפילו בישראל שמעולם לא באמת חיבקה אותה. ב-2022 היא הפכה למוזיקאית הראשונה שמאיישת את כל עשרת המקומות הראשונים בבילבורד. אם לא די בכך הדואט שלה עם לנה דל ריי שבר את שיא ההאזנות אי פעם לשיתוף הפעולה הנשי של כל הזמנים.סוויפט ניסתה כל כך הרבה זמן לפשוט מעליה את תדמית ה-American Sweetheart ודרשה שיקחו אותה ברצינות כמוזיקאית מוערכת, בין אם זה דרך חיבור לאמנים אלטרנטיביים בולטים ומחוספסים כמו The National ו-Bon Iver, בין אם זה להוציא אלבום שכולו כתוב באותיות קטנות ועטיפה קודרת באווירת "תראו אני בכלל היפסטרית", או לשתף את העולם בכך שכן, היא בן אדם מורכב עם קשת של רגשות, חוויות וכוויות, ולא בובת הברבי המושלמת שלכולנו קל לשפוט בלי למצמץ. כשהיא אוחזת בידיה ערימה של פסלוני גראמי על האלבום הנמכר של השנה, נראה שהיא הצליחה במשימה.

7.גם אני גדלתי בעולם המכיל המתהווה של שנות האלפיים.בנעוריי הייתי מחפשת בנרות מקורות למוזיקה חדשה. אתרים כמו RadioBlogClub היו בעצם הגלגול הישן של שירותי ה-Streaming והפלייליסטים, ערוצי ה-MTV למרות גוויעתם עוד היו דולקים ברקע, והרעב היה אינסופי. והיום? בכל רגע של שקט אני יכולה לגלות עולמות חדשים בספוטיפיי או בכל פלטפורמה אחרת שמצוידת באלגוריתם מתחכם עד לקהות מוזיקלית ורגשית.הנגישות הזאת היא מבורכת ומועילה גם לצמיחתם של יוצרים חדשים. בטח בתקופת הפוסט קורונה, הזירה היחידה שהייתה קיימת בסגרים ליוצרים ולאמנים, מה שיצר ללא מעט סיפרי סינדרלה (d4vd, Cafune, Omar Apollo).

8.בעולם כזה, קשה שלא לתהות מה בעצם מקומם של הרדיו והמצעדים השנתיים.אם הכל נגיש לכולם, בכל מקום ובכל זמן ובכמויות אינסופיות, מה הבעיה? זאת בדיוק הבעיה.ימי השפע הם תקופה מבולבלת. לעתים יש תחושה שהאינסופיות מסביב מצריכה מישהו שיעשה סדר בכל השפע הזה וירגיע את ה-FOMO. לשלוף את מה שמעניין באמת, להבדיל בין עיקר לטפל, ולשקף לנו עד דלת הרכב או המשרד את מה שבאמת קורה בשטח ובפרופורציה, כדי שתדעו על מה באמת מדברים בעולם במקום להשתעבד לאלגוריתם חנפן ולהתבצר ב-Discover Weekly או ה-Release Radar המאד ספציפיים שלכם.

9.בתרבות מוזיקלית שמתנקזת ל-15 שניות ואימוג'י,עם הפרעת קשב מתמדת שנוצרה בחיינו בשל ריבוי פלטפורמות וכמויות המידע הלא הגיוניות שמורעף עלינו כל הזמן עוד לפני שעשינו משהו, ממש נחמד להשעין רגע את הראש אחורה ולהרגיש שמישהו אחר מסכם לנו את החומר ועושה לנו סדר בראש ובאוזן. מוזיקה היא האור בקצה המנהרה עבור רובנו בכל תקופה בחיים, מטורללת פוליטית או מבאסת רגשית. תכלס, מצעדים שנתיים זה כיף. מלא שירים טובים, אווירה חגיגית ותחושת שייכות.

10.קפצו להאזין למצעד שירי השנה הלועזיים של כאן 88, יום חמישי בין 12:00 ל-14:00, שיחבר בין העולמות המוזיקליים, בין המדובר בארץ ובעולם, בין האיכותי לפופולרי, בין מה שמצליח כרגע לבין מה שמסתמן כחשוב בעתיד.ושתהיה לנו שנה חדשה עם המון מוזיקה טובה. בלי הגדרות ובלי מגיפות.

• ❤ תרבות
• פופ
• היפ הופ
• כאן
• רדיו
• סיכום 2022
• טיילור סוויפט
• קנדריק לאמר

איך מגדירים שנת קולנוע? כמה מהסרטים הכי טובים שראיתי בין ינואר לדצמבר 2022 לא יצאו להקרנות מסחריות בישראל. חלקם, כמו "טאר המנצחת", עתידים לצאת רק בשנה הבאה. גורלם של אחרים, כמו "טורי ולוקיטה" של האחים דארדן שהוקרן בפסטיבל ירושלים, פחות ברור. ברשימה הלא מדורגת שלפניכם החלטתי לכלול רק סרטים שהוצגו על מסכי הקולנוע בישראל במהלך 2022, ורק כאלה שראיתי יותר מפעם אחת או שאשמח לראותם יותר מפעם אחת. לכן לא תמצאו כאן את "אווטאר: דרכם של המים", שגרם לי הנאה מרובה כשראיתיו על מסך האיימקס, אבל אני לא רואה את עצמי צופה בו שוב (בשביל זה צריך תסריט יותר טוב). לשלל הסרטים הישראלים המשובחים שיצאו השנה ייחדתי מקום ברשימת סיכום השנה שהתפרסמה בשבוע שעבר.

>> הקולנוע ב-2022, תמונת מצב: הפתעות בלתי צפויות והמון כישלונות
>> יעל שוב: כך מצאתי את עצמי מצטרפת למצביעים בפרסי גלובוס הזהב
>> סוד המסך הנעלם: הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2022

ההפתעה הגדולה: "הכל בכל מקום בבת אחת"

הווריאציה (לא רשמית) על הסרט הקלאסי "אלו חיים נפלאים" לדור ה-Z, שיצרו דן קוואן ודניאל שיינרט, הפכה לאחד הלהיטים המפתיעים של השנה. מישל יאו הנהדרת מגלמת בעלת מכבסה טרודה, שיום אחד מגלה שיש אלפי יקומים מקבילים שבכל אחד מהם יש לה חיים אחרים, ושיש טכנולוגיה שמאפשרת לחצות את היקומים. עכשיו היא חייבת ללמוד לעשות את הקפיצה, כדי להציל את היקומים מישות אימתנית שמאיימת להחריבם. חלק מההיגיון האקסצנטרי של הסרט הוא ההתנגשות בין התחכום הנרטיבי לבין הפשטות של הטכנולוגיה המחתרתית. הרצף המטמטם של המצאות – אבסורדיות, וולגריות, מחוכמות, מטופשות, מסעירות – והשילוב שלהן יחדיו מייצר תחושה שראינו הכל, אבל כזה סרט עדיין לא ראינו.
לביקורת המלאה

הקודר והאנושי: "תא מספר 6"

בקרון שינה ברכבת הנוסעת ממוסקבה למורמונסק, לאורה הפינית מוצאת עצמה תקועה עם בחור רוסי שתיין וגס רוח, שמניח שהיא זונה ומתחיל איתה באגרסיביות. כדי להתרחק ממנו היא מתיישבת בקרון המסעדה ונשארת שם עד שעת הסגירה. אחרי פתיחה שכזאת קשה לדמיין איך לאורה וליוחה (יורי בוריסוב בהופעה נפלאה במיוחד) ימצאו חיבור כלשהו, בהתאם לתבנית הרומנטית המוכרת מ"לפני הזריחה" וסרטים נוספים. וזה יופיו של הסרט בבימויו של יוהו קוסמאנן, שבהדרגה מאתר את האנושיות החמה והפגיעה שמסתתרת מתחת לחזות הניאנדרטלית של הבחור ושל רוסיה הקפואה, בלי להפוך לשלולית סנטימנטלית.
לביקורת המלאה

האיראני העוצמתי: "אין רשע בעולם"

סרטו של הקולנוען הדיסידנט מוחמד רסולוף מורכב מארבעה סיפורים קצרים, העוסקים באופנים שונים בנושא של הוצאות להורג באיראן, ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת. תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון הוויזואלי מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. כל אחד מהסיפורים ניחן בתבנית ז'אנרית שונה, אך כולם חושפים את מהותם בהדרגה הולוכדים אותנו בגרון.
לביקורת המלאה

המצויר המרגש: "אדומה אש"

הסרט הראשון של פיקסאר שנכתב ובוים על ידי אישה הוא גם אחד המרגשים ביותר שיצאו מהאולפן, שמרבה לספר סיפורים של בנים. זה סיפורה של נערה קנדית ממוצא סיני שאמה דוחפת אותה למצוינות, והיא אינה מסוגלת להגיד לה לא. בהגיעה לגיל 13 מיי, שמתחילה לגלות עניין ראשוני בבנים, הופכת פתאום לפנדה אדומה ענקית, הנותנת ביטוי לרגשות שהיא מנסה לבלוע. בין המטאפורות, המיתולוגיה הסינית והאקשן הפרוע, סרטה של דומי שי מצליח להעביר בצורה אותנטית ומרגשת איך זה להיות נערה מתבגרת שהגוף שלה והתשוקות שלה משתנים. וכמה זה נהדר שיש חברות באמת טובות ששמחות לקבל אותך כמו שאת, גם אם את עדיין לא יודעת מי את.
לביקורת המלאה

האיראני האנושי: "הגיבור"

אסגאר פרהאדי ("פרידה") יצר מעשיית מוסר מרגשת על רקע מערכת החוק והמשפט באיראן, שבמרכזה תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. הבחירות שעושות הדמויות מניעות עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו איתן ועם הסדים שבהם הן נתונות. כשהנבל של הסרט מציג את נקודת מבטו על האירועים, אפשר להבין גם אותו ואפילו להזדהות עם תלונתו. בעזרת השחקנים המעולים, הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה שבמרכזו, ואף פעם אינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.
לביקורת המלאה

המקסים והאישי: "הפייבלמנים"

אחרי שלאורך הקריירה הארוכה שלו סטיבן ספילברג הגיש לנו מיני גרסאות מטאפוריות של חייו, הוא סוף סוף הוריד את המסכות והעלה על המסך את זיכרונות הילדות שלו. נראה שהוא נזקק לשנים רבות כדי לפתור עם עצמו את יחסו ליהדותו ולמשבר היחסים בין הוריו. הסרט מתבונן בהם דרך עיניו של ספילברג הבוגר מעל לראשו של בן דמותו הצעיר. זה מבט נוגה על אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם להיות הורים טובים, אך בסופו של דבר נאלצים להודות בכך שלא נועדו להיות ביחד. על עצמו ספילברג מספר בעיקר דברים שקשורים לקולנוע, החל מתחושת הפליאה הראשונית שאותה שב ושיחזר בסרטיו. גם אם אינו מגובש לחלוטין, זה סרט מקסים, שופע סצנות יפהפיות ומאוכלס בדמויות שובות לב.
לביקורת המלאה

הבוגר והסקסי: "אף פעם לא מאוחר"

אישה בת שישים פלוס שנראית כמו אישה בת שישים פלוס (אמה תומפסון במיטבה) נפגשת בחדר במלון עם עובד מין צעיר (דאריל מקורמק). כמורה בפנסיה ואלמנה מזה שנתיים אין לה הרבה כסף והיא רוצה להשיג כמה שיותר מהמפגש. זאת נקודת המוצא של סרט המתמקד במיניותה ובתשוקתה של אישה מבוגרת – נושא שהקולנוע כמעט אינו עוסק בו. "אף פעם לא מאוחר" עושה זאת בכנות וברגישות, ועם הומור כובש. התסריט השנון והמרובד שכתבה קייטי ברנד ניחן בדינמיקה של קומדיה רומנטית – הוא נוגע בפנטזיה, אבל אינו טובע בתוכה. ואף שיש בו רומנטיזציה מסוימת של המקצוע ושל הבחור כסוג של מטפל, הסרט מאתגר את התפיסות המקובלות. סרט בוגר, אינטליגנטי וסקסי.
לביקורת המלאה

המצחיק והגיי: "אין גברים כאלה"

"אין גברים כאלה" מקודם כקומדיה הרומנטית ההומואית הראשונה שהופקה על ידי אולפן הוליוודי גדול, וכמו הסרטים הכי טובים בז'אנר, הוא מצחיק מאוד ועושה פרפרים בלב. הסרט משחק באופן מודע עם התבנית של קומדיות רומנטיות סטרייטיות, תוך כדי שהוא מנפץ חלק מהכללים ומאשש אחרים. הדמות שבילי אייכנר כתב לעצמו, יחד עם במאי הסרט ניקולס סטולר, היא של בעל פודקאסט (כלומר, גבר שמדבר הרבה, ומתלונן הרבה), שעומד בראש הצוות המייסד של מוזאון לתולדות הקהילה הלהטב"קית. הסצנות של ישיבות הצוות מאפשרות לשלב בסרט שלל דיונים מאוד מבדרים בנושאים כמו הנראות של הקהילה והמתחים בין פלגיה השונים. וחוץ מזה יש הופעת אורח נהדרת של דברה מסינג בתפקיד עצמה.
לביקורת המלאה

האקשן הסוחף: "RRR"

חבילת הבידור המאסיבית הזאת התפרצה מהודו וכבשה את העולם. סרטו של ס.ס. רג'מולי מספר על שניים מהגיבורים האמיתיים של המאבק בשלטון הקולוניאליסטי הבריטי בשנות העשרים של המאה שעברה, אך מדמיין אותם כגיבורי-על בהשאת דמויות מהמיתולוגיה ההודית. האקשן מוגש ביד נדיבה, והוא מהיותר יצירתיים שנראו על המסך מאז סרטי הקונג-פו של ג'קי צ'אן. המוזיקה הקצבית של מ.מ. קראוואני נכנסת לוורידים, וזה עוד לפני שהגענו לסצנות השירים והריקודים, שמעוררות השתאות בכוראוגרפיה גברית עוצמתית וסוחפת. במרכז הסרט הברומאנס המבדר בין שני הגיבורים, המייצגים שתי תפיסות פוליטיות שונות. זה מוסיף רובד מעניין לדרמה של הסרט, שסוחף אותנו ברגשות הפטריוטיים של ההודים שלחמו לגרש מארצם את הפולשים הבריטים.
לביקורת המלאה

הבועט והחצוף: "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"

סיפורה של מורה לספרות שסרטון פורנו ביתי שעשתה עם בעלה מגיע לאינטרנט, משמש את ראדו ג'ודה לניסוח מסה קולנועית אינטלקטואלית, בועטת, חצופה ומבדרת, שבוחנת את הגזענות, הצדקנות והשוביניזם של החברה הרומנית (עם לא מעט התייחסויות לחלקה בשואה). הסרט מורכב משלושה פרקים בעלי סגנון שונה לחלוטין זה מזה. בראשון המורה מסתובבת ברחובות בוקרשט ונתקלת בגילויים שונים של חוסר סולידריות וגסות רוח. השני מציע מילון מונחים ויזואלי, ובשלישי המורה הטובה מגיעה לישיבה בבית הספר ומנסה להגן על עצמה מול ההורים הזועמים, שטיעוניהם חושפים את צביעותם. הסרט הדוקרני ועתיר ההפתעות מסתיים עם קריצה אבסורדית לוונדר וומן שלנו.
המלצנו עליו לפני פסטיבל ירושלים לקולנוע

העוקצני והמתעתע: "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"

תעלומת הרצח נוסח אגתה כריסטי הזאת היא אחת משתי הקומדיות הכי מצחיקות של השנה. אחרי שהתוודענו אליו ב"רצח כתוב היטב", הפעם ריאן ג'ונסון שולח את הבלש המהולל בנואה בלאנק (דניאל קרייג) לאי היווני של מיליארדר הייטק בן דמותו של אילון מאסק (אדוארד נורטון), שמארח את חבריו הטובים ביותר, כולם מתעשרי המאה ה-21. כל השחקנים נהנים לנעוץ שיניים בתפקידים העסיסיים שנכתבו להם (קיית הדסון מצחיקה במיוחד בתפקיד משפיענית בתחום האופנה עם נטייה לפלוט שטויות שמסבכות אותה), והתוצאה עוקצנית, מתעתעת ומבדרת מאוד.
לביקורת המלאה

החושני והבשל: "אמילי"

את סרטה של פרנסס אוקונור כללתי ברשימת הסרטים הלא מוערכים דיים של השנה, אבל הוא מספיק טוב כדי להופיע גם ברשימה הזו. הסרט מדמיין את חייה של אמילי ברונטה הצעירה לפני שכתבה את "אנקת גבהים", ומתאר את התעצבות תודעתה כאישה וכאומנית, אוקונור, שזה סרטה הראשון כתסריטאית ובמאית, סיפקה לאמילי (אמה מקי המצוינת) רומן סוער עם כומר מתלמד, בלי להקריב את המורכבות למען הרומנטיקה. כסרט העוסק ביצירת ספרות, "אמילי" מדבר בשפה מטאפורית עשירה, שהיא גם חושנית מאוד, והוא בשל ומגובש מבחינה דרמתית וסגנונית.
לביקורת המלאה

• המסך
• קולנוע
• סרטים מומלצים
• סרטים
• סיכום 2022

זו היתה שנה מלאה באוכל, אף על פי ולמרות הכל. המסעדות הכי איכותיות של תל אביב שרדו ברובן את הקורונה ואת משבר יוקר המחיה המתמשך, כשבטובות שבהן אי אפשר למצוא שולחן גם בהזמנה של שבוע מראש. עברנו על כל המסעדות שאכלנו השנה, בחרנו רק את מסעדות העלית (כי יש לנורשימת מסעדות קז'ואל מצטיינותעבורן), חישבנו והירהרנו ואז נהיינו רעבים – ויצאנו עם רשימה של המסעדות הכי טובות בתל אביב לשנת 2022. מהרו להזמין מקום, אחרת לא תאכלו שם עד 2024.

>> ביקורת מסעדות 2022: כל המקומות שאכלנו בהם השנה. וואו כמה אכלנו

a

כבודה של טאיזו במקומה מונח, אך a היא חיה מסוג אחר, מסעדה עוצרת נשימה בכל פרט. רטבים, התססות, חומרי גלם עם שושלת יוחסין ושאר תעלולי מטבח מייצרים מנות על גבול האמנות, שאת מורכבותן קשה לתאר במילים. הזינוק המטאורי מוביל לכך שקשה למצוא שולחן ב-a, אך המאמץ יותר מאשר משתלם.
לקריאת ביקורת
a

OPA

שיראל ברגר, שזכתה בתואר שפית השנה בתחרות פרסי האוכל של טיים אאוט בשנת 2019, נקטה בצעד אמיץ כשהחליטה לבסס את המסעדה שלה על ירקות ופירות בלבד. כיוון שכך, הנטייה הטבעית היא לשייך את OPA לטבעונות, אלא שלמעשה מדובר באטלייה שעושה כבוד לתוצרת חקלאית ומתייחס אליה כאמנות, וזו גם העדשה שדרכה צריך לשפוט אותו. ומי שזוכר את נקניקיית הגזר המיתולוגית יודע על מה אנו מדברות.
OPA

OCD

המסעדה המבוקשת ביותר בעיר, ויעידו אינסוף פוסטים בקבוצת "ביטולים בין חברים". שף רז רהב הוא הבמאי בתיאטרון שבכל ערב מציג סרוויסים למספר מצומצם של אורחים בני מזל. אם בתחילת הדרך התייחסה התקשורת לרהב כסוג של ילד פלא, בחלוף השנים מתברר שהילד הלך והפלא נשאר. מי שלא מצליח להשיג מקום מוזמן להתנחם במאפים ממאפייתאפויהחדשה של רהב, שנמכרים במספר מסעדות ובתי קפה בעיר.
לקריאת ביקורת
OCD

אייבי

אייבי או דוק או בכלל האחים – קשה להחליט מהן מי מתאימה יותר להיכנס לרשימה. בסוף בחרנו באייבי כי החוויה הכוללת של הארוחה בה, עם הרחבה הקסומה שמחביאה אתכם מרחוב לינקולן, יחד עם האוכל המנומק מאוד של האחים דוקטור והמנות המותקנות על אש גלויה, מייצרים יחדיו ארוחה נפלאה שמתפוצצת מטעמים מקומיים והברקות קטנות.
לקריאת ביקורת
אייבי

אנימאר

המסעדה הראשונה ברשימה של שף הלל תווקולי (את השנייה תגלו בהמשך). צ'יג קופטה טורקי, גבינת ג'יבני צרובה עם עלי גפן, סיגר טלה ומרגז ואורזו סרטנים כחולים מייצגים את מטבחי הים התיכון בצורה אלגנטית, צבעונית ונדיבה ששמעה הגיע עד דובאי. אנימאר היא מוסד ששומר על איכות ויציבות וראוי לכן להערכה.
לקריאת ביקורת
אנימאר

בית תאילנדי

לא בכדי בית תאילנדי היא אחת המסעדות הטובות והמצליחות בישראל. כבר 25 שנים שהיא מצליחה לשמור על שם, על הווייב הנכון והכי חשוב – על טעמים אותנטיים. בין מחיצות הבמבוק תוכלו להתנסות במנות מחומרי גלם טריים, למשל חלב קוקוס וירקות מחווה שעובדת עם המסעדה. בחדר הפרטי קואה קון לק ("המטבח של גברת לק", השפית ואשתו של הבעלים יריב מלילי) מוגשת ארוחת טעימות מובנית שעושה כבוד למטבח התאי המסורתי.
לקריאת ביקורת
בית תאילנדי

בר 51

זו לא בדיוק מסעדה וגם לא ממש בר. אם תקראו לו גסטרו בר הוא אולי יענה, אך בר 51 הוא הרבה יותר מכך – סדנת יצירה של שף מושיקו גמליאלי (מונא), שהתמקם בחלל מלא נשמה ואווירה ומגיש תפריט שהולם את כל אלה: קרודו וסשימי דגים טריים עם בת טעם מקומית, מנות פסטה עדינות וצלחות שמלוות אלכוהול אל מחוזות של ריגוש וסיפוק גרגרני.
לקריאת ביקורת
בר 51

ג'ורג' וג'ון

שף תומר טל מלהטט בחומרי גלם מקומיים ועונתיים והחלל המעוצב של מלון הבוטיק דריסקו במושבה האמריקאית עוטף את הארוחה בעטיפה יוקרתית. על הדרך הוא צובר תארים (בעשירייה הפותחת של רשימת 50 בסט במזרח התיכון), מנות איקוניות (היוש פסטה סרטנים) ועוד כהנה וכהנה עיטורים לרזומה. מכאן השמיים הם הגבול.
לקריאת ביקורת
ג'ורג' וג'ון

דריה

לאחר שפרע את השטר באנימאר שלעיל, פנה שף הלל תווקולי ללכת אחר נטיית הלב ופתח את דריה במלון הילטון. זוהי אמנם מסעדה כשרה אך כל מי שדורך בה – כולל מבקרים אכזריים במיוחד – נפעם מעושר הטעמים. קונספט שבמרכזו דרך המשי מתורגם לתפריט עכשווי ואוריינטלי־מסורתי, מעין אלף לילה ולילה בגרסה קולינרית כשהנוף הוא עוד בונוס.
לקריאת ביקורת
דריה

הבסטה

המסעדה המינימליסטית למראה בפאתי שוק הכרמל שהיא חלומם הרטוב של שפים ופודיז. חומרי גלם עונתיים נחשקים ורעיונות שמלוקטים בשיטוטים בארץ ובעולם יוצרים חוויה קצת שיכורה ומלאת תשוקה לבישול, ושיקוף של סלואו פוד במלוא הדרו. ואם כל זה לא מספיק, קבלו אתדוכן השווארמהשנפתח השנה מאותו בית יוצר, שכובש את שוק הכרמל ואת הלב שלנו.
לקריאת ביקורת
הבסטה

הדסון

הניו יורק סטייקהאוס הוותיק פועל כביכול מתחת לרדאר ללא מסעות פרסום ויח"צ מן הטעם הפשוט שאין בהם כל צורך. נתחים מובחרים ומיושנים במקרר ענק עושים את העבודה, וקרניבורים מכורים יודעים שכאן יוכלו לקבל את הביס הבשרי המושלם. בסניף שברחוב לילינבלום החוויה הטעימה־אך־מכאיבה לכיס קצת פחות.
לקריאת ביקורת
הדסון

היבה

שף יוסי שטרית עושה דברים מדהימים במסעדה שלו, ולדרוש חצי מהתשלום מראש הוא רק אחד מאותם דברים מדהימים. נשאיר את הסופרלטיבים למבקרי המסעדות שעפו ברובם על הארוחה בת 15 המנות ששטרית מגיש שם, ונסתפק באנדרסטייטמנט: אין הרבה חוויות קולינריות ברמה הזאת בישראל.
לקריאת ביקורת
היבה

טאיזו

המסעדה האסייתית של השף יובל בן נריה היא קוטפת הפרסים הקבועה של טקס פרסי האוכל – מתואר המסעדה החדשה הטובה של השנה ובהמשך המסעדה האסייתית הטובה ביותר והמסעדה הטובה ביותר נקודה. התפריט מציג פרשנות אישית צבעונית ובועטת לקלאסיקות מהמזרח והוא תמיד מצליח לחדש. בין אם במנות מנקאי (סופרפוד שבן נריה שותף בפיתוחו) או בפיצה שעשתה גלים בימי הקורונה – טאיזו אינה רק מניה בטוחה אלא ממש יוניקורן.
לקריאת ביקורת
טאיזו

יפו־תל אביב

למרות מעמדו של השף חיים כהן כסלבריטאי־על, קשה לכפור בכנות כוונותיו, שממשיכות להקרין על עבודתו לאורך השנים. יפו־תל אביב משקפת בדיוק את נקודת המוצא של כהן, אוכל אורפלי של אמא מלווה בהשפעות אירופאיות שרכש במרוצת הזמן. מתוך טאבון שבלב המסעדה מגיעות מנות שפורטות על מיתרי הנפש, מטבח חף מציניות ומהתחכמות, ששואף להזין את הסועדים ברגשות חמימים של ניוקי סרטנים ושישברק (תמצאו אותו ברשימת המנות המיתולוגיותשלנו).
יפו תל אביב

מלגו ומלבר

שף מוטי טיטמן מביא ידע שצבר בצרפת וניו יורק וניסיון בעבודת מטבח מורכבת, ומכין מנות עמוקות טעם וסקסיות להפליא. מלגו ומלבר ממוקמת בכבוד בצמרת המסעדות הטובות בעיר, ויעידו שפים שמגיעים אחרי משמרת לשבת על הבר פשוט כי טעים וכיף כאן.
לקריאת ביקורת
מלגו ומלבר

משייה

"אז איך האוכל במשייה? במילה: פנטסטי. במשפט: כל כך מוצלח, שהזמנו את אותה המנה פעמיים. פעמיים! כלומר, כל האוכל היה נהדר, אבל פעמיים במהלך הארוחה הגיעה לשולחן מנה כל כך טובה, כל כך טעימה, כל כך וואו!, שכל מה שרצינו היה לטעום אותה שוב. זה עד כמה האוכל של משייה מוצלח". לא נגענו.
לקריאת הביקורת
משייה

סנטה קתרינה

אחרי שתומר אגאי עבד במטבח של אלן דוקאס, היה יד ימינו של חיים כהן ביפו תל אביב והסתובב להנאתו בטוסקנה, הוא פתח את סנטה קתרינה כמגרש המשחקים שלו. אוכל מקומי שנושק למטבח הסורי, הלבנוני והפלסטיני משקיע יותר בתוכן ופחות בנראות. כאלו הן המנות של אגאי: עשויות באהבה, לא מתיימרות ופשוט טובות.
סנטה קתרינה

פופינה

משמעות המילה פופינה היא "מטבח" בלטינית. בפופינה המטבח הוא הלב הפועם וכל תשומת הלב נתונה למתרחש בו. שף אוראל קמחי מגיש מנות אלגנטיות ועל זמניות בתפריט המחולק על פי שיטות בישול שונות: אידוי, כבישה, צלייה, בישול ארוך או אפייה. תענוג.
לקריאת ביקורת
פופינה

פרא

"עם תפריט שמתחלף כל יום ומאפשר שינויים והמצאות תוך כדי תנועה, ועם הכישרון שנשפך שם כבר עכשיו בכמויות, ברור ש'פרא' הולכת להיות אחת הפינות הכי עמוסות בתל אביב",כתב המבקר שלנועל המסעדה של יוצאי רותי ברודו. מאז פרא הולכת ומשתבחת ואנו צופים לה עתיד גדול.
לקריאת ביקורת
פרא

פרונטו

שנים רבות חלפו ונהרות יין נמזגו לכוסות מאז שפרונטו נפתחה כמסעדה איטלקייה. אט אט התרחק שף דיוויד פרנקל מהפורמט שיצר רפי אדר ועיצב סדר יום קולינרי חדש, עם שפה אישית ייחודית. השראה סינרגטית מכילה מעט מההיסטוריה הקודמת של פרונטו בלבוש מקורי, מנומק ומדויק, ברצינות וכבוד שניכרים בכל אויסטר וקפלטי.
לקריאת ביקורת
פרונטו

שילה

מה שהתחיל כגסטרו בר חלוצי של שף צעיר, מוכשר ונמרץ, הפך לאחת המסעדות הנחשקות והמוצלחות בעיר. התפריט הוא חגיגה של דגה ופירות ים, אך חוויית הארוחה היא הרבה מעבר לדג טרי ושרימפס שנדוג לפני שעות ספורות. בר היין ג'נגו משתמש באותם חומרי גלם רעיוניים המוגשים באווירה קלילה ונגישה יותר.
לקריאת ביקורת
שילה

תמנע

כששף ניר מסיקה העתיק את פעילותו בחזרה לארץ, הוא הביא איתו את שלט הברזל של תמנע מניו יורק ורעיונות למסעדה מפתיעה. בבואכם העדיפו את הבר, שבו מרכז ההתרחשות.
לקריאת ביקורת
תמנע

• אוכלים שותים
• סיכום 2022
• מסעדות בתל אביב
• בית תאילנדי
• היבה
• טאיזו
• מלגו ומלבר
• משייה
• פרונטו
• חדשות האוכל
• המלצות המערכת
• המסעדות הכי טובות ב-2022 (עד עכשיו)

2022 לא הייתה שנה אדירה של טלוויזיה. לכאורה. גם השנה לא נולדה "הסמויה" החדשה, גם השנה לא אויים מעמדה של "הסופרנוס", גם השנה לא ראינו שום דבר שמתקרב ל"עמוק באדמה". הרשימה המשוקללת שלפניכם נקבעה על בסיס טעמם האישי של חברי מערכת טיים אאוט, אבל היא משקפת את המיטב שהיה למסכים הקטנים שלכם להציע. וזאת כן הייתה שנה אדירה של טלוויזיה, מספיק מלאה בטלוויזיה מעולה כדי להשאיר מחוץ לרשימה סדרות פופולריות ולהיטיות כמו "דברים מוזרים" (עונה טובה, אבל די), "בית הדרקון" (עונה טובה, אבל אין אמון בטראגריינים) ו"שר הטבעות: טבעות הכוח" (לאף אחד אין כוח); ואם סדרות דגל כה מושקעות נותרו בחוץ, תארו לעצמכם מה יש בפנים. מספיק בינג'ים לכל 2023.

20. רק רוצחים בבניין // Only Murders in the Building

העונה השניה של הקומדיה הבלשית הכי ניו יורקית מאז "משועמם" זצ"ל אולי לא מתעלה לשיאים הבלשיים של קודמתה אבל היא לגמרי מתעלה עליה מבחינה קומית, והשילוש הקדוש של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז – שילוב שנשמע מופרך רק אם עוד לא ראיתם איזו כימיה עילאית יש להם ביחד – הוא עדיין הנוכחות הכי כיפית על המסך.

19. סייברפאנק: אדג'ראנרס // Cyberpunk: Edgerunners

משהו טוב קורה בנקודת המפגש בין מחלקת האנימציה של נטפליקס לבין שיתופי פעולה עם מותגי גיימינג גדולים. אחרי "Arcane" המצוינת משנה שעברה ועוד לא מעט דוגמאות, "סייברפאנק: אדג'ראנרס" (המתרחשת בעולם של משחק התפקידים הפופולרי "סייברפאנק 2077") היא סדרת אנימה פשוט מופלאה ויזואלית. באמת. כל פריים. כל הילוך איטי. כל שינוי פרספקטיבה. הפרקים טסים מהר, העלילה די מוכרת (באמת, קראתם כבר וויליאם גיבסון. גם ראיתם "אקירה". אתם מבינים לאן כל העסק הולך די מהר) אבל מדובר בטריפ ויזואלי מושלם, ולמרות שהפניות שהעלילה לוקחת הן צפויות – הדמויות עדיין ראויות לאהבה שלכם והסוף עדיין מכה בכם כמו משאית.

18. הזקן // The Old Man

זה התחיל כמו סדרת מופת מהסוג שמזמן לא ראינו וכבר שמענו אנשים ממלמלים "שובר שורות" ו"הסופרנוס" בהשוואות אליה, אבל גם תצוגת מופת של ג'ף ברידג'ס התקשתה לחלץ את העלילה מסמטת הקלישאות אליה נקלעה לקראת סיומה. ובכל זאת, "הזקן" היא סדרה מרתקת וייחודית שנעה בפיתולים לא קונבנציונליים ומחזיקה את הצופים על הקצה, איטית, מסחררת ואלימה ואיכשהו גם רגישה ומרגשת. על מה שברידג'ס עושה כאן מגיעים לו פרסים רבים ולכל הפחות משאית של מדליות, לא רואים יכולות משחק כאלה בכל יום ואולי גם לא בכלל. מאסטרפיס של אקטינג.

17. פיסמייקר // Peacemaker

זה מצחיק – במשך 15 השנים האחרונות מארוול עשו רונדלים סביב כל מה שניסו להוציא ב-DC עם פרנצ'ייז קולנועי חסר תקדים שהחזיר את הכיף לעולם גיבורי העל. לרגעים זה הרגיש כאילו זה קרב לא הוגן. אבל עם המעבר למסך הקטן, מישהו ב-DC התעורר על עצמו וגנב למארוול ברגע הנכון אדם אחד ששינה את כל המאזן – ג'יימס גאן. ועכשיו במארווול משקשקים ובצדק. בזמן שהם מקשקשים בשכל עם סדרות נחמדות אבל לא מרשימות, פיסמייקר היתה סדרת גיבורי העל שלא ידענו שאנחנו רוצים – כיף פרוע, עירום בוטה, ראשים מתפוצצים והמון הומור דבילי, כי בסך הכל שרירנים בטייץ זה דבילי. ג'ון סינה מנצל את כל הכישורים שלמד בהיאבקות כדי לספק הופעה קומית מושלמת בתור גיבור על שהוא בו זמנית אדיוט אמריקאי מוחלט ודמות מעוררת חמלה. זה מרגיש כמו סרט אקשן מהאייטיז שהשתכלל לשנת 2022, וללא ספק הכיף הכי גדול עם גיבורי על שעשינו השנה. כן, כולל מארוול.

16. מו // Mo

כן, אנחנו סמולנים – אבל שמעו אותנו רגע. הסדרה של הקומיקאי מו עמר היא הרבה יותר מסדרה על פליט פלסטינאי שמנסה לשרוד באמריקה, היא על משפחה. ותרצו או לא – וזו אפילו נקודה שהסדרה מציגה באופן מרומז – המשפחה הזו ממש דומה לשלנו. מה לעשות, שכנים. אנסמבל הדמויות של מו מצוין ומאופיין לעילא, גם אם הוא מבוסס לפעמים על קלישאות קלות – האם הדואגת, האח האספרגרי, בת הזוג המקסיקנית, החבר השחור, הישראלי הנודניק ועוד. כולם מרגישים אמיתיים, וכולם באותה הקלחת. ובמרכז ניצב מו, שמצליח לצאת בסדרה אנושי ומתוק ודביל ופגום בדיוק במידה הנכונה. יש כמה נקודות חולשה, קוי עלילה רעועים (ההתמכרות ללין) ורגעים שמרגישים קצת יותר מדי, אבל כשמביטים במכלול – ובטח עוד ביחס לסדרת נטפליקס – זו אחת הקומדיות המתוקות של השנה הזו.

15. אנדור // Andor

"רוג אחת" לא היה בדיוק סרט אהוב ביקום של "מלחמת הכוכבים", למרות שהגיע לו הרבה יותר: בדיעבד, זה היה די מבריק לקחת שני צעדים הצידה מהג'דיי והסית' וליצור סוג של דרמת מלחמה באווירת סרט טייסים במלחמת העולם השניה, רק שהם בחלל ומטיסים X-ווינג. "אנדור", סדרה שהיא הפריקוול של "רוג אחת", גם היא רק מרוויחה מזה שהיא לוקחת כמה צעדים מהמאבק הקוסמי בלב "מלחמת הכוכבים" ומתמקדת בחיים תחת המגף של האימפריה הגלקטית. את טרילוגיית ההמשך של הסרטים אפשר לסכם כאכזבה גדולה, אבל "אנדור", לצד "המנדלוריאן" (אבל ממש לא לצד "הספר של בובה פט", אנחנו לא יודעים מה זה היה) מוכיחה שיש מצב שהעתיד של היקום הזה, כמו של כולנו, הוא בטלוויזיה.

14. לו הייתי פיראט // Our Flag Means Death

את זה שטאיקה וואיטיטי הוא גאון קומי כבר ידענו, ולמרות שבסרטים הוא התחיל קצת לזייף לאחרונה, בכל תחומי הטלוויזיה הוא רק מתחמם. העונה הרביעית של את "מה שקורה בצללים", כמו גם את הסדרה המצוינת "כלבי השמורה", מאוד אהבנו, אבל את ההפתעה הבאמת מוזרה שלו הוא החביא במקום שהכי לא ציפינו לו – בים. "לו הייתי פיראט" (תרגום עברי פשוט מבריק לשם, כפיים לממציא) היא סדרה קטנה וכמעט זניחה, בטח בכל הנוגע לעלות הפקתית, אבל מה שחסר לה במראה (ולפעמים, גם בהצחקות) היא מפצה באופי, לב ועלילה פרועה. הסיפור מבוסס באופן מאוד חופשי על פיראט אמיתי מהמאה ה-18 שנטש את חייו כאציל בריטי כדי לשדוד ספינות, אבל סיפור הדג מחוץ למים הזה (סליחה) מקבל תפנית רומנטית להט"בית מעולה. חוץ מזה, וואיטיטי עצמו מבריק בתפקיד הפיראט "שחור זקן", וזה תענוג לראות אותו נהנה על המסך.

13. תחנה 11 // Station Eleven

זאת בכלל לא סדרה. זה שיר של משורר שהאלים נגעו בו. זה ציור של אמן שהמוזות ליטפו את מכחוליו. זאת יצירת אמנות על-זמנית שגדולתה תופנם אם למישהו מתישהו יהיה זמן לעצור ולהביט לאחור. אבל מי שכבר ראה את "תחנה 11" יודע שלא יהיה זמן כזה. מאוחר מדי. אנחנו יודעים לאן כולם רצים ואיך זה ייגמר. הסדרה אמנם מבוססת על נובלה גרפית מצליחה באותו שם, אבל אל תתנו לפורמט להטעות אתכם: היא הדבר הכי עמוק ומעורר השראה ששודר השנה בטלוויזיה, סדרה שכולה התעלות רוחנית ושיר הלל לאנושיות פוסט-אפוקליפטית. כמה יופי.

12. The Righteous Gemstones

העולם הטלוויזיוני המופרע של דני מקברייד כבר הביא לנו יצירות מופת כמו "Eastbound & Down" (שעסקה באגו-מנייאק בודד), ו"סגני מנהל" (שעסקה ביריבות בין שני אגו-מנייאקים), כך שזה רק הגיוני שיצירתו השלישית והאפית ביותר עד כה תעסוק במשפחה של אגו-מנייאקים. ואיזה משפחה מופרעת הוא בחר. הג'מסטונים סוגדים לכסף הרבה יותר משהם סוגדים לאלוהים, אבל איכשהו בין כל הטינופת האנושית שהם מציגים, ערך המשפחה תמיד מנצח. העונה השניה הציגה אותם נלחמים על האימפריה, וממשיכים לנהל את מאבק הכוח העצום שאפשר להשוות (ועשינו את זה לא פעם) רק לזה שב"יורשים" – אבל עם חבורת דבילים נהדרת. ג'ון גודמן ממשיך לספק הופעת מופת (מה עוד חדש?), אנסמבל השחקנים הקומים הנפלא רק מתרחב (אריק אנדרה ממשיך להיות בשיאו כשהוא קריפ), ומקברייד עצמו יוצר (שוב) דמות בלתי נשכחת. הללו את ישו, אבל לפני זה, הללו את הדולר.

https://www.youtube.com/watch?v=l4t-XP1Xrh0

11. בלתי גמור // Undone

הדבר האחרון שהיינו מצפים שרפאל בוב-וקסברג, היוצר של "בוג'אק הורסמן" המופלאה יבחר בתור הפרויקט הבא שלו: עוד סדרה מצוירת, רק עם לוק שונה לחלוטין ואווירה הפוכה לגמרי. "בלתי גמור" היא איטית, פואטית ומהורהרת, על אישה צעירה שאחרי תאונת דרכים מגלה שיש לה יכולות על-טבעיות מסוימות המאפשרות לה לנוע בזמן. או אולי במרחב. או אולי בין יקומים. או אולי היא פשוט מאבדת את זה לגמרי.

10. סוסים איטיים // Slow Horses

מותחן הריגול המופלא של אפל טי.וי (כבר אמרנו שהם רק הולכים ומתחזקים, נכון?) שעושה את הדבר שהתפללנו לו כבר שנים: מחבר שוב בין גארי אולדמן למלחמה הקרה (אחרי התפקיד הראשי המופלא ב"החפרפרת" לפני יותר מעשור), רק בנסיבות הפוכות: הפעם הוא לא מרגל-העל סמיילי מהצמרת של ה-MI5 אלא במחלקה של מרגלים דחויים וכושלים שמעבירים את הזמן עד הפנסיה. האנטיתזה המוחלטת לג'יימס בונד ולכל השאר – אי אפשר שלא להתאהב בפקידים האלה. ואם זה לא מספיק שהשנה קיבלנו שתי עונות שלמות (טוב, השניה משודרת ממש בשבועות אלה), הסדרה כבר חודשה לעונות 3 ו-4. כיף לעבוד עם התקציבים של אמזון פריים.

9. הלוטוס הלבן // White Lotus

זה תמיד בעייתי ליצור מיני-סדרה ולגלות שיצא לך להיט. כשהן טובות, הן טובות כי הן נסגרות מושלם (כמו העונה הראשונה של "הלוטוס הלבן"), אבל כשהן טובות מדי, אז ברור שרוצים ממך עוד עונה. אז מה עושים? במקרה של מייק וייט ("מוארת", "בית ספר לרוק"), לוקחים שתי דמויות מהעונה הראשונה ושולחים אותן לעוד נופש עם אנשים עשירים (ועוד מקומיים עשירים הרבה פחות) עם צרות של עשירים (ושל עשירים הרבה פחות), רק בלוקיישן אחר. הפעם, הסאטירה המושחזת והאכזרית של העונה הראשונה מתחלפת בטון קצת יותר חומל ועדין שעושה לסדרה רק טוב – וזה אפילו בלי לוותר על מיליגרם אחד של הומור שחור.

8. המטופל // The Patient

קודם כל, כי סטיב קארל בתפקיד דרמטי זה תמיד דבר נפלא. שנית כל, בגלל שאחרי "האמריקאים" המופתית מאוד, מאוד חיכינו לדבר הבא שיעשה היוצר שלה, ג'ו וייסברג, ובוודאי שלא ציפינו למיני-סדרה מלחיצה בטירוף על רוצח סדרתי שלוקח פסיכולוג כבן ערובה עם דרישה: תטפל בי ותרפא אותי מהדחפים הרצחניים שלי, או שתמצא את עצמך בצד הלא נכון שלהם. הרעיון הבסיסי הזה יכול להישמע קצת טראשי, אבל גם "האמריקאים" לקחה אבני בנייה של מותחן בסיסי ביותר ובנתה מהם יצירת מופת דרמטית. זה קורה גם כאן.

7. הבנים // The Boys

אין ספק שאחרי כל כך הרבה שנות מלחמה בין מארוול ל-DC, יש מיאוס מסוים בז'אנר גיבורי העל. כבר פוצצתם את הכל, מה עוד נשאר? למרות שהשנה הז'אנר הזיע ממאמץ להשתלט על הטלוויזhה, זה לא מקרי שברשימה הזו תמצאו רק עוד סדרת גיבורי על אחת (וגם היא חצי פארודית). הבכורה שמורה, עדיין, ל"הבנים" שהצליחה ליצר סאטירה מושלמת על הז'אנר ובו זמנית לעמוד בפני עצמה. זה נכון שהעונה השלישית היתה החלשה מכולם עד כה, ועסקה לא מעט בלהגביר את אלמנט ההלם ש"הבנים" כל כך אוהבת, אבל היא נשארה אחת מהסדרות המהנות, המצחיקות וכן, גם המתוחכמות שעל המסך שלנו. בטח במסגרת הז'אנר. חוץ מזה, הומלנדר הוא עדיין הנבל הכי מלחיץ על המסך.

6. אטלנטה // Atlanta

מה עוד נשאר להגיד על "אטלנטה" שלא אמרנו כבר בריקאפ המופרע שלנו? אולי רק שבסוף בסוף, אף על פי ולמרות הכל, היא סדרה מאוד כיפית. ברור שזו סדרה שבהחלט גרמה לנו לעבוד כדי להבין אותה באמת, וזה נכון שלרגעים "אטלנטה" הפכה לאתגר עבור מי שלא שוחה בתרבות האפרו-אמריקאית, ואף באופן ספציפי התרבות של העיר אטלנטה – אבל גם מעבר לכל המורכבות הזו, זו היתה סדרה שהתבססה על ארבע דמויות מצוינות והרשתה לעצמה להתפרע יותר מכל סדרה אחרת. השנה קיבלנו ממנה שתי עונות מאוד שונות – ראשית היתה זו העונה השלישית, כנראה הטלוויזיה המתוסרטת הכי הרפתקנית ויצירתית שראינו, גם אם לא פשוטה למי שלא חיטט בקרביה; אחריה היתה זו העונה הרביעית והאחרונה של הסדרה, שהחזירה את הדמויות לאטלנטה ואת הקלילות לסדרה, עם כמה מהפרקים הכי מהנים בתולדותיה. דונלד גלובר סיים את הסדרה בפלקס בלתי יאמן של יכולות, וכולנו יכולים להיות שמחים שחווינו יצירה כל כך יוצאת דופן על המסך בזמן אמת.

5. בארי // Barry

היי, זוכרים ש"בארי" התחילה בתור סוג של קומדיה שחורה באווירת האחים כהן, שסחטה את רוב הצחוקים שלה מהרעיון של רוצח שכיר שמנסה פתאום להתחיל קריירה שניה כשחקן? בעונה השלישית של "בארי" כבר אין הרבה צחוקים (אבל כשהם באים, הם באים חזק ומהר, כמו צרור יריות). האווירה קשה, ההומור מר מאי פעם וזה ברור שזה לא יגמר טוב בשביל אף אחד. אבל אי אפשר להפסיק לראות את זה.

https://www.youtube.com/watch?v=yx6AS0zzfGM

4. The Rehearsal

מה אמיתי? האם אנחנו אמיתיים? אתם אמיתיים? אולי כולנו פשוט חיים בסימולציה שנכתבה כולה על ידי ניית'ן פילדר? כי הסדרה האחרונה שלו הצליחה לגרום לנו לפקפק אפילו בזה. אחרי ששבר לנו את השכל לא פעם ב"ניית'ן פור יו", פילדר כנראה החליט שזה לא מספיק, וצריך לשבור לנו גם גם את התודעה, ואז את הלב. הסדרה כולה היא סוג של הטרלה מורכבת שמתחילה עם קונספט מבריק (לקחת אנשים להתאמן לסיטואציות מהחיים האמיתיים דרך חזרה עם שחקנים שמגלמים תרחיש עתידי), אבל כבר בפרק השני הכל לוקח פניה מוזרה לחייו האישיים של היוצר, לעיסוק בהורות, אינטראקציה אנושית, שליטה, זיוף ורגשות אנושיים. זה כל כך מוזר, ואיכשהו כל כך נוגע וכואב, ששכחנו שאי שם זה גם אמור להיות מצחיק. אבל זה מצחיק. ועצוב. ומשהו כמו דוקומנטרי מתוסרט שאף פעם לא נדע מה מתוכו מתוכנן ומה קרה במקרה (או האם זה בכלל משנה). ללא ספק אחת הסדרות הכי מבריקות ומקוריות שאי פעם ראינו.

3. הדב // The Bear

ההפתעה הגדולה של השנה. ממש משום מקום, ב-200 קמ"ש ובצעקות השמורות לסרוויס עמוס בשעת השיא, התרסקה עלינו סדרה בז'אנר חדש לגמרי (זו דרמה אבל עם פרקים וקצב של קומדיה. נראה לנו); הלוקיישן מתבקש (איך עוד לא הייתה לנו סדרת מסעדה מוצלחת עד עכשיו, באמת?), הקונספט מוכר היטב (אנשים מאוד שונים באותו מקום עבודה שצריכים להסתדר אחד עם השני בגלל ולמרות הכל) אבל הביצוע פשוט מרהיב, מהיר, סוחף, ומסתיר לב פועם ענקי מאחורי כל הקללות והמריבות. איזה יופי של דבר.

2. ניתוק // Severance

איטית, יפהפיה, יומרנית, מופרעת, מצחיקה נורא ומפחידה לאללה. "ניתוק" ("Severance") היא סדרה מהסוג שמגיע אולי פעם בעשור: היא לא דומה לשום דבר שנעשה לפניה, ואם ישחק לה המזל והכישרון של העומלים עליה, היא תוליד הרבה חיקויים גנריים שיישכחו מהר מאוד. התקציר הדיסטופי שלה – מה אם היה הליך פולשני קצר שהיה מאפשר לאנשים לפצל את הזיכרון שלהם ולנהל חיים נפרדים לגמרי בבית ובעבודה – נשמע כמו סאטירה קצת שנונה מדי על קפיטליזם מאוחר. "ניתוק" היא כל זה, אבל היא גם הרבה מעבר לכך: היא באמת לוקחת את הצופים לעולם מטורלל ויצירתי, עמוק בהרבה מכל מסר פוליטי שיש בה. עכשיו, אחרי עונה ראשונה כמעט מושלמת, מצפה לה האתגר האמיתי של כל סדרת פרסטיז' מד"בית מלאת חידות ותעלומות: אשכרה להצליח לקשור קצוות עלילה ולא רק לפתוח חדשים בתקווה שלא נשים לב.

1. סמוך על סול // Better Call Saul

מהרגע הראשון ש"סמוך על סול" עלתה לאוויר, זה היה ברור שהיא חיה אחרת לגמרי ממה שראינו עד כה. לא רק מאחותה הגדולה והמצליחה "שובר שורות", אלא מכל סדרה אחרת על המסך. היא היתה מדוקדקת, סבלנית, בנויה כמו רומן עב כרס שמתאר במשך שלושה עמודים שלמים איך הגיבור נועל את נעליו, אבל לא מצליחים להפסיק לקרוא כי זה תמיד מצדיק את הסבלנות. ואכן, היה שווה כל רגע שחיכינו לעונה השישית והאחרונה שלה, שאמנם דאגה לקצת פאן-סרוויס מחייב למעריצי וולטר ווייט, אבל לא הורידה לרגע עיניים מהסיפור האמיתי – הקרב על נשמתו של ג'ימי/סול. זו היתה עונת טלוויזיה נהדרת שהצליחה לעמוד בכל הציפיות, ואף להתעלות עליהן לרגעים: חציה הראשון היה מותח ואלים, והסביר יפה את הפיכתו של ג'ימי לסול, בעוד שחציה השני הראה את גורלו הסופו של ג'ין – או סול, או ג'ימי, או כולם ביחד – בנשורת של "שובר שורות" והוביל לאחד מפרקי הסיום הכי שלמים ומושלמים שראינו. זה לא פשוט לייצר סדרת מופת, אבל זה קשה הרבה יותר לסיים אחת באופן מופתי. טוב שסמכנו.

• סיכום 2022
• המסך
• סדרות מומלצות
• המלצות המערכת
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 927 // מה ראינו השנה