Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

האנשים שעושים את תל אביב

תאהבו אותם, אל תאהבו אותם, הם כבר יסתדרו. האנשים שהכי אוהבים את עצמם בתל אביב

מותר לי אותי לאהוב: 25 האנשים שהכי אוהבים את עצמם בתל אביב

מותר לי אותי לאהוב: 25 האנשים שהכי אוהבים את עצמם בתל אביב

תאהבו אותם, אל תאהבו אותם, הם כבר יסתדרו. האנשים שהכי אוהבים את עצמם בתל אביב
תאהבו אותם, אל תאהבו אותם, הם כבר יסתדרו. האנשים שהכי אוהבים את עצמם בתל אביב

כולם רוצים ללמוד לאהוב את עצמם. אבל יש לא מעט אנשים מצליחים, מפורסמים ומוכשרים שכבר אוהבים את עצמם. מאוד. נוסעים מתמידים של ממש במועדון התעופה העצמית. הגיע הזמן להצדיע לאלופי ואלופות האהבה העצמית בעיר ואולי גם ללמוד מהם משהו

כולם אומרים לכם שאתם צריכים לאהוב את עצמכם. אתן משלמות עשרות אלפי שקלים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי שילמדו אתכן איך לאהוב את עצמכן. הרצאות, סדנאות, תעשיה שלמה של ספרי-עזר. איך לאהוב את עצמכם. זה קשה. זה יעד נכסף. זה תנאי בסיסי למערכות יחסים בריאות. השבוע, כמדי ולנטיינ'ס דיי, ישלחו את רווקי ורווקות העולם לחפש אהבה, ואת הזוגות (והשלישיות – אנחנו לא מפלים) לחגוג את האהבה שמצאו. אף אחד לא ישלח אתכם לחגוג את חיפושי האהבה העצמית שלכם. את זה תצטרכו לעשות בדיסקרטיות ובתשלום עם אנשי מקצוע.

וזה מעניין, כי אנחנו מוקפים באנשים שמאוד אוהבים את עצמם – שחקנים, זמרות, דוגמנים, פוליטיקאיות ועוד – והאהבה העצמית שלהם מקוממת אותנו. לא רק שהם מצליחים ומפורסמים, הם גם עפים על עצמם? חשים את עצמם? אוהבים את עצמם? זה לא פייר. למה הם כן ואנחנו לא? התשובה כנראה מורכבת, אבל יכול להיות שיש להם פסיכולוגים יותר טובים ותרופות יותר יקרות. אצל חלקם, בבירור, האהבה העצמית מוצדקת. אצל אחרים היא מנוע לפעולה. אצל מיעוטם היא אולי מגן אחרון מפני קריסה נפשית והכרה במציאות. אפשר ללמוד מהאהבה שלהם לעצמם לא מעט. בתור התחלה תמיד טוב לשנוא קצת פחות.

25. אסי עזר

יו, זוכרים שאסי עזר היה פעם חמוד? עם השנים, ככל שגברו אצלו הזחיחות ושביעות הרצון העצמית, נהיה קשה יותר ויותר לחבב את נער הפוסטר של קשת, אבל נדמה שדווקא הדחתו מתקן המאמי הלאומי גרמה לו לאהוב את עצמו יותר. זה יפה מאוד, אבל עזר עדיין מזיע מדי ממאמץ להתחבב על הקונצנזוס – מה שמוכיח, באופן בלתי נתפס ממש, שהוא עדיין לא מת על עצמו מספיק. יש על מה לעבוד.

אולי עוד דוקו על החיים של עצמך? אסי עזר (צילום מסך: "אין עוד אהבה כזאת". קשת 12)
אולי עוד דוקו על החיים של עצמך? אסי עזר (צילום מסך: "אין עוד אהבה כזאת". קשת 12)

24. ינון מגל

הוא מפנטז על ראש הממשלה טובח בעיתונאים עם תת מקלע, הוא מפנטז על העמסת בחורות עם קילשון על משאית, הוא התגלמותה המזוקקת של הדושיות הישראלית, מכונת רעל ופייק ניוז של איש אחד בשירות נתניהו. רק כמויות אסטרונומיות של אהבה עצמית יכולות לתחזק נפשית מופע כזה של שנאה מבעבעת ולעשות ממנו קריירה משגשגת. כך שזה בעצם עניין הישרדותי.

23. יסמין מועלם

"מול המראה, עפה על עצמי" אמרה באלבום הבכורה שלה, ושכנעה את כולנו שהיא צודקת. בדיוק בתקופה שכולנו היינו מטונפים על הספה בסגר, יסמין מועלם הזכירה לנו את יתרונת התעופה העצמית, ונראה שעם העלייה לגדולות, החתונה והלידה שקרו מאז, מועלם רק עפה על עצמה יותר ויותר. זה בדם שלה.

22. טל רשובסקי

נוכל הפסטה הנודע לשמצה אוהב את עצמו כל כך עד שהוא לא מוכן לתת לאף אחד להפריע לו לסתלבט, ועודלהתראיין על זה בכל פינה אפשרית. גיבור או נבל, זה כבר לא משנה. כי הוא גיבור. והוא פתוח. או סגור. עוד מקור של השראה לכולנו.

טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

21. תום יער

סטנדאפיסטים בדרך כלל שונאים את עצמם, שזאת דרך מאוד מצחיקה לומר שהם אוהבים את עצמם. השנים האחרונות תופסות את תום יער מרוצה מעצמה מאוד. יש לה לא מעט סיבות להיות מרוצה מעצמה – מ"ארץ נהדרת", דרך מופע יחיד שרץ יפה, ועד בית הקפה החמוד שלה – והיא בסך הכל הרוויחה בעבודה קשה את האהבה העצמית הזאת. אנחנו, שעקבנו מקרוב אחר עלייתה מאשפתות המרמור של הסטנדאפ התל אביבי, מאשרים את המסר הזה.

אנחנו אהבנו אותה לפני שהיא אהבה את עצמה. תום יער, 2015 (צילום: איליה מלניקוב)
אנחנו אהבנו אותה לפני שהיא אהבה את עצמה. תום יער, 2015 (צילום: איליה מלניקוב)

20. רן דנקר

מהדורת האהבה העצמית של רן דנקר היא הדבר הכי טוב שקרה לרן דנקר. פתאום הוא פוליטי, פתאום הוא קרוסדרסר, פתאום הוא מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה בביטחון של מי שלמד בדרך הקשה לאהוב את עצמו. תראו מה שקצת אהבה עצמית יכולה לעשות.

גם אתם הייתם אוהבים את עצמכם אם הייתם נראים ככה בשמלה. רן דנקר (צילום: יחסי ציבור)
גם אתם הייתם אוהבים את עצמכם אם הייתם נראים ככה בשמלה. רן דנקר (צילום: יחסי ציבור)

19. קרן מור

אומרים שקרן מור מאוד אוהבת את עצמה. ואנחנו אומרים שאם אנחנו היינו במקומה היינו אוהבים את עצמנו אפילו הרבה יותר ממנה. למה שאישה מופלאה כמותה לא תאהב את עצמה במקסימום? יש לה כל כך הרבה קרדיט אצלנו שגם אם הייתה מייסדת רודנות צבאית בשליטתה היינו זורמים.

18. ברק כהן

הלוואי שעוד דמויות פוליטיות בשמאל הרדיקלי היו יודעות לעוף על עצמן כמו ברק כהן. הוא עף על עצמו כשהוא צודק וכשהוא טועה, הוא עף על עצמו כשהוא שר ומופיע, הוא עף על עצמו כשהוא מדבר על השכינה. כמה אהבה עצמית יש שם? כנראה כמה שצריך. המאבקים שניהל כהן במסגרת "באים לבנקאים" היו מפרקים אדם חלש יותר. כדי לשמור על שפיות מסוימת בתוך מאבק פוליטי מתמשך למען שוויון, אהבה עצמית היא קריטית. לברק כהן היא מאפשרת לשמוח, לצחוק ולהרים חפלות בפרצוף של המשטר. כפיים.

יאללה חאפלה. ברק כהן ולהקתו (צילום: יחסי ציבור)
יאללה חאפלה. ברק כהן ולהקתו (צילום: יחסי ציבור)

17. חנה לסלאו

אנחנו מהמרים שחנה לסלאו לא תמיד אהבה את עצמה, ויעידו על כך נקודות השפל אליהן הגיעה ברכבת ההרים של הקריירה שלה, אבל העשור האחרון עשה לה טוב וקיבע את מעמדה כדיווה, וכידוע "דיווה" בעברית זה מישהי שקיבלה קארט בלאנש מהחברה לחוש את עצמה. מזל, כי גם אנחנו מתים על הרכבת הרים הזו.

16. ירון טראקס

הבלוק כבר לא איתנו, וגם ירון טראקס עזב את העיר, אבל רוחו עדיין איתנו והיא עדיין חופרת לנו על הסאונד המושלם של המיקסר שהוא בנה ועל הווייב ועל זה שהאהבה תנצח. לא שחסרים בחיי הלילה אנשים שמאוד אוהבים את עצמם, אבל אצל הנסיך הגולה של חיי הלילה לפחות היה לזה כיסוי.

ירון טראקס (צילום: איליה מלניקוב)
ירון טראקס (צילום: איליה מלניקוב)

15. עידו רוזנבלום

כמה שעשועונים אפשר להנחות ועדיין לאהוב את עצמך כל כך? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שעידו רוזנבלום מתכוון לבדוק את זה בשביל כולנו.

14. מגי אזרזר

כל דור צריך דיוות תיאטרון משלו ומגי אזרזר היא הדיווה שהיינו צריכים. אפשר היה לומר כל מיני דברים על מידות הכישרון והתעופה העצמית שאיפשרו לה לכבוש את מעמדה, אבל האמת היא שמספיק להסתכל על התמונה הזאת שצולמה לכתבת שער במגזין "את". שמישהו יאהב אותנו ככה.

הדיווה החדשה. מגי אזרזר למגזין "את" (שמלה: שחר אבנט | צילום: דניאל קמינסקי | סטיילינג: חיה וידר)
הדיווה החדשה. מגי אזרזר למגזין "את" (שמלה: שחר אבנט | צילום: דניאל קמינסקי | סטיילינג: חיה וידר)

13. מירב מיכאלי

פוליטיקאים חייבים לאהוב את עצמם, כי מעטים אחרים יעשו את זה עבורם. אם חשבנו שיש בכל זאת גבול לכמה שפוליטיקאים יכולים לאהוב את עצמם, באה מירב מיכאלי בגרסה שאחרי התבוסה בבחירות – והוכיחה שאין. עוד הישג מרשים לשמאל הישראלי.

12. חיים לוינסון

מטאור מעורר השראה בתחום האהבה העצמית. הוא ממוקם גבוה ברשימה כי הוא האור בראש המחנה: עיתונאי מלא ביטחון עצמי, מפרק בביטחה ובנחת את כל מי שמנסה לעלות מולו לדיבייט, מטריל בכישרון את הרשתות, בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה, מבסוט מעצמו כפי שרובנו לא היינו מעזים לחלום להיות.

הערב כאן 11 אחרי זהו זהpic.twitter.com/Zdah2eMPq4

— Chaim Levinson (@chaimlevinson)February 9, 2023

11. טיים אאוט

איך נוכל שלא לאהוב את עצמנו? תראו איזה חמודים אנחנו, אפילו עקפנו את לוינסון.

טיים אאוט מתחרה על השער היצירתי של 2017 לצד מגזינים מכל העולם

10. אסף זמיר ומאיה ורטהיימר

אהבה עצמית היא דבר דינאמי, וזוגיות טובה תוכל לגרום לכם לאהוב את עצמכם עוד יותר. במקרה של הזוג המלכותי מטעם עצמם, הזוגיות היא מגבר אהבה עצמית מופרע שהופך כל אחד מהשניים למקור אהבה עצמית מרשים, אבל כזוג? זהו מגה-זורד של אהבה עצמית שמהדהד ממנהטן לתל אביב ובחזרה.

אטמים כסגולה לזוגיות. אסף זמיר ומאיה ורטהיימר (צילום: איליה מלניקוב)
אטמים כסגולה לזוגיות. אסף זמיר ומאיה ורטהיימר (צילום: איליה מלניקוב)

9. ערן זהבי

אם היה אכפת לנו מכדורגל ישראלי הוא היה ממוקם כנראה גבוה יותר, אבל גם מתוך חוסר עניין מוחלט בז'אנר בולטת אהבתו היוקדת של ערן זהבי לעצמו. וככה אנחנו רוצים את הסטארים שלנו. תחושת העליונות שלהם, כל עוד היא מקבלת גיבוי על המגרש, מחלחלת אל האוהדים ואל השחקנים האחרים בקבוצה. האהבה העצמית שלהם מזינה את כולם, כמו משק אוטרקי של תחושת מגיע-לי מתמדת. פיו פיו פיו.

8. מיכל אנסקי

איך. היא. אוהבת. האישה שיכולה להיות סמל של תנועת "לאהוב את עצמך", האישה שלימדה אותנו לאהוב לומר "טעים לי בפה", האישה ששמה את עצמה על המפה הקולינרית משוק הנמל ועד מאסטרשף. אנסקי מכירה – ויש שיאמרו מפריזה – בערך של עצמה ומתנהלת בהתאם והמציאות, בתגובה, די מסתדרת לה. אם זה לא מודל לחיקוי אנחנו לא יודעים מה כן.

כן, תאכלי לנו את הגעגועים, למה לא. מיכל אנסקי ב"מאסטר שף" (צילום מסך: קשת 12)
כן, תאכלי לנו את הגעגועים, למה לא. מיכל אנסקי ב"מאסטר שף" (צילום מסך: קשת 12)

7. גיא פינס

כל מי שעוקב אחרי גיא פינס באינסטגרם יודע עד כמה האיש מאוהב בעצמו. הסלפי עוד הגיוני, תמונות חדר הכושר עוד סבירות – אבל מה יהיה עם מתכוני האוכל המוגזמים האלה? מצד שני, מה חשבנו שיצא מאדם שגרם לכל אושיות הוליווד להגיד את השם שלו למרות שבאנגלית הוא שם מוזר? גיא פינס אהב את עצמו עוד לפני שזה היה טרנדי, וכמי שעוסקים ממש כמותו בשטויות למחייתנו אנחנו יודעים כמה זה קשה. מצדיעים לו.

גיא פינס. צילום: גיא כושי ויריב פיין
גיא פינס. צילום: גיא כושי ויריב פיין

6. גילה אלמגור

ורק כדי להוכיח שהרשימה הזאת היא לא רק דאחקה סרקסטית: גילה אלמגור היא פלא שזכינו לחזות בו, ומגיעה לה כל האהבה עצמית והאהבה הציבורית שיש. מי שמכיר את סיפור חייה, כפי שסופר מפיה באינספור תוכניות ראיונות, יודע שבלי לאהוב את עצמה ספק אם הייתה שורדת, ובוודאי שלא מגיעה למעמדה כגדולת השחקניות הישראליות.

גם אם הייתה חושבת שהכל מגיע לה – היא הייתה צודקת. גילה אלמגור (צילום: איליה מלניקוב)
גם אם הייתה חושבת שהכל מגיע לה – היא הייתה צודקת. גילה אלמגור (צילום: איליה מלניקוב)

5. אסף אמדורסקי

דור שני לאהבה עצמית. ילד הפלא ששרד את הניינטיז, בפרפרזה על הציטוט ממבצע סבתא, התחיל עם לאהוב את עצמו הכי חזק ואז הגביר. בשנים האחרונות התווספו לזה גם לבוש צעקני ופטרונות מוצדקת על מוזיקאים צעירים, אבל מה שהיה ותמיד נשאר זה אווירת המגניב-מדי-בשביל-בית-הספר. וזה נכון, אסף, אתה באמת מגניב מדי עבורנו.

אסף אמדורסקי (צילום: אדוה גוטל ויערה עגנון)
אסף אמדורסקי (צילום: אדוה גוטל ויערה עגנון)

4. רון חולדאי

אם אתם הייתם ראש עיריית תל אביב מאז עידן המזוזאיקון גם אתם הייתם אוהבים את עצמכם, או לחילופין קופצים לים התיכון ונמלטים בצווחות ובחתירה נמרצת בכיוון קפריסין. כך או כך, עם ההצלחה של חולדאי קשה להתווכח, ואם תתווכחו הוא יפטר אותכם. כך שהוא צודק. תמיד. למפרע. מה יש לא לאהוב.

למה שלא יהיה מרוצה מעצמו, בעצם. ראש העיר רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)
למה שלא יהיה מרוצה מעצמו, בעצם. ראש העיר רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)

3. איילת שקד

סתם אומרים על איילת שקד שאין לה רגשות. יש בה הרבה אהבה והיא מפנה אותה כלפי עצמה. כך יוצא שהיא לעולם אינה טועה, לעולם אינה מובסת, לעולם אינה נבעטת הביתה בידי המצביעים. כך היא יכולה להמשיך הלאה מבלי שהמציאות תחבוט בה, כי בניגוד למנהיגות שמאל-מרכז מובסות שעסוקות כבר עשור בחשבון נפש, שקד לא מתבלבלת וממשיכה להיות מרוצה מעצמה. זה מה שנותן לה את הדלק לנסות ולחזור שוב ושוב. ובסוף היא הרי תצליח.

אהבה זה כואב, כאמור. איילת שקד (צילום: מתוך "הנבחרות", באדיבות כאן 11)
אהבה זה כואב, כאמור. איילת שקד (צילום: מתוך "הנבחרות", באדיבות כאן 11)

2. אביב גפן

האם אביב גפן הוא האדם שהכי אוהב את עצמו בתל אביב? כן, ברור, הוא עשה סדרה על עצמו והתעקש לכתוב ולקריין אותה. האם הוא קיבל את המקום השני רק כי לא רצינו לתת לו את הסיפוק של להיות במקום הראשון במשהו? כן, ברור. האם זה יעצור אותו מלאהוב את עצמו כל כך? להיפך. אם כבר, זה יגרום לו לסגור עוד קמפיין. תאהב את עצמך אביב, כי אנחנו כבר לא יכולים.

1. שלומי שבן

אם שמעתם את האלבום האחרון של שלומי שבן אתם לא צריכים שנספר לכם כלום על שלומי שבן. כמה גאוני, מבריק, יצירתי, מתוחכם, אלגנטי, שאפתני, יהיר, אליטיסטי, מחובר, מנותק ומתורבת אפשר להיות. והוא יודע את זה. והוא אוהב את זה. ואת עצמו. וכל מסלול הקריירה שלו הוא כזה, שבו הוא נתפס כמי שיודע בדיוק מה הוא שווה ויותר מכך, ולוקח קצת זמן עד שכולם מסכימים איתו, אבל עד שזזתם הוא כבר שווה יותר. ההתפתחות של שבן כמוזיקאי ואמן, בדרך הבטוחה להתקבע כמוביל בדורו, לא רק מצדיקה את האהבה העצמית שלו אלא גם תלויה בה במידה מסוימת. שבן מחליף את המיתוס של האמן המיוסר במיתוס של האמן שעף על היצירה של עצמו ואוהב את עצמו דרכה. תלמדו: לאהוב את עצמכם זאת אמנות.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

פלאש דאנס: צלם הבית של בת שבע מחפש לבטל את הפחד ביפו

פלאש דאנס: צלם הבית של בת שבע מחפש לבטל את הפחד ביפו

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)
אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

אסקף אברהם נולד בישראל, גדל במקסיקו סיטי וחזר לתל אביב כדי לגור בעיר קטנה. בשש השנים האחרונות הוא צלם הבית של בת שבע ("אני מחפש את הפרובוקטיבי"), ממליץ לכל אחד לרקוד ("ריקוד הוא כמו חיוך") ומחנך את ילדיו ביפו לדו קיום. פגשנו אותו לשיחה על עיר בתנועה

26 באוגוסט 2022

אסקף אברהם, בן 44, נשוי ואב ל-2, גר ביפו מזה 13 שנים, צלם ויוצר תערוכות צילום ובשש שנים האחרונות הוא צלם הבית של להקת המחול בת שבע.

אסקף, קודם כל, מה מקור השם שלך?
"יש שפה אינדיאנית מקסיקנית שקוראים לה נאווטל ובשפה הזאת המשמעות היא נמלה, אבל זה לא בגלל המשמעות. השם נוצר מזה שלא ידעו לבטא את השם שאיתו נולדתי – אסף, חבר אחד במקסיקו קרא לי אסקף וזה התפשט לחברים ומשם גם למשפחה".

נולדת בישראל, גדלת במקסיקו ובגיל 21 חזרת לארץ ולמדת עיצוב תעשייתי, איך הגעת משם לתחום הצילום?
"שנתיים אחרי לימודי העיצוב התעשייתי החלטתי ללמוד צילום. תמיד נמשכתי למחול והייתי לי חברה שהייתה רקדנית ומאוד אהבתי לצלם אותה ואת החברים שלנו שהיו רקדנים ושחקנים. אלו היו ההתנסויות הראשונות של צילום אנשים, תוך כדי הלימודים צילום תנועה הכי משך אותי".

אחרי כמה שנים הכתרת את עצמך כצלם מחול מקצועי? כי לעיתים בתחומי תרבות ואמנות הטייטל מגיע עם הזמן.
"זאת מילה גדולה הכתרתי את עצמי. בתחילת הדרך התנסיתי בהרבה פרויקטים, גם צילומי מוצר, אוכל וארכיטקטורה. המחול היה בולט כי אהבתי לעשות את זה. היו כל מיני נקודות בזמן, פסטיבלי מחול שהייתי מעורב בהם, וככה הכרתי אנשים".

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)
אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

תוכל לספר על פסטיבל כזה שחשף אותך להמשך הדרך בתחום?
"יש אירוע מחול מדהים שקוראים לו 48 שעות במחול, של דנה רוטנברג. הוא רץ כבר 10 שנים, אני איתם כבר 8 שנים. זה היה הפרויקט השני או השלישי שיצרתי איתם שמתוכו הצגתי תערוכה בסוזן דלאל, ואז שאלו עלי והזמינו אותי לאודישן בבת שבע. זה למרות שכבר הכירו אותי בלהקה כי אשתי הייתה רקדנית בלהקה בזמנו. היום היא גם עובדת שם כמנהלת חזרות".

בכל המסע הזה בין הלימודים, המגורים במקסיקו והחזרה לארץ, מהם שני השיעורים הכי משמעותיים שלמדת?
"השיעור הראשון הוא שלמדתי לעשות את מה שאני אוהב לעשות. מחול למשל זאת לא הפרנסה העיקרית שלי, אבל מבחינתי מחול יותר חשוב, כי זה להיות בסביבה שאני אוהב להיות בה".

ומהו השיעור השני?
"לדעת את עצמי. כל המשפחה שלי עדיין גרה במקסיקו והשאלות על מגורים שם כל הזמן עולות. בשבילי תל אביב היא הבית. מקסיקו סיטי היא עיר ענקית ואני רציתי להרגיש שאני גר בעיר קטנה יותר. בתל אביב יש הכל והסצנה של המחול כאן מאוד חזקה, זה משאיר אותי כאן".

מהם מוביל אותך בצילום מחול?
"גוף, תנועה, אור ופרובוקטיביות. יש קו דק של הסיטואציה שקורית שהיא סוריאליסטית ואני תופס רגעים ממנה, בין אם זה על במה, בסטודיו או בחוץ. זה בעיקר הסוריאליסטיות, כי אין מילים למחול, זאת תנועה מדברת. האתגר הוא לתפוס במצלמה רגע שמרגש אותי כשאני צופה ברקדנים וברקדניות".

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)
אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

מה ההבדל מבחינתך בין צילום חזרות לבין צילום מופע כשהקהל נוכח?
"כשהמופע קורה מול קהל יש קסם. זה בדרך כלל הכי קשה לצלם כשיש קהל באולם, אבל שם קורה המתח הכי חזק שיש. בחזרות אני אוהב לצלם ולהביע את הזוויות שלי בעבודה".

אתה מכוון יותר לצילומים שמציגים את התנועה עצמה או דווקא משהו אחר שעולה מתוך הריקוד?
"אני אוהב את הרגע שבין לבין. כמובן שהתמונות הווירטואוזיות הן מדהימות אבל רגע הבין לבין תופס את מהות התנועה של הרקדן, כמו ברגע ההכנה לתנועה".

מה למדת בשש שנים האלו שחלפו כצלם הבית של להקת בת שבע?
"כצלם תמיד רציתי להיות היוצר של הצילום, ובהרבה מהמקרים היה לי אינפוט אישי על מה שצריך לעשות. כשהגעתי ללהקת בת שבע ולמפגש עם היוצר אוהד נהרין, הגיעה ההבנה שהיצירה היא לא שלי. היצירה היא של היוצר ואני תומך ביוצר וביצירה שלו. הבנתי שאני צריך לדאוג לבטא את מה שהיוצר רוצה לבטא, אני מגיע מהמקום של העין הצופה. לפעמים אני מרגיש שאני כמו אחד הרקדנים על הבמה".

ניסית פעם לרקוד ברמה מקצועית או ליצור כוריאוגרפיה?
"לא, בחרתי בצילום כדי להיות מאחורי המצלמה, למרות שאני נהנה מאוד ממחול ואני ממליץ לכל אחד לרקוד לבד עם עצמו ולרקוד עם אחרים. ריקוד הוא כמו חיוך".

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)
אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

אני מבינה את גישת הצילום כצופה מהצד, אבל האם בהליך הצילום שלך אתה מביא בחשבון שבתרבות העכשווית המהירה יותר, הדימויים צריכים להיות יותר בולטים כדי למשוך את העין של הקהל?
"אני מביא את זה בחשבון בעירבון מוגבל. אני משאיר את הכוח באפשרות ליצור כמו שאני אוהב, בתקווה שאחרים יאהבו, ואם הם לא יאהבו זה גם בסדר. פעם יותר דאגתי שיאהבו את מה שאני עושה והיום אני עושה את מה שאני יודעת לעשות בצורה יותר מקצועית ונועזת. בתערוכה האחרונה שהצגתי, מאוד חששתי כי בחרתי בטכניקה שלא נראית הכי מדויקת אלא יצרה באלגן. אני אוהב לשלב אסתטיקה ולכלוך ביחד".

כמה תערוכות יצרת לאורך השנים?
"כחמש תערוכות סולו אבל גם הרבה תערוכות קבוצתיות"

מאז תקופת הקורונה חל שינוי בצילום המחול או שהתחום חזר לקצב?
"בחצי שנה האחרונה כולם בהיי ליצור אחרי שהייתה הפסקה. בשלושה חודשים האחרונים יצא לי לצלם יותר מחול מכל השנים שלי בעשייה המקצועית. צילמתי גם המון בתי ספר למחול, מורגשת האנרגיה ליצירה כדי להשלים את כל מה שלא היה בשנתיים האלו".

יש מרחבים בעיר שאתה אוהב את התנועה שלהם במיוחד?
"אני אוהב את יפו את התנועה שלה, אני גר בה כבר 13 שנים. העיר היא אחת הערים עם הכי הרבה תנועה שיש בעולם, זאת תנועה קטנה ומשמעותית, לכל תייר, תושב, יוצר ואדם. יש פה דברים מעניינים והתקדמות אורבנית".

אסקף אברהם (צילום: רן בירן)
אסקף אברהם (צילום: רן בירן)

ואיך העיר התקדמה באמת?
"לפני 15 שנים אני זוכר את עצמי יוצא ומבלה ובשעות הקטנות של שבת בבוקר רואה את כל הסטלנים והבליינים יוצאים מהמסיבות. זה לכלוך כיפי של העיר. לפני שבוע יצאתי בשבת בשש בבוקר לפרויקט צילום ובחרתי לעשות סיבוב באלנבי ורוטשילד – איפה שכל הדברים קורים. במקום לראות את הלכלוך הזה ראיתי רק אנשים רצים ועושים ספורט והתאכזבתי. ראיתי מלא טייצים, לוגואים, טלפונים על הכתף ואוזניות".

איך זה לגדל ילדים קטנים בתל אביב?
"יקר, אבל כיף לא נורמלי לילדים. אנחנו מגדלים ילדים בגן דו לשוני ביפו שהוא מדהים. זה הגרגר חול שלנו – לגדל ילדים בדו קיום, למרות שזה גרעין שלוקח לו זמן. יש גננות יהודיות ומוסלמיות ועם כל הקשיים זה מדהים לראות את זה".

זאת בחירה יפה.
"הצורך הוא לבטל את הפחד שקיים. לא יודע מה יהיה כשהם יהיו גדולים, אבל אני יודע שאני תורם לדו קיום במקום שצריך אותו. אני מקווה שזה יתפתח למקומות ושתהיה פה קבלה אחד של השני. אנחנו רוצים לחיות טוב עם השכנים".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"קפה, הקיץ, האנשים היפים ותחושה חגיגית בעיר. בקיץ בעיקר יש חגיגה כל הזמן, אפשר לראות פוסטרים של מוזיאונים, עבודות מחול, תיאטרון, קייטנות. קורה פה כל כך הרבה".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

יח"צינו לאן: מירה אן בינרט רוצה להציל את התרבות בישראל

יח"צינו לאן: מירה אן בינרט רוצה להציל את התרבות בישראל

מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

מירה אן בינרט, מעמודי התווך של עולם התרבות המקומי, ערכה במשך שנה וחצי ניוזלטר שהחזיר את הצבע ללחיים של היוצרים בתל אביב בזמן הקורונה. פרטנר להורות משותפת היא כבר מצאה, שותף להצלת התרבות בעיר עוד לא. פגשנו אותה לשיחה על הדברים היפים שקורים בתרבות בלי שתשמעו עליהם

מירה אן בינרט, 45, אם לבן ובת בהורות משותפת, גרה בתל אביב משנת 1998, בעלת משרד יחסי ציבור שמתמקד במוסדות ואירועי תרבות ואמנות. ולאחרונה, החלה לאמן אנשים לשינויי חיים בצעדים קטנים אך משמעותיים. שיחה על ביקורות מקצועיות שכבר לא איתנו, יציאה מאזור הנוחות וניוזלטר המלצות שהיא יזמה וחברתה מיכל וגמן כתבה, כזה שסחף אחריו קוראים מדי שבוע, שרצו לגלות אמנות ותרבות קצת אחרת.

איך התחלת את דרכך בעולם יחסי הציבור?
"התחלתי במשרד יחסי ציבור של אלה איתן. כשהיא החליטה לסגור את המשרד היא תמכה בכמה מהעובדים שלה לצאת לדרך עצמאית. אז בזכותה נהפכתי לעצמאית לפני 8 שנים, יחד עם חלק מהלקוחות שלה שנמצאים איתי עד היום. המשרד שלי עוסק בכל מה שקשור ליח"צ בתחום האמנות והתרבות, תחום שאני מחוברת אליו והוא עמוק בליבי. אני מרגישה שזאת מעין שליחות – לתווך לקהל שלל מגוון של יצירות ופרויקטים כחול לבן. אני מטפלת בין היתר ביחסי הציבור של להקת המחול בת שבע, דוקאביב, גופי תרבות בתל אביב כמו בית העיר, בית ליבלינג וארטפורט, בית הנסן בירושלים, בית אבי חי ובית הספר מוסררה בירושלים".

אשמח שתספרי לי על העבודה ועל השגרה שלך.
"על העבודה עצמה? על כמה קשה ומורכב לעשות יח"צ בעולם שבו יש פחות ופחות סיקור של תרבות?".

כן, בואי נדבר על זה.
"כבר שנים שיש מגמה של צמצום פלטפורמות תקשורתיות לתרבות, הקורונה אף האיצה את זה. אני משערת שאולי זה קשור לעניין של הציבור ועדיין. אמנם יש היום המון רשתות חברתיות, בלוגים לתחום, אבל זה לא מספיק. יש כל כך הרבה יוצרים.ות נהדרים ואין מספיק במות ומקום לחשיפה לרובם.".

כל כך הרבה דברים טובים קורים. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
כל כך הרבה דברים טובים קורים. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

אז כרגע אין ביקוש לסיקורי תרבות
"הביקוש ירד, כי גם אופי צריכת התרבות השתנה והעניין התקשרותי מצטמצם בעיקר למיינסטרים. לפני כמה שנים עוד אפשר היה לסגור תוכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונים שונים על יצירה או מופע. מבחינת תוכנית תרבות פרופר, מה שנותר היום זה רק סוכן תרבות בכאן 11. מזל שיש אותם".

*כל הזמן יש תערוכות להמונים ולצידן הרבה יצירות ויוצרים שלא מגיעים לכותרות. זה חלק מגסיסת עולם התרבות?
"אירועי אמנות עצומים כמו 'ואן גוך בתלת ממד' מושכים את הקהל, אבל בפועל יש כל כך הרבה דברים טובים ואיכותים בישראל ואליהם הרבה יותר קשה להביא את הקהל, כי הוא לא נחשף לזה ברמות החשיפה והפרסום שמקבלים כל האירועים היותר פופוליסטים, שהם אחלה כמובן גם".

וכתבות או סיקורים על מחול, נגיד, כן אפשריים?
"הגסיסה היא לא של העולם התרבות כמו של העיתונות שמסקרת תרבות. התקשורת שמסקרת את התחום כמעט והתאדתה. בקושי יש כתבי מחול או פלטפורמות שבוחרות לעסוק בתחום, אלא אם זה סיפור או שם מוכר ומעניין וגם אז, העבודה לא פשוטה בכלל ותחומה בלי הרבה יכולת תמרון".

מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

מתי התחלת לחוות את השינוי? לפני עשור היו יותר כותבים ומבקרים מומחים בתחומים האלו?
"בהחלט. היו הרבה יותר עיתונאים ופלטפורמות, שבחרו לעסוק בתרבות. יש אנשים שהולכים להצגות רפרטואריות, אבל אין מספיק שמגיעים לאירועי פרפורמנס, כי אין איפה לקרוא עליהם. בכל העולם יש מקומות סיקור שנותנים במה לז'אנרים שלמים מוידיאו ארט עד מיצבי סאונד, וכאן כמעט ואין לי למי לפנות ולהציע ראיונות בנושא. זה מתסכל אותי, כי יש כ"כ הרבה יצירתיות ויצירה, אבל הם לא מהודהדים תקשורתית מפאת מקום או עניין".

תוכלי לספר על היוזמה של הניוזלטר ששלחת מדי יום שישי?
"הכל התחיל בכלל מחברה, שהייתה הולכת מדי פעם לאירועים שהייתי מפרסמת בפייס שלי, והיא שאלה 'למה אין לך ניוזלטר עם כל ההמלצות המעולות שלך?'
אז חברתי הטובה יפעת סלע עזרה לי לבנות ולתכנן ודניאל ארנברג עיצבה. מדובר בניוזלטר עם המלצות תרבותשהיו יותר אלטרנטיבות על פתיחות ואירועים מעניינים שלא תמיד קיבלו במה. בניוזלטר היו בממוצע שמונה המלצות בכל שבוע, בשילוב עם פלייליסט של אנשי תרבות. זה היה מאוד מוצלח. הרמתי את זה בתקופת הקורונה, במטרה לתת מענה לכל השינוי שחל בתקשורת, כי התרבות לא פסקה כליל. הרגשתי שיש לי תשוקה אמיתית לתת עבור קהילת התרבות והאמנות. לספר ולהמליץ לאנשים על אירועים טובים ומעניינים.
להראות שדברים עדיין קורים".

איך היו התגובות שקיבלת?
"הן היו מהממות ומרגשות. אמנם לא חציתי את העשרות אלפי עוקבים, אבל היו לי לא מעט עוקבים. רוב האנשים שעקבו נכנסו כל שבוע וקראו והרבה מתוכם הלכו לאירועים שהומלצו, היו גם כאלה שנכנסו ולו רק כדי להקשיב לפלייליסט השבועי. סיימתי כל ניוזלטר בשיר נבחר, כזה שהתאים לאותו שבוע ולהלך הרוח. חברתי הטובה מיכל וגמן, הייתה הגאונה ואחראית הכתיבה המצחיקה והחריפה, שזה חלק מאוד חשוב בניוזלטר, סגנון אחר, רחוק מבנאלי. השקעתי בניוזלטר כסף, ולא מעט. זאת לצערי גם אחת הסיבות שהחלטתי להפסיק".

לפני שהחלטת לעצור את הניוזלטר, ניסית כיוונים להמשיך איתו?
"ניסיתי לחפש שותפויות. הכנסתי חברה, איריס אייזנברג זק, שיצרה לניוזלטר סרטונים מהממים באינסטה וחשבתי שככה נוכל לייצר משהו גדול יותר, אבל לא הצלחנו והאמת שגם היה לי זמן מוגבל לייצר פתרונות. הציעו לי לעבור למודל של תשלום מהיוצרים, מוסדות התרבות שעבדתי איתם או מהקוראים, אבל הרגשתי שזה לא נכון ובטח שלא רציתי שהניוזלטר יהפוך ללוח מודעות של פרסום או תוכן שיווקי".

אגב שותפויות ובחירות משותפות, תרצי לספר לי קצת על הבחירה בהורות משותפת?
"היה לי הרבה מזל. כשהייתי בת 38 רציתי ילדים ולא הייתי בקשר זוגי. חבר טוב הכיר לי את עומר ואני חייבת להגיד שזה עובד לנו מצוין. אני חושבת שהורות באשר היא, הסוד להצלחה הוא לבוא המון אחת לקראת השני. האמת שזאת השותפות הראשונה, היחידה והכי משמעותית בחיים שלי".

להפוך לאמא היה חשוב יותר מקשר זוגי. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
להפוך לאמא היה חשוב יותר מקשר זוגי. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

מהן העקרונות שחשוב להכיר כשבוחרים בדרך הזאת?
"לדעת מה את רוצה, אבל גם להיות מאוד גמישה וקשובה לצד השני, אך לא במחיר של ויתור עצמי. עומר ואני יצרנו משפחה במודל שאני מאוד אוהבת והוא גאוני בעיניי. הוא פרטנר הורי מהמם (וחתיך) ואנחנו חברים מאוד טובים, שגרים בשני בתים שונים ומגדלים ביחד 2 ילדים. לצערי יש המון נשים שמחכות ומחכות, עד שכבר נהיה קשה מאוד להביא ילדים לעולם. אני מבינה את זה, אבל עבורי לההפך לאמא, היה חשוב באותו הזמן מקשר זוגי".

אם זה בסדר לשאול, את ממשיכה בחיפושי אהבה?
"בטח!".

יש לך תובנות על רווקות בימי קורונה או פוסט קורונה?
"לא יכולה להגיד שיש לי תובנה כמו שאני עובדת בכללי לעשות עבודה פנימית כדי לזמן זוגיות טובה ורומנטית לחיים. אחד הדברים שעשיתי כדי להעמיק בתהליך הפנימי זה לעשות קורס מאמנים אצל מעיין בן ציון והאמת שזה שינה את חיי".

מאיפה נבעה הבחירה הזאת?
"הגעתי במקרה. בתקופת הקורונה הרגשתי שקשה לי, לא טוב לי ומשהו לא עובד לי. התחלתי להיחשף לתכנים שלה ומאוד התחברתי. מהיום למחר החלטתי שאני הולכת לקורס מאמנים. לא ידעתי מה זה ולא חשבתי שאהיה מאמנת בסוף. ביחסי ציבור אני עובדת עם המון אנשים וכאן יש לי גם הזדמנות לעבוד אחד על אחד עם אנשים".

לעזור לאנשים לחיות בחופש אמיתי. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
לעזור לאנשים לחיות בחופש אמיתי. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

אז את משלבת גם וגם?
"כן. אני מאמנת אנשים בכל התחומים, גם אישי, מקצועי ועסקי. העבודה שלי כמאמנת היא לעזור לאנשים לחיות בחופש אמיתי ולחזק את הערך העצמי שלהם.
אני כבר שנה וחצי בתהליך מאד אינטנסיבי בזכות האימון, אבל מעניקה גם את הקרדיט לשינויים שאני עושה בחיים לפסיכולוגית שלי, שבזכותה בין היתר, הגעתי להורות משותפת".

ערך עצמי זה ביטוי גדול, באיזה צעד קטן מתחילים?
"לדעתי מתחילים בלהיות מודעים וקשובים פנימה ולא שוכחים להכניס רוך כלפי עצמנו. להבין שאנחנו עושים טעויות וזה בסדר לעשות טעויות, זה חלק מהדרך. פשוט להיות קצת יותר בחמלה ואמפתיה כלפי עצמנו והסובב אותנו".

יש איזה ספוט תל אביבי שמעניק לך את התחושה הזאת של רוך והירגעות?
"אני גרה במרכז תל אביב ונמצאת המון בגן מאיר (בגלל הילדים), אבל זה לא מקום שמביא לי שקט. המקום הכי שקט זה באמת הבית שלי. זה המקום שנותן לי רוגע. לא רואה את עצמי עוזבת את העיר בקרוב, אבל כן הייתי רוצה שגם יהיה לי בית קיץ איפשהו".

צאו מאזור הנוחות. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)
צאו מאזור הנוחות. מירה אן בינרט (צילום: שלומי יוסף)

מה היית ממליצה לאנשים שלא מספיק משלבים תרבות ביומיום שלהם, איך ניגשים לזה?
"לצאת מאזור הנוחות. לעשות כל יום משהו קצת אחר, לנסות בכל פעם מופע מז'אנר אחר – להיפתח. ללכת למופעי מחול, מוזיאונים, גלריות והצגות שהם לאו דווקא המיינסטרים. זו יכולה להיות גם תערוכה בגלריה בשישי בצהריים, תיאטרון מילים של רות קנר או מופע קטן של נעמי יואלי, ככה לפני הדרינק של שישי".

לי זה נשמע מעולה.
"המלצות תמיד יש לי.מי שרוצה יכול לעקוב בפייסבוק שלי ואני תמיד שמחה להמליץ".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"אני כל כך הרבה זמן בעיר, שאני באמת כבר לא יודעת מה זה לא תל אביבי".

>> תומאס סלייפר: הצלם ההולנדי שהאהבה החזירה לתל אביב 64 פעמים
>> אוהד אמר: הלב היפואי שלו נשבר מחדש בכל פיגוע

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אומרים שהוא מייבש לקוחות, אבל בחורף זה דבר טוב. טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

נוכל הפסטה פותח מתי שבא לו. ואם אין לכם אנרגיות טובות – אל תבואו

נוכל הפסטה פותח מתי שבא לו. ואם אין לכם אנרגיות טובות – אל תבואו

אומרים שהוא מייבש לקוחות, אבל בחורף זה דבר טוב. טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
אומרים שהוא מייבש לקוחות, אבל בחורף זה דבר טוב. טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

הפסטה שלו הפכה לשם דבר בפלורנטין וגם מחוצה לה, והקאלט שנוצר סביב שעות הפתיחה של המקום הקטן שלו הגיע לאחד משיריו החדשים של אסף אמדורסקי. טל רשבסקי (36) בטוח רק בדבר אחד: הוא בחיים לא יתחתן שוב עם יפנית

טל רשבסקי, 36, נשוי לנטלי, ואב לשני בנים, תאו ורפאל, גר בתל אביב מגיל 12. רשבסקי הוא הבעלים ומי שמכין לכם פסטה ב-TOMETOMATOבשדרות וושינגטון בפלורנטין, מקום שמוכר בקרב יודעי דבר.מעבר לפסטה, עמוד הפייסבוק של המקום שמתופעל על ידו, הפך להיות קאלט הומוריסטי (שאף נכנס לאחד משיריו החדשים של אסף אמדורסקי) בו אפשר להבין אם בא לו לפתוח היום, או פחות.

ברגע האחרון של השיחה הוא הציע שהכותרת הראויה לראיון תהיה "נוכל הפסטה", רפרנס לאתם יודעים מי. לכל אלה שמעלים ספקולציות למה לא כל יום פתוח אצלו, ומה הוא עושה בזמן שהוא לא מכין פסטה במקום – התשובות כאן.

איך אתה מגדיר את העשייה שלך? אתה יותר שף או בעל מסעדה?
"אין לי הגדרה. שף זה תואר כבוד שאנשים נותנים לי והוא מוזר לי. בעל עסק אני בטוח לא כי אני זה שמבשל לכל הלקוחות, אני משהו אחר. בהגדרה שלי לפחות, ההבדל בין שף לטבח זה שלשף אין דווקא את היכולות הטכניות או טכניקה שיש לטבח, יכול להיות לו אבל שף הוא אדם שיודע ליצור אוכל יש מאין. טבח זה אחד שיודע לבצע. אף פעם עובדים שלי לא קראו לי שף וזה היה מוזר אם הם היו מתחילים".

טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

אתה כן הבעלים של המקום, אבל אתה לא מגדיר את עצמך כמסעדן?
"נכון. אני לא בדיוק מסעדן, אני עוף מוזר ועובד בצורה אחרת".

איך התחלת עם הפסטה והגעת לעולם המטבח?
"אני עצמאי מגיל מאוד מאוד צעיר, כמעט 16. היו לי הרבה עסקים גרועים. במשך הדרך הכרתי את נטלי אשתי, והיינו באיזה ברוך כלכלי ולא היה לנו ברור איך נצא מזה, ואז אמרתי שנפתח מקום שקוראים לו 'ניוקי שופ'. זה היה מעין ירייה אחרונה כי לא היה לנו שקל על התחת. פתחנו את המקום והוא הפך להצלחה מיידית. תמיד ידעתי שאני יודע לבשל אבל לא הייתה לזה אסמכתא חברתית, זה קצת כמו אדם ששר במקלחת ואמא שלו אומרת לו שהוא שר נורא יפה. כשפתחתי את הניוקי קלטתי פתאום שאני מקבל ביקורות מעיתונים, מלקוחות, קהל קבוע והבנתי שקורה כאן משהו. אז נוצרה התפתחות אבולוציונית של הדרך שבה אני רוצה לבשל. הייתי אדם נורא מסור למקום, הייתי זה שגם מבקש סליחה מלקוח שחיכה יותר מדי, נורא רציתי לרצות את כולם וקרסתי תחת העומס".

טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

מה קרה למקום, ואיך מניוקי נולדה-TOMETOMATO?
"סגרתי את המקום בשיא ההצלחה שלו, כי הבנתי שעדיף ככה מאשר לסגור אותו אחרי שיקרה שם איזה אסון. ההחלטה שלי הייתה לפתוח ליד זה מקום קטן, שיעבוד כשבא לי. מקום שיכניס לי כמה גרושים ויהיה מקום מפלט לעשייה שלי, כדי שאני לא אהיה בלי שום דבר. בעיקרון זה היה אמור להיות בלי עובדים, לא חשבתי שהוא יצליח. המקום להפתעתי וגם לשמחתי ולדאבוני הצליח מאוד מאוד, יותר מהקודם. עברו כבר חמש וחצי שנים".

בוא נדבר קצת על העמוד פייסבוק ״פתוח/סגור״, שנהיה כבר קאלט ברשת בפני עצמו. איך הגעת לזה?
"המקום הפך להצלחה ונשחקתי שוב, ואז הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להמשיך להפעיל אותו היא לא לפתוח אם אני מרגיש שאני לא יכול. בהתחלה הייתי תולה שלטים על הדלת וכותב בטוש 'לא הגעתי היום', העניין הוא שאנשים היו נוסעים מהצד השני של העיר, או מירושלים לאכול אצלי ומגלים דלת סגורה. יונתן, חבר שלי, שהוא גם לקוח, אמר לי 'תעשה עמוד בפייסבוק ותקרא לו פתוח או סגור וכל יום תעדכן אם פתוח או סגור', זה היה רעיון שלו האמת. ככה עשיתי וזה הפך לקאלט כזה שהעמוד יותר מפורסם מהעסק. יש אנשים בניו יורק, שכל יום קוראים פוסטים ואין להם מושג בכלל מה אני מוכר ולא מבינים מה הם קוראים".

באמת עניין אותי איך ההייפ סביב העמוד התפתח.
"התהליך היה מאוד מאוד הדרגתי. זה אותנטי, כי עם כל ההומור בפנים, אני רושם שלא בא לי כי באמת לא בא לי. הלקוחות שלי יודעים שזה נכון. זה לא גימיק כדי לעשות מזה צחוק, כי לפעמים אני באמת לא מסוגל להגיע לעבודה".

יש ספקולציות מסביב על למה אתה פתוח ולמה סגור. עסקים אחרים לא פועלים ככה בספונטניות.
"זה התחיל מזה שכשפתחתי את המקום, גם אז ניסיתי לרצות את כולם, ואז אנשים היו מתנפלים עליי שהם חיכו שעה והייתי מסלק לקוחות. לא ממקום רע, פשוט הייתי מאבד שליטה, זה קורה. יצרתי חוקים במקום שעוזרים לשמור על זה, אחד למשל זה שאני לא עונה לעולם ללקוח ששואל כמה זמן המתנה זה. לא כי אני לא רוצה או לא חשוב לי, פשוט כי הבנתי שאני לא יודע לעמוד בזמנים, אז אם הוא ממהר שלא יבוא, לא מזלזול. דבר שני, היו עליי כל מיני שיימיניגים, כמו על כל עסק. בהתחלה הייתי עונה נורא מכעס אבל עונה לכל אחד מהם, ומעלה בעמוד הפייסבוק את התגובה שלי וכל העיר צחקה מזה. כשאנשים צחקו מזה זה הפך גם בעייני לבדיחה. היום כשמישהו עושה שיימינג מכוער, זאת הזדמנות פז לפוסט מצוין".

אני מבינה שיצא לך בתקופות מסוימות גם רושם של לא נחמד ללקוחות.
"אני לא מאמין בטענה שהלקוח תמיד צודק. אני מאמין שהלקוח הוא בן אדם. אני לא מאמין שזה מגניב להיות לא נחמד ללקוח, למרות שיש כאלה שאמרו שזה הוויב של המקום. אני מאמין שאני בן אדם ושאם אין בינינו כימיה, עדיף שניפרד. כזה פשוט. יש לקוחות שאני באמת רוצה שהם ילכו וזה שווה לי את זה, ואני גם אשמח שהם יגידו לחברים שלהם לא לבוא. כי אני רוצה אנרגיה טובה, ואם מישהו מעכיר אותה אז הכסף לא שווה את זה".

מה שובר את האנרגיה? מה מוריד לך בלקוחות?
"נגיד לקוח שכל כמה רגעים ישאל אותי מה קורה עם האוכל, זה לא מתאים לי. לקוח שמבקש פעם ראשונה לשנות משהו במנה ואני אומר לו לא, והוא מתעקש, גם לא מתאים לי. אנשים שמנסים להתאים את המקום אליהם. המקום הוא הבית שלי, ומי שמגיע אליו הוא אורח שלי ואני רוצה שהוא ייהנה, אבל אם האורח לא רוצה להיות אורח במקום הזה, אז אני לא מאמין בגישה של 'תדאג שהלקוח יהיה מרוצה'. כי אז אני לא אהיה מרוצה".

פתוח מ6 וחציאני מזמין אתכם לבוא בהמונכם ליהנות מאחת מהשדרות הכי יפות בארץ אם לא בעולם , לשבת מתחת לעצי הפיקוס המבוגרים…

Posted by ‎פתוח / סגור – tometomato‎ onWednesday, October 20, 2021

יש לך השראה כלשהי, מאיטליה או ממקומות אחרים בעולם שביקרת בהם?
"יש לי השראה ממטבח שאני לא יכול לספר עליו. אני לא צוחק אבל אני לא רוצה להרחיב. זאת ההשראה הכי גדולה שלי".

איך התפתח כל העניין עם החיכוכים והלקוחות?
"אני מאמין שאני אדם עם טמפרמנט אבל התבגרתי בתוך העסק הזה. אני היום לא אביא לפרובוקציות בתוך המקום כי אני יודע שיש לקוחות שמתים על זה. אם יש לי ברירה אני מדלג ואני יודע לבקש סליחה כשפישלתי מול לקוח, וזה קורה לא מעט. אם זאת פשלה שלי אני אתנצל. אני מאמין שזה שהייתי כל כך עקשן עם חוקים בעסק, גרם לתמהיל לקוחות מאוד מיוחד ומדהים אצלי. יש אווירה טובה כי אני אוטומטית מסנן את מה שלא רציתי".

אבל זה לא רק היפסטרים שמבינים את הראש, נכון?
"לא, אוכלים במקום הזה ירושלמים, אוכלים במקום הזה עבריינים, חברי כנסת ומגישי חדשות. זה היופי במקום הזה, אבל מי שאוכל פה יודע לאן הוא בא".

יש לך לקוחות שנהיו גם חברים?
"כן, כל הלקוחות הקבועים. יש לנו אחד שאנחנו קוראים לו מרבונרה, הוא אכל איזה 5,000 קרבונרה בחמש שנים. לאחרונה הוא קיבל דיווח שיש לו כולסטרול גבוה אז הוא עבר לפסטה מרווה והפך להיות מרוונרה. הוא כל כך קבוע שאנחנו מנתקים לו כשהוא מתקשר. הוא הכי קבוע של המקום. צחקנו שצריכה להיות תמונה שלו כמו של הרב כדורי, אבל הוא לא קיבל אותה. כמעט ואין למקום הזה לקוחות לא קבועים. חצי מהשפים מהארץ אוכלים שם, חצי מהמוזיקאים אוכלים שם (למטה: שירו החדש של אסף אמדורסקי עם אזכור למקום). זה מקום כזה. בעיקר, אני רוצה להאמין שאנשים באים כי טעים להם. אני יכול להיות נחמד והעמוד שלי מצחיק אבל אף אחד לא מגיע לאכול בגלל צחוקים".

https://www.youtube.com/watch?v=AvQB1LQMJms

איך זה אז שסבבה לך לסגור כשאתה צריך?
"יש לי מקום נורא קטן, עם עלויות תפעול נורא קטנות. כסף זה לא מה שמניע אותי, לא פתחתי אותו בשביל כסף. לא הרבה יודעים את זה אבל אני עם פלטינות בכל הגוף, אז אני לא יכול לעבוד המון שעות כי כואב לי בכל הגוף. זה המקום, לטוב ולרע. זה שזה הפך למרכז זה מקסים בעייני, לא הייתה לי כוונה כזאת. מעולם לא קידמתי את העסק בשום פלטפורמה, זה קרה בטעות".

כל הזמן חוזרת בעמוד תגובה על צלפים, זאת בדיחה פנימית, מה קורה שם?
"אני לא מאמין שזה הגיע עד לטיים אאוט. זה מישהו שהתקשר פעם אחת לשאול אם יש טייק אווי והתחיל לשאול שאלות מטומטמות אם יש שמנת ואם יש צלפים באווירת הומור. זה נהיה גל וכל העיר שואלת אותי אם יש צלפים".

אז יש או אין?
"אין צלפים".

וכשסגור, איך אתה מבלה בזמן הפנוי?
"מתקן את האופנועים שלי בסלון. אשתי לא אוהבת את זה. ואני בהתקפי חרדה, אני בן אדם מאוד חרדתי אז בימי חופש שלי אני בחרדה מהיום למחרת כי אני יודע שאני עובד".

טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

אתה מחליט בבוקר אם סוגרים או לא?
"זה מאוד משתנה. אם קבענו משמרות בקבוצה של העובדים שנקראת 'רוב הזמן סגור', אז כל מי שרוצה יכול לשלוח 'לא בא לי לעבוד היום', לא צריך לשקר על חולי. אם יש היענות אז מחליטים לא לבוא לעבודה, אבל אם מישהו רוצה לעבוד אז באים. אני לא אתקע את העובד שלי אם הוא ממש רוצה לעבוד, אבל בגלל זה יש הרבה עובדים שעזבו או נעזבו, כי הם רצו לעבוד יותר מדי וזה התיש אותי".

אין כזה דבר משמרת בלעדייך?
"לא. היה פעם אבל זה כבר לא קורה. אני פריק קונטרול וגם סובל מהתקפי חרדה מטורפים. העסק הזה הוא מן תרופה. לפני כל משמרת אני קם בבוקר בדיכאון, אני יושב במרפסת שעתיים ומעשן ואומר 'לא מבין מה עשיתי רע בחיים שזאת העבודה שלי', ואז אני בא לעבודה ואני בתוך הפיק ופתאום יש איזה מיוט על כל טחינת המוח הזאת שיש לי בגלל הפרעת קשב וריכוז. כאילו מישהו שם אותי על מיוט וכל הצרות הולכות הצידה, כי אין לי זמן לחשוב עליהן ואני נזכר כמה אני צריך את העסק הזה. זה קצת כמו נישואים לא טובים שמאוד אוהבים אחד את השני. אני אוהב את המקום הזה ממש, ושונא אותו ממש".

כבר חשפת פה קצת עלייך, אבל מה עוד האורחים במקום לא יודעים עלייך?
"אני מאוד ורבלי, רובם יודעים שהיה לי סיבוב אחר בחיים לפני שהכנתי אוכל. כולם יודעים שאני פסיכי. מה עוד הם לא יודעים עליי? שהייתי נשוי פעם ליפנית".

אם היית צריך לכתוב ספר שקוראים לו "סודות הפסטה" מה הייתה השורה הראשונה בו?
"אני לא אתחתן שוב פעם עם יפנית".

טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)
טל רשבסקי ( צילום: רן בירן)

יהיה מוגזם לשאול אותך איזו פסטה במקום אתה הכי אוהב?
"הסלמי ביי פאר, הכי פחות מעריכים אותה במקום והיא הכי טעימה. חמאת המרווה היא הכי נמכרת ואני יכול להבין למה, יש לה מנעד טעמים הכי גדול".

יש לך תכניות להתרחב לעוד מקומות?
"אני אשמח אם איזה אוליגרך יגיד לי שהוא רוצה להפוך אותי לאייקון, ואני אהיה דוגמן של פרסומות לשמפו, או פרזנטור של ב.מ.וו. אבל ממש לא בא לי לבשל באף מקום נוסף בעולם. אני גם מתעורר באחת בצהריים אז אין לי זמן לפתוח עוד מקום".

איך זה מסתדר עם הילדים?
"יש לי את האישה הכי מדהימה בעולם. ואני עושה דברים ונותן מעצמי כשאני ער".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"לשבת בבתי קפה ולהתמרמר".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

תל אביב היא מוזיקה: "המקצוע שלי קריטי לחיים שלנו כחברה"

תל אביב היא מוזיקה: "המקצוע שלי קריטי לחיים שלנו כחברה"

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

בגיל 64 אביגיל ארנהיים היא המנהלת של מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, יש לה אולם חדשני, 37 פרויקטים על הראש, וקהילה מקצועית שלמה לשרוד איתה את תלאות הקורונה. "המקום הזה הולך לפרוח", היא אומרת // "האנשים שעושים את תל אביב", מדור אופטימי עם ועל האנשים שמשנים את תל אביב

21 בינואר 2022

אביגיל ארנהיים, 64, נשואה +3 ילדים ו-2 נכדים. גרה בתל אביב משנת 1979, מנהלת את עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, נגנית, מנהלת מוזיקלית ושחקנית פרינג'. בימים האלו העמותה חונכת את סטודיו אנט, על שמה של אנט סלין, בתה של פליציה בלומנטל. הסטודיו משמש אולם קונצרטים בקונספט חדשני בו הבמה כל הזמן זזה, הקהל מעורב יותר, והמוזיקאים יכולים ליצור עוד דרך לתקשר עם היצירה.אביגיל היא קיבוצניקית במקור, אבל בשבילה תל אביב היא בהחלט כפר קטן עם אווירה משגעת.

איך התחלת את דרכך בעולם המוזיקה והיצירה העצמאית בתחום?
"בהשכלה האקדמית שלי אני נגנית קלרינט, ושם התחלתי. מצאתי את עצמי מנגנת קלרינט בתזמורות בתור נגנית נוספת ומתוך זה הגעתי לנגן מוזיקה חדשה של מלחינים שחיים פה בארץ. זה התחיל אצלי קשר לקבוצת המוזיקה 'נובה', אותה התחלתי לנהל ב-1989. ניהלתי את הקבוצה והובלתי אותה לכמה הפקות מעניינות בתחום היצירה הישראלית האמנותית ותוך כדי גם ניגנתי את היצירות וגידלתי שלושה ילדים. ואז, נפתחה אפשרות להגיש מועמדות לניהול תכניות המוזיקה במוזיאון תל אביב. זה מאוד קסם לי כי קצת התעייפתי מהעבודה בתזמורות והחזרות והקונצרטים בערב והילדים בבית".

בכל זאת לנגן בשעות לא שעות.
"כן. בשנת 94' התחלתי לעבוד שם במוזיאון. הכרתי אנשים מקסימים והפקתי את הביאנלה למוזיקה בת זמננו. בעבודה במוזיאון הכרתי את אנט סלין, הבת של פליציה בלומנטל. כשנתיים אחרי זה הם חנכו את מרכז המוזיקה בספריה ברחוב ביאליק, על שם פליציה בלומנטל. אנט הייתה קשורה מאוד למוזיאון והייתה מוזיקאית בפני עצמה והתחלנו לפנטז על כל מיני דברים. בין היתר, היא פנטזה על פסטיבל לזכרה של אמא שלה ובשנת 1999 אותו פסטיבל נולד. אז נודע לי גם שהיא הקימה עמותה שתפיק את האירועים במרכז. הם חיפשו מנהלת. אחרי שנתיים של חיפושים היא פנתה אליי ושאלה אם אני מוכנה לעשות את זה בכל זאת. בשנת 2001 התחלתי לנהל את העמותה, תוך כדי התפקיד במוזיאון. חשבתי שאני יכולה לעשות את שני הדברים האלו, ודי מהר הבנתי שזה לא הולך וצריך להפריד".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

ומאז את מנהלת העמותה?
"כן, עזבתי את המוזיאון בשנת 2006 והקדשתי את כל זמני, ואני אומרת 'כל זמני' למרות שאז גם התחיל אצלי החיידק של המשחק. התחלתי ללכת לחוג תיאטרון למבוגרים. רציתי לחזור לבמה, בתור שחקנית חובבת, חשבתי שיהיה נחמד. התקדמתי בתוך קבוצות החובבים והגעתי לפרינג'. עבדתי עם במאי בשם נועם בן אז"ר, ואחר כך במאי בשםאריאל אפרים אשבל, תמר רבן, גיא גוטמן ובמת מיצג, ובתיאטרון תמונע שיחקתי בהצגה "כפית אוקיינוס", עם חברה טובה בשם אנה גלפנד.

ואיך הקורונה השתלבה בעשייה הזאת?
"היא הפסיקה את הפקות התיאטרון שהייתי מעורבת בהם, ונכנסתי בעמותה לפרויקט ענק שכלל את עזיבת הספריה בביאליק. זה קרה ביוני 2020. סיכמנו עם העירייה שאנחנו עוזבים את הספריה תוך שנה, והתחלנו לחפש מקום חדש. באוגוסט מצאנו מקום חדש, ובאוקטובר 2020 חתמנו חוזה. באוקטובר 2021 כבר התחלנו לעבוד במקום החדש שנקרא סטודיו אנט, והוא ממוקם בשביל המרץ 2 בתל אביב. זהו האתגר והשמחה הגדולה שאני נמצאת בה".

מה מיוחד במקום?
"הוא אולם קונצרטים אינטימי, שנבנה כך שאין במה מאורגנת בצורה ברורה. הנגנים או היוצרים יכולים לקבוע להם איפה הבמה תהיה בחלל, והקהל יסתדר לפי זה. זה היה חלום שמאוד רציתי שיקרה. לאתגר את העולם הזה של המוזיקה הקאמרית והמוזיקה החדשה דרך חלל שיאפשר את זה".

זה רעיון שנולד מהניסיון שלך בתיאטראות פרינג'?
"גם וגם, וגם שוטטתי בעולם וראיתי איך במקומות אחרים מתייחסים לקשר הזה של קהל ומופיעים. איך מערבבים את הדברים ולא נותנים לקהל לשבת כל כך בנוח מצד אחד, ומצד שני, שומעים את המוזיקה אחרת כי היא מוגשת אחרת. לא באולם מדורג בקומות. כל העניין של הווידיאו והיצירה הרב תחומית, שמאוד חזקים באומנויות הבמה, חייב אותנו לצעוד לשם".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מה כוללת הפעילות של העמותה פליציה בלומנטל למוזיקאים ומוזיקאיות עצמאיים?
"אנחנו ארגון גג למוזיקאים עצמאיים, בנוסף להיותנו מפיקים של פסטיבל וסדרות קונצרטים. עבודה רבה מושקעת בקידום קבוצות קאמריות ופרויקטים של מוזיקאים עצמאיים. אנחנו מנהלים היום 37 פרויקטים וקבוצות בתחומי המוזיקה השונים, לא רק מוזיקה קלאסית. בפרויקטים יש לנו מצד אחד סדנא לזמרים ומצד שני שוברטיאדה, שזה פסטיבל קצר. מהצד האחר לנו גם את מקהלת "ראנה"- מקהלה מעורבת שלנשים ערביות, יהודיות ונוצריות ביפו, ואת מקהלת "אודיאנה" מהרדוף. יש קבוצות של מוזיקה חדשה, קלאסית ואתנית ולכל אחת יש את הצביון שלה סביב המנהל המוזיקלי שמוביל אותה".

אנחנו בעיצומו של הגל החמישי, בתקופת מגפה שפגעה רבות בעצמאים בכלל וביוצרים ומוזיקאים בפרט. איך את מתמודדת אישית ואיך המרכז מסייע ליוצרים?
"באופן אישי אני בסדר גמור, אני ממשיכה לעבוד ולנסות לצאת מכל סיטואציה במצב טוב. בגל הראשון של הקורונה זה תפס אותנו כמה ימים לפני פסטיבל מוזיקה בינלאומי במוזיאון תל אביב. זה היה כאב גדול. חודש אחרי זה התחלתי לעשות שיחות מוקלטות עם מלחינים ומלחינות מובילים ומובילות בישראל. זאת אפשרות להכיר את האנשים האלו שבדרך כלל רק רואים את השם שלהם בתוכנייה. אלו שיחות מקצועיות לחלוטין, בלי פוליטיקה, שיחות על העולם שלנו ואיך אנחנו רואים אותו. התחלנו להקליט את הקבוצות בקונצרטים. החוויה הזאת של הקלטה וצילום בשנה וחצי האלו לימדה אותנו הרבה, ובעיקר כמה אנחנו אוהבים קהל וכמה הוא חשוב לנו לביצוע ולהתפתחות של כל הדבר הזה".

ומה בנוגע לפרנסה של המוזיקאים?
"ניסינו למצוא לזה פתרונות. מצאנו פתרונות דרך קרנות, פיצויים כאלה ואחרים ופורום מוסדות תרבות שעשה עבודה נפלאה לכולם, וכמובן אנחנו כארגון גג, הצלחנו להוביל את הכספים האלו למוזיקאים. כרגע בסטודיו אנט אנחנו מנסים שהם יבואו וינגנו ויעשו את הכי טוב שאפשר. זה קשה כי ברגע שהקהל מתחיל לבטל את ההגעה זה פוגע מיד בהכנסות של המוזיקאים. אני מקווה שנתאפס על עצמנו בזמן הקרוב. זה לא נראה טוב כרגע".

אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)
אביגיל ארנהיים (צילום: שלומי יוסף)

מהו הרגע הכי מאתגר שזכור לך מהשנתיים האחרונות של ההתמודדות עם הקורונה בתפקידך?
"דווקא אחד שלא שייך לקורונה. במאי 2021, אחרי שביטלנו פסטיבל בגל הראשון של הקורונה, ניסינו לעשות אותו שוב וקבענו אחר כך סופי שבוע מוזיקליים בסוזן דלל. בפברואר היה ברור שבמאי 2021 יהיה נהדר, כי הכל כבר חזר לשגרה, תכננו סוף שבוע נפלא של הקבוצות וארגון הגג. ואז הגיע מה ששבר אותנו: המלחמה והטילים שנפלו בתל אביב. ביום חמישי לפני האירוע חיכינו לעדכון אם תהיה הפסקת אש או לא וקב"ט עיריית תל אביב עדכן שלא יהיו אירועי בסוף השבוע הזה. שוב נאלצנו לבטל הכל ולהחזיר את הכסף לקהל, שכל כך הלך איתנו וכל כך היה איתנו".

מה מחזק אותך בימים האלו?
"אני מרגישה שהמקצוע שאני עוסקת בו הוא קריטי להמשך החיים שלנו פה כחברה. בגלל שאני מתעסקת בזה כל כך הרבה שנים, יש לי תפקיד מאוד חשוב בלשמור על הסצנה הזאת, לשמור על אנשים שעוסקים בה. כל כך גדלתי עם המקצוע הזה ואני מרגישה שעכשיו אני חייבת להשאיר אותו במצב טוב, עם רווחה, עשייה ואופק. שתהיה סצנה גדולה ורחבה עם הרבה מוזיקאים שיכולים להתפרנס ממנה וגם להרגיש קהל שמעניין אותו לבוא ולשמוע את מה שהיוצרים העצמאיים עושים פה. יש לי כוח לעשות את התפקיד הזה ואני רוצה לעשות את זה. זה מה שמחזיק אותי בעשייה".

ואגב אופק, מהם הפרויקטים הקרובים והיעדים של העמותה והסטודיו?
"מאחלת לסטודיו לפרוח. הוא התחיל בתנופה גדולה. השבועיים האלו שלא ברור מה קורה עם נדבקים ומאומתים הכניסו חוסר בהירות אבל כבר השבועיתקיימו שלושה קונצרטים ואנחנו לא נבטל אותם. המקום הזה הולך לפרוח ולתת הרבה פידבק, גם למוזיקאים וגם לקהל, לאיך מוזיקה יכולה להיראות ולחוות אותה כקהילה. במרץ אנחנו מתכננים פסטיבל במוזיאון תל אביב, והולך להיות מאוד מעניין. יש כל הזמן רעיונות שמגיעים והלוואי שנוכל ליצור חצי מהם. למזלנו יש הרבה רעיונות ואנרגיות טובות של יוצרים פה".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"התחושה של כפר בתוך עיר, שאני יורדת לרחוב, במרכז העיר ואני מזהה הרבה אנשים שאני מכירה. יש לנו עיר נהדרת לחיות בה, עם אווירה כל כך טובה, אז הצפצופים ברחובות והלכלוך לא מפריעים לי בתחושת הכפר בתוך העיר הזאת. כל גינה שבונים וכל עץ ששותלים עושים פה תיקון. העירייה עושה עבודה מצוינת לדעתי".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אפריל 2020
"פגשתי נשים עם סיפורים קשים. מה שמשותף לכולן זה שהרשות לא עושה את העבודה שלה". אוהד אמר (צילום: רן בירן)
"פגשתי נשים עם סיפורים קשים. מה שמשותף לכולן זה שהרשות לא עושה את העבודה שלה". אוהד אמר (צילום: רן בירן)

הלב שלי נשבר עם כל פיגוע. אנשים ביפו באמת רוצים שותפות

אוהד אמר, מאופקים במקור ויפואי בהווה, הוא עורך דין ואקטיביסט שמנחה את הקליניקה לייצוג אוכלוסיות בפריפריה. המשרד שלו הוא ספסל ברחוב...לכתבה המלאה
נטלי זיצ'יק (צילום: איליה מלניקוב)
נטלי זיצ'יק (צילום: איליה מלניקוב)

"יש עיוורים שגם אם לא ראו אף פעם, יכולים לגעת בבד או בגזרה של בגד ולדעת לבד מה מתאים להם"

נטלי זיצ'יק, 27, רווקה, סטייליסטית לעיוורים ולרואים. הגיעה לתחום כדי להתנדב ולעזור, מאז עוזרת לאנשים עיוורים לבחור בגדים ולהרגיש טוב עם...לכתבה המלאה
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!