>> פורסם לראשונה ב-21 בספטמבר 2025
מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>>רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• חמישה כוכבים
• סרטים מומלצים
• המסך

ב-5 במאי 1940 מגיעים שני צעירים לתחנת הרדיו בבריסל. ברה התימהוני (בימינו ודאי היו מאבחנים אותו כבחור על הרצף) אוהב צלילים מכל הסוגים, ודודו העובד כשרת ברדיו מסדר לו התמחות אצל טכנאי הקול. אלזה היא שחקנית שמאחרת לאודישן לתסכית. השניים נתקלים זה בזו, וזאת תחילתו של סיפור אהבה יפה, רק שהכותרות בפתיחה מספרות לנו שעוד חמישה ימים הנאצים יפלשו לבלגיה, וכשאלזה חוזרת הביתה אנחנו מגלים שהיא יהודיה. סצנת הפתיחה מתרחשת בתחנת רכבת, שם ילדים יהודים שחצו את הגבול ללא אישור מגורשים בנימוס בחזרה לגרמניה. משם והלאה "רדיו בריסל" לא מרבה בסצנות טיפוסיות של סרטי שואה, וזה חלק ממה שהופך אותו לסרט עדין ויפה שכדאי לכם לשים לב אליו.

>> נטרף המוח: רצינו אקשן. רצינו דם. מה לעזאזל ראינו עכשיו
>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

ב-1981 בריאן דה פלמה כתב וביים את "התפוצצות", שגיבורו הוא טכנאי קול בסרטים שיוצא לפארק להקליט רחשי לילה. מאז המותחן הנהדר הזה אני לא זוכרת עוד סרט עלילתי שהקדיש כל כך הרבה תשומת לב לאיך נוצרים אפקטים קוליים. ברה, בגילומו של ג'ף הלמנס (Jeffe Hellemans), הוא גיבור שובה לב. הוא אינו מרבה לדבר, ומבטא עצמו בצלילים שהוא מפיק מכל מיני דברים. הוא גם שומע דברים שחולפים ליד האוזן של רובנו, וזה תורם לסרט רובד קולי עשיר (אם כי לפעמים מוזיקת הרקע מחרישה את הרעשים).

סיקוונס מרתק מוקדש לעבודה על תסכית רדיו על פי "הטיסה מעל האוקיאנוס" מאת ברטולד ברכט – יצירה שנכתבה בהשראת טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו יורק לפריז ב-1927. במאי התסכית מתלהב מהמסר שטכנולוגיה יכולה לאחד את האנשים ומעדיף להתעלם מהעובדה שלינדברג תומך בנאצים. משום שהבי.בי.סי שלחו בטעות הקלטה לא נכונה, ברה נדרש לאלתר צלילים של מטוס ולצורך כך מפרק את האופנוע של דודו.

במקביל, אלזה (פמקה ונהובה), שהגיעה עם אביה ואחותה מווינה, מתחמקת מהפקיד באגף משאבי אנוש, שמבקש לראות תעודת זהות וכתובת. בעצם פנייתה לרדיו היא ממרה את פי האב, שרוצה לעזוב את בלגיה בהקדם ומבקש ממנה להישאר תחת הרדאר. אלזה היא צעירה שאפתנית ומתריסה שלובשת מכנסיים (ומה שנראה כחולצה הפוכה) ונמאס לה להמשיך לברוח. בהקשר היסטורי שונה היינו מזדהים בקלות עם הבת המורדת, רק שכאן אנחנו יודעים שהאבא צודק.

בזמן שהאיום הנאצי מרחף על פני הסרט, החיזור החינני בין ברה ואלזה לוקח אותו להפלגות של פנטזיה רומנטית, שמשתלבות יפה עם התפאורה התקופתית. התמונות הפנורמיות של בריסל כפי שהיא נראית מעליית הגג בה מתגורר ברה אולי נוצרו בכלים דיגיטליים, אך הן נראות כמו ציורי הרקע על זכוכית שבהם השתמשו בהוליווד של שנות הארבעים, בתוספת מודלים מוקטנים.

המרחב הסוגסטיבי של בניין הרדיו המודרניסטי, עתיר הקומות והמדרגות, מאוכלס בעוד שלל דמויות – מנהל התחנה הסימפטי שמתיימר לגונן על עובדיו (אבל הם מתבקשים להיות מקצועיים ולספוג אנטישמיות והטרדות מיניות בלי להתלונן), טכנאי הקול הנרגן, כוכב התסכיתים הוותיק שמתגלה כפשיסט, הדוד והדודה הנחמדים שברה מבלגן להם את הדירה. כולם מאוירים היטב, ומחזיקים אותנו מעוניינים.

הסרט סופר את הימים לקראת הפלישה הנאצית, וסצנת השיא מתרחשת עם הגעתם. דווקא בשלב הזה הבחירה הפיוטית של הבמאי הפלמי פרנק ון פאסל פחות עבדה לי. אבל הסיום יפה. ון פאסל הוא במאי ותיק, שסרטו המפורסם ביותר עד כה היה "Manneken Pis" עתיר הפרסים מ-1995 (אחרי כן הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). זה סרטו הראשון שמופץ בישראל, מן הסתם בשל ההקשר היהודי. יש בו פרטים היסטוריים מעניינים, אבל בעיקרו זה סיפור אהבה עתיר צלילים שמצליח להימנע מהמהמורות הטיפוסיות לסרטי שואה.

4 כוכבים
The Soundman בימוי: פרנק ון פאסל. בלגיה 2025, 120 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• סרטים מומלצים
• בלגיה

סדרת סרטי "הטורף" ידועה בתור סדרת סרטים מדממת ואלימה וממש לא לילדים, אך בשבוע שעבר הגיע לדיסני+ "הטורף: שטח פראי", הסרט הראשון בסדרה שמתאים לגילאי 13 ומעלה על פי שיטת הדירוג האמריקאית, לאחר צפייה שהרגישה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת, אני מוכרח להודות. זה כנראה הסרט הכי גרוע בסדרה.

>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

הסרט מתחיל בטלנובלה משפחתית עם שני אחים מגזע היאוצ'ה האכזרי. דק הוא האח החלש במשפחה, ולכן האב מצווה על האח החזק יותר להרוג אותו. במקום זאת האח מקריב את עצמו ושולח את דק לכוכב אגדי כדי לצוד את הקאליסק, יצור מסתורי שלא ניתן להרוג. הכוכב מתגלה כקטלני ביותר עם צמחייה מבעיתה, יצורים ענקיים ואתגרים שדק לא יכול להתמודד איתם לבד, ולכן נחלצת לעזרתו אנדרואידית – או סינתטית, לפי עולם הסרט – בשם תיאה (אלה פנינג). לצד קופה חייזרית, השלישייה הולכת להוכיח שמשפחה היא מעל הכל. או משהו כזה.

מדרמה משפחתית הסרט הופך לקומדיית חברים עם אינטראקציות משעשעות לפרקים אך מאוסות לעתים תכופות יותר. יכול להיות שקופת החלל נוחתת בידיים של דק הטורף ברגע קומי אחד, וברגע אחר הטורף צוחק על האנדרואידית נטולת הרגליים, וברגע אחר האנדרואידית זורקת הערה שנונה? לאורך כל הסרט השאלה היחידה שעלתה לי לראש היא "באיזה סרט לעזאזל אני צופה"?

אני מודה שציפיתי לסרט קצת אחר. בעקבות הסגנון של הסרטים הקודמים, אני ציפיתי לסרט שקט יחסית על טורף שנוחת בכוכב זר ופוגש אנדרואידית שאיתה הוא משתף פעולה, למרות הגבלות השפה. לא חשבתי שמדובר בסרט עם כל כך הרבה דיאלוג, ובטח שלא דיאלוג כל כך מבלבל.מצד אחד אלה פנינג מדברת אנגלית, מצד שני המערכת שלה אומרת שהיא מדברת בשפת היאוצ'ה, מצד שלישי בשלב אחר של הסרט היא נשמעת מדברת בשפת היאוצ'ה, אבל אנדרואיד אחר לא מבין את שפת היאוצ'ה למרות שהוא אנדרואיד. בקיצור, זה לא מרגיש כמו "הטורף", אלא יותר כמו "שומרי הגלקסיה" ביקום של "הטורף".

הסיבה המרכזית שבגללה רבים אוהבים את סרטי "הטורף" היא שמדובר בחייזר קטלני שרוצח אנשים באופן ברוטלי. הוא יצור מטיל אימה, מכונת ציד שהורגת בשביל המשחק, וההתמודדות של בני האדם איתו היא שיוצרת עניין. לא מעניין אותנו מה הרגשות של הטורף או איך הוא התגבר על הדאדי אישיוז שלו. אנחנו רוצים לראות אותו מחסל בני אנוש או דמויי אנוש בזה אחר זה. גם מזה יש בסרט.

"הטורף: שטח פראי" מציג שני הישגים בלבד: הראשון הוא שהאקשן מצוין. באמת. המרדפים, הציד, האפקטים והיצורים החייזריים שאיתם דק צריך להתמודד, אלה עובדים נהדר. ההישג השני הוא היכולת המרשימה של דן טרכטנברג, הבמאי, לדחוק במגבלות הגיל לא פחות מסם ריימי שעושה את זה כבר עשרים שנה. תמונות מטרידות כמו גלגלי עיניים משתנים או מחט שנכנסת לאוזן עדיין מטרידות גם כשמדובר בסרט לגילאי 13 ומעלה.

בדיוק בגלל שתי הסיבות האלה: לא ברור למה זה לא סרט אנימציה.הרי רוב הסרט הוא גם כך ערימת CGI, והסרט הקודם שהיה כולו באנימציה הוכיח שזה יכול לעבוד. חוץ מזה, דק עצמו הרבה פחות מאיים או מפחיד מהטורפים שכבר ראינו בסרט הקודם. הניסיון להפוך את הטורף לאנושי נראה הרבה יותר מגוחך בלייב אקשן ורק הורס.

זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב אם רק היו שומרים על הזהות שהפרנצ'ייז בנה לעצמו בשנים האחרונות. "טרף" משנת 2022 היה הפתעה מוחלטת, בלי הרבה דיאלוגים, סיפור חזק ולא מעט חידושים לפרנצ'ייז. בסרט "רוצח הרוצחים" ששוחרר בקיץ האחרון ראינו את אחת הגרסאות המפחידות של הטורף עם סצנות אקשן מדהימות שגם משכללות את היכולות הקרביות של היאוצ'ה. בסרט הזה נעדר לחלוטין הקסם שהיה בסרטים הקודמים ותחת זאת אנחנו מקבלים קומדיית אקשן קלילה על חבורה שמורכבת מאנשים שהחברה הוקיעה שמוצאים מקלט אחד בשני. מה לעזאזל.

אין בעיה שיעשו "הטורף" לבני נוער, אבל "הטורף: שטח פראי" הוא לא התשובה. אין צורך בסיקוול ואין סיבה לראות את אחד החייזרים האהובים בתולדות הקולנוע מקבל ערכים אנושיים ובני לוויה חמודים ומצחיקים שילוו אותו לאורך הדרך. אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים קרביים נשפכים ואנחנו רוצים אקשן-אימה עשוי היטב כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. לא כל דבר צריך להפוך לסרט של דיסני, גם אם הוא בדיסני+.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מדע בדיוני
• דיסני+

בואו נתחיל מהתסריט. למתיו רובינסון, האיש שכתב וביים את "המצאת השקר" – יחד עם ריקי ג'רווייס שאהב את התסריט המקורי שלו והצטרף למסע – היה עוד רעיון מגניב. כלומר, "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" אינו יוזמה מסחרית של אולפן, אלא הוא תולדה של רעיון מקורי של אמן יוצר, וזה כבר טוב. אמנם התסריט והסרט קוששו חלקי רעיונות מיצירות קודמות, וכמה מהם מעוררים שאלות שאינן מקבלות מענה מספק, אבל יש בו שילוב מבדר של תמות עדכניות עם הגיון מטורלל, ויש בו את סם רוקוול.
>>הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

קשה לדמיין מישהו אחר מוביל את הסרט הביזארי הזה, שכמו נכתב במיוחד עבורו. על פי רובינסון, כשעבד על התסריט הוא חשב על רוקוול כאבטיפוס של הדמות, וכתב את הדיאלוגים על פי דפוסי הדיבור והקצב של השחקן הנהדר הזה, בלי לדעת שיזכה לעבוד עם מקור ההשראה עצמו. כולנו זכינו, כי רוקוול יש רק אחד.

נקודת המוצא – איש מוזר שנראה כמו הומלס, עטוף במעיל פלסטיק נוטף מים שאליו מחוברים צינורות, נכנס לדיינר ומכריז שהוא בא מהעתיד. לדבריו עומדת להתרחש אפוקליפסה נוראה, ורק הוא, בעזרתם של כמה מיושבי הדיינר, יכולים להציל את העולם מבעוד מועד. כלומר, בשעה הקרובה. העניין הוא שהוא כבר ניסה את זה 116 פעמים, ותמיד נכשל, כי עדיין לא מצא את ההרכב הנכון של הקבוצה. איך הוא יודע שדווקא בדיינר הזה ברגע הזה נמצאים האנשים שהוא צריך? לכך לא נקבל תשובה.

אף אחד לא שש להיענות לקריאה, אבל בהדרגה מתקבצת קבוצה של אנשים שאף לא אחד מהם יודע קונג פו או כל אמנות לחימה אחרת. והם יוצאים לדרך בלי לדעת לאן ולמה פניהם מועדות. אבל לפני שהוא ממשיך קדימה, הסרט חוזר אחורה לספר את סיפוריהם של ארבעה מהמצטרפים – שני מורים (מייקל פנייה וזאזי ביטס), אימא שכולה (ג'ונו טמפל) וצעירה בשמלת נסיכה מלוכלכת (היילי לו ריצ'ארדסון). די מהר מתברר שהאיום הגדול על העולם הוא הבינה המלאכותית, שכבר החלה להשתלט עליו.

סיפורי הרקע של הדמויות נראים כמו פרקים (טובים) ב"מראה שחורה", בעוד זה של האיש מהעתיד נגזר מ"שליחות קטלנית". אבל ברוחו הסרט מזכיר את "הכל בכל מקום בבת אחת", בעומס של הרעיונות ובעיקר בהציגו דימוי לואו טק של האביזרים העתידניים שהגיבור נושא איתו. באחת הסצנות המסך מתמלא ביצורים מעוותים שנראים כוואריאציה על הצעצועים המוטנטיים ב"צעצוע של סיפור".

בסיפור הרקע השלישי, שמתחיל עם רפרנס מבודח לסינדרלה, התחלתי לחוש עייפות מסוימת, אבל זו התפוגגה כשחזרנו להווה, שבו החבורה נעה ברחובות אפלים ובחצרות אחוריות לעבר הבית שבו מעוצב ברגעים אלה ממש העתיד האפוקליפטי. בדרכם הם נתקלים בצמד מתנקשים (שלא ברור מי שלח אותם) ובמכשולים נוספים. כל השחקנים, ובראשם רוקוול, מכווננים היטב לטון הפרוע של הסרט. אך למרות היותו פרוע, התסריט בכל זאת נופל לתבניות מוכרות, ובשלב מסוים התחלתי לצפות מהלכים עלילתיים. זה פגם באלמנט ההפתעה המבוקש.

על הבימוי המשוחרר חתום גור ורבינסקי, שזה סרטו הראשון מזה עשר שנים. כזכור, זה האיש שביים את ארבעת סרטי שודדי הקאריביים ואת "רנגו". אבל סרטו האחרון, "מרפה לבריאות" מ-2016, כשל בקופות, והפרויקטים הבאים שעבד עליהם לא הבשילו. מבחינה זו, "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" הוא סוג של קאמבק. לורבינסקי תמיד היתה העדפה לאנטי-גיבורים, גם כשעבד בלב ליבה של המערכת ההוליוודית. הפעם הופקד בידיו תקציב מצומצם שרובו הושקע, כך נראה, בסצנות האחרונות. זה מאפשר לו להשתטות בלי לעשות חשבון. רוב הזמן הסרט מבדר (הוא בכל זאת ארוך מדי), והדימוי החוזר של בני עשרה צמודי סמארטפונים כזומבים הוא מצחיק ומבהיל כאחד, מה שהופך אותו לסרט של הרגע. בהצלחה, תהנו.
3.5 כוכבים
Good Luck, Have Fun, Don't Die בימוי: גור ורבינסקי. עם סם רוקוול, ג'ונו טמפל, היילי לו ריצ'ארדסון. ארה"ב 2025, 134 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טכנולוגיה
• סרטים מומלצים

הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה מתארת את הטבח בכנסיה, ששולח את "הכלה" למסע הנקמה שבסופו היא רוצה להרוג את ביל. בשלב מסוים הכלה, הנמצאת בהריון מתקדם (אומה תורמן), אומרת שהיא רוצה לצאת לנשום אוויר ופונה לעבר הכניסה. לפתע נשמעים צלילי חליל מרוחקים, והיא מחייכת לעצמה. נראה שהנעימה המתנגנת בראשה מעלה בה זיכרונות נעימים. אבל אז היא קולטת שהחלילן באמת נמצא שם, מחוץ לכנסיה, והיא עוצרת. על פניה נפרשת הבעה מתוחה, והיא ממשיכה החוצה בחשש.

כך מתגלה לעינינו לראשונה האיש שבכותרת, יושב ומנגן בחלילו. החיוך הזה, רגע לפני שהבינה שביל (דיוויד קאראדין) אכן שם, מספר לנו שהיתה ביניהם אהבה לפני שהחליטה לעזוב את יחידת המתנקשים שלו ולהיעלם בטקסס. "Hello Kiddo" הוא פונה אליה, במה שנשמע ככינוי חיבה – קידו באנגלית זה "ילדונת". אבל בהמשך נגלה שזה גם שם המשפחה שלה. שמה האמיתי, ביאטריקס קידו, לא נחשף עד כה, ויופיע לראשונה בשלב מאוחר יותר בסרט. הכינויים השונים שהוענקו לגיבורה על פני השנים הם התמה הדרמתית המרכזית של סיפור הנקמה הזה. הכינוי החדש שתקבל ממש בכותרות הסיום הוא רגע מרגש במיוחד, שיותר מדי אנשים מפספסים משום שהם קמים לעזוב לפני כן (שימו לב גם על איזה כינוי טרנטינו בחר לדלג בכותרות הסיום).

"איך מצאת אותי?", שואלת קידו מחוץ לכנסיה שבתוכה נערכת חזרה לטקס החתונה שלה, והדיאלוג שמתפתח ביניהם נותן לה תקווה שאולי ביל יהיה נחמד. הם מתחילים להתקרב בזהירות זה לעבר זו, והמצלמה מתמקדת ברגליה ההולכות שמאלה, ואחרי כן ברגליו ההולכות ימינה, עד שהם נעמדים זו מול זה כמו לפני דו קרב (אנחנו באל פאסו, טקסס, אתר תואם מערבון). בצפייה הרציפה בגרסה המלאה, שעלתה בבתי הקולנוע, הבחנתי לראשונה שאותם הדימויים – רגליו הולכות ימינה ורגליה הולכות שמאלה – מופיעים מוקדם יותר בסרט (כלומר בחלקו הראשון), כשפניו של ביל עדיין לא נחשפו לצופים. עכשיו הבנתי שהדימויים המוקדמים נשתלו בשתי סצנות נפרדות, כהדהוד מטרים של פגישתם המיוחלת. וזה רק אחד המרכיבים בסרט האדיר הזה, שנפגע מהחלטה המקורית של אולפני מירמקס להוציא אותו למסכים בשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה.

כשצפיתי בחלק הראשון לפני 22 שנה, כתבתי ש"מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועי, טרנטינו עשה כאן זינוק נמרי, ולראשונה הוא מפגין וירטואוזיות של מאסטר. אבל מבחינות אחרות, אחרי הבגרות האנושית של 'ג'קי בראון', 'קיל ביל', או לפחות חלקו הראשון, נראה כמו חלום של ילד סוטה, לפני שהגיע לבגרות מינית". רק כשיצא החלק השני השתכנעתי סופית שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו באופן כללי, ואת "להרוג את ביל" באופן ספציפי.

תגובתי היתה הפוכה מזו של רבים, שאהבו את מזרקות הדם של החלק הראשון וחשו שהחלק השני איטי ודברני מדי. מבחינתי העיסוק המפתיע של החלק השני באימהות הוא שהעניק ליצירה את העומק הרגשי שלה. הפעם, בצפייה הרציפה, הבחנתי שזה היה שם מהתחלה. לא סתם טרנטינו דחה את קרב החרבות ההמוני ב"בית העלים הכחולים" ביפן לסוף החלק הראשון, אף שעל פי פנקס המשימות של הכלה ברור שהיא היתה שם קודם וכבר חיסלה את או-רן אישיאי (לוסי לו).

"להרוג את ביל" נפתח דווקא בביקור הבית שהכלה עושה אצל ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס). הקרב הראשון נערך במטבח, ממלכתה של כל אם, אבל אז בתה המתוקה חוזרת מבית הספר. ורניטה אומרת שהיא צריכה להכין לה קורנפלייקס, והכלה לוקחת פסק זמן מביצוע תכניתה, כדי לא להרוג את יריבתה למול עיני בתה. התרכובת האבסורדית של האלמנטים המנוגדים בסצנה בבית שבפרוורים מלאה הומור שחור, אך היא גם מציגה את ורניטה כמי שעשתה בחירות דומות לאלה של ביאטריקס. בחיים אחרים, הן יכלו להיות חברות בוועד ההורים של בית הספר.

באחת השיחות בין ביל וביאטריקס, הוא נושא מונולוג טרנטינואי טיפוסי על ההבדל המהותי בין סופרמן לשאר גיבורי העל. בניגוד לבטמן וספיידרמן, סופרמן נולד להיות סופרמן – החליפה שהוא לובש כשהוא מתקרא קלארק קנט היא התחפושת שלו. ביל אומר שבדומה לסופרמן, ביאטריקס קידו היא רוצחת מלידה, ולא איזו אימא גוזרת קופונים מטקסס. אפשר לומר שזאת ואריאציה על הדילמה הקלאסית של אימהות, שכשפתחו בקריירות הן גילו שקשה להיות סופרוומן. השאלה היא אם ביאטריקס תיתן לגבר שבחייה להיות זה שמגדיר אותה. במובן זה, "להרוג את ביל" הוא מעין סרט על גירושים, שנתפר לתוך עלילת נקמה. דימוי הלב השבור, או המתפוצץ, מופיע בטקסט כמה פעמים, גם כמטאפורה לרגש, וגם כשיטת רצח – "המהלומה הקטלנית ביותר באמנויות הלחימה".

אם החלק הראשון נחווה כמחווה מרהיבה לז'אנרים אסיאתיים למיניהם (כולל תאטרון צלליות), בחלק השני בולטת מאוד ההשפעה של מערבוני הספגטי של המאסטר סרג'יו לאונה, שמהסרטים שלו טרנטינו הרים חלקם נרחבים מהפסקול, רעיונות עלילתיים (החליל של ביל הוא כמו המפוחית של הגיבור נטול השם ב"היו זמנים במערב"), את הקצב המדוד, ואת ההסתרה מעיני הצופים דווקא של רגעי הפגיעה הקטלנית (לאונה עצמו למד את זה מקורוסאווה). והעיקר, כמו ב"היו זמנים במערב", טרנטינו משהה את חשיפת הגרעין הדרמתי והתמטי של הסרט כולו לסצנת השיא שמגיעה לקראת הסוף, והיא מעניקה משמעות אנושית ורגשית לכל מה שראינו לפני כן. לכן כדאי מאוד לחוות את היצירה המופתית הזאת ברצף אחד בקולנוע, כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה. אה, ותורמן נפלאה מהתקריב המדמם בפתיחה ועד הקריצה בסיום.
5 כוכבים
Kill Bill: The Whole Bloody Affair בימוי: קוונטין טרנטינו. עם אומה תורמן, דיוויד קאראדין, לוסי לו. ארה"ב, 2026, 275 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע