סדרת סרטי "הטורף" ידועה בתור סדרת סרטים מדממת ואלימה וממש לא לילדים, אך בשבוע שעבר הגיע לדיסני+ "הטורף: שטח פראי", הסרט הראשון בסדרה שמתאים לגילאי 13 ומעלה על פי שיטת הדירוג האמריקאית, לאחר צפייה שהרגישה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת, אני מוכרח להודות. זה כנראה הסרט הכי גרוע בסדרה.

>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

הסרט מתחיל בטלנובלה משפחתית עם שני אחים מגזע היאוצ'ה האכזרי. דק הוא האח החלש במשפחה, ולכן האב מצווה על האח החזק יותר להרוג אותו. במקום זאת האח מקריב את עצמו ושולח את דק לכוכב אגדי כדי לצוד את הקאליסק, יצור מסתורי שלא ניתן להרוג. הכוכב מתגלה כקטלני ביותר עם צמחייה מבעיתה, יצורים ענקיים ואתגרים שדק לא יכול להתמודד איתם לבד, ולכן נחלצת לעזרתו אנדרואידית – או סינתטית, לפי עולם הסרט – בשם תיאה (אלה פנינג). לצד קופה חייזרית, השלישייה הולכת להוכיח שמשפחה היא מעל הכל. או משהו כזה.

מדרמה משפחתית הסרט הופך לקומדיית חברים עם אינטראקציות משעשעות לפרקים אך מאוסות לעתים תכופות יותר. יכול להיות שקופת החלל נוחתת בידיים של דק הטורף ברגע קומי אחד, וברגע אחר הטורף צוחק על האנדרואידית נטולת הרגליים, וברגע אחר האנדרואידית זורקת הערה שנונה? לאורך כל הסרט השאלה היחידה שעלתה לי לראש היא "באיזה סרט לעזאזל אני צופה"?

אני מודה שציפיתי לסרט קצת אחר. ציפיתי לסרט על טורף שנוחת בכוכב זר ופוגש אנדרואידית, אך בשל ההגבלות השפתיות ובעקבות הסגנון של הסרטים הקודמים, לא חשבתי שמדובר בסרט עם כל כך הרבה דיאלוג. וגם דיאלוג כל כך מבלבל שלא לצורך. מצד אחד אלה פנינג מדברת אנגלית, מצד שני המערכת שלה אומרת שהיא מדברת בשפת היאוצ'ה, מצד שלישי בשלב אחר של הסרט היא נשמעת מדברת בשפת היאוצ'ה, אבל אנדרואיד אחר לא מבין את שפת היאוצ'ה למרות שהוא אנדרואיד. בקיצור, זה לא מרגיש כמו "הטורף", אלא יותר כמו "שומרי הגלקסיה" ביקום של "הטורף".

הסיבה המרכזית שבגללה רבים אוהבים את סרטי "הטורף" היא שמדובר בחייזר קטלני שרוצח אנשים באופן ברוטלי. הוא יצור מטיל אימה, מכונת ציד שהורגת בשביל המשחק, וההתמודדות של בני האדם איתו היא שיוצרת עניין. לא מעניין אותנו מה הרגשות של הטורף או איך הוא התגבר על הדאדי אישיוז שלו. אנחנו רוצים לראות אותו מחסל בני אנוש או דמויי אנוש בזה אחר זה. גם מזה יש בסרט.

"הטורף: שטח פראי" מציג שני הישגים בלבד: הראשון הוא שהאקשן מצוין. באמת. המרדפים, הציד, האפקטים והיצורים החייזריים שאיתם דק צריך להתמודד, אלה עובדים נהדר. ההישג השני הוא היכולת המרשימה של דן טרכטנברג, הבמאי, לדחוק במגבלות הגיל לא פחות מסם ריימי שעושה את זה כבר עשרים שנה. תמונות מטרידות כמו גלגלי עיניים משתנים או מחט שנכנסת לאוזן עדיין מטרידות גם כשמדובר בסרט לגילאי 13 ומעלה.

בדיוק בגלל שתי הסיבות האלה: לא ברור למה זה לא סרט אנימציה.הרי רוב הסרט הוא גם כך ערימת CGI, והסרט הקודם שהיה כולו באנימציה הוכיח שזה יכול לעבוד. חוץ מזה, דק עצמו הרבה פחות מאיים או מפחיד מהטורפים שכבר ראינו בסרט הקודם. הניסיון להפוך את הטורף לאנושי נראה הרבה יותר מגוחך בלייב אקשן ורק הורס.

זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב אם רק היו שומרים על הזהות שהפרנצ'ייז בנה לעצמו בשנים האחרונות. "טרף" משנת 2022 היה הפתעה מוחלטת, בלי הרבה דיאלוגים, סיפור חזק ולא מעט חידושים לפרנצ'ייז. בסרט "רוצח הרוצחים" ששוחרר בקיץ האחרון ראינו את אחת הגרסאות המפחידות של הטורף עם סצנות אקשן מדהימות שגם משכללות את היכולות הקרביות של היאוצ'ה. בסרט הזה נעדר לחלוטין הקסם שהיה בסרטים הקודמים ותחת זאת אנחנו מקבלים קומדיית אקשן קלילה על חבורה שמורכבת מאנשים שהחברה הוקיעה שמוצאים מקלט אחד בשני. מה לעזאזל.

אין בעיה שיעשו "הטורף" לבני נוער, אבל "הטורף: שטח פראי" הוא לא התשובה. אין צורך בסיקוול ואין סיבה לראות את אחד החייזרים האהובים בתולדות הקולנוע מקבל ערכים אנושיים ובני לוויה חמודים ומצחיקים שילוו אותו לאורך הדרך. אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים קרביים נשפכים ואנחנו רוצים אקשן-אימה עשוי היטב כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. לא כל דבר צריך להפוך לסרט של דיסני, גם אם הוא בדיסני+.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מדע בדיוני
• דיסני+

בואו נתחיל מהתסריט. למתיו רובינסון, האיש שכתב וביים את "המצאת השקר" – יחד עם ריקי ג'רווייס שאהב את התסריט המקורי שלו והצטרף למסע – היה עוד רעיון מגניב. כלומר, "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" אינו יוזמה מסחרית של אולפן, אלא הוא תולדה של רעיון מקורי של אמן יוצר, וזה כבר טוב. אמנם התסריט והסרט קוששו חלקי רעיונות מיצירות קודמות, וכמה מהם מעוררים שאלות שאינן מקבלות מענה מספק, אבל יש בו שילוב מבדר של תמות עדכניות עם הגיון מטורלל, ויש בו את סם רוקוול.
>>הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

קשה לדמיין מישהו אחר מוביל את הסרט הביזארי הזה, שכמו נכתב במיוחד עבורו. על פי רובינסון, כשעבד על התסריט הוא חשב על רוקוול כאבטיפוס של הדמות, וכתב את הדיאלוגים על פי דפוסי הדיבור והקצב של השחקן הנהדר הזה, בלי לדעת שיזכה לעבוד עם מקור ההשראה עצמו. כולנו זכינו, כי רוקוול יש רק אחד.

נקודת המוצא – איש מוזר שנראה כמו הומלס, עטוף במעיל פלסטיק נוטף מים שאליו מחוברים צינורות, נכנס לדיינר ומכריז שהוא בא מהעתיד. לדבריו עומדת להתרחש אפוקליפסה נוראה, ורק הוא, בעזרתם של כמה מיושבי הדיינר, יכולים להציל את העולם מבעוד מועד. כלומר, בשעה הקרובה. העניין הוא שהוא כבר ניסה את זה 116 פעמים, ותמיד נכשל, כי עדיין לא מצא את ההרכב הנכון של הקבוצה. איך הוא יודע שדווקא בדיינר הזה ברגע הזה נמצאים האנשים שהוא צריך? לכך לא נקבל תשובה.

אף אחד לא שש להיענות לקריאה, אבל בהדרגה מתקבצת קבוצה של אנשים שאף לא אחד מהם יודע קונג פו או כל אמנות לחימה אחרת. והם יוצאים לדרך בלי לדעת לאן ולמה פניהם מועדות. אבל לפני שהוא ממשיך קדימה, הסרט חוזר אחורה לספר את סיפוריהם של ארבעה מהמצטרפים – שני מורים (מייקל פנייה וזאזי ביטס), אימא שכולה (ג'ונו טמפל) וצעירה בשמלת נסיכה מלוכלכת (היילי לו ריצ'ארדסון). די מהר מתברר שהאיום הגדול על העולם הוא הבינה המלאכותית, שכבר החלה להשתלט עליו.

סיפורי הרקע של הדמויות נראים כמו פרקים (טובים) ב"מראה שחורה", בעוד זה של האיש מהעתיד נגזר מ"שליחות קטלנית". אבל ברוחו הסרט מזכיר את "הכל בכל מקום בבת אחת", בעומס של הרעיונות ובעיקר בהציגו דימוי לואו טק של האביזרים העתידניים שהגיבור נושא איתו. באחת הסצנות המסך מתמלא ביצורים מעוותים שנראים כוואריאציה על הצעצועים המוטנטיים ב"צעצוע של סיפור".

בסיפור הרקע השלישי, שמתחיל עם רפרנס מבודח לסינדרלה, התחלתי לחוש עייפות מסוימת, אבל זו התפוגגה כשחזרנו להווה, שבו החבורה נעה ברחובות אפלים ובחצרות אחוריות לעבר הבית שבו מעוצב ברגעים אלה ממש העתיד האפוקליפטי. בדרכם הם נתקלים בצמד מתנקשים (שלא ברור מי שלח אותם) ובמכשולים נוספים. כל השחקנים, ובראשם רוקוול, מכווננים היטב לטון הפרוע של הסרט. אך למרות היותו פרוע, התסריט בכל זאת נופל לתבניות מוכרות, ובשלב מסוים התחלתי לצפות מהלכים עלילתיים. זה פגם באלמנט ההפתעה המבוקש.

על הבימוי המשוחרר חתום גור ורבינסקי, שזה סרטו הראשון מזה עשר שנים. כזכור, זה האיש שביים את ארבעת סרטי שודדי הקאריביים ואת "רנגו". אבל סרטו האחרון, "מרפה לבריאות" מ-2016, כשל בקופות, והפרויקטים הבאים שעבד עליהם לא הבשילו. מבחינה זו, "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" הוא סוג של קאמבק. לורבינסקי תמיד היתה העדפה לאנטי-גיבורים, גם כשעבד בלב ליבה של המערכת ההוליוודית. הפעם הופקד בידיו תקציב מצומצם שרובו הושקע, כך נראה, בסצנות האחרונות. זה מאפשר לו להשתטות בלי לעשות חשבון. רוב הזמן הסרט מבדר (הוא בכל זאת ארוך מדי), והדימוי החוזר של בני עשרה צמודי סמארטפונים כזומבים הוא מצחיק ומבהיל כאחד, מה שהופך אותו לסרט של הרגע. בהצלחה, תהנו.
3.5 כוכבים
Good Luck, Have Fun, Don't Die בימוי: גור ורבינסקי. עם סם רוקוול, ג'ונו טמפל, היילי לו ריצ'ארדסון. ארה"ב 2025, 134 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טכנולוגיה
• סרטים מומלצים

הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה מתארת את הטבח בכנסיה, ששולח את "הכלה" למסע הנקמה שבסופו היא רוצה להרוג את ביל. בשלב מסוים הכלה, הנמצאת בהריון מתקדם (אומה תורמן), אומרת שהיא רוצה לצאת לנשום אוויר ופונה לעבר הכניסה. לפתע נשמעים צלילי חליל מרוחקים, והיא מחייכת לעצמה. נראה שהנעימה המתנגנת בראשה מעלה בה זיכרונות נעימים. אבל אז היא קולטת שהחלילן באמת נמצא שם, מחוץ לכנסיה, והיא עוצרת. על פניה נפרשת הבעה מתוחה, והיא ממשיכה החוצה בחשש.

כך מתגלה לעינינו לראשונה האיש שבכותרת, יושב ומנגן בחלילו. החיוך הזה, רגע לפני שהבינה שביל (דיוויד קאראדין) אכן שם, מספר לנו שהיתה ביניהם אהבה לפני שהחליטה לעזוב את יחידת המתנקשים שלו ולהיעלם בטקסס. "Hello Kiddo" הוא פונה אליה, במה שנשמע ככינוי חיבה – קידו באנגלית זה "ילדונת". אבל בהמשך נגלה שזה גם שם המשפחה שלה. שמה האמיתי, ביאטריקס קידו, לא נחשף עד כה, ויופיע לראשונה בשלב מאוחר יותר בסרט. הכינויים השונים שהוענקו לגיבורה על פני השנים הם התמה הדרמתית המרכזית של סיפור הנקמה הזה. הכינוי החדש שתקבל ממש בכותרות הסיום הוא רגע מרגש במיוחד, שיותר מדי אנשים מפספסים משום שהם קמים לעזוב לפני כן (שימו לב גם על איזה כינוי טרנטינו בחר לדלג בכותרות הסיום).

"איך מצאת אותי?", שואלת קידו מחוץ לכנסיה שבתוכה נערכת חזרה לטקס החתונה שלה, והדיאלוג שמתפתח ביניהם נותן לה תקווה שאולי ביל יהיה נחמד. הם מתחילים להתקרב בזהירות זה לעבר זו, והמצלמה מתמקדת ברגליה ההולכות שמאלה, ואחרי כן ברגליו ההולכות ימינה, עד שהם נעמדים זו מול זה כמו לפני דו קרב (אנחנו באל פאסו, טקסס, אתר תואם מערבון). בצפייה הרציפה בגרסה המלאה, שעלתה בבתי הקולנוע, הבחנתי לראשונה שאותם הדימויים – רגליו הולכות ימינה ורגליה הולכות שמאלה – מופיעים מוקדם יותר בסרט (כלומר בחלקו הראשון), כשפניו של ביל עדיין לא נחשפו לצופים. עכשיו הבנתי שהדימויים המוקדמים נשתלו בשתי סצנות נפרדות, כהדהוד מטרים של פגישתם המיוחלת. וזה רק אחד המרכיבים בסרט האדיר הזה, שנפגע מהחלטה המקורית של אולפני מירמקס להוציא אותו למסכים בשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה.

כשצפיתי בחלק הראשון לפני 22 שנה, כתבתי ש"מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועי, טרנטינו עשה כאן זינוק נמרי, ולראשונה הוא מפגין וירטואוזיות של מאסטר. אבל מבחינות אחרות, אחרי הבגרות האנושית של 'ג'קי בראון', 'קיל ביל', או לפחות חלקו הראשון, נראה כמו חלום של ילד סוטה, לפני שהגיע לבגרות מינית". רק כשיצא החלק השני השתכנעתי סופית שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו באופן כללי, ואת "להרוג את ביל" באופן ספציפי.

תגובתי היתה הפוכה מזו של רבים, שאהבו את מזרקות הדם של החלק הראשון וחשו שהחלק השני איטי ודברני מדי. מבחינתי העיסוק המפתיע של החלק השני באימהות הוא שהעניק ליצירה את העומק הרגשי שלה. הפעם, בצפייה הרציפה, הבחנתי שזה היה שם מהתחלה. לא סתם טרנטינו דחה את קרב החרבות ההמוני ב"בית העלים הכחולים" ביפן לסוף החלק הראשון, אף שעל פי פנקס המשימות של הכלה ברור שהיא היתה שם קודם וכבר חיסלה את או-רן אישיאי (לוסי לו).

"להרוג את ביל" נפתח דווקא בביקור הבית שהכלה עושה אצל ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס). הקרב הראשון נערך במטבח, ממלכתה של כל אם, אבל אז בתה המתוקה חוזרת מבית הספר. ורניטה אומרת שהיא צריכה להכין לה קורנפלייקס, והכלה לוקחת פסק זמן מביצוע תכניתה, כדי לא להרוג את יריבתה למול עיני בתה. התרכובת האבסורדית של האלמנטים המנוגדים בסצנה בבית שבפרוורים מלאה הומור שחור, אך היא גם מציגה את ורניטה כמי שעשתה בחירות דומות לאלה של ביאטריקס. בחיים אחרים, הן יכלו להיות חברות בוועד ההורים של בית הספר.

באחת השיחות בין ביל וביאטריקס, הוא נושא מונולוג טרנטינואי טיפוסי על ההבדל המהותי בין סופרמן לשאר גיבורי העל. בניגוד לבטמן וספיידרמן, סופרמן נולד להיות סופרמן – החליפה שהוא לובש כשהוא מתקרא קלארק קנט היא התחפושת שלו. ביל אומר שבדומה לסופרמן, ביאטריקס קידו היא רוצחת מלידה, ולא איזו אימא גוזרת קופונים מטקסס. אפשר לומר שזאת ואריאציה על הדילמה הקלאסית של אימהות, שכשפתחו בקריירות הן גילו שקשה להיות סופרוומן. השאלה היא אם ביאטריקס תיתן לגבר שבחייה להיות זה שמגדיר אותה. במובן זה, "להרוג את ביל" הוא מעין סרט על גירושים, שנתפר לתוך עלילת נקמה. דימוי הלב השבור, או המתפוצץ, מופיע בטקסט כמה פעמים, גם כמטאפורה לרגש, וגם כשיטת רצח – "המהלומה הקטלנית ביותר באמנויות הלחימה".

אם החלק הראשון נחווה כמחווה מרהיבה לז'אנרים אסיאתיים למיניהם (כולל תאטרון צלליות), בחלק השני בולטת מאוד ההשפעה של מערבוני הספגטי של המאסטר סרג'יו לאונה, שמהסרטים שלו טרנטינו הרים חלקם נרחבים מהפסקול, רעיונות עלילתיים (החליל של ביל הוא כמו המפוחית של הגיבור נטול השם ב"היו זמנים במערב"), את הקצב המדוד, ואת ההסתרה מעיני הצופים דווקא של רגעי הפגיעה הקטלנית (לאונה עצמו למד את זה מקורוסאווה). והעיקר, כמו ב"היו זמנים במערב", טרנטינו משהה את חשיפת הגרעין הדרמתי והתמטי של הסרט כולו לסצנת השיא שמגיעה לקראת הסוף, והיא מעניקה משמעות אנושית ורגשית לכל מה שראינו לפני כן. לכן כדאי מאוד לחוות את היצירה המופתית הזאת ברצף אחד בקולנוע, כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה. אה, ותורמן נפלאה מהתקריב המדמם בפתיחה ועד הקריצה בסיום.
5 כוכבים
Kill Bill: The Whole Bloody Affair בימוי: קוונטין טרנטינו. עם אומה תורמן, דיוויד קאראדין, לוסי לו. ארה"ב, 2026, 275 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע

ממש בהתחלה, על רקע הלוגואים של חברות ההפקה, נשמעים צלילים חוזרים של חריקות ואז התנשמויות. מתקבל רושם שמדובר בסקס, אבל אז מופיעה התמונה הראשונה ומתברר שאנחנו בתליה ציבורית, ושהנשימות הן חרחורי המוות של הקורבן המיטלטל על החבל. הילדה קתרין ארנשו נוכחת באירוע כצופה – במאה ה-18 זה נחשב בידור להמונים. הסצנה מציעה אפיון ראשוני שלה כילדה פוחזת וחסרת פחד, אך יותר מכך מטרתה לייצר קשר בין סקס למוות, תמה שתוביל את הסרט עד סופו.

>> אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים
>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

זאת פתיחה מרשימה לסרט, ואחת הסצנות הטובות הבודדות בו. בסרטה השלישי, אחרי "צעירה מבטיחה" הנהדר ו"סלטברן" הפחות מוצלח, אמרלד פנל החליטה לעשות מה שעשו במאיות רבות לפניה – להציע עיבוד עדכני לאחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות הנשים, שכבר עובדו למסך על ידי במאים גברים, וכך לנכס אותן מחדש. פנל היא לא הבמאית הראשונה שבחרה ב"אנקת גבהים". ב-2011 הרומן הגותי של אמילי ברונטה עובד על ידי אנדריאה ארנולד, שיצרה גרסה בראשיתית – טובלת בבוץ, מוארת בתאורה טבעית, נטולת מוזיקה, וקשובה לרעשי הרוח, הגשם והחרקים. הגישה היתה מעניינת, אבל הסרט לא לגמרי עבד בגלל ליהוק שגוי של הית'קליף (אני לא מתכוונת להיותו שחור, אלא להיותו שחקן חיוור).

פנל בחרה בגישה שונה לחלוטין – מבחינה סגנונית ניכר שהיא הושפעה מאוד מגיירמו דל טורו (אף שהיא עצמה נקבה בשמות אחרים), וכמה סטים נראים כאילו הורמו מ"פרנקנשטיין". אבל גם היא נופלת בעיקר בגלל ליהוק שגוי. קמפיין השיווק של הסרט ניסה למכור לנו את מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי כזוג הכי לוהט בתולדות הזיווגים הלוהטים. אבל על המסך לא קורה ביניהם כלום – הערגה ההדדית רק מסומנת. כשהית'קליף צופה בקתרין מאוננת בין הסלעים ואז מפתיע אותה ותופס את שמלתה, זה לא סקסי, זה סתם גס. מאוחר יותר בסרט הם עושים סקס בכמויות, " (בלי קשר לזה שהסרט נפרד לחלוטין מהספר).

הבעיה לא מתחילה שם. מלכתחילה מרגו רובי בת ה-35 והמאוד בלונדינית אינה מתאימה לתפקיד הנערה הסוערת (שבספר גילה המקסימלי הוא 18 או 19) עם הנשמה האפלה שהורסת את חייה במו ידיה. חוסר ההתאמה הזה עורר צקצוקים כבר ב-2024 כשדבר ההפקה פורסם. קיוויתי שפנל יודעת מה היא עושה, אך עם כל הרצון הטוב, רובי – שחקנית שאני מאוד מחבבת בדרך כלל – מגישה הופעה מוחצנת ומלאכותית, ולרגע לא קניתי אותה כבת כפר פרועה (הופעתה של ג'סי בקלי ב"המנט" מזכירה יותר את קתרין ארנשו הספרותית). יש לציין שרובי הפיקה את שני הסרטים הקודמים של פנל, שבהם לא הופיעה בעצמה, ואף שהעיבוד החדש הוא יוזמה של פנל, אני מתקשה להאמין שרובי היתה הבחירה הראשונה שלה אלמלא קשרי העבודה בין השתיים.

אלורדי ניחן במראה הנכון לתפקיד – אם כי ברוח הזמן יש שטרחו לציין שבספר הית'קליף תואר כבעל עור כהה, כלומר הוא עשוי להיות צועני או בן תערובת – אבל הופעתו סתמית למדי. נוסף לכך, הוא צעיר מרובי בשבע שנים, וזה ניכר (סליחה על הדקדקנות, אבל הית'קליף וקתרין גדלים יחדיו, והם אמורים להיות בני אותו גיל). אוון קופר, הילד המשגע מ"התבגרות", מגלם את הית'קליף בצעירותו ומצליח להיכנס ללב בזמן המסך הקצר שלו.

שתי ההופעות הבוגרות הכי מגובשות ומעניינות בסרט הן של אליסון אוליבר (מהסדרה "משימה") כאיזבלה לינטון הנאיבית שמתאהבת לאסונה בהית'קליף, ומרטין קלונס בתפקיד אביה השתיין והאלים של קתרין שסובל מפרצי טוב לב – דמות שבעצם מאחדת שתי דמויות מהספר. הונג צ'או ("הלוויתן") טובה למדי כבת הלוויה נלי, שבהדרגה מתגלה כנבל העיקרי של הסרט, וזאת למרות שדמותה לא פותחה מספיק כדי להצדיק את בחירותיה הנכלוליות. ואילו שאזאד לאטיף, שחקן ממוצא פקיסטני, חסר כל נוכחות בתפקיד הבעל העשיר אדגר לינטון, מה שהופך אותו לסתם עוד דוגמה לא מוצלחת לאופנה החדשה של ליהוק עיוור צבעים.

הסגנון החזותי של הסרט, כאמור, מאוד מודגש, עם פרצי צבע אדום בגוון האהוב על דל טורו. יש כאן בחירה הצהרתית בשפה של אימה גותית, שאינה תואמת את אתרי ההתרחשות – כמו רצפה אדומה מדם בבית המהודר של אדגר לינטון. מה גם שפנל ויתרה לחלוטין על האלמנט העל טבעי שבספר – זה שקייט בוש כתבה עליו פעם שיר יפה. צ'ארלי XCX כתבה ומבצעת בפסקול שירים פחות יפים. רוצה לומר, רוב הרעיונות האנכרוניסטיים במתכוון של פנל הם חיקויים של הצעקה האחרונה בסרטים תקופתיים.

בכל זאת יש בסרט כמה רעיונות יפים, בעיקר דימויים חוזרים והדהודים שלהם. אחד מהם הוא ההקבלה בין הצלקות על גבו של הית'קליף, לפסים הנחרצים על גבה של קת'רין כשהיא עוטה מחוך במטרה לשדרג את מעמדה. גם דימוי ידו של הית'קליף שמגיחה מתחת למיטה ואוחזת ברגלה של קתרין הוא בעל פוטנציאל. הוא היה יכול לעבוד אם הסרט לא היה כל כך חלול מבחינה רגשית. פנל לא מתעלמת מהצדדים האגרסיביים והנקמניים בנפשותיהם של גיבוריה, אבל במקום לפתח את הפסיכולוגיה של הדמויות, היא מסמנת אותה בכמה התנהגויות מוקצנות מדי, ובשאר הזמן הסרט מתיימר לספר את "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים", ככתוב בטריילר. לא זאת היתה כוונת הסופרת.

2.5 כוכבים
Wuthering Heights בימוי: אמרלד פנל. עם מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי, מרטין קלונס. בריטניה 2026, 136 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע

הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים
• סאטירה