אתם מכירים את האמרה על אקדח שמופיע במערכה הראשונה. היא תקפה גם למדרגות ספיראליות ולצלחות חרסינה יקרות, וב"עוזרת הבית" שתיהן מוגשות לנו עם חיוך רומזני. פול פייג מתמחה בבימוי קומדיות, חלקן רצחניות, על אחוות נשים – מ"מסיבת רווקות" ועד "בקשה מסתורית" – וסרטו האחרון משתלב היטב ברפרטואר שלו. הפעם מינון הטראשיות גבוה במיוחד, והמערכה השנייה מפוספסת מבחינה טונאלית, אבל אז מגיעה המערכה השלישית שמעוררת תגובות קולניות בקהל ומצדיקה את היציאה מהבית.
>>

זה עיבוד זריז לרב המכר מאת פרידה מקפאדן שיצא לאור ב-2022. הספר כבר הניב שני המשכים, שהפכו אף הם לרבי מכר, ואפשר להניח בביטחון מלא שגם הם יהפכו לסרטים. מדובר בוואריאציה על מותחני אימה טראשיים משנות התשעים, כמו "דרושה שותפה רווקה" ו"היד שמנענעת את העריסה", על נשים (רווקות) זרות שחודרות לבתים של נשים נשואות ומחוללות מהומה. אלא שהנוסח החדש מותאם לעידן הנוכחי, שבו מאות אלפי אמריקאים חיים במכוניותיהם, והדי metoo עדיין מורגשים באוויר.

סידני סוויני, בהופעה אטומה למדי, היא מילי, אסירה משוחררת (על תנאי) הנואשת למצוא עבודה, שאם לא כן תחזור לכלא. אמנדה סייפריד היא נינה, עקרת הבית החייכנית שפותחת בפניה את דלת ביתה המהודר בלונג איילנד, ומזמינה אותה להתגורר בעליית הגג המוארת (עם חלון שלא נפתח). נינה מספרת למילי שהיא בהריון, ולכן תזדקק בקרוב לעזרה עם בתה בת השבע סיסי. החיוכים של נינה גדולים מדי ובגדיה לבנים מדי, כך שברור כבר מהתחלה שהחזות המושלמת תיסדק במהרה (הסצנות המוקדמות הזכירו לי את "חלב" של מאיה קניג). ואכן, כבר למחרת נינה מאשימה אותה האשמה מופרכת כלשהי, תוך כדי שהיא נוקטת בגזלייטינג, ומבלגנת את המטבח בפרץ של טירוף.

מילי רוצה לברוח משם, אבל, כאמור, אין לה אופציות. נוסף לכך, בעלה החתיך של נינה, אנדרו (ברנדון סקלנר מ"איתנו זה נגמר"), מגונן על מילי מפני זעמה של רעייתו, כך שיש לה אל מי לפנות בצרתה. כשאנחנו מתוודעים לאמו האיומה של אנדרו, בגילומה החד של אליזבת פרקינס (שמתמחת בדמויות כאלה), לא ברור איך הוא יצא כזה גבר מושלם. עוד פחות ברור מה תפקידו של הגנן הסקסי אנזו (מישל מורונה מהסרט האירוטי "365 ימים"), שרוב הזמן עומד בגינה ותוקע בה מבטים ממוקדים. תפקידו של הגנן יישאר לא ברור עד הסוף – הוא הדמות הכי לא מטופלת בסרט. אבל שאר הדמויות המרכזיות יחשפו בהדרגה רבדים נסתרים.

אף שהסרט נקרא "עוזרת הבית", הכוכבת הבלתי מעורערת של המערכה הראשונה היא אמנדה סייפריד, שנוגסת בתאווה בתפקיד הרעייה המעורערת, ומגישה הופעה שנונה ומבדרת, שתורמת לסרט גוון של אימה. מאז בכורתה הקולנועית כתיכוניסטית טיפשה במיוחד ב"ילדות רעות" (2004), סייפריד פיתחה קריירה מגוונת וכיכבה בכמה להיטים גדולים (היא הזמרת הכי טובה ב"מאמה מיה!"). אבל רק בעשור הנוכחי כשרונה הגיע לפריחה מלאה ולהכרה שהחלה לזכות אותה בפרסי אמי וגלובוס הזהב ("עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס") ובמועמדות לאוסקר ("מאנק"). עכשיו היא מועמדת לגלובוס הזהב על הופעתה בסרט היותר יומרני "צוואתה של אן לי", אך הופעתה כאן ללא ספק כיפית יותר, וניחנה בטיימינג קומי מעולה.

אחת הבעיות של המערכה השנייה היא שסייפריד כמעט אינה נוכחת בה, ולכן ההומור מתפוגג ואנחנו נשארים עם הטראש. היא חוזרת בגדול במערכה השלישית, וגם סוויני מקבלת הזדמנות לפרוץ מהדימוי שלה כ"MAGA Barbie" שמנוצל באופן ברור במערכה השנייה באמצעות זוויות המצלמה והבגדים שהיא לובשת ופושטת. כמו רוב הסרטים היום, "עוזרת הבית" ארוך מדי – הוא נמשך יותר משעתיים – ונראה שאפשר היה לקצר ולחדד. אך בהדרגה מתברר שהוא עוסק בתמה מהותית, שנארזה לתוך עטיפה נוצצת, וכאמור טראשית, ושהרמזים היום שם וכאן מהתחלה. צריך רק לשים לב.
3.5 כוכבים
The Housemaid בימוי: פול פייג. עם סידני סוויני, אמנדה סייפריד. ארה"ב 2025, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע

לפני הכל "מרטי סופרים" מספר סיפור טוב, ועושה זאת באופן סוחף. לאורך הדרך הוא שוזר תמות אמריקאיות מוכרות, ומתבל בניצול מעמדי ובאנטישמיות, שמוסיפים נפח לסרט החמקמק הזה, המתואר בפרסומים כדרמת ספורט קומית. זה סרט אינטנסיבי ועמוס מבחינה עלילתית, והוא מזכיר מאוד את "יהלום לא מלוטש" של האחים היהודים ג'וש ובני ספדי. אלא שבניגוד לדמותו המעצבנת של סוחר היהלומים בגילומו של אדם סנדלר בסרט מ-2019, מרטי מעורר אהדה מרגע הופעתו על המסך ועד לשוט הסיום המרגש.
>>מבקרי הקולנוע קבעו: "נאנדאורי" הוא הסרט הישראלי הטוב של 2025

גיבור סרטו של האח הבכור לבית ספדי חולם להתעשר, אך יותר מכך חשוב לו להוכיח שהוא הכי טוב בתחומו. בשל האתיקה הספורטיבית שלו אנחנו מזדהים איתו ומוכנים לסלוח לו על כל נכלוליו. נוסף לכך, מוזר לכתוב את זה על בחור בן 29, אבל זה ככל הנראה תפקיד חייו של טימות'י שאלאמה, שמתמסר בכל מאודו לדמות שג'וש ספדי כתב במיוחד עבורו. שאלאמה מגלם את הבחור השאפתן שעל שמו נקרא הסרט באנרגיה נואשת, עטופה בחן מתריס, כעכבר ביבים ששואף לטרוף חתול.

האוטוביוגרפיה של מרטי רייזמן, שהיה אלוף פינג פונג יהודי אמריקאי בשנות החמישים, שימשה השראה ישירה לדמות הבדיונית שבסרט, המגולל וריאציה יהודית על הסיפור האמריקאי הקלאסי (ועל הכזב של החלום האמריקאי). בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את מרטי מאוזר בחנות נעליים של דודו בברוקלין, שם הוא עובד כמוכר. השנה היא 1952, טניס שולחן אינו תחום ספורט מוכר במיוחד בארצות הברית, ואף אחד לא מאמין בחלום של מרטי להיות אלוף העולם. הדוד רוצה לקדם אותו לתפקיד מנהל החנות, אבל מרטי ממוקד בתחרות טניס שולחן בלונדון שבה הוא בטוח שינצח. הוא רק זקוק למימון כדי להגיע לשם.

כמו שחקן הביליארד התחמן אדי פלסון מסרטו הגדול של רוברט רוסן "The Hustler"י(1961), מרטי צובר דולרים בהימורים על משחקי פינג פונג באולמות צדדיים, שבהם הוא מעמיד פנים שהוא שחקן נטול ניסיון. אבל זה לא מספיק. כשהדוד מתחמק מלתת לו את השכר שהוא מאמין שמגיע לו, מרטי גונב את הכסף מהכספת שבחנות ונוסע ללונדון. בתחרות הוא נתקל לראשונה באלוף יפן, מדינה שנאסר עליה להשתתף באירועי ספורט בינלאומיים מאז מלחמת העולם השנייה. עם חזרתו לניו יורק, מעשיו הקודמים – בהם זיון חפוז עם חברת הילדות שלו רייצ'ל (אודסה עזיון), שמתגלה כתחמנית לא פחות ממנו – מסבכים אותו בשרשרת הולכת ומסתבכת של סיבוכים. וזו רק תחילת הסיפור.

כמו הרבה גיבורים קולנועיים שיצאו להגשים את החלום האמריקאי, מרטי הוא בן מעמד הפועלים שמנסה לשדרג את מעמדו באמצעות הכישרון המיוחד שלו, יוזמה (גם עסקית), ולא מעט חוצפה. בדרכו עומדים איש העסקים מילטון רוקוול, רעייתו שהיא כוכבת הוליוודית לשעבר (גווינת' פאלטרו), נשיא האיגוד העולמי של טניס שולחן, גנגסטר זקן, ועוד דמויות ציוריות. בעוד ההתקלות באיש העולם התחתון היא אלימה, האלימות האמיתית בסרט מגיעה מכיוונם של אנשי העסקים, שמפיקים הנאה סדיסטית מלדרוך על אנשים ממעמדות נמוכים, על אחת כמה וכמה אם הם יהודים חצופים שאינם יודעים את מקומם. ספדי מאפיין אותם כערפדים אנושיים (שימו לב איך הכוכבת המזדקנת עושה אהבה), ומשלב בסרט סצנה שמזכירה אירוע דומה לזה של השפלת הפנומן היהודי ב"הברוטליסט".

יש למרטי גם חברים שמתגייסים לעזור, בהם נהג מונית שחור (טיילר אוקונמה, הידוע בשם הבמה טיילר, דה קריאייטור), ואלוף פינג פונג ניצול שואה (גזא רוהריג מ"הבן של שאול" בהופעה נוגעת ללב). דמותו של הספורטאי ששרד את אושוויץ נכתבה גם היא בהשראת סיפורים אמיתיים, והיא תורמת לסרט את אחד מרגעיו המוזרים והמצמררים ביותר. החברים הנאמנים עוזרים לנו לחבב את מרטי, ולהבין את מורכבותו כאדם, אף שהוא גורר אותם להסתבכויות שלו.

כל הדמויות מלוהקות ומשוחקות להפליא. חלקן מגולמות על ידי אנשים שאינם מוכרים כשחקנים דווקא, מה שתורם לתחושת החספוס האותנטי של הסרט. קווין או'לירי, המגלם את רוקוול, הוא איש עסקים קנדי שהפך לכוכב תכניות ריאליטי – כמו טראמפ ב"המתמחה"; בדמות הגנגסטר מופיע הבמאי המחתרתי אייבל פררה ("פקד מושחת"); מעצב האופנה לשעבר אייזק מזרחי מתארח בתפקיד יחצ"ן, והלוליין הצרפתי פיליפ פטי – שהתפרסם כשהילך על מגדלי הסחר הבינלאומי – הוא מנחה אירועים בלגי. יוצאת הדופן הבולטת היא גווינת' פאלטרו באחד מתפקידי הטובים ביותר ככוכבת זוהרת לשעבר ששונאת את חייה, ויונקת מעט חיות מהספורטאי הצעיר.

אורכו של הסרט, האזכורים ההיסטוריים, הרבדים החברתיים וריבוי הדמויות מעניקים לו טווח אפי, עם היותו גמיש וקל תנועה כמו גיבורו. רק הקו העלילתי שהוקדש לכלבו האבוד של הגנגסטר נראה לי צעד אחד יותר מדי – הוא מהווה מעין סרט קצר ומטורלל בפני עצמו. משחקי הפינג פונג המלהיבים צולמו לעילא על ידי דריוס קונג'י ("שבעה חטאים", "מיקי 17"), והפסקול הנהדר משלב באנכרוניזם מופגן שירים משנות החמישים עם להיטים משנות השמונים כמו "Change", ו-"Everybody Wants to Rule the World" של Tears for Fears.

כאמור, בהיותו ספורטאי מחונן שמכשיל את עצמו שוב ושוב, מרטי מזכיר את אדי פלסון שגולם על ידי פול ניומן, אבל הטון של הסרט שונה – יותר פרוע מטראגי. ב-1986 מרטין סקורסזה ביים את "צבע הכסף", סרט המשך אנרגטי ל"The Hustler", שבו ניומן שב לגלם את פלסון הלוקח תחת חסותו שחקן ביליארד מוכשר ופזיז בגילומו של טום קרוז הצעיר. "מרטי סופרים" מושפע באופן ברור משני הסרטים האלה, וביחד הם מרכיבים מעין טרילוגיה. אך עם היותו סרט תקופתי שמעלה באוב קלאסיקות אמריקאיות, זה קולנוע מתריס, רענן ועדכני. איזה יופי שבעידן הפרנצ'ייזים והסטרימינג עוד אפשר לעשות סרטים בעלי רוח עצמאית.
4.5 כוכבים
Marty Supreme בימוי: ג'וש ספדי. עם טימות'י שאלאמה, גווינת' פאלטרו, אודסה עזיון. ארה"ב 2025, 150 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• סרטים מומלצים

אתהביקורת שלי על "אווטאר 2"מלפני שלוש שנים סיימתי במילים: "גם אם לא ציפיתם לו, 'אווטאר: דרכם של המים' מצליח להפוך לעוד סרט אירוע. כמו בפעם הקודמת, לא נראה לי שאשוב לצפות בו על מסך ביתי, אבל אגיע בשמחה לפרק הבא שמיועד לצאת למסכי הקולנוע ב-2024". בחרתי לציין זאת משום של"אווטאר 3" אכן הגעתי בשמחה, ובתחילתו שבתי והתפעמתי מהעולם החזותי עוצר הנשימה שג'יימס קמרון ברא. אבל אחרי כשעה וחצי מצאתי את עצמי מסתכלת בשעון לראות כמה זמן עוד נשאר. במאה דקות שנותרו ישבתי מול המסך די משועממת, וזה דבר שלמיטב זכרוני שמעולם לא קרה לי בסרט של קמרון.
>>מונטאז': הפסטיבל שיהפוך את הקאמרי למקום הכי מגניב בתל אביב

עד כה, כל סרט של קמרון הביא לנו משהו חדש, וזה כולל את שני סרטי ההמשך "שליחות קטלנית 2" ו"אווטאר 2". אבל "אווטאר: אש ואפר" ממשיך את עלילת הסרט הקודם לעבר עוד ועד סצנות אקשן, שאף לא אחת מהן משתווה לשיאי הסרט הקודם, ובמהלך הצפייה גוברת התחושה שאת זה כבר ראינו. במקום להעמיק את הדמויות, "אווטאר 3" הולך על ריבוי – תופעת ה"אותו דבר אבל יותר גדול" המוכרת מסרטי המשך. יתרה מכך, מבחינות מסוימות קמרון הורס כאן את מה שבנה בשני הסרטים הראשונים. כשתופעת ה"Franchise fatigue" (עייפות הפרנצ'ייז) מתחילה להופיע כבר בסרט השלישי – כרגע מתוכננים עוד שניים – זה לא סימן טוב (אם כי רק בימים הקרובים נדע אם העייפות המדוברת תתבטא גם בקופות).

בתחילת הסרט אנחנו מוצאים את ג'ייק סאלי, זוגתו נייטירי וארבעת ילדיהם, הביולוגיים והמאומצים, עדיין שוהים בקרב בני שבט הריף בעלי העור בצבע טורקיז. כשהם נאלצים לחמוק משם, הם תופסים טרמפ על אחת הספינות המעופפות של "סוחרי הרוח". בשלב זה המראות שומטי הלסת עומדים בציפיות שעוררו הסרטים הקודמים. אלא שאז פולשים לסיפור בני שבט נוסף, הרבה פחות ידידותי. "אנשי האפר" איבדו את האמונה באלוהות שוחרת ההרמוניה של כוכב פנדורה, והם משתפים פעולה עם הקולוניאליסטים הלבנים שהגיעו מכדור הארץ. השבט מונהג על ידי ואראנג הרצחנית (אונה צ'פלין, נכדתו של צ'רלי) העוטה כרבולת אדומה, שמדמה אותה לאינדיאנית במערבונים ישנים. זאת דמות סקסית ומרשימה, אבל היא מביאה איתה הרס וישימון, וגוונים של אפור מחליפים את השילוב הפסטורלי של כחול וירוק.

אחרי המתקפה על ספינות האוויר, בני המשפחה נפוצים לכל עבר, והסרט מתפצל לכמה עלילות של מרדפים. אחד המכשולים העיקריים במסע הבריחה הוא נוכחותו של הנער ספיידר, בן האנוש שאומץ על ידי ג'ייק ונייטירי, אך זקוק למסכת חמצן כדי לשרוד בפנדורה. ספיידר בעל הרסטות הבלונדיניות היה דמות מגניבה למדי בשולי הדרמה בסרט הקודם. עכשיו הוא זז למרכז, אך דמותו נותרת שטוחה, וג'ק צ'מפיון מתגלה כשחקן מוגבל וחסר חן, עד כדי כך שלא היה אכפת לי מה יקרה לו. אם הסרט הקודם הקדיש זמן לחיבוטי ההתבגרות של ילדי המשפחה, וסחף אותנו לכיף של תעופה על גבי איקרנים, הפעם הם תקועים במקום מבחינה דרמתית.

קו עלילתי נוסף חוזר אל הטולקונים – יצורי הים הענקיים, הנבונים ושוחרי השלום – ומציע סצנה של ציד טולקונים, שמתפתחת לקרב ימי. קמרון הוא מבמאי האקשן הגדולים מעולם, והסצנה אדירת היקף ומרשימה, אבל דווקא בשל ריבוי הטולקונים חסרה כאן הדרמה הרגשית המוחצת של ציד הטולקונית הבודדה בסרט הקודם. תופעת ההפרזה פוגמת גם בדרמה המשפחתית, כשהמשפט "אני רואה אותך", שנהגה ברגע מפתח בסרט הקודם, חוזר כאן שוב ושוב עד אובדן משמעות.

זה לא חדש שכשרונו הגדול של קמרון אינו טמון בתסריטים שהוא כותב, אבל עד כה רובם השתבחו במבנה ובקצב נכון. ב-1998 וויליאם גולדמן, התסריטאי האגדי של "קיד וקאסידי", "כל אנשי הנשיא" ו"הנסיכה הקסומה", אף התגייס להסביר מדוע לדעתו התסריט של "טיטאניק" היה ראוי למועמדות לאוסקר (הסרט גרף 11 אוסקרים בלי להיות מועמד על התסריט). הפעם המבנה לקוי, וזה בולט במיוחד בסצנת אקשן גרנדיוזית, שבה ד"ר איאן גארווין (ג'מיין קלמנט), שעד כה תפקד כסטטיסט, קופץ פתאום למרכז העניינים ועושה מעשים גרנדיוזיים שאינם משכנעים בשום רובד. כדי להאמין שהאיש הזה יבחר לעשות מעשים קיצוניים כאלה, שהם מהותיים לעלילה, היינו צריכים להכיר אותו. אך הוא צץ משום מקום (הוא היה דמות זניחה גם בסרט הקודם) והעלילה מתפרקת.

בתום הצפייה אנחנו נשארים עם אוסף של סצנות מרשימות שהודבקו ברוק, ועם ריק בלב. ביולי השנה אמר קמרון בן ה-71 שהוא מתכוונן לביים גם את שני הסרטים הבאים בפרנצ'ייז, כי "אין סיבה שלא. אני בריא. ואני מוכן לצאת לדרך". יש לי סיבה בשבילך – אנחנו לא צריכים עוד "אווטארים", ונשמח לראותך עושה דברים אחרים. אולי אפילו סרט דל תקציב יחסית – נגיד, 50 מיליון דולר במקום 400 מיליון – וקצר יחסית, שישחרר אותך מכובד ההפקה ויאפשר לך להתנסות במשהו חדש, אולי אפילו לעוף.
3 כוכבים
Avatar: Fire and Ash בימוי: ג'יימס קמרון. עם סם וורת'ינגטון, זואי סלדנייה, סיגורני וויבר, סטיבן לאנג, אונה צ'פלין. ארה"ב 2025, 197 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ג'יימס קמרון
• אווטאר 2
• קולנוע

על הקיר ב"בית גילה" שבבת ים תלויה תמונה של נערה יפה. הדבר היחידי שמסופר לנו עליה זה שהיא התאבדה, ושהוריה הקימו את המוסד שנקרא על שמה בתקווה שלא יהיו עוד בנות כמותה. למקום נשלחות נערות שמתמודדות עם בולימיה, אלימות ("הוא אוהב אותי. הוא הרביץ לי רק פעם אחת", מסנגרת אחת השוהות על החבר שלה), עוני והזנחה הורית. המורות החיילות שמגיעות לשם לא מחזיקות מעמד ובורחות אחרי זמן קצר "כמו סודני ממג"ב", כדברי הבנות.

למרות המטען הכבד הזה "בנות כמונו" אינו סרט מדכא, אלא מלא חיים והומור. זה לא הומור כפוי שנועד לטשטש את הכאב. הוא נובע באופן טבעי מהסיטואציות הקשות המתוארות בו – כמו בסצנה זכורה שבה הטרדה מינית אגרסיבית מתהפכת על ראשה כשהמטריד מתגלה כחסר שיניים. התוצאה היא אותנטיות רגשית נדירה שליפפה את ליבי.
>>סדרת הדוקו של פיפטי סנט על פי דידי קצת נקמנית, ובכל זאת חשובה

"בנות כמונו" מתמקד בנערה אחת, שחר בת ה-17 (היאלי יוסף זאדה), ורק אותה אנחנו מלווים הביתה בתום השעות שהיא מעבירה ב"בית גילה". היא מטפלת באחות בת 12, ובאימא לא מתפקדת (בת-אל מוסרי), שמביאה הביתה גברים זרים. שחר לוקחת אחריות גם על אביה האוהב (יעקב זדה דניאל), המאושפז ב"מרגוע" – מרכז רפואי לבריאות הנפש. היא מבקרת אותו לעיתים קרובות, מביאה לו סיגריות ורוחצת את גופו, כי הוא לא מסוגל לטפל בעצמו. איך נראים חייהן של שאר הבנות אנחנו יכולים רק לשער – הן מעדיפות לא לספר את האמת לכל מורה חיילת חדשה שמגיעה, אלא לפנטז על חיים טובים יותר. הפנטזיות שלהן ("אני גרה בקומה 35, מעל הפנטהאוז") משעשעות ועצובות גם יחד, בעצם היותן פנטזיות.

מה שמתניע את עלילת הסרט הוא הגעתה של מורה חיילת חדשה בשם פרי (הדר דרור), ילידת שכונה ד' בבאר שבע, שנודעה כשכונה ענייה ורדופת פשע. הבנות מתרשמות שהיא לא נראית כמו אלה שקדמו לה ("אין לך פרצוף של מורה חיילת"), ואנחנו מקבלים רמזים שיש לה סיפור רקע קשה משל עצמה. פרי מתעקשת להוכיח לבנות, ובעיקר לשחר, שהיא לא אחת שבורחת. היא מבקרת בדירתה של שחר ובין השתיים מתפתח קשר מעבר לשעות השהייה במוסד, וככל הנראה בניגוד לכללים.

"בנות כמונו" הוא האחרון מסרטי תחרות אופיר 2024 שיוצא למסכים, ולטעמי הוא הטוב והשלם שבהם. הוא היה מועמד לשישה פרסים, וזכה בשלושה – למלהקת חלי מון סונגו, ולשחקני המשנה מוסרי ודניאל. התסריט שכתבה מוסרי בהשראת חייה שלה מתאר את הדמויות קשות היום והעורף בכנות ובאהבה, והדיאלוגים קשובים לשפתן של הנערות. הבימוי התוסס של לי גילת (הסדרה "חוליגנים") לוכד היטב את הדינמיקה ביניהן, ונע בטבעיות בין הרגשות השונים שהסרט מעורר.

כך, למשל, הסצנות של שחר ואביה נוגעות ללב ולעיתים אף מצחיקות, עם היותן מעט מרתיעות. דניאל מספק הופעה מדויקת בתפקיד מאוד מאתגר, וכמותו גם מוסרי כאם המרוכזת בעצמה ובסבלותיה ("שתיכן זבל. לא אכפת לכן מאימא שלכן בכלל" היא מתלוננת). במסורת הקולנוע הריאליסטי האירופאי, לצד שני השחקנים הבוגרים לוהקו לסרט שלל נערות חסרות ניסיון, כולן נהדרות. היאלי יוסף זאדה טובה במיוחד כצעירה המתריסה שנושאת את משפחתה על גבה ומסרבת לפתח אשליות לגבי עתידה. מצת מוזיקלי עם אורות צבעוניים שהיא נאחזת בו הוא זכר לימים טובים יותר – משהו שאביה יצר לפני שנפשו נפרמה. גם אורטל פשרל מקסימה ושובת לב בתפקיד האחות הצעירה מורן, שמשתוקקת לרקוד בבת המצווה שלה, אבל אין כסף לחגיגה.

שירי ראפ ישראלים וזרים שלצליליהם הבנות מרכיבות כוריאוגרפיות סוחפות תורמים לסרט רובד של מיוזיקל, ואת החוויה משלימים הצילום היפה של עמית יסעור והעריכה הקצבית של ענת גלזר זרחין. בשלב מסוים שחר מגיעה לאילת, שמככבת ביותר ויותר סרטים ישראלים בשנים האחרונות ("הסיפור של יוסי", "הגננת", "הדרך לאילת") כדימוי לחלום הישראלי המאובק – כאילו חו"ל אבל לא באמת. ב"בנות כמונו" כמו גם בסרט ההתבגרות "כי את מכוערת" (שעדיין לא יצא למסכים), אילת מתפקדת כמרחב של טקסי חניכה, שבהם הגיבורות הצעירות מאבדות ומוצאות את עצמן. אל תתנו לסרט לחלוף על פניכם.
4 כוכבים
בימוי: לי גילת. עם היאלי יוסף זאדה, הדר דרור, בת-אל מוסרי, יעקב זדה דניאל. ישראל 2024, 87 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• נוער בסיכון

אחרי שסיימתי את הצפייה הראשונה ב"סיפור נישואים" של נואה באומבך הייתי שבר כלי, ואני לא סאקר של דרמות בדרך כלל. אני מעדיף סרטים שמתנתקים מהריאליזם ומעניקים הצצה לעולמות אחרים שאנחנו לא מכירים, אבל הריאליזם של באומבך הוא אחר. הוא חד כתער והוא לא מפחד לרסק את הדמויות שהוא יוצר. למרות שסרטו הקודם, "רעש לבן", לא הצליח להתעלות על קודמיו, הוא בכל זאת היה סרט פוסט אפוקליפטי חמוד למדי. וכעת הוא חוזר לנטפליקס עם סרט חדש, "ג'יי קלי", בכיכובם של ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר. ומה אני אגיד? באומבך שוב ריסק את הדמויות שלו ואותי.

במרכז הסרט עומד, מן הסתם, ג'יי קלי (ג'ורג' קלוני בתפקיד מושלם) – שחקן מפורסם שבחר לשים את הקריירה שלו מעל הכל; משפחה, זוגיות, חברים. לאחר מותו של הבמאי הראשון שלו, הוא פוגש חבר מלימודי משחק ובעקבות המפגש הוא מבין שהוא לא חי נכון את חייו. הוא גורר את פמלייתו ברחבי אירופה כדי לתקן את הבחירות שעשה לאורך חייו ולבלות עוד קצת זמן עם בתו שנמצאת שם בטיול עם חברים. כתירוץ לנסיעתו הוא גם מחליט לקבל פרס הוקרה שדחה בעבר ומייצר אפילו עוד יותר בלגן לסוכן שלו (אדם סנדלר המצוין).

לאורך הטיול גם פמלייתו לומדת מה המחיר שהם שילמו כשהשקיעו את מיטב שנותיהם וכוחם בטיפוח המותג "ג'יי קלי". ככל שהמסע ממשיך, כך נסדקות הדמויות יותר ויותר ובמיוחד קלי עצמו שמבין את השלכות מעשיו – ובאומבך הוא אשף ביצירת הסדקים האלה. ככל שנחשף עוד מעברו של קלי ומיחסיו עם הסובבים אותו, כך מתבהרת התמונה שמסבירה לנו מי הוא ואנחנו מבינים שגם את המסע הזה הוא לא עשה למען המשפחה שלו, אלא למען עצמו.

>> זה מתחיל כמו קומדיה רומנטית מתוקה. זה הרבה יותר מזה // ביקורת
>> הלהיט של נטפליקס מתחיל ונגמר נהדר. אבל אין כלום באמצע // ביקורת

הסרט עובד בארבעה רבדים. הרובד הראשון הוא "ג'יי קלי מול ג'יי קלי" והוא מתמקד באיך הוא נתפס בעיני עצמו. עד אותו המפגש עם החבר מספסל הלימודים הוא תופס את עצמו כאדם אהוב שלא רואה שום דבר פסול במעשיו. האירוע הזה מעורר את תחושת הביקורת הפנימית והוא מבין שהדברים הם בכלל לא כפי שהם נראים.

הרובד השני הוא "ג'יי קלי מול משפחתו". אף על פי שגרושתו כלל לא מופיעה בסרט, אפשר להבין את היחס שלו אליה ממשפט אחד שהוא אומר לבתו הבכורה כשהיא מאשימה אותו בנטישה: "זאת אמא שלך מדברת". בנוסף, יש את מערכת היחסים עם בנותיו. שתיהן תופסות אותו כאב לא נוכח, אך הצעירה מבין השתיים הרבה יותר סלחנית כלפיו ואילו הבוגרת נמצאת כעת בשלבי החלמה והשלימה עם זה שהוא לא האבא שהיא רוצה שיהיה. בנוסף לזה יש גם את היחסים עם אביו. באומבך פורט את היחסים עם אביו מבלי להסביר יתר על המידה, רק מספיק כדי שנבין שהם לא מתראים הרבה ושמערכת היחסים שלהם היא לא הכי מוצלחת. בדרך כלל זה בגלל האב, אבל הפעם זה בגלל הבן שלא יודע לאהוב אף אחד חוץ מאת עצמו.

הרובד השלישי די פשוט ונוכח: "ג'יי קלי מול חבריו". זה פשוט, כי לג'יי קלי אין חברים. רק מכרים על בסיס אינטרסים משותפים. אדם סנדלר מביא פה הופעה באמת מעולה בתור רון, הסוכן שלו שמרגיש גם מחויבות אישית כלפיו. זאת לא מערכת יחסים שוויונית. רון מרגיש הרבה יותר קרוב לקלי ממה שהוא צריך להיות וזה שובר לראות אותו חווה את ההבנה הזאת פעם אחר פעם.

הרובד האחרון הוא "ג'יי קלי מול הקהל". האנשים הכי קרובים לקלי הם המעריצים שלו. הם מרגישים שהם יודעים עליו הכל והוא ניזון מהאהבה שלהם אליו. הוא כמובן לא מכיר אותם באמת, אבל הרגעים שבהם הוא עומד מול קהל הם הרגעים שבהם הוא מרגיש הכי חי, ואני מאמין שזה כי זאת הגרסה שבו הוא מרגיש הכי אנושי, בקרבתם של אנשים רגילים.

כשכל הרבדים האלה נערמים אחד על השני, נוצר דיוקן עגום וכואב של חיים מפוספסים. וזאת כל המהות של "ג'יי קלי": לעורר את הצופה ולגרום לו להבין שכן, יש דבר כזה "מאוחר מדי", ואתם לא רוצים להיות שם. אתם תצאו מהסרט הזה שבורים ומרוסקים, אבל תקבלו גם תזכורת חשובה מאוד לבלות כמה שיותר זמן עם האנשים שחשובים לכם. למרות שלא כולם תמיד מצליחים להתחבר לבאומבך, אין לי ספק שזהו בין הסרטים היותר אנושיים שלו (וגם היותר מדכאים שלו). הוא לא סתם משתמש בלב של הצופה כשק אגרוף, אלא נותן לו את התחושה שהוא הרוויח משהו בצפייה. ותכלס הרווחתי.
"ג'יי קלי" // Jay Kelly // ארה"ב 2025 // במאי: נואה באומבך // עם ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• נטפליקס
• אדם סנדלר
• סרטים מומלצים
• סטרימינג