יש ז'אנר כזה של ספרים פמיניסטיים שחוזרים לדמויות היסטוריות של נשים, שנודעו בעיקר דרך הקשר שלהן לאמן מפורסם, ומדמיינים עבורן חיים אפשריים. כאלה היו "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה, ו"אני בתו של רמברנדט" מאת לין קאלן, וכזה הוא גם "המנט" – רב המכר מאת מגי או'פארל מ-2020, המגולל את סיפורה של רעייתו של שייקספיר, שנשארה בסטראטפורד בזמן שהוא כתב מחזות בלונדון.
>>החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הזכויות לעיבוד הקולנועי של הספר המהולל ועתיר הפרסים נרכשו עוד לפני שיצא לאור, והופקדו בידיה של קלואי ז'או, שכתבה את התסריט יחד עם או'פארל. גם הסרט, כמו הספר, זכה לביקורות נלהבות, וגרף שלל פרסים, בהם גלובוס הזהב לסרט הדרמתי הטוב ביותר. כשצפיתי ב"המנט" בפעם הראשונה, התקשיתי להבין את ההתלהבות הגורפת הזו, עד שהגיעה המערכה האחרונה, הנפלאה, שבה הזלתי דמעות כמובטח. זאת היתה החוויה שלי גם בצפייה השנייה.

מעט מאוד ידוע על אן האתאוויי ועל שלושת הילדים שילדה לוויליאם שייקספיר. גם על מותו של הבן המנט בגיל 11 אין כמעט אינפורמציה. כותרות הפתיחה מספרות לנו שבאנגליה של המאה ה-16, המלט והמנט היו וריאציות על אותו שם, וזה מכין אותנו לכך שהסרט יציג את המחזה הכי מפורסם בהיסטוריה כתגובה של וויל למות בנו ארבע שנים לפני כן. אבל לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו "המנט" עוסק בכוח המרפא של האמנות, ומעניק משמעות חדשה לטרגדיה על הנסיך הדני, הוא מספר לנו על התאהבותם של בנו של יצרן כפפות, ונערת פרא שמגדלת נץ, עוסקת ברפואת צמחים ואף ניחנה ביכולת נבואית.

אן, המכונה בסרט אנייס (כך קרא לה אביו בצוואתו), נראית לראשונה כשהיא מכורבלת בתנוחת עובר למרגלות עץ כביר. כשוויל הצעיר מבחין בה מבעד לחלון, הוא נמשך אליה כמו בכבלי קסם, אך בפנותו אליה היא מסרבת לומר לו את שמה, עד הנשיקה הראשונה. גם בהמשך הכל נחווה קצת יותר מדי כמו רומן רומנטי על אהבה אסורה. "יש בתוכו יותר מכל גבר שפגשתי אי פעם", תאמר אנייס מאוחר יותר. אנחנו יודעים שזה נכון כי היא מדברת על וויליאם שייקספיר, אבל שום דבר בסרט עצמו אינו מבהיר לנו מה גורם לה לחשוב ככה. למרות השפה הקולנועית הנזירית, והצלילים המיסטיים שהלחין מקס ריכטר, תיאור ההתאהבות רצוף קלישאות של רומנטיקה גותית (מספרים על אנייס שהיא בת של מכשפת יער). רק הופעותיהם העזות והנבונות של פול מסקל וג'סי בקלי (שהאוסקר מובטח לה) מצילות את המערכה מקיטש.

אחר כך וויל נוסע ללונדון, ונולדים התאומים ג'ודית והמנט, ונראה שדווקא הבן יורש מאמו את הגנים המיסטיים. הניתוק ארוך השנים בין האוהבים מהמערכה הראשונה מוסבר בכך שאנייס חוששת שהאוויר בלונדון יזיק לג'ודית החולנית. היא גם חושדת שוויל מבלה עם נשים אחרות, והריחוק הפיזי מייצר ריחוק רגשי, שרק מתעצם כשהמנט מת. האבל מניב זעקות כאב (כמעין המשך ישיר של הלידה) ודיכאון ממושך שמוגשים לצופים באופן הכי חשוף, עד כדי נגיעה בפורנו-צער.

בינתיים בלונדון וויליאם מתחיל לעבוד על "המלט" ומתעל את כאבו דרכו. רק אז הסרט מתחיל להתגבש למשהו עמוק ומעניין. כשאנייס ואחיה נוסעים לעיר הגדולה – אירוע שאין לו כל סימוכין במציאות – ומתוודעים לראשונה לחייו ולאמנותו של הבעל הנעדר, הסרט מזנק לגבהים רגשיים שמפצים בגדול על הבעייתיות של המערכות הראשונות. כאמור, המערכה הלונדונית עוסקת בכוח המרפא של אמנות התאטרון, ובה אנחנו מבינים מדוע לתפקידי המנט והשחקן שמגלם את המלט לוהקו האחים ג'ייקובי ג'ופ ונואה ג'ופ ("פלא", "מקום שקט"). "על טבעו של אור היום", הנעימה של ריכטר שכבר נשמעה בפסקולים של לא מעט סרטים, משתלבת באופן אפקטיבי גם כאן.

ז'או ילידת סין יצרה שניים מהסרטים היפים ביותר על אמריקה – "הרוכב" ו"ארץ נוודים" – בהם השיגה פיוט נדיר, ועצב עמוק, שנבעו בין השאר מהפער בין מה שנאמר ומה שלא. על בסיס הסרטים האלה אפשר להבין מדוע מפיק הסרט, סטיבן ספילברג, אמר בטקס גלובוס הזהב שהיא הקולנוענית היחידה בעולם שיכלה לספר את הסיפור של המנט. אבל המבט שלה על אנגליה הכפרית במאה ה-16 נותר חיצוני וקלישאתי. אף שהוא עוסק לכאורה במקור יצירתו של אשף המילים, גם "המנט" אינו סרט דברני. דווקא בשל כך, כשמדי פעם נזרקת לאוויר ציטטה מכתביו, החיבור מרגיש מילולי ומלאכותי, בעיקר כשוויל עצמו מבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" על שפת הנהר.

ועדיין, למרות כל הסייגים, המפגש האינטימי (על אף היותו ציבורי) עם "המלט" בתאטרון הגלוב, מצדיק את התהילה לה זכה הסרט, שמסתיים במחווה מופלאה של אהבה. כדברי הנסיך הטרגי לאופליה: Doubt thou the stars are fire; Doubt that the sun doth move; Doubt truth to be a liar; But never doubt I love.
3.5 כוכבים
Hamnet בימוי: קלואי ז'או. עם ג'סי בקלי, פול מסקל, אמילי ווטסון. בריטניה 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• שייקספיר
• גלובוס הזהב
• קולנוע

מאט דיימון ובן אפלק ידועים בתור צמד שעובד מצוין על המסך וכשרואים אותם עובדים ביחד – אפשר להבין למה. הכימיה בין השניים מדהימה ולמרות שלאורך השנים כל אחד מהם פיתח גם קריירה עצמאית, אין דבר שהוליווד אוהבת יותר מלקחת דברים שעבדו בעבר ולחזור עליהם שוב. זה וכסף. כלומר, גם זה כסף. אפשר להבין אם כך למה נטפליקס שפכה מזומנים כדי להביא אותם לשחק זה לצד זה בסרט החדש "המכה". גם כאן החיבור הזה עובד כמעט באופן מושלם. אבל רק כמעט. כי נטפליקס מנסה לטמטם אותנו.

>> עשור לנטפליקס בישראל: 10 דברים שלא ידעתם על שירות הסטרימינג
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וריאליטי מופרע שהחזיקו אותנו ערות השבוע

הסרט מתחיל ברצח. בכלל, יש תחושה שבהוליווד במקום להשתמש בנוסחה הקבועה של "הנבואה", החלו לעטוף את העלילות בתעלומות רצח, אבל בסדר, נספוג את זה. בכל מקרה, הנרצחת היא בלשית במשטרת מיאמי, שרגע לפני שיורים לה בראש היא שולחת הודעה למספר 2 שלה ומי שעתיד להחליף אותה, ובו מיקום למחבוא של כסף. כשהוא מגיעים למקום עם הצוות הם מגלים את גודלו האסטרונומי של הסכום ושהם ממש לא היחידים שמחפשים אותו. במהלך הסרט גם בתוך הקבוצה עצמה מתחילים להתעורר סדקים ואי אפשר לדעת על מי לסמוך.

את "המכה" ביים ג'ו קארנהאן, שבעבר עשה לא מעט סרטי אקשן מסוג ג', אבל נדמה שהפעם הוא מנסה לעלות רמה ולביים מותחן אקשן איכותי. הוא עושה את זה גם בזכות הקאסט המצוין, שמלבד דיימון ואפלק כולל גם את סטיבן יאון, טייאנה טיילור ואת קייל צ'נדלר, אבל גם בזכות החזקה של המתח לאורך מספר סצנות ויצירת התחושה הפרנואידית שבאמת אין על מי לסמוך. זה לא רק המשחק המשובח, כל האלמנטים בסרט פועלים מצוין ביחד: כשיש אקשן הוא עשוי טוב מבלי להיות מוגזם, התאורה משמשת מרכיב מרכזי בבניית המתח וקידום העלילה, ובבסיס יש ליבה חזקה של סיפור די מגניב על שחיתות וביקורת עצמית, עם מסר שלא יזיק גם לשוטרי ארצנו. אז למה הכל צריך ליפול בגלל זלזול בצופים?

מאט דיימון ציין לאחרונה בעצמו בריאיון שבנטפליקס דרשו לחזור בטקסט על מספר נקודות בעלילה, כי הם חושבים שהקהל שלהם, במקביל לסרט, נמצא עם הראש במסך של המכשיר הנייד, ולכן צריך להזכיר לו איפה אנחנו בעלילה, מה קרה עד עכשיו ומי נגד מי. העניין הזה בולט בלא מעט תכנים והיה מעיק וגרוע במיוחד בעונה האחרונה של "דברים מוזרים", ועכשיו כשמאט דיימון בעצמו מעיד על המדיניות הזאת – ועוד במהלך ראיון לקידום הסרט (!) – זה מדאיג.

אני אולי נשמע כמו זקן טרחן, והסלולרים לא ייעלמו מחיינו, אבל די הבאנו את זה על עצמנו. אם הסרט הזה היה נעשה לפני עשרים שנה, אולי לא היו צריכים לחזור בסרט שנקרא "המכה", שמספר על "המכה", כל כך הרבה פעמים על המילה "המכה". אבל במציאות הנוכחית נטפליקס ויתרה על המאבק על תשומת הלב של הצופים ופשוט בחרה לטמטם לנו את התוכן.

כך ייראה גם העתיד של הקולנוע: במקום לקבל דיאלוגים שנונים וחכמים אנחנו נקבל שעה וחצי ויותר של תזכורות עלילתיות. תארו לעצמכם שבעיבוד הבא של "שר הטבעות" יזכירו לכם כל חצי שעה שפרודו צריך להשמיד את הטבעת, או שג'סי כל הזמן יזכיר לוולטר ווייט: "אבל מר ווייט, יש לך סרטן ואתה חייב לעשות מלא כסף מייצור מת', בטח אחרי כל מה שעשית עם טוקו ואיך שהרגת את קרייזי 8, כלבה". כן. ככה זה יישמע.

יש שני צדדים למטבע הזה. קודם כל, נטפליקס צריכה להפסיק לזלזל בצופים שלה. אם כל כך מפחדים שם מאובדן הקשב שלהם, היה רצוי שענקית הסטרימינג דווקא כן תנסה להילחם במגמה במקום לעודד אותה. זה יכול להתחיל במהלך קטן, כמו להוסיף בתחילת כל סרט או סדרה כיתוב שיגיד "לשיפור חוויית הצפייה, אנו מבקשים מכם להימנע משימוש במכשירים הניידים", להמשיך במהלך פסיבי של הפחתת התערבות הפקתית בתסריט, ולבסוף לייצר תוכן שבאמת ישתלט על תשומת הלב של הצופים.

אבל זה גם עלינו. התלות שלנו במכשירים הניידים פוגעת בתרבות שלנו, ואנחנו חייבים להילחם בזה. זה לא קורה רק בבית, זה קורה גם בקולנוע ובתיאטרון ובהופעות. אנחנו צריכים ללמוד להשתלט על המכונה הזאת, כי חוסר השליטה עליה לא רק הופכת מותחני אקשן עם פוטנציאל ממש גבוה כמו "המכה" לסרטי אקשן גנריים שלא נזכור עוד חמש שנים, אלא גם מנוון לנו את המוח ואת התרבות. בסופו של דבר – רק אנחנו מפסידים. נטפליקס תמשיך להרוויח.
>> "המכה" //The Rip // במאי: ג'ו קארנהאן // ארה"ב // 112 דקות

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• מאט דיימון

בתחילת השבוע זכה "הסוכן החשאי" בפרסי גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית. כמצביעה לגלובוס הזהב, הייתי בין אלה שנתנו את קולם לשתי הזכיות האלה. למען האמת, הוא היה הבחירה שלי גם בקטגוריית סרט הדרמה הטוב ביותר. בחרתי לציין זאת כדי לחדד שעל אף שאני יודעת מעט מאוד על ההיסטוריה ועל הקולנוע של ברזיל, ולא אוכל לספר לכם איך סרטו של קלבר מנדונסה פיליו משתלב בתוכם, צפיתי בו בהנאה גדולה, ויצאתי ממנו משוכנעת שזה אחד הסרטים הכי טובים של 2025.

>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"הסוכן החשאי" עובד בשלל רבדים – כמותחן, כקומדיה שחורה, וגם כדרמה חברתית היסטורית. לאורך הדרך הוא מחליף צבעים וטונים, אך הוא מגובש לחלוטין. זה סרט מלא חיים, מלא קולנוע, מפתיע וממלא את הלב. כפי שמצוין בכותרות הפתיחה, הסרט מתרחש ב-1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. חיפושית צהובה עוצרת בתחנת דלק לצד כביש כפרי (הסרט מנוקד בעוד כמה כתמים צהובים כאלה, המופיעים ברגעי מפתח). הנהג מופתע לראות שבחזית התחנה מוטלת גווייה, מכוסה קרטון. גבר יוצא אליו ומסביר שהיא שם כבר כמה ימים מאז הרצח, ושבמשטרה אמרו שיבואו בעוד שבוע. בדיוק אז מגיעה מכונית משטרה, אבל השוטרים כלל לא מעוניינים בגופה אלא בנהג, שמשתדל להצניע את חששו שהם באו בשבילו. אבל גם זה לא הסיפור.

כך נפתח "הסוכן החשאי", באיור אבסורדי של מדינה מפוררת תחת משטר טוטליטרי ומושחת עד היסוד. הנהג ממשיך בדרכו ומגיע לרסיפה, בירת מדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל. שם מקבלת את פניו זקנה חביבה בשם דונה סבשטיאנה, המנהלת בית מחסה חשאי לאנשים שנרדפים על ידי השלטונות. כשארמנדו, המכונה מרסלו (ואגנר מורה), מציג את עצמו בפני שותפיו לגורל, אנחנו מתוודעים לעברו כפרופסור בחוג למדעים, שהעז להתעמת עם מנהל חברת החשמל של ברזיל שהשתלט על האוניברסיטה, והעלה את חמתו עד כדי כך שהוא נאלץ לאמץ זהות בדויה ולהסתתר עד שיוכל לברוח מהמדינה.

הסיפור נע קדימה ואחורה ולצדדים, ומצרף עוד ועוד דמויות, בהן צמד מתנקשים בשכר, מפקח משטרה מושחת ושני בניו, רופאת שיניים סקסית, ילד יפה להפליא, בעל בית קולנוע, משפחת פליטים מאנגולה, וגם רגל כרותה בעלת חיים משלה. אחרי הצפייה קראתי שמקורה של הרגל, שמקפצת ברחובות העיר ובועטת באנשים, הוא באגדה אורבנית שנפוצה ברסיפה בשנות השבעים. בסרט היא משמשת כדימוי סוריאליסטי, מצחיק ומצמרר, לדיכוי פוליטי.

מבין שלל הדמויות הנהדרות – בהן גם יהודי ניצול שואה (אודו קיר המנוח בסרטו האחרון) שמפקח המשטרה מתעקש להציגו כפושע נאצי תוך כדי שהוא מפיק הנאה מעוותת מצפייה בצלקות שעל רגליו – אף לא אחת מזוהה כסוכן חשאי. הפעם היחידה שהתואר הזה מופיע על המסך הוא בכותרות "האיש מאקפולקו" בכיכובו של ז'אן פול בלמונדו, שמוקרן בבית הקולנוע השייך לאביה של רעייתו המנוחה של ארמנדו. בדומה לגיבורים של היצ'קוק (למשל ב"מזימות בינלאומיות"), ארמנדו הוא אדם מן היישוב שחייו ירדו מהמסלול, והוא נאלץ לפתח כישורים של מרגל כדי לשרוד (מפקח המשטרה אף טוען שהוא נראה כמו שוטר). כלומר, שם הסרט הוא סוג של הונאה, ובדיעבד גם רמז לחמקמקות הז'אנרית שלו.

הסרט מתרחש בזמן הקרנבל – הדמויות מדברות עליו אך לא מגיעות אליו – כך שאפשר גם להגדיר אותו כקרנבל של ז'אנרים. סרט נוסף שנארג לתוך הקנבס העשיר של "הסוכן החשאי" הוא "מלתעות" של ספילברג. בנו הקט של ארמנדו מפתח אובססיה אליו, אך סבו לא מרשה לו לצפות בו מחשש שיפתח טראומה. ובכל זאת, הכריש כמו מגיח מהסרט ומשתלב בעלילה הברזילאית באופן אבסורדי, מטאפורי ונפלא.

ואגנר מורה, שהתפרסם בתפקיד פבלו אסקובר ב"נרקוס", מגיש הופעה שקטה, סימפטית וכובשת לחלוטין. יש לציין שהוא מופיע בסרט בתפקיד כפול. אבל מי שגונבת את ההצגה בזמן המסך המצומצם שלה היא טניה מריה קטנת הקומה בתפקיד אם הבית הקשישה, ששובה את הלב בשכל הישר ובהומניזם שלה. מריה, שאינה שחקנית מקצועית, הופיעה בתפקיד קטן ב"בקוראו" סרטו הקודם של מנדוסה, והוא נדלק עליה. במהלך הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים, כשמריה נראתה בכותרות הסיום של "הסוכן החשאי", הקהל באולם מחא לה כפיים בהתלהבות. וזה נותן לכם מושג לגבי סוג המעורבות הרגשית שמעורר הסרט הנפלא הזה על החיים בדיקטטורה.

5 כוכבים
The Secret Agent בימוי: קלבר מנדונסה פיליו. עם ואגנר מורה. ברזיל 2025, 158 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע זר
• ברזיל
• סרטים מומלצים

אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים

פרח הוא שמה המומצא של דרת רחוב נרקומנית שמתפרנסת מזנות. אמא שלה, כריסטינה, היתה פעם זונת צמרת ("אסי דיין עשה עלי כתבה"), ועכשיו היא גרה ברחוב, כמותה. נושא סרטם התיעודי של אנה ים ואיתמר רוז, ששודר אתמול בכאן 11, לא היה יכול להיות מדכא יותר. אבל "פרח" אינו מדכא. הוא מחבק את הגיבורה שלו ללא קמצוץ של התנשאות או שיפוטיות, ומציג אותה כדמות חיונית, אינטליגנטית ומודעת, שמשתפת פעולה באופן מלא עם יוצרי הסרט.

"את יודעת מה יפה בסרט הזה?" אומרת פרח בתחילתו, תוך כדי שהיא ממוללת בידיה עטיפת נייר כסף, שמן הסתם תשמש אותה לצרוך סם. "שאנחנו לא עושים תהליך של שיקום. זה מיוחד, כי בדרך כלל כשמתעסקים נגיד עם נרקומנים או דברים כאלה, לפי מה שאני יודעת בסרטים כאלה, זה מתחיל כאילו שזה במצב מסוים וזה הולך ומשתפר, או הולך ונגמר, נכון? ופה כאילו זה לא כל כך העניין… אנחנו מסיימים את הסרט בעצם באותה סיטואציה (אנה: שאת באותו מקום, עושה את אותו דבר). כן. זה מפתיע נראה לי כאילו כי זה קצת יבלבל. או אפילו, כאילו מה היא לא עברה שום תהליך מסוים? ובעצם התהליך ומה שאני עוברת זה ההיכרות שלנו". כך מגדירה פרח במילותיה שלה את הסרט, כשותפה ליצירה עצמה, וגם קצת כמו מבקרת קולנוע.

צלמת הסטילס אנה ים התוודעה לפרח במהלך פרויקט צילום מבנים בנווה שאנן שבדרום תל אביב, והן החלו להיפגש אחת לשבוע. "פרח" ערוך מהמפגשים האלה שנפרשו על פני שנתיים. אנה אוספת את פרח במכוניתה, והן מדברות על החיים. הסרט כולו צולם מתוך המכונית בזמן נסיעתה בשכונה המוזנחת – אזור ספר שרחובותיו ואוכלוסייתו נראים מבעד לחלונות. לפעמים מצטרפים אנשים נוספים לנסיעה. אחת מהן היא אנה ג', המספרת שיש לה תואר שני בסיעוד ושהיא עבדה שבע שנים בשיקום פה ולסת באיכילוב, אך מזה שנה ורבע היא גרה ברחוב ומתפרנסת ממכירת סמים, וגניבת אופניים וסמארטפונים. לדבריה, אין לה כל כוונה להתדרדר מזה לזנות.

אורח נוסף במושב האחורי הוא ורנון, ידיד של פרח, שהיה פעם בעל משפחה, עד שנתקל בקיר. "הצרות שלי התחילו בצוק איתן", הוא מספר. "הפסקתי לישון, כאילו, עם הדברים שעברנו שמה. הייתי בבארי. היינו ציר האספקה של גולני. משמה השתבשתי. מלחמה ארורה ומיותרת לדעתי. הרבה פצועים יצאו משם, בנפש". זאת אולי הפעם היחידה בסרט שהמרחב הישראלי, הציוני, חודר לתוך הבועה הדרום תל אביבית, שתושביה השבורים חיים מלקוח ללקוח.

הבחירה האומנותית והמוסרית לא לצאת מהמכונית שומרת על ההפרדה בין העולמות לאורך הסרט כולו. הבמאית אינה עובדת סוציאלית, ואינה מעמידה פנים שהיא באה להציל את האנשים מהחיים חסרי התוחלת שהם נקלעו אליהם. סרטים תיעודיים על אנשים במצב מדורדר עלולים ליפול למלכודת של סנטימנטליזציה או מטיפנות, ואף ניצול של הגיבורים, על ידי יצירת ציפיות לעזרה ולקשר שיימשך גם אחרי תום הצילומים. "פרח", כך נראה, מצליח להימנע מכל המוקשים. פרח שמחה לפגוש את אנה, אך אינה מפתחת כל אשליות לגבי כלום. בערך. כי ברגע מסוים היא אומרת "אני מתה לדעת אם היה פה פעם 'פריטי וומן'. אתם חושבים שהיה?" המבט על פניה באותו רגע, כשהיא כאילו מייחלת לקבל תשובה חיובית, מועך את הלב.

אם שאלתם את עצמכם איך קורה שאנשים נורמטיביים הופכים לדרי רחוב, והאם כשזה קורה להם הם מאבדים גם את נשמתם, "פרח" מספק תשובות אפשריות, אך לא פתרונות. שאלה שהסרט אינו עוסק בה היא איזה מין גברים אלה שבאים לנצל נשים שסבלן חקוק בגופן. אבל היא נוכחת שם מעצם כך שכמה גברים מזדמנים מתדפקים על חלון המכונית, בהנחה שהנשים בתוכה נמצאות שם בשבילם. "פרח" לא קל לצפייה, אך הוא אוחז בגרון, וגורם לנו להתאהב בגיבורה המרתקת שלו, שאוהבת את פרינס ויונה וולך, וופל בלגי וסמים.
פרח, 81 דק, עכשיו בכאן BOX ובעמוד היוטיוב של כאן 11

• המסך
• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• דרום תל אביב
• נרקומנים
• זנות