הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים
• סאטירה

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר

יש ז'אנר כזה של ספרים פמיניסטיים שחוזרים לדמויות היסטוריות של נשים, שנודעו בעיקר דרך הקשר שלהן לאמן מפורסם, ומדמיינים עבורן חיים אפשריים. כאלה היו "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה, ו"אני בתו של רמברנדט" מאת לין קאלן, וכזה הוא גם "המנט" – רב המכר מאת מגי או'פארל מ-2020, המגולל את סיפורה של רעייתו של שייקספיר, שנשארה בסטראטפורד בזמן שהוא כתב מחזות בלונדון.
>>החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הזכויות לעיבוד הקולנועי של הספר המהולל ועתיר הפרסים נרכשו עוד לפני שיצא לאור, והופקדו בידיה של קלואי ז'או, שכתבה את התסריט יחד עם או'פארל. גם הסרט, כמו הספר, זכה לביקורות נלהבות, וגרף שלל פרסים, בהם גלובוס הזהב לסרט הדרמתי הטוב ביותר. כשצפיתי ב"המנט" בפעם הראשונה, התקשיתי להבין את ההתלהבות הגורפת הזו, עד שהגיעה המערכה האחרונה, הנפלאה, שבה הזלתי דמעות כמובטח. זאת היתה החוויה שלי גם בצפייה השנייה.

מעט מאוד ידוע על אן האתאוויי ועל שלושת הילדים שילדה לוויליאם שייקספיר. גם על מותו של הבן המנט בגיל 11 אין כמעט אינפורמציה. כותרות הפתיחה מספרות לנו שבאנגליה של המאה ה-16, המלט והמנט היו וריאציות על אותו שם, וזה מכין אותנו לכך שהסרט יציג את המחזה הכי מפורסם בהיסטוריה כתגובה של וויל למות בנו ארבע שנים לפני כן. אבל לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו "המנט" עוסק בכוח המרפא של האמנות, ומעניק משמעות חדשה לטרגדיה על הנסיך הדני, הוא מספר לנו על התאהבותם של בנו של יצרן כפפות, ונערת פרא שמגדלת נץ, עוסקת ברפואת צמחים ואף ניחנה ביכולת נבואית.

אן, המכונה בסרט אנייס (כך קרא לה אביו בצוואתו), נראית לראשונה כשהיא מכורבלת בתנוחת עובר למרגלות עץ כביר. כשוויל הצעיר מבחין בה מבעד לחלון, הוא נמשך אליה כמו בכבלי קסם, אך בפנותו אליה היא מסרבת לומר לו את שמה, עד הנשיקה הראשונה. גם בהמשך הכל נחווה קצת יותר מדי כמו רומן רומנטי על אהבה אסורה. "יש בתוכו יותר מכל גבר שפגשתי אי פעם", תאמר אנייס מאוחר יותר. אנחנו יודעים שזה נכון כי היא מדברת על וויליאם שייקספיר, אבל שום דבר בסרט עצמו אינו מבהיר לנו מה גורם לה לחשוב ככה. למרות השפה הקולנועית הנזירית, והצלילים המיסטיים שהלחין מקס ריכטר, תיאור ההתאהבות רצוף קלישאות של רומנטיקה גותית (מספרים על אנייס שהיא בת של מכשפת יער). רק הופעותיהם העזות והנבונות של פול מסקל וג'סי בקלי (שהאוסקר מובטח לה) מצילות את המערכה מקיטש.

אחר כך וויל נוסע ללונדון, ונולדים התאומים ג'ודית והמנט, ונראה שדווקא הבן יורש מאמו את הגנים המיסטיים. הניתוק ארוך השנים בין האוהבים מהמערכה הראשונה מוסבר בכך שאנייס חוששת שהאוויר בלונדון יזיק לג'ודית החולנית. היא גם חושדת שוויל מבלה עם נשים אחרות, והריחוק הפיזי מייצר ריחוק רגשי, שרק מתעצם כשהמנט מת. האבל מניב זעקות כאב (כמעין המשך ישיר של הלידה) ודיכאון ממושך שמוגשים לצופים באופן הכי חשוף, עד כדי נגיעה בפורנו-צער.

בינתיים בלונדון וויליאם מתחיל לעבוד על "המלט" ומתעל את כאבו דרכו. רק אז הסרט מתחיל להתגבש למשהו עמוק ומעניין. כשאנייס ואחיה נוסעים לעיר הגדולה – אירוע שאין לו כל סימוכין במציאות – ומתוודעים לראשונה לחייו ולאמנותו של הבעל הנעדר, הסרט מזנק לגבהים רגשיים שמפצים בגדול על הבעייתיות של המערכות הראשונות. כאמור, המערכה הלונדונית עוסקת בכוח המרפא של אמנות התאטרון, ובה אנחנו מבינים מדוע לתפקידי המנט והשחקן שמגלם את המלט לוהקו האחים ג'ייקובי ג'ופ ונואה ג'ופ ("פלא", "מקום שקט"). "על טבעו של אור היום", הנעימה של ריכטר שכבר נשמעה בפסקולים של לא מעט סרטים, משתלבת באופן אפקטיבי גם כאן.

ז'או ילידת סין יצרה שניים מהסרטים היפים ביותר על אמריקה – "הרוכב" ו"ארץ נוודים" – בהם השיגה פיוט נדיר, ועצב עמוק, שנבעו בין השאר מהפער בין מה שנאמר ומה שלא. על בסיס הסרטים האלה אפשר להבין מדוע מפיק הסרט, סטיבן ספילברג, אמר בטקס גלובוס הזהב שהיא הקולנוענית היחידה בעולם שיכלה לספר את הסיפור של המנט. אבל המבט שלה על אנגליה הכפרית במאה ה-16 נותר חיצוני וקלישאתי. אף שהוא עוסק לכאורה במקור יצירתו של אשף המילים, גם "המנט" אינו סרט דברני. דווקא בשל כך, כשמדי פעם נזרקת לאוויר ציטטה מכתביו, החיבור מרגיש מילולי ומלאכותי, בעיקר כשוויל עצמו מבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" על שפת הנהר.

ועדיין, למרות כל הסייגים, המפגש האינטימי (על אף היותו ציבורי) עם "המלט" בתאטרון הגלוב, מצדיק את התהילה לה זכה הסרט, שמסתיים במחווה מופלאה של אהבה. כדברי הנסיך הטרגי לאופליה: Doubt thou the stars are fire; Doubt that the sun doth move; Doubt truth to be a liar; But never doubt I love.
3.5 כוכבים
Hamnet בימוי: קלואי ז'או. עם ג'סי בקלי, פול מסקל, אמילי ווטסון. בריטניה 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• שייקספיר
• גלובוס הזהב
• קולנוע

מאט דיימון ובן אפלק ידועים בתור צמד שעובד מצוין על המסך וכשרואים אותם עובדים ביחד – אפשר להבין למה. הכימיה בין השניים מדהימה ולמרות שלאורך השנים כל אחד מהם פיתח גם קריירה עצמאית, אין דבר שהוליווד אוהבת יותר מלקחת דברים שעבדו בעבר ולחזור עליהם שוב. זה וכסף. כלומר, גם זה כסף. אפשר להבין אם כך למה נטפליקס שפכה מזומנים כדי להביא אותם לשחק זה לצד זה בסרט החדש "המכה". גם כאן החיבור הזה עובד כמעט באופן מושלם. אבל רק כמעט. כי נטפליקס מנסה לטמטם אותנו.

>> עשור לנטפליקס בישראל: 10 דברים שלא ידעתם על שירות הסטרימינג
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וריאליטי מופרע שהחזיקו אותנו ערות השבוע

הסרט מתחיל ברצח. בכלל, יש תחושה שבהוליווד במקום להשתמש בנוסחה הקבועה של "הנבואה", החלו לעטוף את העלילות בתעלומות רצח, אבל בסדר, נספוג את זה. בכל מקרה, הנרצחת היא בלשית במשטרת מיאמי, שרגע לפני שיורים לה בראש היא שולחת הודעה למספר 2 שלה ומי שעתיד להחליף אותה, ובו מיקום למחבוא של כסף. כשהוא מגיעים למקום עם הצוות הם מגלים את גודלו האסטרונומי של הסכום ושהם ממש לא היחידים שמחפשים אותו. במהלך הסרט גם בתוך הקבוצה עצמה מתחילים להתעורר סדקים ואי אפשר לדעת על מי לסמוך.

את "המכה" ביים ג'ו קארנהאן, שבעבר עשה לא מעט סרטי אקשן מסוג ג', אבל נדמה שהפעם הוא מנסה לעלות רמה ולביים מותחן אקשן איכותי. הוא עושה את זה גם בזכות הקאסט המצוין, שמלבד דיימון ואפלק כולל גם את סטיבן יאון, טייאנה טיילור ואת קייל צ'נדלר, אבל גם בזכות החזקה של המתח לאורך מספר סצנות ויצירת התחושה הפרנואידית שבאמת אין על מי לסמוך. זה לא רק המשחק המשובח, כל האלמנטים בסרט פועלים מצוין ביחד: כשיש אקשן הוא עשוי טוב מבלי להיות מוגזם, התאורה משמשת מרכיב מרכזי בבניית המתח וקידום העלילה, ובבסיס יש ליבה חזקה של סיפור די מגניב על שחיתות וביקורת עצמית, עם מסר שלא יזיק גם לשוטרי ארצנו. אז למה הכל צריך ליפול בגלל זלזול בצופים?

מאט דיימון ציין לאחרונה בעצמו בריאיון שבנטפליקס דרשו לחזור בטקסט על מספר נקודות בעלילה, כי הם חושבים שהקהל שלהם, במקביל לסרט, נמצא עם הראש במסך של המכשיר הנייד, ולכן צריך להזכיר לו איפה אנחנו בעלילה, מה קרה עד עכשיו ומי נגד מי. העניין הזה בולט בלא מעט תכנים והיה מעיק וגרוע במיוחד בעונה האחרונה של "דברים מוזרים", ועכשיו כשמאט דיימון בעצמו מעיד על המדיניות הזאת – ועוד במהלך ראיון לקידום הסרט (!) – זה מדאיג.

אני אולי נשמע כמו זקן טרחן, והסלולרים לא ייעלמו מחיינו, אבל די הבאנו את זה על עצמנו. אם הסרט הזה היה נעשה לפני עשרים שנה, אולי לא היו צריכים לחזור בסרט שנקרא "המכה", שמספר על "המכה", כל כך הרבה פעמים על המילה "המכה". אבל במציאות הנוכחית נטפליקס ויתרה על המאבק על תשומת הלב של הצופים ופשוט בחרה לטמטם לנו את התוכן.

כך ייראה גם העתיד של הקולנוע: במקום לקבל דיאלוגים שנונים וחכמים אנחנו נקבל שעה וחצי ויותר של תזכורות עלילתיות. תארו לעצמכם שבעיבוד הבא של "שר הטבעות" יזכירו לכם כל חצי שעה שפרודו צריך להשמיד את הטבעת, או שג'סי כל הזמן יזכיר לוולטר ווייט: "אבל מר ווייט, יש לך סרטן ואתה חייב לעשות מלא כסף מייצור מת', בטח אחרי כל מה שעשית עם טוקו ואיך שהרגת את קרייזי 8, כלבה". כן. ככה זה יישמע.

יש שני צדדים למטבע הזה. קודם כל, נטפליקס צריכה להפסיק לזלזל בצופים שלה. אם כל כך מפחדים שם מאובדן הקשב שלהם, היה רצוי שענקית הסטרימינג דווקא כן תנסה להילחם במגמה במקום לעודד אותה. זה יכול להתחיל במהלך קטן, כמו להוסיף בתחילת כל סרט או סדרה כיתוב שיגיד "לשיפור חוויית הצפייה, אנו מבקשים מכם להימנע משימוש במכשירים הניידים", להמשיך במהלך פסיבי של הפחתת התערבות הפקתית בתסריט, ולבסוף לייצר תוכן שבאמת ישתלט על תשומת הלב של הצופים.

אבל זה גם עלינו. התלות שלנו במכשירים הניידים פוגעת בתרבות שלנו, ואנחנו חייבים להילחם בזה. זה לא קורה רק בבית, זה קורה גם בקולנוע ובתיאטרון ובהופעות. אנחנו צריכים ללמוד להשתלט על המכונה הזאת, כי חוסר השליטה עליה לא רק הופכת מותחני אקשן עם פוטנציאל ממש גבוה כמו "המכה" לסרטי אקשן גנריים שלא נזכור עוד חמש שנים, אלא גם מנוון לנו את המוח ואת התרבות. בסופו של דבר – רק אנחנו מפסידים. נטפליקס תמשיך להרוויח.
>> "המכה" //The Rip // במאי: ג'ו קארנהאן // ארה"ב // 112 דקות

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• מאט דיימון

בתחילת השבוע זכה "הסוכן החשאי" בפרסי גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית. כמצביעה לגלובוס הזהב, הייתי בין אלה שנתנו את קולם לשתי הזכיות האלה. למען האמת, הוא היה הבחירה שלי גם בקטגוריית סרט הדרמה הטוב ביותר. בחרתי לציין זאת כדי לחדד שעל אף שאני יודעת מעט מאוד על ההיסטוריה ועל הקולנוע של ברזיל, ולא אוכל לספר לכם איך סרטו של קלבר מנדונסה פיליו משתלב בתוכם, צפיתי בו בהנאה גדולה, ויצאתי ממנו משוכנעת שזה אחד הסרטים הכי טובים של 2025.

>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"הסוכן החשאי" עובד בשלל רבדים – כמותחן, כקומדיה שחורה, וגם כדרמה חברתית היסטורית. לאורך הדרך הוא מחליף צבעים וטונים, אך הוא מגובש לחלוטין. זה סרט מלא חיים, מלא קולנוע, מפתיע וממלא את הלב. כפי שמצוין בכותרות הפתיחה, הסרט מתרחש ב-1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. חיפושית צהובה עוצרת בתחנת דלק לצד כביש כפרי (הסרט מנוקד בעוד כמה כתמים צהובים כאלה, המופיעים ברגעי מפתח). הנהג מופתע לראות שבחזית התחנה מוטלת גווייה, מכוסה קרטון. גבר יוצא אליו ומסביר שהיא שם כבר כמה ימים מאז הרצח, ושבמשטרה אמרו שיבואו בעוד שבוע. בדיוק אז מגיעה מכונית משטרה, אבל השוטרים כלל לא מעוניינים בגופה אלא בנהג, שמשתדל להצניע את חששו שהם באו בשבילו. אבל גם זה לא הסיפור.

כך נפתח "הסוכן החשאי", באיור אבסורדי של מדינה מפוררת תחת משטר טוטליטרי ומושחת עד היסוד. הנהג ממשיך בדרכו ומגיע לרסיפה, בירת מדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל. שם מקבלת את פניו זקנה חביבה בשם דונה סבשטיאנה, המנהלת בית מחסה חשאי לאנשים שנרדפים על ידי השלטונות. כשארמנדו, המכונה מרסלו (ואגנר מורה), מציג את עצמו בפני שותפיו לגורל, אנחנו מתוודעים לעברו כפרופסור בחוג למדעים, שהעז להתעמת עם מנהל חברת החשמל של ברזיל שהשתלט על האוניברסיטה, והעלה את חמתו עד כדי כך שהוא נאלץ לאמץ זהות בדויה ולהסתתר עד שיוכל לברוח מהמדינה.

הסיפור נע קדימה ואחורה ולצדדים, ומצרף עוד ועוד דמויות, בהן צמד מתנקשים בשכר, מפקח משטרה מושחת ושני בניו, רופאת שיניים סקסית, ילד יפה להפליא, בעל בית קולנוע, משפחת פליטים מאנגולה, וגם רגל כרותה בעלת חיים משלה. אחרי הצפייה קראתי שמקורה של הרגל, שמקפצת ברחובות העיר ובועטת באנשים, הוא באגדה אורבנית שנפוצה ברסיפה בשנות השבעים. בסרט היא משמשת כדימוי סוריאליסטי, מצחיק ומצמרר, לדיכוי פוליטי.

מבין שלל הדמויות הנהדרות – בהן גם יהודי ניצול שואה (אודו קיר המנוח בסרטו האחרון) שמפקח המשטרה מתעקש להציגו כפושע נאצי תוך כדי שהוא מפיק הנאה מעוותת מצפייה בצלקות שעל רגליו – אף לא אחת מזוהה כסוכן חשאי. הפעם היחידה שהתואר הזה מופיע על המסך הוא בכותרות "האיש מאקפולקו" בכיכובו של ז'אן פול בלמונדו, שמוקרן בבית הקולנוע השייך לאביה של רעייתו המנוחה של ארמנדו. בדומה לגיבורים של היצ'קוק (למשל ב"מזימות בינלאומיות"), ארמנדו הוא אדם מן היישוב שחייו ירדו מהמסלול, והוא נאלץ לפתח כישורים של מרגל כדי לשרוד (מפקח המשטרה אף טוען שהוא נראה כמו שוטר). כלומר, שם הסרט הוא סוג של הונאה, ובדיעבד גם רמז לחמקמקות הז'אנרית שלו.

הסרט מתרחש בזמן הקרנבל – הדמויות מדברות עליו אך לא מגיעות אליו – כך שאפשר גם להגדיר אותו כקרנבל של ז'אנרים. סרט נוסף שנארג לתוך הקנבס העשיר של "הסוכן החשאי" הוא "מלתעות" של ספילברג. בנו הקט של ארמנדו מפתח אובססיה אליו, אך סבו לא מרשה לו לצפות בו מחשש שיפתח טראומה. ובכל זאת, הכריש כמו מגיח מהסרט ומשתלב בעלילה הברזילאית באופן אבסורדי, מטאפורי ונפלא.

ואגנר מורה, שהתפרסם בתפקיד פבלו אסקובר ב"נרקוס", מגיש הופעה שקטה, סימפטית וכובשת לחלוטין. יש לציין שהוא מופיע בסרט בתפקיד כפול. אבל מי שגונבת את ההצגה בזמן המסך המצומצם שלה היא טניה מריה קטנת הקומה בתפקיד אם הבית הקשישה, ששובה את הלב בשכל הישר ובהומניזם שלה. מריה, שאינה שחקנית מקצועית, הופיעה בתפקיד קטן ב"בקוראו" סרטו הקודם של מנדוסה, והוא נדלק עליה. במהלך הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים, כשמריה נראתה בכותרות הסיום של "הסוכן החשאי", הקהל באולם מחא לה כפיים בהתלהבות. וזה נותן לכם מושג לגבי סוג המעורבות הרגשית שמעורר הסרט הנפלא הזה על החיים בדיקטטורה.

5 כוכבים
The Secret Agent בימוי: קלבר מנדונסה פיליו. עם ואגנר מורה. ברזיל 2025, 158 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע זר
• ברזיל
• סרטים מומלצים