ברשימת המפיקים של "מייקל" מופיעים שישה אנשים ששם משפחתם הוא ג'קסון – ארבעת אחיו, אחותו לה טויה ובנו פרינס. מעליהם ברשימה מופיעים סוכנו ג'ון ברנקה, ומנהל עיזבונו ג'ון מקליין. מייקל עצמו מגולם בסרט על ידי אחיינו ג'אפר, בנו של ג'רמיין. ביוגרפיות מוזיקליות המופקות על ידי מקורבים – כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית" – נוטות להציג גרסה משופצת של הגיבור. אבל "מייקל" הולך רחוק יותר. זה לא סרט, זה מפעל טיהור.

>> אימה בפלאנט איילון: שבעה ילדים הרסו את הסרט. יתכן שהוא טוב
>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה

על התסריט חתום ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "סקייפול") ועל הבימוי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), אבל נראה שהם היו נתונים בסד שנקבע על ידי צוות ההפקה, שדאג לא לפגוע בביצת הזהב. כתוצאה מכך, "מייקל" מציע תיאור מאוד חלקי של חייו של מלך הפופ מגיל 10, כשהיה הכוכב של הלהקה המשפחתית "חמישיית הג'קסונים", ועד הקונצרט שנתן בלונדון ב-1988, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום "Bad". למה דווקא הקונצרט הזה? כנראה משום שהמפיק המרכזי של הסרט הוא גרהם קינג הבריטי, שהפיק גם את "רפסודיה בוהמית". הסרט נפרד ממייקל בגיל 30, ולא מספר מה קרה אחר כך. זאת אסטרטגיה ברורה להימנע מאזכור שלל השערוריות שהכתימו את דמותו בחייו ובמותו, ובראשן יחסיו המפוקפקים עם הילדים שבהם הקיף את עצמו.

סיפורי כוכבות לרוב ניחנים בתבנית הנרטיבית המוכרת של עלייתו ונפילתו (לרוב לסמים וסקס מזדמן), ועלייתו החוזרת של הכוכב. כשעוצרים בגיל 30 אנחנו נשארים רק עם סיפור עלייתו ועלייתו (בלי כל רמז למערכות יחסים עם בני או בנות זוג). את המשבצת של "נפילתו" ממלאת באופן חלקי התאונה על הסט של צילום פרסומת לפפסי קולה ב-1984, שגרמה לו כוויות בגולגולת ושלחה אותו לבית חולים. אבל זה אירוע לא דרמטי והוא אינו נובע מאישיותו של הגיבור.

מייקל מוקף בסרט באנשים נפלאים שרק רוצים לעזור לו להגשים את עצמו, בהם מייסד מוטאון ברי גורדי, המוזיקאי קווינסי ג'ונס, וכמובן מפיק הסרט ג'ון ברנקה (בגילומו של מיילס טלר). לצורך עיצוב הקשת הדרמטית, יש בסרט נבל אחד שמצר את צעדיו – אביו ג'וזף, המגולם על ידי קולמן דומינגו. ג'וזף (שהלך לעולמו ב-2018 ואינו יכול להתלונן) מוצג כמי ששלט במשפחה ביד רמה, החטיף למייקל מכות וסירב לשחררו לקריירה עצמאית. זאת דמות חד מימדית ולא מעניינת, ודומינגו נתקע על תו אחד. אמא קתרין (ניה לונג) מנסה לסוכך על בנה, וארבעת האחים הם לא יותר מסטטיסטים – עד סוף הסרט לא תבדילו בין ג'רמיין, מרלון, ג'קי וטיטו. יש לציין שהאחות ג'נט נעדרת מהסרט, ואף השמיעה עליו ביקורת קשה, כמו גם בתו של מייקל, פריס, שהעלתה ציוץ בו טענה שמדובר בפנטזיה שאינה מייצגת את האמת.

אז מה יש בסרט? הרבה להיטים המבוצעים בשלמותם, והרבה חיות פרא (דיגיטליות), בהן שימפנזה, למה וג'ירפה. מתברר שמייקל הבודד קנה אותן כדי שישמשו לו חברים. יש גם כמה סצנות שבהן מייקל הבוגר הולך לשמח ילדים בבתי חולים. התמונות האלה, שנראות כמו חלק מקמפיין של פוליטיקאי, מציגות אותו כמעט כקדוש – לפחות ביחסיו עם ילדים. כאמור, מפעל טיהור.

אפשר היה לקוות שהסרט לפחות יתרום משהו להבנתנו את האמנות של מלך הפופ. אחד הסיקוונסים היותר סוחפים מוקדש להקלטת הווידאו קליפ של הלהיט האימתני "Thriller", אך גם הוא מגלה לנו מעט מאוד על תהליך היצירה. בין השאר, הסרט מעלים את תרומתו של הכוריאוגרף מייקל פיטרס, ומייצר את הרושם שהכוריאוגרפיה היא של ג'קסון.פרט לשוט אחד של רגליו של ג'קסון, גם לא תלמדו דבר על ה"moon walk" המזוהה איתו. שלל רקדנים שחורים ביצעו את הצעד הזה עשרות שנים לפניו, אבל הסרט לא מראה לנו את ג'קסון מתבונן בהם ומתרגל. במקום זאת אנחנו רואים אותו צופה עם אמו ב"שיר אשיר בגשם", וסרטים לבנים נוספים, ונרמזים שאת ההשראה שלו הוא לקח מהם.

ביל ביילי מבצע את ה-moonwalk ב-1955:

צבע עורו של ג'קסון (לפני שהתחלף בגלל מחלת עור, כפי שהסרט רומז בשלב מוקדם) בכל זאת מוזכר בסצנה אחת, שבה הוא פוגש את נשיא תקליטי סי.בי.אס וולטר יטניקוף (מייק מאיירס, שגילם תפקיד דומה ב"רפסודיה בוהמית"). יטניקוף טוען שב-MTV לא משדרים אמנים שחורים, וכך מעניק לסרט ולמייקל קמצוץ של רלוונטיות חברתית, ברמה של סימון V במשבצת.

לזכותו של הסרט אני יכולה לציין רק את הופעותיהם של ג'אפר ג'קסון בן ה-29, ושל הילד ג'וליאנו קרואה. שניהם דומים למייקל, רוקדים כמותו, ונשמעים כמותו, ומצליחים לעצב דמות כמעט נוגעת ללב של ילד מחונן שמתקשה להתבגר, ומזדהה עמוקות עם דמותו של פיטר פן. אבל מעבר להצגתו כילד בודד, דמותו של מייקל ג'קסון נותרת עמומה ובלתי פתורה.הביקורות האיומות ש"מייקל" כבר הספיק לגרוף בחו"ל לא ימנעו ממנו לשבור קופות. רק קחו בחשבון שלצידו "רפסודיה בוהמית" נראה כמו סרט כן, עמוק ומורכב.

2 כוכבים
Michael בימוי: אנטואן פוקואה. עם ג'אפר ג'קסון, קולמן דומינגו, מיילס טלר. ארה"ב 2026, 127 דק'

• ביקורת סרטים
• מייקל ג'קסון
• ביוגרפיה
• מוזיקה שחורה
• פופ

כעשר דקות מתחילת הסרט נכנסה לאולם חבורה רעשנית של כשבעה ילדים. הם התיישבו בשורה 7, שתי שורות מעלי, האירו את המסך בפנסי הטלפונים שלהם ודיברו בקול רם. קיוויתי שזה זמני, עד שהם יתחילו להתרכז בסרט, וחיכיתי. אבל הם המשיכו להרעיש. הערתי להם, בהתחלה בנימוס, ואחרי כן בכעס. זה לא עזר. חשבתי לצאת מהאולם ולבקש את כספי בחזרה, אבל נסעתי חצי שעה באוטובוס כדי להגיע לקולנוע. לא חשבתי לגשת לסדרנים, כי לא רציתי להפסיד סצנות מהסרט, מה גם ששמעתי שסדרנים מפחדים מחבורות ילדים, ושפנייה אליהם לא תועיל. האמת היא שגם שתי נשים שישבו מצידו השני של המעבר דיברו בקול רם, וגם הן התעלמו מבקשתי להפסיק.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
>> זאת אמנות: 12 סרטי ארט-האוס מומלצים שמתחבאים לכם בנטפליקס

בשלב מסוים נכנסו שתי צעירות והתיישבו לידי, וכעבור כמה דקות יצאו – כנראה הבינו שטעו באולם. ואז יצאו גם שתי הנשים שישבו בהמשך השורה. הן היו היחידות באולם הכמעט ריק ששמרו על שקט. הן כנראה השתעממו. וכל הזמן הזה הילדים המשיכו להרעיש. נזכרתי במשהו שעשיתי פעם בסינמטק, ונעמדתי. הילדים מאחורי אמרו "סליחה, את יכולה לשבת?". אמרתי שאשב אם יפסיקו לדבר. הם הסכימו. זה עבד כמה זמן, ואז הם שוב החלו לדבר בקול רם. קמתי שוב. הפעם הם צחוק עלי ותיבלו במילות גנאי. נשארתי עומדת עד סוף הסרט.

האורות באולם נדלקו מיד עם תחילת כותרות הסיום, אף שעל המסך נראו סצנות נוספות. הילדים מיהרו לרדת במדרגות ליציאה, והאחרון שבהם עצר לידי והתנצל. כשיצאתי פניתי לסדרנית נחמדה ותיארתי לה חלק קטן מהחוויה שלי. הוספתי ש"הכלה" זה לא סרט לילדים ושבכלל לא היה צריך לתת להם להיכנס. היא אמרה שכל עוד אין הגבלת גיל, אין להם מה לעשות. בדקתי – הסרט מוגבל מגיל 14, והתרשמתי שלפחות חלקם עדיין לא הגיעו לגיל הזה. כל זה קרה אתמול בפלאנט איילון.

בחרתי לפתוח את הביקורת שלי על "הכלה!" בתיאור חוויית הצפייה הקשה, קשה מהרגיל בבתי הקולנוע בישראל, כדי להבהיר שלא זכיתי לראות את הסרט כראוי. התעקשתי להישאר באולם כי התרשמתי שהוא ייחודי ומעניין, אבל אני לא יכולה להעיד אם הוא עובד רגשית, כי הרגש המרכזי שחשתי היה תסכול משולב בעצבנות. בשלב זה כבר ידוע ש"הכלה!" נכשל קשות בקופות, אחרי שזכה לקבלת פנים מעורבת מהמבקרים בחו"ל. עם זאת, אני מאמינה שהוא יזכה להערכה מחודשת ויש לו פוטנציאל להפוך לסרט קאלט.

"הכלה!" הוא סרטה השני באורך מלא של מגי ג'ילנהול כתסריטאית/במאית, אחרי "הבת האפלה" המעולה, ואני מאוד מקווה שהיא תמשיך ליצור סרטים כי היא ללא ספק קולנוענית מחוננת. בקרדיטים כתוב שהסרט מבוסס על "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי, אבל ג'ילנהול כתבה תסריט עצמאי לחלוטין שרק משתמש בדמות של המפלצת. אם כבר, השראה מהותית יותר היא "כלתו של פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל מ-1935, מהטובים שבסרטי המפלצות הפיוטיים של שנות השלושים. לכן ג'ילנהול העבירה את הסיפור ל-1936 – עידן סרטי המפלצות של אולפני יוניברסל (יש בסרט רפרנס בולט ל"פנטום האופרה") וגם של סרטי הגנגסטרים והקומדיות המזמרות של אולפני וורנר (שהפיקו את "הכלה!").

ג'סי באקלי בהופעה מזהירה מגלמת את מרי שלי, שממשיכה לספר את סיפורו של היצור הטראגי יותר ממאה שנה אחרי שנוצר מחלקי גופות על ידי דוקטור פרנקנשטיין, והפך לאיש הכי בודד בעולם. פרנק (כריסטיאן בייל, כמעט בלתי מזוהה) מגיע לביתה של דוקטור יופריוניוס (אנט בנינג) ומבקש ממנה ליצור לו בת זוג. יחדיו הם מוציאים מהאדמה את גווייתה של איידה (באקלי) וכשזו מתעוררת לחיים היא יוצאת עם פרנק למסע בריחה ברחבי ארה"ב, כשבעקבותיהם דולקים צמד בלשי משטרה (פנלופה קרוז ופטר סארסגארד, הנשוי לבמאית). כן, זה סיפור אהבה, כפי שאומרת שלי כבר בהתחלה. הנשמה הרומנטית של פרנק נחשפת כשהוא צופה בקומדיות מוזיקליות בכיכובו של רוני ריד (ג'ייק ג'ילנהול, אחיה של הבמאית), ומדמיין את עצמו במקומו – מה שאומר שיש בסרט לא מעט סצנות מוזיקליות.

הסיפור משלב מוטיבים עלילתיים מסרטים וז'אנרים שונים, בהם "בוני וקלייד" ו"ג'וקר", אבל שילובם ונטיעתם בקרקע שונה מעניק להם משמעויות חדשות, עם גוון פמיניסטי ברור, לפעמים מודגש מדי. הסיפור לא לגמרי זורם, אך אפשר לומר שסיפורה של אישה שנוצלה בחייה ובמותה הוא במהותו סיפור על שבר, שמזמין נרטיב שבור. עם זאת הופעתה הפרועה של באקלי מגובשת לעילא, ובייל מפנה לה את מרכז הבמה בהופעה מאופקת וככל הנראה נוגעת ללב.

הבימוי פרוע כמו הגיבורה, העריכה גם, והצילום של לורנס שר ("ג'וקר") ניחן ביופי אפל. הפסקול הסימפוני שהלחינה הילדור גונאדוטיר ("ג'וקר") יפהפה, ולא פעם מתנגש עם התמונה ליצירת קונטרפונקט רגשי. כבוד למפיקות הישראליות טליה קליינהנדלר ואסנת הנדלסמן-קרן, שנכנסו להרפתקה כה אמיצה (ויקרה). אני ללא ספק אצפה בסרט שוב. משערת שבתנאי צפייה משופרים אוהב אותו אף יותר.

3.5 כוכבים
The Bride! בימוי: מג'י ג'ילנהול. עם ג'סי באקלי, כריסטיאן בייל, אנט בנינג, פנלופה קרוז. ארה"ב 2026, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• אימה

קומדיות סטלנים הן אחד הז'אנרים האהובים עלי, ולמרות ש"ביג לבובסקי" (1998) הוא המאסטרפיס של הז'אנר (והאהוב עלי בז'אנר), יש גם קומדיות מבדרות יותר כמו "אחי, איפה האוטו שלי?" או "פיינאפל אקספרס", סרטים שהפכו את הז'אנר לשטותי יותר ווטיגנו לנו את המוח כאילו היו שאכטה טובה. יותר מכל, הם היו קורעים, לפחות בתקופתם. כך שלפחות על הנייר שמחתי לפגוש את "סרט פיצה", קומדיית סטלנים חדש שעלתה בדיסני+ ויש בה הכל. כלומר, הכל חוץ מהומור.

>> "פרויקט הייל מרי" נראה כמו מארז סרטים לחג. זאת לא מחמאה
>> הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות

הסרט עוקב אחר שלושה חברים בקולג' שמקומם הטבעי הוא בשולי החברה. ג'ק הוא החבר שאמור להיות האהוב יותר. הוא משעשע, נחמד ולא מאיים, אך בעקבות טעות שלו שדפקה את קבוצת הפוטבול, הוא הבן אדם השנוא ביותר בקמפוס. החבר השני הוא מונטגומרי, חנון חסר ביטחון שרוצה להיות גבר אלפא אך בפועל הוא אפילו לא מסוגל לדבר עם הקראש שלו ומגדל פרפר מחמד שאותו מדובב לא אחר מאשר דניאל רדקליף. החברה השלישית היא ליזי (לולו וילסון), בחורה חנונית גם כן שלאחר התקרית עם קבוצת הפוטבול החליטה לעזוב את ג'ק ואת מונטי כדי להיכנס לחבורה הפופולרית בקולג'.

בזמן שהחבורה של ליזי ליטרלי מפליצה על הפנים של ג'ק ומונטי, נופלת ממחבוא בתקרה קופסה מסתורית שמכילה סם מסוכן – שיכול להיות מדהים רק אם משתמשים בו אחרי האוכל. כמובן שהם מגלים את זה רק אחרי שלקחו אותו, וכל הסרט הופך להיות מסע אל הפיצה המיוחלת שהזמינו כדי להימנע מטריפ מזעזע.

כמו שהבנתם, מדובר בהמון נונסנס ואפס הגיון, כשאת הסרט מובילה בעיקר דמותו של ג'ק, אותו משחק גאטן מאטרצו, אולי השחקן היחיד מקאסט הילדים של "דברים מוזרים" שאפשר ליהנות מהנוכחות הבימתית שלו. לצידו משחק שון גיאמברון בתפקיד מונטגומרי, ולמרות שלאורך הסרט הוא מצליח לשמור על אנרגיה גבוהה ונוירוטית, המחסור בעלילה ובדיחות טובות גורם לתהליך שלו להרגיש לא שלם. זה קצת חבל כי למרות שהסרט ניסה למכור לנו את ג'ק כדמות ראשית, דווקא מונטי הוא זה שעובר את התהליך המשמעותי ביותר (וגם הוא לא כזה משמעותי). וזאת לא הבעיה היחידה של הסרט.

זה מוזר ממש שלא הרגשתי שמץ של הנאה מהצפייה בסרט, כי על הנייר יש לו הכל: עולם מגניב וחסר גבולות, קאסט מעולה, דניאל רדקליף בתפקיד פרפר ובובי מוינהן בתפקיד רובוט שליח שיעשה הכל כדי לספק את הלקוח. יש פה כל כך הרבה פוטנציאל, אבל לא עשו איתו שום דבר. אולי זה כי הסרט הוא קצת "הכל, בכל מקום בבת אחת" וקצת "אחי, איפה האוטו שלי?" וקצת "ג'יי ובוב השקט" וקצת "פיינאפל אקספרס". הוא מנסה להיות הכל עד שהוא מרגיש חסר זהות משל עצמו.

כל זה קורה לצד חוסר הגיון עלילתי מודע לעצמו וחוסר בחוקיות. אין בעיה עם משהו כאוטי ורנדומלי כמו "הכל, בכל מקום בבת אחת" אבל כשמייצרים כאוס קולנועי צריך גם לדעת איך לנוע בתוכו וזה פשוט לא קורה פה. למרות כל הדברים האלה, הבעיה הגדולה ביותר בסרט הזה היא שהוא פשוט לא מצחיק.

אני לא אדם עם חוש הומור מתוחכם מדי או מתנשא. אני יכול לצחוק מ"סיינפלד" באותה מידה שאני צוחק מסרטון ביוטיוב של אדם שקיבל מכה לביצים. פה לא צחקתי. כן, סרטוני פספוסים באינטרנט מצחיקים יותר מהסרט הזה. כן, קומדיה צריכה להיות מצחיקה. זה נורא קשה להצחיק. הרבה יותר קשה להצחיק כשאתה חושב שמה שאתה עושה קורע מצחוק, בעוד שאחרים לא מרגישים את אותו הדבר, ואז נוצר מצב שאתה מתאמץ להצחיק, וככל שתתאמץ יותר – כך יהיה גם קשה יותר לגרום למישהו לצחוק או אפילו לגחך. זה מה שאני חושב שקורה בסרט הזה. הבמאים ניק קוצ'ר ובריאן מקאלהני חשבו שיש להם זהב קומי ביד, כשבפועל אין להם כלום.

האם מיצינו את קומדיות הסטלנים? אולי. כנראה. יכול להיות שבאמת אין יותר מדי דברים לספר על חברים שרוצים למחוק ביחד את המוח. אולי סמים הפכו לנפוצים מדי ואנחנו יודעים כבר מהו ייצוג נאמן של החוויה, כך שהסרט הופך ללא אמין. אני לא חושב שיצליחו ליצור קומדיות סטלנים טובות שוב. היו ניסיונות בעשור האחרון, בין אם מדובר בפרנצ'ייזים שניסו לעשות קאמבק ובין אם בכאלה שמנסים לעשות משהו חדש כמו ב"סרט פיצה", בואו נגיד שעל המחסור בקומדיות סטלנים בשנים האחרונות – הוא לא פיצה (ראיתם מה עשיתי כאן?); שיביא פעם הבאה לחם שום (ראיתם?).
>> "סרט פיצה" // Pizza movie // ארה"ב 2026, 97 דקות // עכשיו בדיסני+

• ביקורת סרטים
• דיסני+
• סטלן
• קנאביס

האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית-אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב